הדפסה

גוטמן(אסיר) נ' שירותי בתי הסוהר ואח'

בפני
כב' השופט ד"ר עמי קובו, סגן הנשיאה

תובעים

יוסי גוטמן (אסיר)

נגד

נתבעים

  1. שירות בתי הסוהר
  2. יוסף מגמיס מפקד שרון
  3. עמוס פרי קצין אסירים
  4. סלים עזאם מפקד אגף

5 .מזכירות מנהלת מחוזי מרכז
כולם ע"י פרקליטת מחוז ת"א אזרחי

פסק דין
רקע
לפניי תביעה קטנה בגין הפרת חובה חקוקה ורשלנות. התובע הינו אסיר אשר תובע מהנתבעים פיצוי בסך 20,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו עקב עיכוב בשליחת עתירות אסיר אשר הוגשו על ידו בהיותו עצור בכלא השרון.
הוראת פקודת נציבות בתי הסוהר בנוגע להעברת עתירות אסירים ( פרק 4, סעיף 6 א, בתוקף מיום 1.5.01) קובעת כדלקמן:
"העתירה תוגש ב- 6 עותקים אשר ימסרו על ידי האסיר למנהל האגף. מנהל האגף יאשר לאסיר בחתימת ידו כי קיבל העתירה ויעבירה ללא דיחוי לסגן מנהל בית הסוהר. עותק העתירה בצירוף המסמכים המפורטים בסעיף 8 להלן, יועברו ללא דיחוי, וזאת בתוך 48 שעות, במישרין מבית הסוהר אל מזכירות בית המשפט המתאים.
אם הוגשה העתירה ביום ה' או בערב חג, היא תועבר אל מזכירות בית המשפט המתאים תוך 48 שעות מיום העבודה הראשון שלאחר מכן.
משלוח העתירה יעשה בדואר רשום, קבלת הדואר תצורף להעתק מכתב הלוואי ואלה יתויקו בתיקו המנהלי של האסיר.
עתירות המעלות נושאים דחופים ונוקבות במועדי אירועים דחופים, תועברנה למזכירות בית משפט מבית הסוהר באמצעות פקס".
טיעוני התובע
על פי טענת התובע, ביום 11.5.11 הגיש שלוש עתירות לידיו של מפקד האגף ( נתבע 4) בשלושה נושאים שונים. יום למחרת הוזמן לחתום על מסמכי העתירות בפני מפקד בית הסוהר. מבירור שערך התובע חודשיים מאוחר יותר, התברר כי שתיים מתוך שלוש העתירות לא הועברו לבית המשפט, וזאת על אף שעל פי נוהלי שב"ס היה על השב"ס להעבירן לבית המשפט בתוך 48 שעות.
ביום 16.8.11 הוגשה עתירה רביעית על ידי התובע הפעם בנושא מעבר לכלא ניצן, אולם שוב לא הועברה העתירה לטענתו לבית המשפט.
על פי טענת התובע בשל מחדליהם של הנתבעים לא הועברו עתירותיו לבית המשפט במועד והוא לא זכה לקיום דיון בעתירות במועד. לטענת התובע מחדלי הנתבעים גרמו לו תחושת חוסר אונים וזכויותיו נשללו.
הגנת הנתבעים
בכתב ההגנה אשר הוגש על ידי הנתבעים נטענו הדברים הבאים:
בזמן הרלוונטי היה התובע עצור עד תום ההליכים בעניינו ושהה בבית הסוהר השרון החל מיום 12.11.10.
ביום 11.5.11 הגיש התובע שלוש עתירות לבית משפט לעניינים מנהליים בנושאים הבאים: הראשונה בגין חיובו ללבוש מדי אסיר, השנייה בגין אי קבלת סנדלים אורתופדיים והשלישית בגין גזירת שרוך של מכנסיים אשר הוכנסו בביקורים אליו.
בהתאם לכרטסת האסיר ניתן לראות כי ביום 15.5.11 חויב בסך של 24.90 ₪ בגין שליחת 3 מכתבים רשומים. אלו הן העתירות שהוגשו על ידי התובע ונשלחו לבית המשפט, בסמוך למועד הגשתן.
למרות שכל שלוש העתירות הוגשו במועד, רק אחת מהן נקלטה במערכת. עקב כך נשלחו השתיים האחרות בשנית לבית המשפט ונקבעו לדיון ביום 22.11.11.
שתיים מהעתירות כבר נדונו והוכרעו, מועדי הדיון בהן נקבעו בהתאם ליומנו של בית המשפט ובהתחשב בפגרת הקיץ ובחגי תשרי. על כן העיכוב בשמיעת העתירות אינו בשל רשלנות הנתבעים.
באשר לעתירה בדבר בקשת התובע למתן היתר ללבישת בגדים אזרחיים, התובע הוחתם על תצהיר ביום 12.5.11. העתירה נפתחה ביום 20.9.11 ודיון בה התקיים ביום 22.11.11. לדיון זה לא התייצב התובע והוא אף מודה כי סרב להתייצב לדיון. על כן לא נגרם לתובע כל נזק, ואם נגרם לו נזק כלשהו, אין לתובע להלין אלא על עצמו.
באשר לעתירה בדבר פגיעה ברכוש שהוכנס בביקור מלין התובע על גזירת שרוכי שני זוגות מכנסיים שהוכנסו לו בביקור. העתירה נפתחה ביום 20.9.11 ונקבע בה דיון ליום 6.12.11 במאוחד עם העתירה הקודמת. ברם, התובע לא התייצב לדיון. ביום 25.1.12 הגיש התובע בקשה לבית המשפט ובמסגרתה ציין כי כיוון שבקשתו לא הוגשה במועד, הוא לא מצא טעם בקיומו של הדיון וכי העביר לסוהר באגף בקשה לבטל את הדיון בעניינו. על כן גם אם נפתח התיק באיחור, הרי שבפועל לא נגרם לו כל נזק לאור העובדה שהוא ביקש שלא להתייצב לדיון.
באשר לעתירה בדבר העתירות שלא הוגשו לבית המשפט, אשר הוגשה ביום 27.7.11. דיון בעניינה התקיים ביום 4.10.11 ובדיון זה לא טען התובע דבר לעניין אי הגשת העתירות, אלא מעיון בפרוטוקול עולה כי הוא ביקש לחזור בו מעתירתו.
באשר לעתירה בדבר העברת התובע לכלא ניצן, ביום 2.8.11 התקיים דיון בעתירה מוקדמת אותה הגיש התובע אשר עניינה, בין היתר, בבקשתו לעבור לבית מעצר ניצן. עתירה זו נדחה מחמת חוסר במקומות פנויים בבית המעצר ניצן.
ביום 16.8.11, שבועיים בלבד לאחר מכן, הוגשה עתירה ( מושא דיון זה) שעניינה העברתו לכלא ניצן. עתירה זו עניינה זהה לעתירה שכבר נדחתה ועל כן דינה היה ידוע מראש, ומשכך לא נגרם כל נזק גם אם אכן לא הועברה בזמן. יתרה מכך, אף במועד הגשת עתירה דנן לא היו מקומות פנויים בבית המעצר ניצן ועל כן דינה היה להידחות.
על כן, ומבלי שהראה התובע כי נגרם לו כל נזק, דין התביעה להידחות.
עדויות וראיות התביעה
התובע העיד בבית-המשפט, ומסר כי כשהגיע לכלא השרון כעצור נדרש ללבוש מדי אסיר גם מחוץ לאגף וזאת בניגוד לפקודת עצורים שמתירה לכל עצור ללבוש את בגדיו האזרחיים. ביום 11.5.11 הגיש שלוש עתירות למפקד הכלא, אשר עניינן לבוש מדי אסיר, ביקור פתוח וקבלת סנדלים אורתופדיים וכן בגין גרימת נזק לביגוד משום שגזרו שרוכים מבגדי ספורט שהובאו לו. חודשיים לאחר מכן בירר ומצא כי העתירות לא הוגשו ועל כן הגיש ביום 20.7.11 עתירה בגין אי הגשת העתירות הקודמות. אז התברר לו כי בעקבות עתירתו החדשה הזדרזה המדינה והגישה את העתירות שלא נשלחו כ- 14 יום לפני קיום הדיון. במועד הדיון, בנושא העתירות שלא נשלחו, אמרה ב"כ המדינה שאין צורך בקיום דיון בעתירה מאחר ונושא הביגוד טופל. בהקשר זה העיד התובע כי ביום 8.9.11 נכנס לתפקידו מנהל חדש אשר התיר לו ללבוש בגדים אזרחיים מחוץ לאגף. כאשר הגיע לתפקיד המנהל החדש, שונו כל ההנחיות בכלא ולכן כבר לא היה קיים צורך להגיע לדיון בעתירות שהוגשו מאוחר יותר בחודשים נובמבר-דצמבר משום שלא היה טעם לקיומן. מכאן, לטענת התובע, ניתן ללמוד כי לא היה כל בסיס מוצדק או לגיטימי לאיסור שהוטל עליו בנוגע לבגדים האזרחיים, וכי דין עתירתו היה להתקבל.
בנוסף הגיש עתירה נוספת ביום 16.8.11 שעניינה העברתו לכלא ניצן. ברם, גם עתירה זו לא הגיעה לבית המשפט ומעולם לא קוים דיון בעניינה. אמנם התקיים דיון בעתירה דומה ביום 4.8.11 אולם, על אף שהעתירה לא התקבלה, קבע בית המשפט " חזקה על המשיב כי כאשר יתפנה מקום באגף טעוני הגנה בבית מעצר ניצן ישקול העברתו של העותר לבית מעצר ניצן כדי להקל עליו". לדברי התובע לאחר שראה שמועברים אסירים לבית-המעצר ניצן הגיש העתירה הנוספת אשר כאמור לא הגיעה לבית המשפט.
לטענת התובע, בשל התנהגות הנתבעים נאלץ במשך 9 חודשים ללבוש בגדי אסיר תחת לחץ וחרדה שאם לא ילבש את מדי האסיר, ישללו ממנו הטבות.
לדברי התובע לא ניתן ללמוד מכרטיס החיוב שהוצג דבר, שכן הוא נוהג לשלוח מכתבים רשומים רבים. בנוסף בתקופה הרלוונטית לא נהגו לחייב אסירים בגין משלוח עתירות וגם כאשר נשלחה העתירה הוא לא חויב. התובע הציג קבלות חיוב בגן משלוח תביעה קטנה ( ת/3), קבלה כאמור לא התקבלה בגין העתירות, ומכאן שהעתירות מעולם לא נשלחו לבית המשפט. נוסף על כך נטען ע"י הנתבעים כי העתירות נשלחו עוד באותו יום. אם כן עולה תמיהה מדוע החיוב הוא מיום 15.5.11 ולא מיום המשלוח.
במסגרת חקירתו הנגדית הוסיף התובע והעיד כי מרגע שנשלח מכתב רשום מהכלא – האסיר ששלח אותו מחויב על כך עוד באותו יום. התובע אישר כי ביקש דחיית הדיון לגבי העתירות שנוגעות למדי האסיר ושרוכי המכנסיים ביום 22.11.11, לדבריו מאחר וכבר לא היה צורך בעתירות. התובע אישר כי הדיון בעתירה נדחה לבקשתו וכי לדיון הנדחה לא הגיע. הסיבה לכך היא משום שעתירה היא בקשה לצו עשה ומשהגיע המנהל החדש ופתר את הבעיות לא הייתה תכלית בקיום דיון. טען כי נודע לו בבדיקה מאוחרת יותר שגם העתירה על הסנדלים האורתופדיים לא הגיעה לבית המשפט, בניגוד לטענתו בכתב התביעה.
התובע הגיש אסופת מסמכים לתמיכה בטענתו.
עדויות ההגנה
מטעם הנתבעים העיד הנתבע מס' 4 ומסר כי במועד האירועים היה מנהל אגף בכלא. במסגרת תפקידו טיפל בעשרות ומאות עתירות אסירים, ולא נתקל בעתירות שלא הועברו.
הנוהל לפיו פועלים כאשר אסיר מגיש עתירה הינו לזמן אותו לראיון, ולבדוק אפשרות לטפל בנושא העתירה. אם האפשרות אינה קיימת, הוא מוזמן לריאיון עם מפקד הכלא ולאחר מכן נמסרות העתירות לגזברות ולפקידה אשר שולחת את העתירה בדואר.
הנתבע 4 זוכר כי ראיין את התובע בעקבות העתירות שהוגשו על ידו, בהמשך מסר את העתירות למזכירות למשלוח.
לשאלת בית המשפט השיב העד כי הוא יודע שהעתירות נשלחו משום שהריאיון שהתקיים עם התובע בעקבות העתירה מתויק בתיק. ברגע שהוא מסר את העתירות למזכירה, המשך הטיפול כבר אינו בתחום אחריותו.
נתבע 4 העיד כי אין לו אינדיקציה ספציפית אם העתירות נשלחו, אם לאו.
לגבי השינוי בהנחיה באשר למדי האסיר, אישר הנתבע 4 כי הייתה החלטה של מפקד הכלא שכל עצור שיוצא מחוץ לאגף מחויב ללבוש בגדי אסיר. כשהתחלף מפקד הכלא, החליט המפקד החדש, כי הנחיה זו אינה מחייבת.
דיון בשאלת חסינות הנתבעים 2-4
הנתבעת 1 הגישה הודעה לפי סעיף 7 ב' לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] על קיומה של חסינות עובד ציבור לנתבעים 2,3, ו-4 , לפי סעיף 7 א' לפקודה.
סעיף 7 א' (א) לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".
סעיף 7 ב' לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"(א) הוגשה תובענה נגד עובד המדינה על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד המדינה, וטענה המדינה בהודעה לבית המשפט לקיומה של חסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה, תצורף המדינה להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת.
(ב) ביקשה המדינה, בהודעתה לפי סעיף קטן (א), כי תידחה התובענה נגד עובד המדינה – תידחה התובענה נגדו, ויראו את התובענה כאילו הוגשה נגד המדינה מכוח אחריותה למעשהו של עובד המדינה לפי סעיפים 13 או 14, ואת מעשה עובד המדינה כאילו נעשה תוך כדי מילוי תפקידו".
כתב התביעה הוגש נגד מדינת ישראל (שירות בתי הסוהר) ונגד נתבעים 2-4 שהינם בעלי תפקידים בשירות בתי הסוהר.
כאמור לעיל, יחד עם כתב ההגנה הוגשה הודעה על מתן חסינות לנתבעים 2-4, בה נטען כי המעשים המיוחסים לנתבעים הינם מעשים שנעשו תוך כדי מילוי תפקידם השלטוני כמפקדים בשירות בתי הסהר, וכן כי לא מתקיימים החריגים לחסינות.
לאחר עיון בראיות ובעדויות שוכנעתי כי המעשים המיוחסים לנתבעים נעשו במסגרת מילוי תפקידם, ולא נעשו " ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימת המעשה כאמור". על כן הנני מקבל את הודעת החסינות באשר לנתבעים 2-4.
דיון והכרעה – סוגיית האחריות
סעיף 63 ( א) לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] מגדיר את עוולת הפרת חובה חקוקה כדלקמן:
"מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו".
אין מחלוקת כי התובע אכן מסר לשב"ס את העתירות במועדים האמורים. הפלוגתות המרכזיות בין הצדדים הן בשאלות הבאות:
האם נשלחו העתירות מבית הסוהר אל בית המשפט במועד.
ככל שהעתירות לא נשלחו במועד, האם נגרם לתובע נזק כתוצאה מכך.
לאחר בחינת כתבי הטענות, העדויות והראיות, שוכנעתי כי הנתבעים לא עמדו בחובתם החוקית ולא שלחו את העתירות במועד, וזאת מהטעמים הבאים:
אין חולק כי שלוש העתירות נמסרו ביום 11.5.11 על ידי התובע לנתבעים על פי כל הנהלים הדרושים.
אין חולק כי העתירות לא נקלטו במערכת בתי המשפט עד אשר נשלחו בשנית כעבור כחודשיים בעקבות בדיקת התובע עצמו.
הנתבעת טוענת כי כרטיס החיוב של התובע בו מצוין, בין היתר, כי ביום 15.5.11 חויב האסיר בסכום של 24.90 בגין שליחת 3 מכתבים רשומים תחת הכותרת " חיובים שונים" מהווה הוכחה לכך שהעתירות נשלחו במועדן. ברם, הנתבעת לא הצליחה להציג ראיה לפיה אותם מכתבים רשומים שנשלחו ביום 15.5.11, הם אכן העתירות שבמחלוקת, שכן לגרסתו של התובע, שלא נסתרה, הוא שולח מכתבים רשומים רבים.
בנוסף מעדות נתבע 4 עולה כי הוא אינו יודע מה קרה לעתירות לאחר שהועברו על ידו למזכירות ואין לו כל אינדיקציה חד משמעית לגבי שליחת המכתבים בפועל.
הנתבעת לא הציגה אישורי מסירה או אישורי שליחת דואר רשום לגבי עתירות אלו, על אף שלגבי עתירה אחרת כן הצליחה להציג אישור כאמור. חזקה על הנתבעת כי לו היו נשלחות העתירות בדואר רשום היו בידה אישורים להצגה.
כמו-כן, על פי פקודת הנציבות לעיל, על השב"ס לתייק בתיקו המנהלי של האסיר את קבלת הדואר. במקרה דנן, לא עלה בידי הנתבעת להציג את קבלת הדואר האמורה, עובדה אשר תומכת בטענת התובע. במקביל, הציג התובע אסופה של קבלות בגין תשלום עבור מכתבים ותביעות אשר שלח במועדים אחרים ( ת/3). קיומו של תיעוד ברור בגין תביעות אחרות ששלח התובע, והעדר תיעוד בגין העתירות האמורות לעיל, מוביל למסקנה כי אין כל הוכחה לכך שחיוב התובע ביום 15.5.11 הינו בגין שליחת העתירות האמורות, ומכאן שהעתירות כלל לא נשלחו על-ידי השב"ס בסמוך לאחר מסירתן לשב"ס.
באשר לעתירה בדבר העברת האסיר לבית כלא ניצן ( מיום 16.8.11) הנתבעים כלל לא טענו כי העתירה נשלחה במועד. טענתם הסתכמה בכך שעתירה זהה במהותה כבר הוגשה ונדונה כשבועיים לפני כן בפני בית המשפט וממילא לא היה כל סיכוי לקבלת העתירה החדשה. יודגש בעניין זה, כי חובת הנתבעים על-פי דין הינה להעביר את העתירות ללא קשר לסיכויי העתירה להתקבל.
אף בחינת סוגיית האחריות על-פי עוולת הרשלנות, מעלה כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם, ולא פעלו כפי שבעלי תפקיד סבירים היו צריכים לפעול, כאשר לא העבירו את העתירות במועדן לבית-המשפט.
בסיכום שאלת האחריות, עולה כי עלה בידי התובע להוכיח שהנתבעים לא העבירו במועד את העתירות האמורות, ובכך הפרו חובה חקוקה ופעלו ברשלנות.
הנזק והקשר הסיבתי
לטענת התובע נגרמו לו נזקים שונים עקב אי-שליחת העתירות במועד. הנתבעים טענו כי לא נגרם לתובע כל נזק הואיל ובסופו של יום הוא בחר שלא להתייצב לדיונים אשר נקבעו בעתירות, וכן כי העתירה בדבר המעבר לכלא ניצן ממילא לא הייתה מתקבלת נוכח דחיית עתירה זהה שבועיים ימים קודם לכן. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, סבורני כי עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם לו נזק ישיר בשל אי-העברה במועד של אחת העתירות – זו הנוגעת ללבישת מדי אסיר מחוץ לאגף.
התובע טען בעתירתו הנוגעת למדי אסיר מיום 11.5.11 כי על-פי החלטת מפקד הכלא נאסר עליו ( ועל אחרים) ללבוש מדי אסיר מחוץ לאגף. זאת בניגוד לפקודת הנציבות לפיה עצור אינו חייב ללבוש מדי אסיר מחוץ לאגף. כאמור לעיל, עתירה זו לא הועברה במועדה לבית-המשפט המחוזי. כפי שעולה מעדות התובע, מעדות הנתבע 4, ומכתב תשובה של הנתבעת לעתירה ( ת/9), ביום 8.9.11 נכנס לתפקיד מפקד חדש לבית-הסוהר השרון, אשר ביטל את הנחיית קודמו בתפקיד, והתיר לעצורים ללבוש בגדים פרטיים. החלטת מפקד בית-הסוהר החדש עולה בקנה אחד עם פקודת הנציבות מס' 04.30.00 מיום 1.5.02 ( ת' עדכון אחרון 8.8.10), אשר קובעת כי " עצור זכאי ללבוש בגדיו הפרטיים". לאור זאת, התייתרה העתירה, והתובע תחילה ביקש לדחותה למועד אחר, ולאחר מכן ביקש למחוק אותה.
אין לקבל בהקשר זה את טענת המדינה שמחיקת העתירה בנוגע לביגוד מוכיחה כי לא נגרם לתובע נזק. העתירה הינה לצו עשה, ולאחר חילופי מפקדי בית-הסוהר, התייתרה העתירה, ומכאן שהתובע פעל כדין כאשר מחק את העתירה. ואולם, בשל העיכוב בהגשת העתירה, עד למועד חילופי המפקדים ביום 8.9.11 נאלץ התובע ללבוש בגדי אסיר, בניגוד לנהלי השב"ס. על אף מחיקת העתירה, לאור שינוי הנוהל בבית-הסוהר, הרי שיש לראות את העתירה, מבחינה מהותית, כאילו התקבלה. בכך, העיכוב בהגשת העתירה גרם לתובע נזק.
באשר לעתירותיו הנוספות של התובע, סבורני כי לא עלה בידי התובע להצביע על נזק מוחשי שנגרם לו. אכן עתירתו בדבר מעבר לכלא ניצן נדונה שבועיים ימים קודם להגשת העתירה אשר לא הוגשה. באותו דיון קבע בית המשפט המחוזי " חזקה על המשיב כי כאשר יתפנה מקום באגף טעוני הגנה בבית מעצר ניצן ישקול העברתו של העותר לבית מעצר ניצן כדי להקל עליו". טענת התובע כי ראה שמועברים אסירים לניצן לאחר עתירתו ועל כן הגיש עתירה נוספת תוך שבועיים ימים אין בה כדי להוכיח כי באותו מועד התפנה מקום מתאים עבורו על פי נהלי שב"ס. גם באשר לעתירה בדבר גזירת שרוכי בגדיו לא עלה בידי התובע להראות שנגרם לו נזק קונקרטי ומוחשי. התובע בחר שלא להתייצב לדיון בעתירה זו, העתירה נדחתה, ומכאן שהעיכוב בהעברתה לא גרם לתובע נזק. הוא הדין לעניין העתירה בנושא הסנדלים.
הואיל ומדובר במספר עתירות שלא הוגשו במועד, הרי ששוכנעתי כי נגרמו לתובע אף עוגמת נפש, תחושת תסכול וחוסר אונים, כתוצאה מאי-העברת העתירות במועד. מדובר אמנם בנזק לא רכושי, ואולם מדובר בנזק ( ר' פסק-דינו של כב' הנשיא ברק בע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל (17.1.05) וכן ת"ק ( רמ') 2017-08 שלמה נ' מדינת ישראל (17.5.09), וכן ת"א ( י-ם) 8995/09 כהן נ' משטרת ישראל (11.8.13)).
בכל הנוגע לשיעור הנזק, הרי שיש להעריכו על דרך האומדנה. בהקשר זה יש לציין כי בת"ק 1466/09 רקיד נ' מדינת ישראל (15.4.12) ( כב' השופטת יעל קלוגמן) בגין עיכוב בהחתמת אישור לגבי עתירת אסיר במשך ימים אחדים, כאשר בסופו של דבר העתירה נדחתה ולא נגרם נזק מוחשי, נפסק סך של 750 ₪ וכן הוצאות משפט. בת"ק ( ת"א) 39315-08-13 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (7.4.14) ( כב' הרשם הבכיר יגאל נמרודי) נפסק במקרה דומה של אי העברת עתירה סך של 5,000 ₪. בת"ק ( רמ') 2017-08 שלמה נ' מדינת ישראל (17.5.09) נפסק 3,000 ₪ פיצוי בגין הטלת מגבלות על חופשותיו בגינן הוא לא יצא לחופשה במשך 4 חודשים.
סוף דבר
אשר על כן, הנני מקבל את התביעה בחלקה. הנתבעת תפצה את התובע בסך של 2,500 ₪ וכן תישא בהוצאות משפט בסך 500 ₪. התביעה נגד הנתבעים 2-4 נדחית ללא צו להוצאות.
הסכום ישולם תוך 30 ימים, וככל שלא ישולם, יישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

מזכירות בית-המשפט תמציא העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' סיוון תשע"ה, 20 מאי 2015, בהעדר הצדדים.