הדפסה

גבועה נ' מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

בפני
כב' השופט יעקב דנינו

המבקש:

סלאמה גבועה

נגד

המשיבה:

מדינת ישראל – הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום

החלטה

ביום 3.11.13 התקיים דיון בנוכחות הצדדים, במסגרתו הסכימו הצדדים, "לפנים משורת הדין", כי המבקש יהרוס בעצמו את המבנה, נשוא הבקשה, עד ליום 30.4.14, וכי ככל שלא יעשה כן - תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 1.5.14 ועד ליום 1.9.14.

המבקש הצהיר לפרוטוקול:
"לשאלת ביהמ"ש, ולאחר שביהמ"ש הקריא לי שוב את ההסכמה - אני אומר שהבנתי את כל ההסכמה, ואני מסכים לכל מה שפורט".

אחר זאת, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.

יובהר כי הסכמה זו באה לעולם, כאמור, "לפנים משורת הדין, עקב שירותו הצבאי של המבקש, היותו בן למשפחה שכולה, ונסיבות נוספות אשר פורטו בפני המשיבה" (שם, עמ' 1 לפרו' שורות 6-7). ואולם, למען שלמות התמונה יצוין כי בה בעת, צוין בהסכמת הצדדים, כי מבלי לגרוע באמור, "עומדת בפני המבקש הזכות להגיש בקשה להארכת ביצוע הצו, וזאת עד 7 ימים טרם יום 30.4.14, וככל שיסבור כי יש טעם של ממש לכך, אולם, אין בכך בכדי להביע עמדה באשר להסכמה או אי הסכמת המשיבה לבקשה שכזו, ככל שתוגש".

במסגרת הבקשה שבפניי, שהוגשה יום אחד בלבד טרם תום המועד לביצוע ההריסה העצמית על ידי המבקש, עותר המבקש לעיכוב מועד ביצוע צו ההריסה, לפרק זמן לא מוגדר, וזאת "לפנים משורת הדין, ולא בהתאם לדין" (הרישא לבקשה).

עיקר טענות המבקש סבות אחר אותם נימוקים, אשר הועלו על ידו במסגרת בקשתו המקורית מיום 22.10.13, ואשר בגינם הגיעו הצדדים להסכמה, שעיקריה פורטו לעיל.

לאמור. המבקש טוען כיום - כמו אז - כי לא כל הבניה, נשוא צו ההריסה המנהלי, היא חדשה, והלכך, לא היה מקום להוציא צו הריסה בהתייחס למבנה בכללותו. עוד טען המבקש כי הינו בן למשפחה שכולה, וכי שרת בצה"ל, ובנסיבות אלה, יש מקום ליתן בידו דחייה נוספת בביצוע ההריסה.

בתגובת המשיבה, מיום 4.5.15, מתנגדת המשיבה לבקשה בשל טעמים שונים, אשר לטעמה, די בכל אחד מהם כדי להניב מסקנה, שיש בה כדי להוביל לדחיית הבקשה.

המשיבה מציינת כי הבקשה הוגשה באיחור, בניגוד להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), וכי לא צורפו לבקשה כל המסמכים הרלוונטיים. לאור האמור, ובשים לב להוראת סעיף 6 לתקנות, הקובעת כי "בית המשפט לא ידון בבקשה שלא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות אלה, אלא מנימוקים מיוחדים שיירשמו", טוענת המשיבה כי יש לדחות הבקשה על הסף.

לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי הסכמתה, במסגרת הדיון מיום 3.11.13, לדחות מועד ביצוע צו ההריסה לפרק זמן ממושך, עד ליום 30.4.14, נעשתה לפנים משורת הדין, וכי מאותו מועד לא חל שינוי עובדתי-תכנוני או משפטי, המצדיק היעתרות לבקשה.

באשר לאופק התכנוני ביחס למבנה, טענה המשיבה כי אין בפי המבקש טענה כלשהי באשר להיתכנות קיומו של אופק תכנוני למבנה, וההלכה הנוהגת היא כי רק אם ההיתר מצוי "בהישג יד", ייטה ביהמ"ש לשקול היעתרות לדחיית מועד ביצוע צו הריסה. משנה תוקף יש למסקנה זו בהינתן כי ייעוד המקרקעין עליהם שוכן המבנה נשוא הבקשה, הינו "איזור נוף חקלאי כפרי משולב", כפי שפורט בתגובת המשיבה מיום 30.10.13, ואין כל טענה בפי המבקש כי פעל לשינוי הייעוד.

לכך - טענה המשיבה - יש לצרף את העובדה כי לא בכדי לא נקב המבקש במועד מוגדר לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, שכן, בהעדר אופק תכנוני נגלה לעין, לא יכול היה המבקש להיזקק לתאריך קונקרטי.

על יסוד כל אלה, ולפי שאופיו של צו הריסה מנהלי ככלי יעיל ומהיר, נועד למיגור אפקטיבי של בניה שתכליתה ליצור עובדות מוגמרות בשטח, ובהתחשב בכך שעיכוב ביצוע יכול ויינתן רק במקרים חריגים, טענה המשיבה כי יש לדחות הבקשה, ולחייב המבקש בהוצאותיה.

דיון

המבקש אחר בהגשת הבקשה
בהתאם להוראת תקנה 2(א)(2) לתקנות, יש להגיש בקשה להארכת מועד לביצוע צו "עד שבעה ימים לפני מועד ביצוע הצו".

במקרה דנא, צוין במפורש בהסכמת הצדדים בדיון מיום 3.11.13, כי מבלי לגרוע באמור, "עומדת בפני המבקש הזכות להגיש בקשה להארכת ביצוע הצו, וזאת עד 7 ימים טרם יום 30.4.14...".

חרף האמור, הוגשה הבקשה דנא רק ביום 29.4.14, יום אחד בלבד לפני תום המועד שנקבע לביצוע הריסה עצמית על ידי המבקש. לאור האמור, ובשים לב להוראת תקנה 6 שפורטה לעיל, דין הוא, לכאורה, לדחות הבקשה, מטעם זה בלבד.

יתר על כן. עצם הגשת הבקשה, סמוך מאוד למועד האחרון שנקבע לביצוע ההריסה העצמית, מתוך כוונה להאריך את משך השהייה במקום עד שתינתן החלטה שיפוטית - וכאשר אין בפי המבקש טענה כי המבנה נבנה בהיתר, או כי יש בידו זכות קנויה אחרת להמשיך ולהחזיק במבנה - נדמית בעיניי כחוסר תום לב וכניצול לרעה של הליכי משפט.

בפרט נכון הדבר שעה שבידי המבקש היו למעלה מארבעה חודשים מאז ניתנה ההחלטה השיפוטית מיום 3.11.13, וחרף האמור, פעל להגיש הבקשה, במועד בו הוגשה. ראה והשווה: עת"מ 2884/05 השכרות רכב שלמה נ' עיריית פתח תקווה, שם נדחתה עתירה, בין היתר, בשל מועד הגשתה, בסמוך מאוד לפני תום תקופת השכירות, תוך חיוב העותרת בהוצאות בסך 100,000 ₪.

למרות כל האמור, אומר כבר עתה, כי לו התרשמתי כי לגופו של עניין, יש ממש בבקשה, לא הייתי בא להטות הבקשה לשבט, מטעם זה בלבד, ולכל היותר, אפשר כי הייתי מרפא האיחור בדמות פסיקת הוצאות הולמות.

אך לא כך היא.

העדר זכותו של המבקש במקרקעין

"בקשה להארכת מועד לביצוע צו", כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות, יכול שתוגש רק על ידי מי ש"רואה את עצמו נפגע על ידי הוצאת הצו".

בהתאם לנוסח התוספת השנייה לתקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנים, נשוא צו ההריסה, כדי להקנות לו זכות עמידה בהגשת הבקשה.

בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).

במקרה דנא, הבקשה והתצהיר הנלווה אליה, אינם מצביעים על כל טענה בדבר קיומה של זכות מוכרת למבקש במקרקעין. לפיכך, אם המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, פשיטא בעיניי כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, שנולדה אחר הסכמה דיונית לביצוע צו הריסה במועד מוגדר.

לאור האמור, אפשר כי ניתן היה להסתפק גם בזאת, כבסיס לדחיית הבקשה.

העדר אופק תכנוני להכשרת המבנה נשוא הבקשה

הדיון מיום 3.11.13 נערך, כאמור, במעמד הצדדים, וההסכמה ותנאיה גובשו על ידי שני הצדדים גם יחד. לא מצאתי בבקשה ראיה המוכיחה כי חל שינוי מהותי מאז מועד הדיון, המצדיק לשנות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

המבקש, ברוב הגינותו, אף אינו מנסה לטעון כי ביחס למבנה קיים אופק תכנוני נגלה לעין, ועל כן, כבר בפתח דבריו מזדרז לומר כי בקשתו הינה "לפנים משורת הדין ולא בהתאם לדין".

ואולם, היגד זה לבדו ממחיש מתוך עצמו כי המבקש ער לכך שאין לו זכות קנויה להארכת מועד ביצוע צו ההריסה המנהלי, ומכל מקום, בית משפט זה אמון על הוראות הדין, ואילו עשיית צדק "לפנים משורת הדין" - כבקשת המבקש - מסורה לבעל הדין חברו, אך אינה עניין לביהמ"ש לחייבו לפעול כאמור.

ויודגש. אף אילו הייתה משאלה עימדי - ואינני אומר שכך הוא בהכרח במקרה הנדון - שהמשיבה תנהג עם המבקש לפנים משורת הדין, ותעניק בידו ארכה נוספת, בשל הטעמים הכלולים בבקשה, תוך קיום המאמר "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ), ראוי לזכור כי "הדבר נתון לגמרי לשיקול דעתה של המערערת, ולא הייתי מציע לטשטש את הגבול בין פטור וחייב" (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח', פ"ד לג(2), 785).

עמדתי על האמור, על מנת להצביע על כך שבמקרה דנא, אין קצה חוט ראשוני, שבסופו ניתן להתרשם כי פסע בלבד מפריד בין המבקש ובין קבלת היתר ביחס למבנה, נשוא הבקשה.

הלכה היא מלפנינו כי ארכות לביצוע צווי הריסה יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש. הרציונל ברור: צו הריסה נועד לשמש כמענה מיידי לבנייה בלתי חוקית, ועל כן, חשיבות רבה נודעת לביצועו במועד (ראה, למשל: רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל). נוכח זאת, קבלת סעד שמשמעותו המעשית הינה עיכוב או דחייה כלשהי במימוש הריסת המבנה נשוא הבקשה, ותהא האצטלה המשפטית אשר תהא, אינה תואמת המגמה שתוארה לעיל.

מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה מנהליים, אלא אם הושלם ההליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי. בתי המשפט סירבו לראות אף בהליך תכנוני מתרקם - שאינו בנמצא במקרה דנא - כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה. ראה בהקשר זה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל.

באותו אופן, ראה אשר נפסק בביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים:
"בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון".

נדמה, אפוא, כי ההלכות השיפוטיות מדברות בעד עצמן, בגנות דחיית הריסת מבנים או מתן עיכוב נוסף.

מסקנה זו מתעצמת נוכח רצונו של המבקש כי יינתן בידו עיכוב מועד ביצוע צו ההריסה, וזאת לפרק זמן בלתי מוגדר. המבקש לא הבהיר מה עתיד להשתנות בעתיד הקרוב, אם בכלל, ובנסיבות אלה, אך ברור כי לא ניתן להעניק ארכה לא מוגבלת בזמן, בלא שהונח מסד עובדתי, המצביע כי יש סיכוי שקבלת היתר בניה תקרום עור וגידים בטווח הקרוב ממש.

עיקרון סופיות הדיון

עד שהגענו הלום כמעט ששכחנו כי בבקשה חפץ המבקש לשנות החלטה שיפוטית, שעיגנה הסכמה, פרי רצונם החופשי של הצדדים, כמו היה עיקרון סופיות הדיון, דוקטרינה לא מחייבת.

לא ראוי בעיניי כי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, תוקע על נקלה, בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט. ראה והשווה דבריו של הנשיא זוסמן בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35-36; ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח', פ"ד מא (2), 673, 678-679.

בפרט נכון הדבר, שעה שעיון בטענות המבקש מלמד כי רובן ככולן מבטאות טענות שהועלו על ידו זה מכבר, במסגרת הבקשה שהגיש ביום 22.10.13 לביטול צו ההריסה המנהלי. בנסיבות אלה, סבורני כי אין מקום לאפשר למבקש להעלות טענות שהעלה זה מכבר, או שהיה בכוחו להעלותן, אך משיקולים השמורים עימו, לא עשה בהם שימוש, והחליט להגיע להסדר מול המשיבה. בעת"מ (יר') 1209/09 קואסמי נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2009(3), 2853 נקבע:
"תקיפת שיקול הדעת של הוועדה המקומית בעומדה לבצע צו הריסה שיפוטי, הליך בו הכיר בית המשפט העליון בבג"ץ 10140/07 הנ"ל, אפשרית אך ורק שעה שביסוד התקיפה נתונים שלא הובאו ולא יכולים היו להיות מובאים בפני בית המשפט שנתן את הצו, כשהדוגמה המובהקת לכך היא שינוי נסיבות שארע לאחר מתן גזר הדין כתוצאה מהשתהות הוועדה המקומית בביצוע הריסה (כפי שארע בבג"ץ 10140/07). לא ניתן לתקוף את שיקול דעתה של הוועדה המקומית העומדת לבצע צו הריסה שיפוטי, על בסיס טענות שהוצגו בפני בית המשפט בהליך הפלילי, ולא הועילו לשנות את החלטתו ליתן את הצו או לסרב לדחות את מועד ביצועו. הוא הדין לטענות שהיו קיימות בעת מתן החלטת בית המשפט בהליך הפלילי, ולמרות זאת לא הוצגו בפניו כנימוק לאי-מתן צו ההריסה או להענקת ארכה לביצועו".

יתר על כן. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי הסכמתה של המשיבה ניתנה "לפנים משורת הדין", בשל היבטים פרסונאליים בעיקרם. לא מחוור שבאותו מועד הייתה המבקשת מצרפת הסכמתה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, אילו ידעה כי המבקש יגיש בקשה נוספת, בשל אותם נימוקים. בנסיבות אלה, היעתרות לבקשה הנוכחית, במתכונתה, סותרת אף היא את עיקרון סופיות הדיון, מהיבט אחר, מזה הנזכר.

סוף דבר

טרם אסיים דבריי, אציין כי לא נעלמה מעיניי המצוקה הניבטת מקריאת הבקשה, ואולם, עם כל האהדה לטענות הכלולות בבקשה, אין בידי להיעתר לה. כאמור, הליכה בתלם של 'לפנים משורת הדין', אם זו תימצא מוצדקת בנסיבות העניין, אינה עניין לביהמ"ש ליתן הכרעה בו. בעניין זה ראה גם אשר נקבע בע"פ (תל-אביב-יפו) 70864/00 אלקומברה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים):
"אשר לטענותיו הנוספות של המערער בבית משפט קמא, בית המשפט ציין, בצדק, כי סמכויותיו של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מוגבלות והגבלה זו מוצאת ביטוי בסעיף קטן (ח) של סעיף 238(א) הנזכר. האפשרות לקבל היתר בניה בעתיד או בחינת הנזק שיגרם בשל הריסת המבנה, אינם שיקולים שבית משפט רשאי לשקול בדיון בבקשה כזו".

לאור האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות העניין, מצאתי לחייב המבקש בהוצאות המשיבה בסך 1,000 ₪.

מזכירות בית המשפט תשלח בדחיפות העתק ההחלטה לב"כ המבקשת, עוה"ד פאיז אלשאמי, ולב"כ המשיבה, עוה"ד כפרי.

ניתנה היום, ז' אייר תשע"ד, 07 מאי 2014, בהעדר הצדדים.