הדפסה

גאבר ואח' נ' מרזל

לפני
כבוד ה שופטת קרן אזולאי

תובעים

1.גאליה גאבר
2.יוסף ג'אבר
3.עאישה מוחמד ג'אבר
4.נידא מוחמד ג'אבר
5.חוסין מוחמד ג'אבר
6.חסן גאבר
7.סועאד עוואדללה
8.אנעאם מוחמד ג'אבר
9.גמאל גאבר
10.דלאל מוחמד ג'אבר
11.תוופיק מוחמד ג'אבר
12.תיסיר מוחמד ג'אבר
13.דעעא מוחמד ג'אבר
14.יזן מוחמד ג'אבר

ע"י ב"כ עו"ד ניהאד ארשיד

נגד

נתבעים

גבריאל מרזל

ע"י ב"כ עו"ד עזריה יצהרי

פסק דין

1. עניינה של התביעה שלפניי זכויות דיירות מוגנת בדירה בשכונת שועפט בירושלים. אביו של הנתבע, מר הרברט מרזל ז"ל (להלן: המנוח מרזל), היה דייר מוגן בדירה למעלה מ-40 שנה. עם מותו התעוררה השאלה אם זכות הדיירות המוגנת הגיעה לקיצה, או אם עברה לידי בנו, הנתבע, ככל שיוכח כי עמד בתנאים המנויים בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר, או החוק).

2. אלה, בתמצית, עיקר העובדות הצריכות לעניין. התובעים הם יורשיו של המנוח מוחמד יוסף ג'אבר, אשר נפטר ביום 7.9.2007. טרם מותו ייפה המנוח ג'אבר את כוחה של בתו, תובעת 4, לייצגו בכל הקשור לדירה מושא הליך זה. ביום 10.12.1967 השכיר המנוח ג'אבר למנוח מרזל דירה הנמצאת בקומת הקרקע בצד הצפוני של בניין הנמצא בשכונת שועפאט בירושלים. בחוזה השכירות הוסכם על שכירות של שנה אחת, ועד ליום 9.12.1968. בכתב התביעה נטען כי בתום תקופת השכירות המשיך המנוח מרזל להחזיק בדירה בהתאם להוראות חוק הגנת הדייר. בין בעלי הדין אין מחלוקת כי המנוח מרזל הוסיף להתגורר בדירה עד פטירתו ביום 23.7.2012. המחלוקת בהליך שלפניי נוגעת לשאלה האם זכות הדיירות המוגנת של המנוח מרזל הסתיימה עם פטירתו, או שמא הוסבה לבנו, הוא הנתבע. אציין כי בהליך מקביל (ת"א 29432-09-13) מתעוררת השאלה אם זכות הדיירות המוגנת הוסבה לנתבעת שם, גב' יונה שריאן, וזאת ככל שייקבע כי היא הייתה בת זוגו של המנוח מרזל.

3. לטענת התובעים, החל מאמצע שנת 2012 החלו להבחין כי המנוח מרזל אינו נמצא בדירה. בשיחה טלפונית שהתנהלה בין תובעת 4 לבין הנתבע טען הנתבע כי אביו הועבר לבית אבות. ביום 28.7.2015 נפגשו השניים, ובפגישה טען הנתבע כי אביו מאושפז. תובעת 4 טענה – וטענה זו הוכחה בדיון ההוכחות – כי באותה פגישה מסר לה הנתבע, בשם אביו, את דמי השכירות עבור תקופה של חודשיים. לאחר מספר חודשים בהם נעדר המנוח מרזל מהדירה לחלוטין החלו התובעים לחשוד בדברי הנתבע. לפיכך, שכרו שירותיו של חוקר פרטי שחקר ומצא שהמנוח מרזל נפטר מספר חודשים קודם לכן, ביום 23.7.2012. התובעים טענו כי איש לא התגורר עם מרזל סמוך לפטירתו, ועל כן לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הגנת הדייר. לפי הטענה, בשנים האחרונות טרם פטירתו היה המנוח מרזל אלמן, והתגורר בדירה בגפו. לטענתם, לכל אחד מילדיו של המנוח מרזל דירה אחרת למגורים, ובכללם, הנתבע, המתגורר דרך קבע בעיר צפת. לפיכך, התבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי לפיו יוצהר כי זכות הדיירות המוגנת שהייתה למנוח מרזל פקעה או הסתיימה עם פטירתו. עוד התבקש בית המשפט להצהיר כי לנתבע אין זכות שכירות או דיירות מוגנת או זכות להחזיק, להשתמש או להימצא בדירה, וכי התובעים הם הזכאים להחזיק ולהשתמש בדירה. נוסף לסעד הצהרתי ביקשו התובעים בכתב התביעה שבית המשפט ייתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע וכל מי מטעמו להיכנס לדירה במישרין או בעקיפין, להימצא בה, להשתמש בה, להחזיק בה או בחלק ממנה או להשאיר בתוכה חפץ, ריהוט או ציוד.

4. בכתב ההגנה העלה הנתבע ארבע טענות מרכזיות. ראשית, נטען כי התובעים לא הוכיחו את זכותם לבעלות בדירה. כך, נטען כי התובעים לא צרפו מסמכים המעידים כי אביהם, המנוח ג'אבר, היה הבעלים החוקי של הדירה. שנית, נטען כי צו הירושה אינו מלמד על כך שהתובעים הם יורשי המנוח ג'אבר, ולמצער, שהתובענה הוגשה בשם כל היורשים, וזאת הואיל ולמנוח ג'אבר הייתה אישה נוספת ממנה נולדו לו ילדים. שלישית, נטען כי בדירה מתגוררת "הגב' יונה", אשר גרה יחד עם אבי הנתבע. רביעית, נטען כי הנתבע התגורר עם המנוח מרזל בדירה תקופה של 7 חודשים טרם פטירתו, למעט בשבתות ובחגים.

5. עם הגשת כתב התביעה (ולפני שהוגש כתב הגנה) הוגשה בקשה מטעם התובעים למתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבע או מי מטעמו להיכנס לדירה. ביום 27.5.2013 התקיים דיון בבקשה. תובעת 4 נחקרה וכך גם הנתבע. האמור בחקירות אלה רלוונטי גם לתביעה העיקרית, ואדון בכך בהמשך. יצוין כי בעקבות הדיון נעתר בית המשפט לבקשה, וניתן צו מניעה זמני האוסר על הנתבע או מי מטעמו להיכנס לדירה, לעשות בה שימוש או להחזיק בה (כב' השופטת ע' אבמן-מולר).

התצהירים והעדויות לפניי
6. מטעם התובעים הוגשו שני תצהירים: תצהיר התובעת 4 ותצהירו של אחיה, תובע 9. שני המצהירים התייצבו לחקירה על תצהיריהם. מטעם הנתבע הוגשו תצהיר הנתבע וכן תצהיר של אחיינו של הנתבע, ואף הם התייצבו לחקירה נגדית. עיון במכלול החומר בהליך שלפניי מעלה כי עומדות להכרעה שתי טענות מרכזיות: ראשית, טענה הנוגעת לזכותם של התובעים להגיש את התביעה הנוכחית. זאת, נוכח היעדר הוכחה על בעלות בדירה, ובשל טענות לתקפות צו הירושה שהגישו התובעים. שנית, טענת הנתבע לפיה זכויות הדיירות המוגנת של אביו הועברו אליו. אדון בטענות אלה כסדרן.

7. יש לדחות את הטענה הראשונה הנוגעת לבעלות בדירה. בהתאם לחוק הגנת הדייר אין הכרח להוכיח בעלות דווקא כדי להיכלל בהגדרת "בעל בית". סעיף 1 לחוק, הוא סעיף ההגדרות, קובע כי "בעל בית" הוא "מי שהשכיר נכס בשכירות ראשית, בין שהוא בעלו של הנכס המושכר ובין שאיננו בעלו, לרבות חליפיו של מי שהשכיר כאמור". שאלת הבעלות, לפיכך, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זכותם של התובעים כבעלי הבית של הדירה, אשר לא הוכחשה כשלעצמה. בנוסף, מכלול נסיבות העניין מעלה כי הנתבע מושתק מלהעלות טענה זו בשלב הנוכחי. אין מחלוקת בין הצדדים כי במשך למעלה מארבעים שנים התגורר המנוח מרזל בדירה. בכל התקופה האמורה שילם המנוח מרזל את דמי השכירות המוגנת. תחילה בוצע התשלום לאביהם של התובעים (ראו, עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 17-10), ובשלב מסוים, לאחר שהמנוח ג'אבר ייפה את כוחה של תובעת 4, החל המנוח מרזל להעביר את התשלום אליה (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 19-16). למעשה, הנתבע עצמו אף העיד כי הוא שילם את דמי השכירות פעם אחת לפחות (ראו, בדיון לעניין הסעד הזמני, עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 9-8 וכן שורות 25-17; עוד ראו בחקירתו הנגדית, עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 19-18). קבלות בעניין זה אף הוגשו במסגרת דיון ההוכחות לפניי (וסומנו ת/2 ו-ת/3). הנתבע לא הכחיש שהוא זה שכתב את הפרטים על גבי הקבלות. הנתבע אף לא הכחיש שנפגש עם התובעת ואחיה; שילם להם; ושוחח עימם לגבי השכירות (ראו, למשל, בעמ' 29 לפרוטוקול). מכאן, הנתבע לא הכחיש את זכויותיהם של התובעים בדירה במהלך השנים. בנסיבות אלה, בהן לא הייתה מחלוקת כי בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים ארוכת טווח, במסגרתה המנוח מרזל, ולאחריו הנתבע, לא חלקו על זכותם של התובעים ביחס לדירה, אין מקום להעלות כיום טענה לפיה בהיעדר זכות של בעלות התובעים אינם יכולים להגיש את התביעה. ממילא, כאמור, זכות כאמור אינה תנאי בהתאם להוראות החוק.

8. יש גם לדחות את הטענות האחרות שהועלו על ידי הנתבע באשר לצווי הירושה. התובעים הציגו צו ירושה שניתן על ידי בית הדין השרעי ומפרט את כל יורשיו של המנוח ג'אבר. בניגוד לטענה שהועלתה על ידי הנתבע, בצו הירושה רשומה גם אשתו השנייה של המנוח ג'אבר וכן חמשת ילדיו. הדבר אושר גם בחקירתה הנגדית של תובעת 4 (עמ' 16 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, לא מצאתי כי ישנו קושי בקביעה לפיה התובעים הם יורשיו של המנוח ג'אבר. המנוח ג'אבר ייפה את כוחה של תובעת 4 לפעול בכל הקשור לדירה עוד בעודו בחיים, ואף הנתבע בעצמו ראה בה הכתובת הרלוונטית ושילם לה את דמי השכירות בסמוך לאחר פטירת אביו.

9. הטענה השנייה הטעונה הכרעה נוגעת לשאלה האם זכויות הדיירות המוגנת הועברו מהמנוח מרזל לנתבע. במילים אחרות, יש לבחון האם הנתבע הוא בחזקת "דייר ממשיך" בדירה. הסעיף הרלוונטי החולש על מצב הדברים האמור הוא סעיף 20 לחוק הגנת הדייר. הסעיף, שכותרתו "דייר של דירה שנפטר", קובע כדלקמן:

"(א) דייר של דירה שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.
(ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) – יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים – קרוביו האחרים – כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם."

כפי שצוין לעיל, תביעה מקבילה מתנהלת באשר לזכויות דיירות מוגנת של אישה (גב' יונה שריאן) שטוענת שהיא בת זוגו של המנוח מרזל. מטבע הדברים, ובהתאם לאמור בסעיף 20(א), ככל שיימצא שזכויות הדיירות המוגנת הועברו אליה (ואינני קובעת דבר בהקשר זה), זכויותיו של הנתבע יידחו מפניה.

10. עיון בסעיף 20(ב) לחוק מעלה כי כדי שילדו של דייר מוגן יוכר כדייר ממשיך עליו לעמוד בשני תנאים מצטברים: ראשית, עליו להראות כי הוא התגורר יחד עם המנוח בדירה לפחות שישה חודשים טרם פטירת המנוח; ושנית, עליו להראות שבזמן פטירת המנוח לא הייתה לו דירה אחרת למגורים. הנטל להוכיח עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 20(ב) מוטל על הטוען לזכות הדיירות המוגנת, ובענייננו, הנתבע (ראו, דוד בר-אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 252-250 (מהדורה שניה (2013)). אקדים ואציין כי עיון במכלול החומר שהובא לפניי, ובכלל זה תצהירי העדות הראשית והעדויות לפניי, מעלה כי הנתבע לא עמד בנטל זה.

11. אפתח דווקא בתנאי השני, וזאת הואיל והנתבע לא הציג ראיה כלשהי שתעיד על כך שבזמן פטירת המנוח לא הייתה לו דירה אחרת למגורים. הנתבע לא התייחס לתנאי האמור בתצהירו, ולא הציג לבית המשפט ראיה המתייחסת לעניין זה. זאת, על אף שהתובעים הציגו – עוד בכתב התביעה – דוח חוקר פרטי ממנו עלה כי הנתבע מתגורר בצפת. גם בדיון לעניין הסעד הזמני הוצגה לנתבע תמונה של ביתו בצפת, והוא אישר שזוהי הכניסה של ביתו בצפת. רק בחקירה הנגדית במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים לפניי טען הנתבע כי שלח לבא כוח התובעים "העתק של מכירה של הבית הזה [הבית בצפת]" וכי הוא משלם שכירות למי שקנה את הבית (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 29-24). חוזה מכר כאמור לא הוגש לבית המשפט, לא במסגרת תצהירי הנתבעים ולא בדיון ההוכחות. לא הובהר בדיון אם אכן נשלח חוזה כאמור לתובעים, ומכל מקום, משלא הוגש המסמך במסגרת ראיות הנתבעים לא ניתן לדעת אם חוזה המכר מתייחס לתקופת פטירת האב. לזאת יש להוסיף כי "דירה אחרת למגורים" אין משמעה בהכרח דירה בה יש לנתבע זכות של בעלות. כפי שנקבע בפסיקה, די בכך שלנתבע הייתה חלופה למגורים, זכות חוקית להתגורר בדירה, אשר מבחינה אובייקטיבית אין מניעה שיתגורר בה (ראו, ההלכה שנקבע בע"א 712/76 צ'רני נ' מורד, פ"ד לא(2) 105, 107 (1977). עוד ראו, רע"א 2225/91 אחי נאמנות בע"מ נ' בן חמו, פ"ד מה(4) 14 (1991); רע"א 8121/13 ליאור נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ (31.3.2014) ). בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע כי הנתבע עמד בנטל ההוכחה להוכיח שבזמן פטירת האב לא הייתה לו דירה אחרת למגורים.

12. משהנתבע לא הוכיח כי עמד בתנאי השני, אין הכרח לדון בהתקיימות התנאי הראשון, הנוגע למגורים עם המנוח בששת החודשים טרם פטירתו. למעלה מן הצורך, אבחן גם את התקיימות התנאי האמור, לגביו התמקד הדיון בתביעה שלפניי. יצוין תחילה כי אין מחלוקת שבששת החודשים טרם הפטירה המנוח מרזל לא התגורר פיסית בדירה הואיל והיה מאושפז. התובעים לא טענו שהמנוח מרזל נטש את הדירה, ולכן, אין בעצם ההיעדרות מן הדירה כדי לשלול את טענת המגורים המשותפים. השאלה הנשאלת היא, אם כן, האם עלה בידי הנתבע להוכיח את מגוריו האמורים בדירה . טענת הנתבע בהקשר זה נתמכה בתצהירו שלו ובתצהיר שהוגש מטעם אחיינו. האחיין, מר שמעון מרזל, טען בתצהיר כי בערך שבעה חודשים לפני שסבו, המנוח מרזל, נפטר, זכור לו שהנתבע היה מתגורר בבית של הסבא, וכמעט כל יום היה מגיע לבית החולים ורואה את הנתבע שם. לטענתו, משפחתו אף הציעה לנתבע להתגורר אצלם בירושלים, אך הנתבע סירב ואמר שהוא חוזר לדירה בשועפט. בחקירתו הנגדית לא נשאל האחיין ישירות על חלק זה של תצהירו, אולם הוא נשאל אם סבו גר בגפו, והשיב כי לא הגיע פעמים רבות לבית הסב, וכי מאותן פעמים מעטות בהן הגיע לבקר את הסבא הייתה רק פעם אחת שהגיע ומצא את הנתבע (עמ' 27 לפרוטוקול, שורות 25-17).

12. בתצהיר הנתבע הוקדשו שלושה סעיפים לנושא המגורים בבית המנוח מרזל. בסעיף 6 נטען כי הנתבע ואשתו החליטו לעבור להתגורר יחד עם האב בירושלים. בסעיף 7 נטען כי הנתבע העביר חלק מרכושו לדירתו של אביו ועבר להתגורר שם, תוך תכנון שלאחר שיתייצב מצבו של האב תעבור גם אשת הנתבע לשם. ובסעיף 9 נטען כי התכנון שגם אשת הנתבע תעבור להתגורר בשועפט נדחה עד שתסתיים השנה לפטירת אביו. לעומת האמור בתצהיר, עיון בחקירתו הנגדית של הנתבע מעלה שבשום שלב בחקירה לא העיד הנתבע, ברחל בתך הקטנה, כי התגורר בבית בירושלים. מחקירתו הנגדית עולה כי שהה בבית בירושלים במסגרת רצונו לסעוד את אביו בעודו מאושפז בבית החולים. כך, כשנשאל אם הגיע לירושלים כדי לסעוד את אביו, ענה "בין היתר" (עמ' 30 לפרוטוקול, שורות 32-30). הנתבע חזר על תשובתו זו מספר פעמים. כשנשאל על ידי בא כוח התובעים למה הכוונה במילים "בין היתר", השיב: "לא הייתי אצלו כל הזמן ליד המיטה התוכנית שלנו כיון שהיה מבוגר, לעבור להיות איתו בפרט אחרי שהוא יצא מבי"ח הוא היה בשיקום ואחר במקום כמו בית אבות שיקומי והיינו איתו במטרה לעזור לו להגיע הביתה להיות איתו בבית" (עמ' 31 לפרוטוקול, שורות 9-6). בהמשך נשאל הנתבע: "לא חזרת לבית של ההורים?" והוא השיב: "לא כל כך חזרתי לבית שלי, הייתי איתו. היה בתוכנית לחשוב איך להסתדר בירושלים" (שם, בשורות 12-10). ובהמשך נשאל שוב: "אבל לא חזרת לגור איתו בירושלים", ותשובתו הייתה: "הרבה יותר מאוחר. אחרי האשפוז הראשון בהדסה, לפני 8 חודשים לפני שנפטר. זה היה בשלבים... הגעתי מצפת כי המשפחה היתה בצפת והגעתי לירושלים כדי לעזור לו... הייתי מגיע ומביא לו דברים, להיות איתו ולחשוב איך אנחנו מעבירים אחרי זה את המשפחה" (שם, בשורות 19-13). בחקירה חוזרת נשאל הנתבע למה הייתה הכוונה בתשובתו שבא מצפת לירושלים, ותשובתו הייתה: "התכוונתי לעבור לירושלים, עברתי לירושלים מבחינה טכנית לירושלים והייתי נע בין בית הרפואה לבין הבית של אבי בירושלים" (עמ' 32 לפרוטוקול). יש בעדות זו כדי להבהיר את מעמד הבית מבחינת הנתבע. הנתבע עושה שימוש במילים "התכוונתי לעבור לירושלים", כלומר, לא היה מעבר למגורים של ממש, אלא אולי כוונה עתידית לעשות כן. בחקירה החוזרת הנתבע הוסיף כי "הייתי בא להיות עם אבא ונע בין בית הרפואה לבין הבית. לפעמים הייתי ישן בבית ובא ביום, ומביא לו דברים אם צריך מהבית. ולפעמים ההפך. הייתי בא לבית בשביל להתלבש" (עמ' 33 לפרוטוקול, שורות 4-1).

13. ממכלול עדותו של הנתבע עולה כי הוא שהה בבית אביו המנוח טרם פטירתו, אך ספק אם ניתן לראות בכך משום מגורים במקום. הנתבע, שמקום מגוריו הקבוע הוא בצפת, מתגורר הרחק מירושלים. בנסיבות בהן אביו מאושפז וחולה מאוד, ניתן להניח שהיה לו רצון לסעוד את אביו ולסייע לו. הן הנתבע הן אחיינו העידו כי המשפחה כולה השתדלה לסייע למרזל המנוח ולא להותירו לבדו בבית החולים. לפיכך, יש להניח שהנתבע נדרש למקום לשהות בו בביקוריו בירושלים. כפי שציין הוא עצמו, הוא היה בא לבית כדי להתלבש. הוא אף העיד שהיה בא לישון בבית ולהיות עם אביו במהלך היום בבית החולים. כל אלה אין משמעם כי עבר להתגורר בבית. המסקנה המשתמעת מן הדברים היא כי הנתבע הגיע להתארח בבית אביו, כדי שיוכל לסעוד אותו בבית החולים.

14. מסקנה זו נתמכת גם בעובדה שפרט לתצהיר הנתבע ותצהיר אחיינו לא הוצגו ראיות כלשהן המעידות על מגורי הנתבע בדירה פרק זמן ממושך של שבעה חודשים. כך, הנתבע לא העביר אף אחד מהחשבונות על שמו (עמ' 32-31 לפרוטוקול); הוא לא הביא לעדות שכנים שראו אותו מתגורר בדירה; הוא לא הציג מכתבים שנשלחו לכתובת זו או ראיה ממשית אחרת שתעיד על מגוריו שם. הנתבע אף לא זימן לעדות עדים שעדותם רלוונטית ביותר לטענת ההגנה שהעלה. בראש ובראשונה, הנתבע לא זימן לעדות את גב' יונה שריאן, אותה אישה שנטען כי התגוררה עם אביו בשנים האחרונות טרם פטירתו ועודה מתגוררת בדירה. לכאורה, מי יכול היה לדעת טוב ממנה אם הנתבע התגורר בדירה? שהרי, הנתבע עצמו ציין בתצהירו שגב' שריאן התגוררה עם אביו ז"ל "שנים רבות" (סעיף 22 לתצהיר). הנתבע לא טען שהיא חדלה לגור בדירה עת אושפז האב בדירה. משמעות הדברים – ומבלי שאחווה דעה לגבי מעמדה של הגב' שריאן ביחס לדירה (עניין שכאמור, תלוי ועומד בתביעה נפרדת) – כי הנתבע התגורר בדירה יחד עם הגברת שריאן. משכך, אי הבאתה לעדות כדי לתמוך בטענותיו נזקפת לחובתו. לזאת יש להוסיף כי במהלך הדיון בצו הזמני הנתבע אף לא ידע לנקוב בשמה המלא של גב' שריאן או במהות יחסיה עם האב. כשנשאל לשמה המלא, השיב: "השם שאני יודע הוא יונה. אני לא יודע איך היא רשומה בתעודת הזהות. יש לה 2 שמות, אני לא יודע במה היא משתמשת. אני קורא לה יונה". בהנחה שהשניים התגוררו יחד בדירה תקופה של כשבעה חודשים במהלך אשפוזו של האב, הדבר מעורר תמיהה, בלשון המעטה.

זאת ועוד, הנתבע לא זימן לעדות אף אחד מבני משפחתו הקרובה – אשתו או ילדיו. ככל שהנתבע עבר להתגורר בגפו בירושלים, הם ודאי יכולים היו להעיד על כך. לגבי אשת הנתבע, נטען בתצהיר מחד כי: "מעט לפני אשפוזו של אבי החלטנו אני ואשתי לעבור דירה ולבוא ולהתגורר יחד עם אבי ז"ל", ומאידך נטען כי: "לצערי הרב אבי חלה וכ-7 חודשים לפני פטירתו חלה והתאשפז, אני העברתי חלק מרכושי לדירתו של אבי ועברתי להתגורר בדירתו של אבי, את השבתות הייתי עושה בצפת וחלקם בירושלים, ותכננו שלאחר שיתייצב מצבו גם אשתי תעבור לדירת אבי ז"ל" (סעיפים 6 ו-7 לתצהיר הנתבע, בהתאמה). לא הובהר הקשר בין הטענות האמורות, ומעבר לכך, לא ברור מדוע אשת הנתבע לא הובאה למתן עדות. היא, כאמור, יכולה הייתה להעיד מכלי ראשון על מעברו של בעלה לירושלים. תחת זאת זומן לעדות אחיינו של הנתבע, שמחקירתו עלה שאין בידו מידע קונקרטי על מגורי הנתבע. לפיכך, אי הבאתם לעדות של עדים שעדותם רלוונטית נזקפת לחובת הנתבע, עליו, כאמור, מוטל נטל ההוכחה.

15. המסקנה היא, אפוא, שהנתבע לא עמד בנטל להוכיח את התקיימות התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר. משכך, לא הוכיח הנתבע כי יש מקום להסבת זכות הדיירות המוגנת מאביו אליו.

16. יצוין כי לא נעלמו מעיניי טענות הנתבע באשר לסתירות שהתגלו בעדות התובעת 4. כך, בחקירתה לעניין הסעד הזמני טענה הנתבעת כי החוזה שצורף לכתב התביעה היה החוזה היחיד שנערך בין אביה לבין המנוח מרזל, וכי המנוח מרזל נשאר להתגורר בדירה מכוח חוק הגנת הדייר (עמ' 3 לפרוטוקול, שורות 7-6). לעומת זאת, בחקירתה לפניי העידה כי היה חוזה נוסף, וכי החומר כולו הועבר לעורך דינה (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 12-9). עוד טען בא כוח הנתבע כי אין להסתמך על עדות התובעים מאחר שאילו לא שמו לב שהמנוח לא נמצא בדירה משך כל חודשי האשפוז, ודאי אין ביכולתם לדעת אם הנתבע התגורר שם אם לאו.

אכן, בעניין החוזה נפלה סתירה בעדותה של תובעת 4. יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי מדובר בסתירה היורדת לשורש העניין. עדות התובעת 4 הייתה בכללותה מהימנה בעיניי. אף שהיא העידה כי היא מתגוררת בקרבת מקום (כשלושה מטרים מהדירה מושא הליך זה), היא לא טענה שראתה כל מה שמתרחש בדירה. היא אישרה בעדותה כי במשך השנים לא נכנסה לדירה, אלא נהגה לגבות את דמי השכירות מהמנוח מרזל "במרפסת". תובעת 4 אף לא הכחישה שראתה את גב' יונה מספר פעמים בשנים שלפני פטירת המנוח. בנסיבות אלה, לא ראיתי לייחס משקל משמעותי לסתירות הנוגעות לקיומו או היעדרו של חוזה נוסף. זאת במיוחד נוכח העובדה שלעדותם של התובעים לא היה משקל בניתוח שאלת העברת זכויות הדיירות המוגנת לנתבע. נטל ההוכחה בעניין זה מוטל על הנתבע בהתאם לראיות שהוצגו על ידו. לפיכך, לסתירה כזו או אחרת בעדות התובעים לא היה משקל בהקשר זה.

17. בשים לב למכלול הדברים האמורים, דין התביעה להתקבל. משכך, ניתן בזה סעד הצהרתי לפיו זכות הדיירות המוגנת של המנוח מרזל לא הועברה לידי הנתבע, ולנתבע אין זכות שכירות או דיירות מוגנת או זכות להשתמש בדירה. התובעים ביקשו עוד שיינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להיכנס לדירה או להימצא בה, להשתמש בה או להחזיק בה ולהשאיר בה חפצים. מטבע הדברים, כל עוד הגב' שריאן מתגוררת בדירה היא רשאית להתיר לנתבע ביקורים במקום. ככל שייקבע בתיק המקביל בו נדונות זכויותיה של גב' שריאן שאין לה זכויות בדירה, ייכנס לתוקפו גם צו מניעה האוסר על הנתבע או מי מכוחו להיכנס לדירה ולהימצא בה.

18. הנתבע ישא בהוצאות התובעים בסך של 645 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום ששולמו ועד יום התשלום בפועל, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ה, 29 יולי 2015, בהעדר הצדדים.