הדפסה

בשאראת נ' גרוס

לפני:

כב' השופט מירון שוורץ - אב"ד
נציג ציבור (עובדים) מר מנחם פישר
נציג ציבור (מעבידים) מר שמעון אלמאלם

התובע
פהד בשאראת ת.ז XXXXXX323
ע"י ב"כ: עו"ד עאהד אגברייה

-

הנתבע
יוסף גרוס ת.ז XXXXXX243
ע"י ב"כ: עו"ד ירון אלירם

פסק דין

כללי

1. התובע, תושב כפר טמון שבאזור ג'נין שבתחום הרשות הפלסטינית , עותר בתביעה שלפנינו לחייב את הנתבע, בעלים של משק חקלאי במושב חמרה שבבקעת הירדן, בתשלום זכויותיו הנובעות מתקופת עבודתו אצל הנתבע וסיומה . לטענת התובע, הינו זכאי לתשלום פיצויי פיטורים בצירוף פיצוי בגין הלנתם, תמורת הודעה מוקדמת, דמי הבראה, דמי חגים, דמי חופשה, החזר הוצאות נסיעה, הפרשי שכר מינימום בצירוף פיצויי הלנתם ופיצוי בגין אי הפרש ות פנסיוני ות.

2. הנתבע הכחיש בכתב הגנתו את טענות התובע כנגדו. הנתבע טען לתחולת הדין הירדני על מערכת יחסי העבודה בין הצדדים, בהתאם למוסכם ביניהם לטענתו ובהתאם להתנהלותם בפועל במשך השנים. לטענתו, שכר התובע ותנאי עבודתו היו מעבר לנדרש על פי דין זה. כן הוכחשו טענות עובדתיות של התובע לרבות פיטוריו ונטען כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין רכיבי התביעה השונים - אף בהתאם לדין הישראלי.

3. בתיק התקיים הליך ארוך של גילוי ועיון במסמכים, מפאת העובדה כי ב"כ הצדדים לא השכילו להסדיר את המחלוקת ביניהם ללא צורך בפניות חוזרות אל בית הדין. בסופו של יום הוגשו תצהירי עדות מטעם הצדדים בצירוף אסמכתאות; התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מ טעמו. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של העובדים מר פואד חמד , עמאד בשארת, מוחמד בשארת והנתבע עצמו. בישיבת ההוכחות ביום 21.11.2011 נחקר בחקירה נגדית התובע בלבד וזאת כיוון שלדברי ב"כ הנתבע, לא הותרה כניסתם של העדים מטעם הנתבע, לישראל. אי לכך, נקבעה ישיבת הוכחות נוספת.

4. בישיבת ההוכחות השנייה שהתקיימה ביום 1.4.2012, נחקר ו בחקירה נגדית הנתבע ומר פואד חמד. יתר עדי הנתבע לא הופיעו לישיבה. בהתאם להחלטת בית הדין באותה ישיבה, תצהירי העדים שלא הופיעו, לא יהוו חלק ממכלול הראיות בתיק. כן יצוין כי בשתי הישיבות נכחו מתורגמנים מטעם בית הדין לשפה הערבית.

5. סיכומי הצדדים בתיק הוגשו בכתב, אולם מתן פסק דין בתיק זה (כמו גם בתיקים נוספים שנסיבותיהם דומות ), עוכב עד למתן הכרעה בבית הדין הארצי לעבודה, בשאלה איזה דין חל על יחסי העבודה בין הצדדים, במסגרת ע "ע(ארצי) 1342-01-11 יוסף בשאראת - ראובן באלי וע"ע(ארצי) 12047-01-11 שכנגד (פסק הדין ניתן ביום 26.11.2013).

בעניין זה נדונה גם כן תביעת עובד, תושב הכפר טמון שבנפת ג'נין - בו מתגורר התובע כאן, לזכויות הנובעות מתקופת עבודתו אצל מעסיקו במשק חקלאי במושב רועי שבבקעת הירדן. יצוין כי באי כח הצדדים בערעורים הנ"ל הינם ב"כ הצדדים בתיק זה. כיוון שלקביעות בית הדין הארצי רלוונטיות לתביעה שלפנינו, תידון תחילה בפסק הדין, שאלת הדין החל על יחסי העבודה בין הצדדים.

הדין החל על יחסי העבודה בין הצדדים –

6. פסק הדין בבית הדין האזורי עליו ערערו הצדדים, תע"א 2610/08 יוסף בשאראת - ראובן באלי (ניתן ע ל ידי אב בית הדין כאן ונציגי הציבור מר יצחק רז ומר טוביה לוי), ניתן לאורה של "הלכת גבעת זאב" (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד- בית הדין הארצי לעבודה ואח', ניתן ביום 10.10.2007) ולפיה מקום שביחסי עבודה לא הובעה הסכמה מפורשת של הצדדים בדבר הדין שיחול בעניינם, יחיל בית המשפט את מבחן "מירב הזיקות". לאחר בחינת יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים נקבע בפסק הדין כי משלא גילו הצדדים באופן מפורש את דעתם לגבי זהות הדין החל עליהם, ביחד עם טעמי הצדק והאינטרס הציבורי, הרי שיש לדין הישראלי זיקה רבה יותר למחלוקות בין הצדדים. על כן נבחנה זכאות התובע שם ברכיבי בתביעה השונים על פי הדין הישראלי.

7. בית הדין הארצי לעבודה, בפסק דינו מיום 26.11.13 (פרטיו צויינו בסע' 5 לעיל), אישר קביעה זו, בהתבסס אף הוא על הלכת גבעת זאב. הלכה זו אוזכרה בהרחבה בפסק הדין וצוין מתוך פסק הדין כי "כאשר ביחסי עבודה לא ניתן להצביע על הסכמה מפורשת של הצדדים בדבר הדין החל, יש להחיל את מבחן מירב הזיקות על מנת לאתר את הדין שיחול בשים לב למושכלות היסוד של דיני העבודה ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית". כן נקבע כי אין לקבל את העמדה המתבססת על הזיקה הטריטוריאלית למקום ביצוע העבודה כזיקה בלעדית ומכרעת.

ביישום הלכת גבעת זאב בבחינת שאלת הדין החל על המקרה הספציפי, קבע בית הדין הארצי כי משלא הוכחה כל הסכמה בין המעסיק לעובד על כך שהדין הירדני יחול על יחסי העבודה שביניהם, זאת בין השאר בהיעדר ראיה לכך , יש לפנות אל מבחן מירב הזיקות ו בהקשר זה נקבע, כי : " בהיעדר טענה בדבר הזיקות האחרות, והתמקדות המעסיק בזיקה הטריטוריאלית בלבד, אין בידינו לקבל את טענתו לפיה גם על פי הלכת גבעת זאב יחול על הצדדים הדין הירדני, ודין ערעורו בעניין זה – להידחות. כמו כן, המעסיק מתעלם בטיעוניו ממורכבות המצב המשפטי באזור, ומכך שעל התושבים הישראלים המתגוררים ב"מובלעות" הישראליות מוחלים חלקים נרחבים מהמשפט הישראלי, מכוח חקיקת המפקד הצבאי. גישתו זו של המעסיק מנוגדת לרוח פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין גבעת זאב ואין בידינו לקבלה.
לאור כל האמור, מסקנת הדברים עד כה היא כי משפט העבודה הישראלי חל על יחסי העבודה בין המעסיק לעובד לכל אורך תקופת העבודה".

8. כמו כן עלתה בפסק הדין, סוגיית תחולת הלכת גבעת זאב משנטען על ידי המעסיק כי יש להחילה באופן פרוספקטיבי. לאחר קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה בעניין זה ותגובות הצדדים לה, נקבע לאחר דיון מקיף , כך:

"בנסיבות העניין שלפנינו, לא שוכנענו כי עלה בידו של המעסיק להוכיח באופן הנדרש כי הוא הסתמך באופן סביר על הלכה קודמת לפיה על יחסי העבודה בינו לבין העובד חל הדין הירדני ולא הדין הישראלי. טענותיו של המעסיק בפנינו בעניין אינן מבוססות דיין ומשתקפות מהן הנחות כלליות שאינן בגדר עובדות מבוססות די הצורך. כך למשל, אין לתת משקל לטענת המעסיק לפיה בתקופה שקדמה להלכת גבעת זאב הסקטור הכלכלי והמשפטי ראו ב"אזור" ככפוף לדין הירדני, וזאת בשים לב למורכבות של המצב המשפטי החל ב"אזור", כפי שעמד עליה המשנה לנשיאה (כתוארו דאז) השופט ריבלין בסעיף 11 לפסק דינו בעניין גבעת זאב.
...
בנוסף, יש להדגיש כי הלכת גבעת זאב לא יצרה מהפיכה של ממש בכללי ברירת הדין בכלל ובכללי ברירת הדין במשפט העבודה בפרט, ואין אנו סבורים כי אופייה של ההלכה, והנסיבות אליהן היא מתייחסת, מצדיקים חריגה מהכלל והחלתה באופן פרוספקטיבי בלבד. בנקודה זו מקובל עלינו הניתוח המשפטי המופיע בעמדת היועץ המשפטי לממשלה. כפי שהובהר לעיל, הלכת גבעת זאב לא קבעה באופן מוחלט כי על העסקת עובד פלסטיני על ידי מעסיק ישראלי ב"מובלעות" באזור יחול תמיד הדין הישראלי. בית המשפט העליון יישם בפסיקתו, בנסיבות דומות למקרה שבפנינו, את מבחן מירב הזיקות, אשר זהו המבחן לקביעת הדין שחל על החוזה בין הצדדים, ויצק בו תוכן באשר לנסיבות המתקיימות ב"אזור", בחוזי עבודה בין תושבים ישראלים של ה"מובלעות" לבין פלסטינים תושבי המקום. זאת כאשר לא ניתן להתחקות אחר כוונת הצדדים, שהיא העיקרון הראשון לפיו ייקבע הדין החל על החוזה ביניהם. בית המשפט העליון בפסק דינו נתן את הדגשים לגבי אופן יישום מבחן מירב הזיקות, כאשר לזיקה הטריטוריאלית ניתן משקל מופחת, ולזיקות האחרות ולעקרונות היסוד של השיטה ניתן משקל נכבד יותר...
ולסיכום הדברים בסוגיה זו: לא ניתן לומר כי הסתמכות של מעסיק ישראלי ב"מובלעות" ב"אזור", בתקופה עובר למתן הלכת גבעת זאב, על כך שבכל מקרה יחול על יחסי העבודה הדין הירדני, היא הסתמכות הראויה להגנה בשאלת תחולתה של ההלכה האמורה. זאת, לאור אופיה המיוחד של הסוגיה המשפטית, עקרונות היסוד של משפט העבודה ועקרונות היסוד של השיטה המשפטית, ומורכבות המצב המשפטי ב"אזור".

9. גם בענייננו, לא ניתן לקבוע, על בסיס הראיות שלפנינו, כי הצדדים גילו את דעתם באופן מפורש בדבר זהות הדין שחל עליהם. טענות הנתבע בעניין זה נטענות באופן כללי ולא הוכחו. כך לגבי הסכמה שהייתה כביכול על כך שהדין הירדני הוא שיחול או כי התנהגות הצדדים שיקפה באופן כלשהו הסכמה שכזו. מלבד טענות כלליות, לא הובאה כל ראיה ממנה ניתן ללמוד על כי כך אכן היה. משכך ועל פי מבחן מירב הזיקות, בהתבסס על המפורט בפסקה שלעיל שכן לא מצאנו כי קיים שוני בנסיבות הרלוונטיות לבחינת הסוגיה ועל בסיס הנתונים שלפנינו, אנו קובעים, כי הדין הישראלי הוא שחל על יחסי העבודה שבין הצדדים. כן אנו קובעים כי יש להחילו רטרוספקטיבית, משלא מצאנו לנכון מכח טענות שהעלה הנתבע, לקבוע אחרת. בהתאם לכך, ידונו ויוכרעו טענות הצדדים ברכיבי התביעה השונים כאשר טענות הנתבע לתחולת הדין הירדני ברכיב תביעה מסוים, מלכתחילה לא תפורטנה - לנוכח קביעתנו זו.

העובדות הרלוונטיות לענייננו -

תקופת העבודה, מתכונתה והשכר בגינה-

10. אין מחלוקת בין הצדדים כי התובע היה ב"מצבת כח האדם" של הנתבע (עמ' 22 לתצהיר הנתבע), היינו, בין עובדיו הקבועים, זאת החל משנת 1995 ועד לתחילת חודש מאי 2010 . לגבי המועד המדויק בו החל התובע לעבוד אנו מקבלים את גרסתו של התובע ולפיה החל לעבוד באופן קבוע אצל הנתבע ביום 19.2.95 וזאת בהיעדר גרסה ברורה של הנתבע בעניין זה ולנוכח טענתו של הנתבע בחקירתו הנגדית כי יתכן ומדובר היה אף במועד מוקדם יותר. (עמ' 17 שורות 13-12 ושורות 16-15). יום העבודה האחרון שבו עבד התובע בשירות הנתבע, היה ביום 11.5.2010 והוא קיבל שכר עבודה בגין עבודתו עד ל יום זה. למעט תקופות בודדות ומעטות אותן ציינו הצדדים - כגון חופשה כתוצאה מתאונת עבודה בשנת 2004 אותה ציין התובע ושלטענתו לא קיבל בגינה כל תשלום כתחליף שכר והיעדרות בשנת 2007 לה טען הנתבע בגין עיכוב במתן היתר כניסה (מכתב הנתבע) שמשכה אינו ברור וכן היעדרות כבת שבועיים בחודש 4/2010 אליה נתייחס בהמשך - עולה מהעדויות שלפנינו , כי תקופת ההעסקה ה מצוינת לעיל היתה רציפה. כן מסכימים הצדדים כי הנתבע שילם לתובע את שכרו אחת לחודש וכי השכר ניתן בגין ימים בהם עבד התובע בפועל וכי מעבר לכך לא קיבל התובע תשלום נוסף. כמו כן עולה, כי לכל הפחות במועד סיום יחסי העבודה, קיבל התובע עבור "יום עבודה" 89 ₪. הצדדים כאמור חלוקים בשאלה כיצד הוגדר "יום עבודה" לצורך חישוב השכר וכן באשר למתכונת עבודת התובע.

11. מתכונת עבודת התובע והשכר ששולם לו בגין עבודתו, הינם נושאים בהם נדרשנו להכריע, לאור הפער בגרסאות הצדדים ולצורך הדיון ברכיבי התביעה השונים, ובמיוחד לעניין רכיב התביעה העיקרי להפרשי שכר מינימום.

לטענת התובע, המפורטת בתצהיר עדותו הראשית, הוא הועסק במשרה מלאה, ככלל שישה ימים בשבוע למעט בשנה האחרונה - אז הועסק 5 ימים בשבוע בלבד. בחודש אפריל 2010 הוצא התובע לטענתו לחופשה בת שבועיים ללא תשלום ובחודש מאי 2010 , עבד יומיים בלבד עד לסיום עבודתו. לטענתו, הוא היה בגדר "עובד בשכר עבודה יומי" ואת שכרו שעמד בשעת סיום יחסי העבודה, על סך של 89 ₪ ליום, קיבל רק עבור ימי עבודה בפועל ללא כל תשלום מעבר לכך. כן הוסיף התובע בחקירתו הנגדית כי עד שנה קודם לכן ובמשך שנתיים, קיבל 85 ₪ נטו, שנתיים קודם לכן 80 ₪ וכך הלאה.

יום העבודה הרגיל, כך לטענת התובע, נמשך ככלל משעה 06:00 ועד 13:00, כך גם לגבי העובדים האחרים שעבדו בישוב שבו עבד התובע. פרק זמן זה כלל חצי שעת הפסקה במקום העבודה ועוד דקות ספורות לתפילה . לטענתו , הסעות העובדים היו גם הן מותאמות למתכונת השעות כאמור.

מנגד, לטענת הנתבע, כמפורט בתצהיר עדותו הראשית, התובע הועסק על בסיס עבודה קבלנית לפי הצורך בלבד, היינו עבודה המבוססת על "הספק ונוכחות". הנתבע הכחיש את טענת התובע כי עבד משרה מלאה, כלומר ימי חודש מלאים. נטען כי התובע יכול היה שלא להגיע לעבודה מיוזמתו ולא לקבל שכר. השכר לטענת הנתבע היה בעבור "יום עבודה מלא" אשר לא עלה על 6.5 שעות עבודה ובכל מקרה ניתן בגין מכסה שנקבעה לאותו היום ("הספק", כפי שכינה זאת) , כך שגם אם סיים התובע את המכסה לאותו יום תוך זמן קצר יותר - הוא היה מקבל את התשלום עבור יום עבודה מלא.

הנתבע פירט בתצהירו כי מדובר היה בעבודת קטיף ואריזה של התוצרת החקלאית אותה הוא מגדל. בתחילת כל יום עבודה היתה מוגדרת לכל עובד מכסה בהתאם להזמנה מלקוחות שהתקבלה יום קודם. המכסה היתה - מספר נתון של ארגזים ומשקל תוצרת ארוזה ומוכנה למשלוח בכל ארגז. העובדים ניגשו לשטח ופעלו באופן עצמאי וללא פיקוח לטענתו . כל עובד אשר סיים את המכסה שהוקצתה לו, היה מוחזר "מהשטח החקלאי ברכב ייעודי של השטח יחד עם הארגזים שהכין וארז ומשם יוצא העובד לביתו" . אם העובד היה מסיים את העבודה תוך שלוש שעות לדוגמא, הוא רשאי היה ללכת לביתו או לקבל עבודה קבלנית נוספת. שעות העבודה היו לכן מבחינת הנתבע גמישות, שכ ן החשיבות היתה כי העובד יסיים את מכסתו. הנתבע הוסיף ופירט כי המונח "יום עבודה" סימל את התשלום עבור אותה "משימה יומית" עוד צוין כי שכר העבודה - 89 ₪ למכסה יומית כאמור, שולם במזומן אחת לחודש וברוב הפעמים שולמו גם מקדמות והלוואות לבקשת התובע.

12. הן התובע והן הנתבע צירפו יומנים לצורך תמיכה בטענותיהם. התובע צירף יומנים לשנים 1994-1996 (להלן: "יומני התובע"). הנתבע הגיש רישומים חלקיים מתוך יומנים לשנים 2007-2009 (להלן: "יומני הנתבע"). כן צורפו על ידי הנתבע, בין השאר, דיווחים חלקיים לקמ"ט מיסים וטפסי 106 של התובע לשנים 2006-2010. הצדדים החליפו ביניהם את היומנים המקוריים בתום ישיבת ההוכחות הראשונה ויצוין, לנוכח טענות שעלו בהזדמנויות שונות כנגד אותנטיות הרישומים ביומנים (להבדיל מהטענות בדבר היעדר רישומים רלוונטיים או בדבר הרישום שעליו יש להתבסס), כי בסיכומיהם, לא חזרו הצדדים על טענות אלו זה כלפי זה. אדרבא, הנתבע אף הפנה ליומני התובע בטענה כי הם תומכים בגרסתו שלו באשר למתכונת העבודה.

13. כמו כן, בטרם נפרט את קביעותינו העובדתיות, נציין כי הערות שנכתבו על פני חלק מהדו"חות החלקיים לקמ"ט מיסים , נחזות כאילו הוספו בדיעבד. אלו הפחיתו מאוד ממשקלם של הדו"חות ולא ראינו לנכון להסתמך עליהם. ראו לדוגמא רישומים על פני דו"ח חודש 4/2010. כן יש לציין כי רק בדו"ח 10/2007 צוינו מספרי הימים באותו חודש. הנתבע לא הפנה למסמכים אלו, כמו גם לא לטופסי 106 במסגרת טענותיו כנגד חישובי התובע וגם לא ביקש להציג חישובים נגדיים בהסתמך על אותם מסמכים.

זאת ועוד, מלבד יומן הנתבע אותו בחר הנתבע להגיש לתיק בית הדין המכיל תיעוד חלקי של שלוש מתוך 7 השנים הרלוונטיות לענייננו: דפי יומן המתעדים באופן חלקי 8 חודשים במהלך שנת 2007, דפי יומן מלאים לתקופה21.9-31.12 שנת 2008 ודפי יומן מלאים של חודשים ינואר- ספטמבר שנת 2009- לא הציג הנתבע כל רישום מסודר של שעות העבודה. יומן הנתבע כולל תיעוד חלקי כאמור הן מבחינת התקופה והן מבחינת הנתונים אותם ניתן לדלות ממנו. ניתן ללמוד על הימים בהם התבצעה עבודה ועל מספר הימים בהם עבד התובע בחודש מסוים רק שעה שצורפו דפי חודש מלאים. כמו כן, לרוב - לא צוינו שעות העבודה לאותו יום וניתן רק למצוא רמזים בדפי היומן, לשעות בהן התבצעה העבודה. כך גם לגבי בסיס התשלום. על אף שצוין בתאריכים מסוימים בחודש, לעיתים קבועים, גמ"ח וכן נתונים כספיים - לא ניתן לגזור מרישומים אלו את בסיס התשלום והשכר היומי , מה גם ולשיטת הנתבע הסכומים ששולמו לאו דווקא שיקפו את השכר בפועל שכן כללו לעיתים הלוואות או החזריהן. יצוין כי הנתבע לא התייחס בתצהיר עדותו ליומנים שצירף ולא ניתן הסבר על ידו כיצד יש באמור בהם לתמוך בגרסתו. בחקירתו הנגדית ציין הנתבע כי "אנו מנהלים הנה"ח מסודרת שאפשר לקבל את כל הפרטים שאתה רוצה" (עמ' 20 לפרוטוקול, ש' 27-28) וכי "יש תיק מסודר, יש ריכוז של כל עובד וכל הנתונים הרלוונטיים אליו" (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 30-32). מנגד, ציין, כי היומנים שהועברו לידי ב"כ התובע הם שנותרו וכי לגבי יתר היומנים: "נגמרה השנה וזה נזרק, לא מאפסנים אותם" (עמ' 23 לפרוטוקול, ש' 6-7). גם לשכר ששילם, ציין הנתבע כי כל 10 לחודש בוצע "גמר חשבון" לכל עובד בנפרד לאחר סיכום יום יום. הכסף היה משולם במזומן בשקלים לידי העובדים. הנתבע היה עורך רישום של הסכומים שהיה משלם לעובדים אולם לטענתו היה שורף את הרישום לאחר שנה (עמ' 22 ש'23-28). הנתבע ציין כי היה מעביר את הדיווח לרואה החשבון אולם לא הוסיף האם נעשה ניסיון לאתר את הרישומים אצלו. נציין עוד כי התביעה הוגשה בסמוך מאוד למועד סיום יחסי העבודה ולא ברור מדוע אם כך, לא נשמרו לכל הפחות הרישומים , אשר טרם הגיע מבחינת הנתבע ולשיטתו, המועד להשמיד אותם (יומני שנת 2010 לדוגמא). יצוין כי יומני התובע הינם לתקופה שאינה רלוונטית לתביעה ואף אינה סמוכה לה, אולם לנוכח הפניית הנתבע אליהם כאל רישומים אשר לשיטתו תומכים בגרסתו, נתייחס גם אליהם בהמשך.

14. ובכן, מהעדויות והמסמכים שהוצגו לפנינו, עולה התמונה הבאה:

א. התובע הינו, כפי שטען, עובד בשכר יומי. בתצהירו מסר התובע כי את שכר עבודתו היה מקבל בגין ימי עבודה בפועל (סעיף 4) וכי בימים שבהם לא עבד - לא קיבל שכר. גם רישומי יומן הנתבע ויומן התובע תומכים בכך שהעובד ים הועסקו על בסיס יומי. בשני היומנים נהוג היה לציין עבור כל יום, אילו עובדים נכחו. ביומן הנתבע, צוין לעיתים בראש עמודת היום, "כולם". לעיתים צוינו רק שמות העובדים החסרים. לעיתים הוסף למילה "כולם" שם של עובד נוסף אשר יש להניח כי עבד באותו יום אך לא היה בין העובדים הקבועים של הנתבע. בהמשך ובעיקר בשנת 2009 תיעוד הנוכחות היה בעיקר באמצעות רישום של העובדים אשר נכחו באותו יום בעבודה. בימים שלא בוצעה כלל עבודה על ידי מי מהעובדים, כגון בחגים, בשבתות או בימי ראשון לעיתים, צוין "חופש". ביומן הנתבע המתעד חלקית את התקופה הרלוונטית לתביעה, שעה שצוין כי עובד מסוים חסר, ככלל, לא צוינה סיבת היעדרותו.

ב. שכר העבודה היומי אשר שולם לתובע, ניתן בעבור שבע שעות עבודה כגרסת התובע. הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי שכר העבודה היומי שולם בגין "מכסה" וכיוצא בזה בגין מספר שעות משתנה הנופל, לצורך השאלה האם שולם לתובע שכר מינימום שעתי, משבע שעות עבודה . שעות שעבד התובע ועובדים נוספים מעבר ל"יום עבודה" יתכן והיו משתנות במספרן אולם התובע לא כללן בתביעתו. יום העבודה בן שבע השעות כלל חצי שעת הפסקה וכן הפסקה נוספת לתפילה אשר נמשכה מספר דקות כגרסת התובע (תצהיר עדותו) . אנו קובעים לכן כי שעות העבודה היומיות כללו 3/4 שעת הפסקה, כפי שגם דורש סע' 20(א) לחו ק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1958, זאת בהתבסס גם על אלה:

בעדותו, נשאל הנתבע כך (ההדגשות אינן במקור) :
"תאשר לי ששעת תחילת העבודה אצלך היא בשעה 6:00 ודרך כלל היא מסתיימת בשעה 13:00 כפוף להפסקה שיש באמצע?
על כך השיב הנתבע: "נכון, בתנאי שזה שעון קיץ ושעון חורף, בקיץ מתחילים ב- 5:15 ואז מקדימים את שעת הסיום בהתאמה. המסגרת היא פחות או יותר יציבה. זה מתייחס למה שאתה אומר ביום עבודה בסביבה כמקובל, זה לא מקובל לגבי הפועלים שאני מעסיק, אנו לא עובדים לפי יום כזה, אנו עובדים לפי קבלנות, כאשר יש הקצאה שהפועל יכול לגמור אותה ב- 10:30-11:00, הוא מסיים אותה והולך הביתה. אחרי שנקבעה הקצאה ל- 15 קרטונים לדוגמא והוא צריך לעשות 20-25 והוא נשאר עד השעה 15:00-16:00 הוא מקבל את התוספת המתבקשת. הרבה פעמים גמרו בשעות מוקדמות והלכו הביתה".
התרשמנו כי ההפרדה שערך הנתבע בין עובדיו ובין המקובל אצל מעסיקים אחרים הינה מלאכותית ואף תיקון של דברים שנאמרו תוך כדי מתן התשובה. הנתבע הרי מלכתחילה נשאל על מסגרת שעות העבודה אצלו וכלל לא נשאל אודות מסגרת שעות העבודה "בסביבה כמקובל".

עדות הנתבע של יום העבודה האחרון של התובע, שהינו אקראי לצורך בחינתו כאן, תומך במסגרת השעות שהיתה, כפי שקבענו ובכל מקרה אינו תומך בטענת התובע כי סיום העבודה תוך מספר שעות היה דבר שבשגרה. מעדותו עלה כי "כל בוקר בשעה 6:00, אנו אוספים את הפועלים מנקודת איסוף מחוץ לישוב..." (עמ' 18 ש' 4). כן עלה כי העובדים סיימו את המכסה והיו במפעל בסביבות 12:00-12:30, אך לא את העבודה, (עמ' 18 ש' 10-11) וכי העבודה ב"קבלנות" כוללת גם "התארגנות לנסיעה לבית האריזה" .

עבודת "קבלנות" על פי עדות הנתבע והעד מטעמו, תוארה רק כעבודת קטיף תוצרת ואריזתו למשלוח על פי הזמנה שהיה מקבל הנתבע. אלא שבחקירותיהם הנגדיות, עלה, כי מלבד עבודה ב"הזמנות" התבצעו אצל הנתבע גם עבודות אחרות. כן ראו לדוגמא רישום בימון הנתבע מיום 27.2.2009: "כולם הזמנה/סיימו מוקדם 11:00/חייבים 1/2 2/ קיבלו כ"א 50 ₪ פהד 100 ₪".

משנשאל על כך הנתבע, השיב, ממילא לראשונה, כי גם עבודות אלו נעשו ב"קבלנות" אולם לא פורט כיצד בעבודות אלו חושבה מכסה (עמ' 21 ש' 33- עמ' 22 ש'8 . ההדגשה אינה במקור):
"ש: במה העסק שלך עובד?
ת: אנו מייצאים חומר גלם טרי לאגרסקו או חברת שיווק אחרת. ההזמנות מתבצעות יום קודם ולפי זה הם מקבלים את המכסה היומית.
ש: רק זה היה?
ת: לא. אנו מתחזקים משק שיש בו שתילות, שיש בו קצירים, שיש בו עבודות איסוף תחזוקה, וכל מה שצריך להחזיק משק מודרני (מדובר באורגני).
ש: התובע הועסק אצלך בכל העבודות שהזכרת?
ת: כן, כל העבודות על בסיס קבלני".
מחקירתו הנגדית של עד הנתבע עולה לעומת זאת, כי האפשרות לסיים יום עבודה בשעה מוקדמת יותר, הינה רק בעבודה של "הזמנות". עבודות שאינן על פי תפוקה, יסתיימו באופן רגיל בשעה 13:00. גם עבודה על פי תפוקה לגרסתו היה עשויה להסתיים בשעה 10:00-11:00 אולם גם בשעה מאוחרת יותר- 14:00 וכי בדרך כלל יום עבודה היה מסתיים בשעה 13:00 אלא אם כן היה צורך להתעכב לצורך עבודה או הזמנות נוספות (עמ' 25 ש' 33-ש' 6. ההדגשות אינן במקור)".
"ש: שעת תחילת העבודה היא בדרך כלל 6:00 בבוקר?
ת: נכון
ש: ממשיכים עד השעה 13:00?
ת: לא כל הימים. כשמקבלים 15 קרטונים מקבלים תמורה יום עבודה שלם. לפעמים אנו הולכים הביתה ב- 10:00-11:00 וגם ב- 14:00 גומר 15 קרטונים ונרשם לי יום עבודה.
ש: אם אתה לא עובד לפי תפוקה, אז יום עבודה רגיל מסתיים ב- 13:00?
ת: כן.
ש: כך היה גם לגבי התובע?
ת: יום עבודה בדרך כלל היה מסתיים בשעה 13:00, אלא אם היה צורך להתעכב בעבודה להזמנות נוספות אז היו מתעכבים עד שהיו גומרים את העבודה.

גם הרישומים ביומני הנתבע תומכים בכך כי ה תבצעו אצל הנתבע עבודות נוספות שאינן רק "הזמנות" או "משלוח". כך, ביום 2.1.2007 - צוין רק "כולם" ו-"הזמנה". אולם ב- 28.1.2007 לדוגמא צוין "כולם" ו- "קציר בוקר, "השקיית חומוס" + ניקיונות לימונית". בחודש מרץ 2007, 14 ו- 15 צוין "עבודות מפעל". יצוין כי הנתבע כלל לא ציין כי התובע עבד גם במפעל שברשותו. ביום 28.5.2007 צוין: ניקיונות שטח לימוניות, כביש, חבור מים טפטוף, לימוניות שטח מרכזי וניקיונות מפעל.

אפילו סיים עובד את מכסתו תוך פחות משבע שעות, כפי שאכן קרה גם לשיטת התובע בחקירתו הנגדית, הרי שהסעת העובדים אל המחסום נעשתה על ידי המעסיק ובמקרה זה הנתבע. שם, על פי העדויות, המתין רכב לעובדי הנתבע ולעובדים אחרים על מנת להסיעם לביתם. מן העדויות עולה כי הסעת העובדים על ידי הנתבע נעשתה באופן מרוכז ולא הוצגה לפנינו כל ראיה התומכת בטענת הנתבע כי בשעה שעובד סיים את מכסתו "רצה הלך לביתו, רצה ביקש עבודה קבלנית נוספת" (סעיף 19 לתצהיר).

ג. מסקנתנו הינה אם כן כי בכל מקרה, שעה שלא בוצעה עבודה לצורך "הזמנה", החל יום עב ודה שבגינו השתלם שכר קבוע בשעה 06:00 והסתיים בשעה 13:00. הנתבע לא פירט בשום שלב מה היה נתח העבודה לצורך הזמנות לעומת כלל העבודות הנדרשות לצורך הפעלת המשק. הנתבע לא ביקש להתבסס על יומניו בעניין זה ובכל מקרה הינם חלקיים ביותר ביחס לתקופה הרלוונטית כאמור. לכך יש להוסיף כי גם אם נניח כי בימים מסוימים הוגדר "יום עבודה" לצורך קבלת התשלום היומי כביצוע מכסה לצורך הזמנה למשלוח וכי התובע עבד רק בעבודה זו באותו היום, הרי שניתן לפי דעתנו להסיק מהעדויות אשר פורטו לעיל כי לרוב ממילא השתרע גם יום עבודה כזה על פני 7 שעות כולל הפסקות .

ד. באשר לגובה השכר היומי, הצדדים מסכימים כי במועד סיום יחסי העבודה עמד שכר העבודה על 89 ₪. הנתבע מכחיש את גובה השכר אותו מפרט התובע לתקופות קודמות, אולם לא מוסר בעניין זה גרסה משל עצמו וגם אינו מפנה למסמכים מטעמו כאמור על מנת ללמוד אולי על גובה השכר שהיה משלם. אנו מקבלים אם כן, את נתוני גובה השכר אשר פורטו ע"י התובע בחקירתו הנגדית והתרשמנו כי משקפים נאמנה את מצב הדברים כפי שהיה, הלכה למעשה.

ה. השכר ששולם לתובע היה שכר "ברוטו". הנתבע לא שילם ו/או לא הפריש לעובדיו ובכללם התובע , בנפרד, זכויות שונות כגון חופשה (עמ' 23 לפרוטוקול ש' 12-13), ימי חג (שם, ש' 15-17), הבראה (שם, ש' 19-20) או נסיעות (שם, ש' 20). גם לטענת הנתבע עצמו : "השכר ברוטו כולל הכל" (שם, שורה 20).

ו. באשר למספר ימי העבודה בהם עבד התובע בכל חודש, הרי שבהיעדר תיעוד מלא יש להכריע בין גרסאות הצדדים על בסיס הראיות שלפנינו ועל פי נטלי ההוכחה. התובע כאמור טען כי עבד 6 ימים בשבוע וכי בשנה האחרונה ירד היקף העבודה ל- 5 ימים בשבוע. הנתבע כאמור לא מסר גרסה משל עצמו ורק טען כי לתובע אין נתונים להתבסס עליהם וכי חישוביו נעשו על דרך האומדנא. ובכן - לתקופה הרלוונטית שעד לחודש 8/2008 אנו מקבלים את גרסת התובע לכך כי עבד 6 ימים בשבוע. רישומי יומן הנתבע החלקיים תומכים בכך כי יתכן שהתובע עבד אף מעבר לכך: אכן, ברוב דפי היומן שצורפו מצוינות היעדרויות של התובע. אולם, חזקה כי הדפים שצורפו לתיק בית הדין באופן סלקטיבי על ידי הנתבע מהווים את הראיה הטובה ביותר עבור הנתבע. אנו מניחים לכן , כי בשאר דפי היומן אשר לא צורפו , לא צוינה היעדרות של התובע ומכאן ולאחר ניתוח של הרישומים מצאנו כי התובע החסיר לכל היותר חמישה ימים בחודש (כולל שבתות וחגים). יצוין כי בניגוד לטענה חוזרת של הנתבע כי עמד על כך שהעובדים לא יעבדו בשבת, רישומי יומנו מלמדים על כך כי עובר לשנת 2009 בוצעה עבודה גם בחלק מהשבתות בחודש. נתונים אלו, ביחד עם שאר מסקנותינו לעיל, לכל הפחות מעבירים לכתפי הנתבע את נטל ההוכחה בנושא זה. אולם היעדר גרסה פוזיטיבית מצד הנתבע וכן אי הצגת רישומים רלוונטיים אותם ערך לשיטתו וללא הסבר המני ח את הדעת, מביא אותנו למסקנה כי הנתבע לא עמד בנטל להוכיח היקף עבודה שונה מזה שנטען על ידי התובע בהתייחס לתקופה זו. באשר לתקופה שמחודש 10/2008 ועד 9/2009, לגביה צורפו דפי יומן חודשיים כמעט מלאים - אנו קובעים כי התובע עבד בהתאם למתואר בהם. ככל שחסרו דפים (בחודש 6/2009 ויום אחד בחודש 7/2009) הנחנו כי התובע עבד בימים אלו למעט בשבתות:

חודש
ימי עבודה על פי יומן הנתבע
10/08
18
11/08
21
12/08
17
1/09
20
2/09
12
3/09
16
4/09
19
5/09
14
6/09
22
7/09
15
8/09
10
9/09
11

באשר לחודשים החל מחודש 10/02009 ועד 3/2010, בהיעדר נתונים על אף שאלו היו אמורים להיות בידי הנתבע- אף לעדותו באשר לחודשי שנת 2010 , אנו קובעים כי התובע עבד 5 ימים בשבוע. לגבי חודש 4/2010 - התובע טוען כי שהה בחופשה בת שבועיים ולכן יחשב כמי שעבד 12 יום בלבד . בחודש 5/2010 עבד התובע יומיים, על כך אין מחלוקת.

נסיבות סיום יחסי העבודה

15. בין הצדדים מחלוקת עובדתית באשר לנסיבות בהן הסתיימו יחסי העבודה ומי מהצדדים הביא לסיומם.

16. יומו האחרון של התובע בעבודה היה בתאריך 11.5.2010. לקראת סיום יום העבודה, התפתח בין התובע ובין בנו של הנתבע ויכוח על רקע סירובו של התובע לשטוף רכב. התובע לא שב לעבוד לאחר מכן וביום 23.5.2010 הוגשה תביעה זו. לטענת התובע, הוא התבקש לשטוף רכב פרטי מסוג מרצדס שאינו משמש לעבודה. לטענתו, משסירב לעשות כן , הודיע לו הנתבע ל א לשוב לעבודה. הנתבע לעומת זאת טען , כי התובע אכן התבקש על ידי בנו לנקות את הרכב, אולם מדובר היה ברכב מסחרי אשר מוביל את התוצרת לבית האריזה. לטענתו, ניקוי חלק ו האחורי של הרכב בו היו מונחים הארגזים, טרם יציאת הרכב משטח המשק לבית האריזה, היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד משלב האריזה וההכנה למשלוח והתובע עשה כן בעבר. צוין כי הדבר נעשה לצורך עמידה בקריטריונים אירופיים לייצוא. לטענת הנתבע הדבר מלמד על כך שהתובע חיפש דרך לסיים את עבודתו שכן מצא מקום עבודה אחר.

17. לאחר שבחנו את טענות הצדדים המפורטות בסיכומיהם, אנו סבורים כי לא עלה בידי התובע להראות כי הסיבה ולפיה לא המשיך להגיע לעבודה לאחר יום 11.5.2010 הי תה כיוון שפוטר על ידי הנתבע. זאת, כיוון שלא השתכנענו כי התקיימו שני האלמנטים המרכזיים בגרסת התובע לצורך כך:
א. בקשת בנו של הנתבע מהתובע לשטוף את רכב המרצדס דווקא- עובדה אשר צוינה על ידי התובע מן הסתם על מנת להצדיק את סירובו לבצע את העבודה .
ב. כי בתגובה לכך, הנתבע הביע כוונה חד משמעית לסיים את יחסי העבודה.

18. עדות הנתבע כי מדובר היה בשטיפת הרכב אשר הוביל את התוצרת אשר נקטפה אל בית האריזה וכי מדובר בדרישה לצורך עמידה בקריטריונים לייצוא היתה מפורטת עקבית ואמינה. גרסה זו נתמכה בעדות עד הנתבע. יצוין כי אותו עד הינו עובד של הנתבע ועל כן עדותו נבחנה על ידנו בקפידה ובשים לב לכך. עם זאת, מצאנו כי העיד על הדברים כפי שהיו מבלי לנסות "ליפות" את עדותו לטובת הנתבע. כך, לדוגמא, ציין כי לא שמע את דברי הנתבע לתובע לאחר הויכוח עם בנו ועל כן אינו יכול להעיד על כך ו כי לתובע לא שולם כל סכום ביום האחרון. התרשמנו כי מתן הלוואה לעובדים היה דבר שבשגרה אצל הנתבע, בניגוד לנטען על ידי התובע. תמיכה לכך ניתן למצוא גם מרישומי חישובים שונים שביומן הנתבע.

19. עדות התובע לעומת זאת, לפיה התבקש לבצע מטלה אשר אינה דבר שבשגרה וכי אינה כלולה במסגרת המשימות לצורך ביצוע העבודה ועל כן סירב לבצעה- לא פורטה ולא הובאה לה כל תמיכה על אף חשיבותה הרבה . לא ברור לדוגמא האם מדובר במשימה אשר היתה מוטלת על העובדים מפעם לפעם וכי התובע החליט לשים קץ לכך מבחינתו, או כי מדובר היה בבקשה שהועלתה לראשונה. מתן רקע לדברים היה מאפשר בחינה טובה יותר את אמינות הגרסה אולם הדבר לא נעשה.

20. כפועל יוצא מהאמור לעיל, מסקנתנו הינה כי הוויכוח בין התובע לבין הנתבע התרחש על רקע סירובו של התובע לבצע משימה שבשגרה ולצורך ביצוע העבודה. משמעות הדבר הינה כי נשמט הבסיס תחת טענת התובע כי פוטר שכן סירובו של התובע לבצע משימה שהינה בשגרת העבודה מעלה סימני שאלה דווקא באשר לחלקו בסיבת סיום יחסי העבודה: העובדה כי ניקוי הג'יפ המוביל את ההזמנות לפני העמסתן היתה משימה שבשגרה המהווה חלק מהעבודה, אושרה גם על ידי ה תובע עצמו בחקירתו הנגדית (עמ' 8 ש' 29-32). לכך יש להוסיף כי התובע נעדר מיוזמתו במשך שבועיים בחודש שקדם לכך וכי עבד יומיים בלבד בחודש 5/2011. בסעיף 2 לתצהיר עדותו (עמ' 2) ציין התובע כי הנתבע "בחודש רביעי בשנת 2010, הוציא אותי לחופשה לשבועיים" - בהמשך לטענתו כי התבקש לעבוד ימי עבודה מופחתים בשל היחלשות עסק הנתבע. לעומת זאת, בחקירתו ציין התובע כי הנתבע "אישר לי לצאת לחופשה במשך שבועיים" . מלבד עצם הסתירה בין גרסאות אלו, התובע לא סיפק הסבר מדוע נזקק לחופשה כה ארוכה.

אפילו נאמר לתובע על ידי בנו של הנתבע "אם אתה לא רוצה לעבוד, אז אני לא צריך אותך" (עדות עד הנתבע, עמ' 28 ש' 8-9), הרי שיש לפרש אמירה זו על רקע האמור לעיל ולראותה לכל היותר כהשלמה עם החלטה של התובע שלא להמשיך לעבוד אצל הנתבע, אשר הסתמנה לנוכח התנהלותו המתוארת . בנוסף, נתנו אמון בגרסת הנתבע והעד מטעמו לכך כי הנתבע היה חפץ בכך שהתובע ישוב לעבודה מיד בסמוך ל"תקרית" והעובדה כי הנתבע פעל לתשלום הסכום שנותר לזכות התובע, באמצעות עובדים אחרים, תומכת ב טענתו לכך כי היה חפץ ביישור ההדורים וכי היה זקוק לעבודת התובע, כך שלא היה לו כל עניין לפטר אותו.

21. נוסיף ונציין כי נתנו דעתנו גם לטענות שהעלה התובע בסיכומיו, כנגד הנתבע בנושא זה. כך לדוגמא, הנתבע טען בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו כי התובע הגיע באותו היום לעבודה על מנת לקבל את משכורתו האחרונה אולם לאחר מכן התברר, כי אף לגרסת הנתבע, התובע לא קיבל את שכרו באותו היום ושכר העבודה עבור חודשים 4-5/2010 (גמר החשבון כפי שמכנה זאת הנתבע) בסך 600 ₪ נשלח לתובע לאחר מכן באמצעות עובד אחר. כמו כן, הנתבע טען כי בדיעבד התברר לו כי במסגרת ניסיונות התובע לגרום לפיטוריו באותו היום, הוא עבד בחוסר יעילות וכי קיימות מצלמות בשטח וכי צילומים מאותו היום יכולים להעיד על כך, אולם ראיות אלו לא הוצגו. י וער, כי לא מצאנו סתירה בין האמור על ידי הנתבע לגבי מצלמות האבטחה ובין טענתו בחקירה הנגדית כי לא ניתן לראות במצלמות אם מישהו עובד או מקלקל, כפי שטוען התובע בסיכומיו. עיון בתצהיר הנתבע מעלה כי כאשר נקט במילה "מקלקל" הכוונה היתה לכך שאינו מסייע בעבודתו להשלמת המכסה. כמו כן, לא הובאו ראיות מצד הנתבע לכך שהתובע עבד במקביל כבר בעבודה אחרת ובעיקר - הנתבע, הסתפק בעדותו ובעדות העד מטעמו לתמיכה בגרסתו לעניין הנושא בגינו התפתח הוויכוח בין התובע ובנו ונמנע מלהעיד את בנו . אמנם, אי הבאת ראיה יש בה כדי לחזק את גרסת הצד שכנגד, אולם במקרה הנדון, לא שוכנענו כי יש בסיס של ממש לגרסת התובע בעניין, כך שכלל אין מקום לשאלה האם גרסה זו כלל דרושה חיזוק. לסיכום לאחר בחינה ושקילת מכלול הראיות כמפורט, אלו מול אלו, אנו סבורים כי התובע לא עמד בנטל להוכיח כי הנתבע פיטר אותו ביום 11.5.2010.

רכיבי התביעה

22. פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת

משנדחתה גרסת התובע באשר לנסיבות סיום יחסי העבודה, הרי שאין לראות את התובע כמי שפוטר מעבודתו, כטענתו, אלא הפוך מכך. התנהלות התובע המתוארת מהווה למעשה זניחת מקום העבודה, המהווה התפטרות.
           לפיכך, אנו דוחים את תביעת התובע לתשלום פיצויי פיטורים.
מכיוון שכך, הרי שהתובע אף אינו זכאי גם לתמורת הודעה מוקדמת כלשהי .

הנתבע בכתב הגנתו טען לקיזוז תמורת הודעה מוקדמת מכל סכום שייפסק לזכותו של התובע, אולם מאחר שזנח טענתו זו במסגרת סיכומיו, הרי שיש ל דחותה אף מבלי לדון בה לגופה.

23. הפרשי שכר מינימום

על בסיס קביעותינו העובדתיות יערך חישוב של ההפרש בין שכר העבודה אשר היה על הנתבע לשלם לתובע ובין שכר העבודה אשר שולם לתובע בפועל. כאמור, לא קיבלנו את גרסת הנתבע ולפיה התובע עבד על פי שיטת עבודה המתגמלת אותו על בסיס הספק. לפיכך, ורק מעבר לנדרש נציין כי בכל מקרה אין בכך כדי לסייע לנתבע. חוק שכר מינימום, התשמ"ז- 1987, קובע כי בכל חודש ישולם לעובד שכר בגובה הסכום המינימלי שנקבע, אף אם התשלום מבוצע בהתאם להישגיו. פירושו של דבר כי, בכל מקרה היה מוטל על הנתבע בנסיבות אלו להוכיח את היקף העבודה של התובע. יש לציין גם כי איננו נדרשים לטענות התובע בדבר חישוב על בסיס שכר מינימום חודשי על אף היקף שעות הקטן מ- 186 שעות בהתבסס על ע"ע(ארצי) 664-08 אשרף עבאסי - חברת החשמל המזרח ירושלמית בע"מ (ניתן ביום 21.2.2010 ), זאת כיוון שקבענו כי התובע הועסק על בסיס יומי ולא הועסק כעובד חודשי אשר שכרו אינו מהווה פועל יוצא של מספר ימי העבודה בפועל .

להלן חישוב זכויות התובע בגין רכיב זה:

(1)

חודש
(2)
שכר מינימום לשעה
(3)
שכר מגיע לפי 162.5 (26*6.25)
(4)
שכר עבודה יומי ששולם לפי 70 ₪ ליום (26 יום)
(5)
הפרש שכר לתשלום
5/03
17.93
2,913.6
1,820
1,093.6
חודש
שכר מינימום לשעה
שכר מגיע לפי 162.5 (26*6.25)
שכר עבודה יומי ששולם לפי 75 ₪ ליום (26 יום)
הפרש שכר לתשלום
6/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
7/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
8/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
9/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
10/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
11/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
12/03
17.93
2,913.6
1,950
963.6
1/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
2/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
3/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
4/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
5/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
6/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
7/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
8/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
9/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
10/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
11/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
12/04
17.93
2,913.6
1,950
963.6
1/05
17.93
2,913.6
1,950
963.6
2/05
17.93
2,913.6
1,950
963.6
3/05
17.93
2,913.6
1,950
963.6
4/05
17.93
2,913.6
1,950
963.6
5/05
17.93
2,913.6
1,950
963.6
חודש
שכר מינימום לשעה
שכר מגיע לפי 162.5 (26*6.25)
שכר עבודה יומי ששולם לפי 80 ₪ ליום (26 יום)
הפרש שכר לתשלום
6/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
7/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
8/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
9/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
10/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
11/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
12/05
17.93
2,913.6
2,080
833.6
1/06
17.93
2,913.6
2,080
833.6
2/06
17.93
2,913.6
2,080
833.6
3/06
17.93
2,913.6
2,080
833.6
4/06
18.58
3,019.35
2,080
939.4
5/06
18.58
3,019.35
2,080
939.4
6/06
19.28
3,133
2,080
1,053
7/06
19.28
3,133
2,080
1,053
8/06
19.28
3,133
2,080
1,053
9/06
19.28
3,133
2,080
1,053
10/06
19.28
3,133
2,080
1,053
11/06
19.28
3,133
2,080
1,053
12/06
19.28
3,133
2,080
1,053
1/07
19.28
3,133
2,080
1,053
2/07
19.28
3,133
2,080
1,053
3/07
19.28
3,133
2,080
1,053
4/07
19.95
3,241.8
2,080
1,161.8
5/07
19.95
3,241.8
2,080
1,161.8
חודש
שכר מינימום לשעה
שכר מגיע לפי 162.5 (26*6.25)
שכר עבודה יומי ששולם לפי 85 ₪ ליום (26 יום)
הפרש שכר לתשלום
6/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
7/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
8/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
9/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
10/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
11/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
12/07
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
1/08
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
2/08
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
3/08
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
4/08
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
5/08
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
6/08
19.95
3,241.8
2,210
1,031.8
7/08
20.7
3,363.8
2,210
1,153.8
8/08
20.7
3,363.8
2,210
1,153.8
9/08
20.7
3,363.8
2,210
1,153.8

חודש

שכר מינימום לשעה

שכר מגיע לפי שעות כמפורט בטבלה שבסעיף 14.ו' לפסה"ד

שכר עבודה יומי ששולם לפי 89 ₪ ליום

הפרש שכר לתשלום
10/08
20.7
2,330
(לפי 112.6)
1,602
728
11/08
20.7
2,717
(לפי 131.25)
1,869
848
12/08
20.7
2,199
(לפי 106.25)
1,513
686
1/09
20.7
2,588
(לפי 125)
1,780
808
2/09
20.7
1,553
(לפי 75)
1,068
485
3/09
20.7
2,070
(לפי 100)
1,424
646
4/09
20.7
2,458
(לפי 118.75)
1,691
767
5/09
20.7
1,811
(לפי 87.5)
1,246
565
6/09
20.7
2,846
(לפי 137.5)
1,958
888
7/09
20.7
1,941
(לפי 93.75)
1,335
606
8/09
20.7
1,294
(לפי 62.5)
890
404
9/09
20.7
1,423
(לפי 68.75)
979
444
חודש
שכר מינימום לשעה
שכר מגיע לפי 137.5 שעות (22 יום)
שכר עבודה יומי ששולם לפי 89 ₪ ליום (22 יום)
הפרש שכר לתשלום
10/09
20.7
2.846
1,958
888
11/09
20.7
2.846
1,958
888
12/09
20.7
2.846
1,958
888
1/10
20.7
2.846
1,958
888
2/10
20.7
2.846
1,958
888
3/10
20.7
2.846
1,958
888

עבור חודש 4/2010 בו עבד התובע כפי שקבענו 12 יום (75 שעות) היה זכאי התובע לשכר בסך 1,552.5 ₪ ( לפי שכר מינימום 20.7). עבור חודש 5/2010 היה התובע זכאי לשכר עבור יומיים בסך 289.8 ₪. סה"כ היה התובע זכאי בגין חודשיים אלו לסך של 1,842.3 ₪. הואיל ולתובע שולם סך של 600 ₪, הרי שהינו זכאי להפרשי בסך של 1,242.3 ₪.
סכום הקרן הכולל בגין הפרשי השכר להם זכאי התובע לתקופה מחודש 5/2003 ועד לחודש 3/2010, כמפורט בטבלה לעיל, בצירוף הפרשי שכר המינימום לחודשים 4-5/10 הינו : 78,609 ₪.

אשר לתביעה לפיצויי הלנת שכר, אנו סבורים כי בנסיבות העניין, לנוכח מחלוקת כנה באשר לדין החל על הצדדים, לרבות הלכת גבעת זאב ותחולתה, סוגיה שהוכרעה בבית הדין הארצי לעבודה רק לאחר סיום ניהול ההליך שלפנינו, אין להשית על הנתבע פיצויי הלנת שכר, מעבר לחיובו בהפרשי הצמדה וריבית כחוק.

אשר על כן, אנו קובעים כי התובע זכאי להפרשי שכר כמפורט בטבלה לעיל בעמודה (5) , בגין כל אחד מהחודשים המפורטים בעמודה (1) , בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אשר יחושבו בנפרד לכל חודש, החל ב- 1 לחודש שלאחר חודש העבודה בגינו חושבו ההפרשים ועד למועד התשלום בפועל. באותו אופן, יש לחשב הצמדה וריבית להפרשי השכר לחודשים 4-5/10 שאינם כלולים בטבלה.

התביעה ברכיב זה הועמדה על סך של 95,000 ₪, ללא תחשיב וכאמור בה, על ד רך האומדנא. בסיכומיו, מבקש התובע לפצותו לאחר חישוב בסך כולל של 127,768 ₪. כיוון שסכום הקרן אליו הגענו לעיל, נמוך מסכום התביעה ברכיב זה, הרי שבקשת התובע בסיכומיו לאפשר לו לתקן את הסכום ברכיב זה, מתייתרת וספק רב אם כלל היתה מתקבלת.

24. החזר הוצאות נסיעה

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבע לא השתתף בהוצאות הנסיעה לעבודה וממנה - 20 ₪ עבור כל יום "לתקופת עבודתו האחרונה" בתחבורה ציבורית. התובע ציין כי הוא מגביל את תביעתו בגין רכיב זה, והעמיד אותה על 30,000 ₪ לצורכי אגרה. בתצהירו פירט כי בשנתיים שעובר למועד סיום העבודה הוציא מדי יום 20 ₪ (10 ₪ לכל כיוון נסיעה) , במשך שלוש השנים קודם לכן, שילם מדי יום 16 ₪ (8 ₪ לכל כיוון), ולפני כן בערך 14 ₪ (7 ₪ לכל כיוון נסיעה) . הנתבע חזר בתצהירו על טענותיו בכתב ההגנה. אין מחלוקת, אם כך, בין הצדדים, כי לתובע לא שולמו החזרי נסיעות.

סעיף 39 לצו ההרחבה בענף החקלאות, קובע כי החזר הוצאות הנסיעה, יהיה לפי התעריפים הרשמיים בתחבורה הציבורית. התובע לא הציג בפני בית הדין את התעריפים בתחבורה הציבורית בזמנים הרלוונטיים לתביעה, אולם בהתחשב בעובדה כי התובע מתגורר בשטחי הרשות הפלסטינית, הרי שאין לדרוש ממנו להציג אסמכתאות לטענותיו, שכן ספק אם קיימת תחבורה ציבורית סדירה באזור מגוריו, וספק עוד יותר באם יכול היה לקבל מידע רשמי ומהימן באשר לעלויות הנסיעה בה. ממכלול הנתונים שלפנינו, כמו גם התרשמותנו מעדותו של התובע לעניין זה, נחה דעתנו כי התובע נאלץ להשתמש בתחבורה כדי להגיע ממקום מגוריו למקום המפגש, כאשר התעריף הנתבע להוצאות הנסיעה היומית הינו סביר לטעמנו. לפיכך, בהיעדר ראיה לסתור מטעם הנתבע, יש לקבל את גרסת התובע לעניין זה. לפי תעריפי הנסיעה אשר ציין, זכאי התובע לסכום העולה על הסכום הנתבע על ידו ועל כן יש לפסוק לו את מלוא סכום התביעה בגין רכיב זה, היינו סך של 30,000 ₪ בלבד, ולא מעבר לכך.

25. פדיון חופשה שנתית

לטענת התובע הוא לא יצא לחופשה במהלך עבודתו ולא קיבל דמי חופשה כמתחייב בצו ההרחבה בענף החקלאות. לטענתו הוא זכאי לפדיון חופשה שנתית של 26 ימי חופשה לכל שנת עבודה עבור ארבע שנים ובסך 16,632 ₪. לטענת הנתבע הוא וידא כי עובדיו יקבלו חופש בחגי ישראל והאסלם ואף עמד על מנוחה שבועית בימי שישי ושבת. כן נטען להתיישנות התביעה ברכיב זה עובר לחודש 5/2007.

כפי שקבענו, לתובע לא שולם דבר מעבר לימי העבודה בני 6.25 שעות בהם עבד בפועל, בגינם אף לא שולם לו שכר מינימום שעתי כחוק. התובע, בהתאם לסעיף 25 לצו ההרחבה בענף החקלאות ולותקו בענף, זכאי ל- 26 ימי חופשה עבור כל אחת מהשנים 2007-2009 ו- 8 ימים עבור שנת 2010. יש לכן לחייב את הנתבע בפדיון 86 ימי חופשה במכפלת 129 ₪ (שכר יומי אחרון) ובסך הכל : 11,094 ₪.

26. דמי הבראה

לטענת התובע, הינו זכאי לתשלום 26 ימי הבראה בסך כולל של 8,840 ₪, בגין השנתיים האחרונות לעבודתו אצל הנתבע.

אין מחלוקת כי הנתבע לא שילם לתובע סכום נוסף כלשהו מעבר לשכר העבודה. טענת הנתבע, ולפיה נכללה בשכר האמור גם התמורה בגין דמי הבראה, דינה להידחות ממספר טעמים, אולם די בכך שנציין את הטעם לפיו לא הגיע השכר לכדי שכר המינימום, כך שממילא לא ניתן לטעון לגביו כי כלל בחובו רכיבים נוספים.

הנתבע לא העלה כל טענה חלופית לעניין זה, ואף לא הביא תחשיב נגדי, הסותר את תחשיבי התובע לעניין ימי ההבראה ושיעור דמי ההבראה ליום. לפיכך, אנו קובעים כי יש לקבל את תביעת התובע ותחשיביו ברכיב זה, כפי שהם, ועל כן זכאי התובע ל-26 ימי הבראה, לפי 340 ₪ ליום, היינו 8,840 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום סיום עבודת התובע, ועד ליום התשלום המלא בפועל.

27. דמי חגים

לטענת התובע, הינו זכאי לדמי חגים עבור 10 ימי חג בכל שנת עבודה ובסה"כ לדמי חג עבור 70 ימים בגין 7 השנים האחרונות לעבודתו.

בהתבסס על קביעתנו ולפיה עבד התובע במתכונת של עובד יומי, הרי שהינו זכאי לדמי חגים. צו ההרחבה בענף החקלאות, החל על הצדדים, מסדיר את נושא תשלום דמי החגים, וקובע כי כל עובד יומי כדוגמת התובע, יקבל לאחר 6 החודשים הראשונים לעבודתו, שכר יום עבודה רגיל עבור חופשת חגים.

טענת הנתבע לפיה קיבל התובע את כל זכויותיו, דינה להידחות גם ברכיב תביעה זה, שהרי כאמור לא קיבל התובע כל תמורה נוספת על השכר, אשר כשלעצמו לא הגיע לכדי שכר המינימום. נציין כי הנתבע לא הביא כל טענה או תחשיב נגדי, ובהתאם לכך, כמו גם בהתבסס על הוראות צו ההרחבה, זכאי התובע ל-70 ימי חג.

בהתחשב בשכרו היומי האחרון – 129 ₪, זכאי התובע לדמי חגים בסך כולל של 9,030 ₪, לפי החשבון הבא: 129 ₪ ליום x 70 ימי חג.

28. פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני

התובע טען כי במהלך עבודתו היה על הנתבע לבטח אותו בביטוח פנסיוני בגובה 6% משכרו, זאת מכוח צו ההרחבה בענף החקלאות.
           
            הנתבע הכחיש את זכאותו של התובע לביטוח פנסיוני וטען כי אין כל מקור המחייב זאת .

אשר לדעתנו - סעיף 43 לצו ההרחבה בענף החקלאות קובע כי : "המעסיק יפריש משכרו הכולל של העובד או ממשכורתו הכוללת לקרן הבטוח או לקרן הפנסיה שעליה יוסכם" . גם בהמשך הסעיף, נקבע כי "המעסיק ינכה משכרו של העובד את חלקו (5.5%) להבטחת זכויות הפנסיה את האחוזים המתאימים ויעבירם לקרן הביטוח או לקרן הפנסיה ביחד עם ההפרשות שהוא חייב בהן". מאחר שחלק המעביד בהפרשה לפנסיה, הינו לכל הפחות 6%, הרי שהיה על הנתבע להפריש בגין התובע, חלק זה. הנתבע לא הוכיח כי נהג לעשות כן ולפיכך עליו לפצות את התובע בגין העדר ביטוח פנסיוני בשיעור 6% משכרו במשך 84 חודשי עבודתו, לגביהם לא חלה התיישנות.

הפיצוי אותו ישלם הנתבע לתובע, יהיה בשיעור 6% ממשכורתו המפורטת בעמודה 3 בטבלה לעיל (סע' 23 לפסק הדין), בגין כל אחד מן החודשים המפורטים בטבלה כאמור, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, שיחושבו בנפרד לכל חודש משכורת (עמודה מס' 1 בטבלה), החל ב-1 לחודש שלאחר חודש העבודה הרלוונטי, ועד למועד התשלום בפועל.

29. לסיכום -

אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, את הסכומים הבאים:

א. סך של 78,609 ₪ בגין הפרשי שכר מינימום, לפי פירוט הסכומים שבסע' 23 לעיל, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה בהתאם לכללים שפורטו גם הם בסע' 23 לעיל.

ב. סך של 30,000 ₪ בגין החזר הוצאות נסיעה לעבודה וממנה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 11.5.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ג. סך של 11,094 ₪ בגין פדיון חופשה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 11.5.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ד. סך של 8,840 ₪ בגין דמי הבראה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 11.5.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ה. סך של 9,030 ₪ בגין דמי חגים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 11.5.10 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ו. פיצוי בגין העדר ביטוח פנסיוני כמפורט בסעיף 28 לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, בהתאם למפורט בסעיף האמור.

כן ישלם הנתבע לתובע סך של 772 ₪ בגין הוצאות משפט (בגובה אגרת בית המשפט ששולמה בהליך) וסך נוסף של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אם לא ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין ע"י הנתבע.

כל אחד מן הצדדים רשאי לערער על האמור בפסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום כו' אלול תשע"ד (12 ספטמבר 2014) , בהעדר הצדדים ויישלח אליהם .

מר מנחם פישר
נציג עובדים

מירון שוורץ, שופט
אב"ד

מר שמעון אלמאלם
נציג מעסיקים