הדפסה

בש"פ 5867/15 בלל חמאיסה נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק בש"פ 5867/15
בבית המשפט העליון

בש"פ 5867/15

לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז

העורר:
בלל חמאיסה

נ ג ד

המשיבה:
מדינת ישראל

ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 12.7.2015 במ"ת 10028-05-15 שניתנה על-ידי כבוד השופט נ' אבו-טהה

תאריך הישיבה:
כ"ב באלול התשע"ה (6.9.2015)

בשם העורר: עו"ד אורי דייגי
בשם המשיבה: עו"ד שרית משגב

החלטה

1. בפני ערר לפי סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע במ"ת 10028-05-15 מיום 12.7.2015 (השופט נ' אבו-טהה) לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

רקע והליכים קודמים

2. ביום 6.5.2015 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שתי עבירות נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; היזק במזיד לרכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; וכן ירי באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין.

3. לפי הנטען בכתב האישום, בין משפחת חמאיסה, שעמה נמנה העורר, ובין פלג ממשפחת אבו-בלאל ברהט התגלע סכסוך, במסגרתו הגישה אשה ממשפחת אבו-בלאל תלונה במשטרת רהט נגד אשה ממשפחת חמאיסה. במועד שאינו ידוע למאשימה העורר קשר עם אחרים לירות לעבר אוהל מסוג שיג של משפחת אבו-בלאל על מנת לפגוע ברכושם ולהפחידם. במסגרת הקשר ולשם קידומו, הצטיידו העורר והאחרים ברובה סער (להלן: רוס"ר) ובאקדח, בהם החזיקו שלא כדין, וברכב. כתב האישום נסב על אירועים שהתרחשו ביום הבחירות לכנסת, היינו יום 17.3.2015, סמוך לשעה 20:00. לפי האמור בכתב האישום, הגיע העורר עם אחד מן הקושרים האחרים לשכונה 11 ברהט, כאשר הם רעולי פנים ובידיהם רוס"ר ואקדח. הם ירו ברוס"ר – הן באוויר והן לעבר השיג – ולאחר מכן נמלטו מהמקום. מיד לאחר מכן, המתלונן ואדם נוסף בשם וליד אבו-בלאל (להלן: וליד), שחשדו כי היורים הם ממשפחתו של העורר, נסעו ברכבם לשכונה 2 ברהט על מנת לנסות ולאתר אותם. כאשר הנוסעים ברכב הבחינו בעורר ובשלושה אחרים הולכים על המדרכה, הם עצרו לידם. באותה עת העורר נשא עליו את הרוס"ר, כשהוא חבוי במעיל ארוך, ואחד מחבריו נשא אקדח. העורר וחבורתו הבחינו במתלונן מתקרב אליהם, ואז שלפו העורר וחברו את כלי הנשק שהיו ברשותם, רצו וירו לעבר הרכב עשרות קליעים. קליעים רבים פגעו ברכבו של המתלונן, ואחד מהם אף פצע אותו.

4. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו, וביום 14.5.2015 נערך דיון בבקשה האמורה בבית המשפט המחוזי. העורר טען כי אין לעצור אותו מאחר שאין ראיות לכאורה לכך שביצע את המעשים המיוחסים לו על פי כתב האישום, ולחלופין כי לכל הפחות יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר.

5. ביום 31.5.2015 בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית לחובת העורר. קביעתו זו של בית המשפט המחוזי נסמכה בעיקרה על שלוש הודעות שמסר המתלונן שנגעו לאירועים המתוארים בכתב האישום. בית המשפט המחוזי נדרש לכך שהודעותיו של העורר לא היו זהות בתוכנן, כמתואר להלן. חרף זאת הוא קבע כי הודעות אלו וראיות נוספות מקימות תשתית ראייתית לכאורית מספקת לצורך מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

6. בית המשפט המחוזי קבע כי בהודעתו הראשונה של המתלונן מיום 19.3.2015, שנמסרה יומיים לאחר האירוע המתואר בכתב האישום, המתלונן ציין כי נסע ברכבו על מנת להסיע אנשים לקלפי כאשר לפתע נפתחה עליו אש, כי אין לו סכסוך עם איש, כי אינו זוכר שעצר ליד קבוצת אנשים שהלכה על המדרכה וכי אף אינו זוכר ששוחח עמם. כאשר המתלונן נשאל האם יש לו דבר מה להוסיף, הוא השיב "תן לי להחלים ואני יגיע אליך". ביום 31.3.2015 המתלונן נחקר באזהרה פעם נוספת ומסר כי כאשר הסיע אנשים לקלפי הוא התקרב עם רכבו אל קבוצה של אנשים רעולי פנים, ואז לפתע רץ אדם לכיוון הקבוצה, חברי הקבוצה פתחו באש והמתלונן ברח ונפצע. בהמשך החקירה המתלונן מסר כי סבר שחברי הקבוצה הם בני דודיו. מאוחר יותר באותו היום המתלונן מסר הודעה שלישית במסגרתה סיפר כי לאחר ששמע על אירוע הירי לעבר השיג הוא נסע ברכב על מנת למצוא את היורים, ולאחר שראה קבוצה של אנשים הולכים על המדרכה האט את מהירות נסיעתו וזיהה את העורר, את עומר חמאיסה ואת סאדם אבו סיטה, וכן אדם נוסף שביחס לזהותו הוא נותר בספק אך סבר כי שמו הוא סוסו. העורר תיאר את לבושם של חברי הקבוצה, וכאשר נשאל כיצד זיהה את העורר השיב כי הוא מכיר אותו זמן רב. העורר הוסיף כי היה במרחק של כמטר וחצי עד שני מטרים מחברי הקבוצה, אך לא ראה מי פתח עליו בירי. כאשר הוצג בפני העורר סרטון של מצלמות אבטחה המתעד את האירוע (להלן: הסרטון), הוא זיהה את העורר כמי שלבש מעיל ארוך וירה ברובה. כאשר המתלונן נשאל מדוע לא סיפר את האמת מוקדם יותר הוא השיב שחש ברע לאחר האירוע, וכן כי רצה לאפשר למשטרה לבצע את עבודתה. עוד הוא ציין כי קרובת משפחה שלו סבלה מגילויי אלימות עקב עדותה במשטרה.

7. כפי שצוין, בית המשפט המחוזי קבע כי אמרות המתלונן נתמכות באופן חלקי על-ידי ראיות נוספות כדלקמן: עדותו של וליד, שנסע עם המתלונן ברכב; אמרות העדים, שבפניהם המתלונן מסר לראשונה את שמות המעורבים לאחר פציעתו; סרטון של מצלמות אבטחה המתעד את האירוע; חוות דעת של מעבדת נשק לפיה התרמילים שנמצאו בסמוך לשיג והתרמילים שנמצאו בזירת אירוע הירי על הרכב נורו מכלי נשק אחד, ככל הנראה רוס"ר מסוג M16; ההיכרות הקודמת וארוכת השנים בין המתלונן לעורר; וכן העובדה שבעימות ביניהם הטיח המתלונן בעורר כי ירה לעברו באירוע המתואר בכתב האישום. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על הקשיים העולים מהודעותיו של העורר, ובהם טענתו של העורר כי לא זכר היכן היה ביום שבו התרחשו האירועים המתוארים בכתב האישום והעובדה כי מסר שם לא נכון של מעסיקו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי טענת העורר לפיה לא שהה ברהט במהלך התקופה שבין יום 25.2.2015 ליום 22.3.2015 נסתרת על-ידי איכון מכשיר הטלפון שלו.

8. בית המשפט המחוזי קבע כי השגות העורר נוגעות לשאלות שעניינן מהימנות ואמינות אמרות המתלונן, ועל כן עליהן להתברר במסגרת ההליך העיקרי. עוד הוא קבע כי במסגרת הליך המעצר אין בית המשפט נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקלן של העדויות, למעט כאשר מדובר בפריכות מהותיות וגלויות לעין.

9. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי קיימת עילת מעצר נגד העורר – הן עילת המסוכנות לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק המעצרים והן העילה של חשש להימלטות מן הדין לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, בשים לב לכך שהתחמק מהתייצבות לחקירה בתחנת המשטרה על אף זימונו לכך כדין. עוד נקבע כי מסוכנותו של העורר מתחזקת בשים לב לעברו הפלילי, הכולל שש הרשעות קודמות בעבירות שונות, וביניהן עבירות אלימות, רכוש וסמים. לבסוף, בית המשפט המחוזי הזמין תסקיר מעצר בעניינו של העורר על מנת לבחון חלופת מעצר.

10. שירות המבחן בדק, בהתאם לקביעת בית המשפט המחוזי, את שאלת שחרורו של העורר לחלופת מעצר בבית גיסתו בלוד. בסיכומו של דבר, שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופה זו. בתסקיר המעצר צוין כי קיים סיכון להישנותה של התנהגות פורצת גבולות מצדו של העורר. עוד צוין בתסקיר כי חרף התרשמותו החיובית של שירות המבחן מהגורמים המפקחים ומריחוקה של חלופת המעצר ממקום מגוריו של המתלונן הרי שבשל מאפייני אישיותו של העורר הוא יתקשה לעמוד בתנאים מגבילים לאורך זמן ולהיענות לסמכותם של הגורמים המפקחים. כמו כן, שירות המבחן נדרש לכך שלא התקיימה "סולחה" בין המתלונן לבין העורר או נציגים ממשפחתו של העורר. על כן, כאמור, שירות המבחן המליץ שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

11. ביום 12.7.2015 בית המשפט המחוזי החליט, בהתאם להמלצת שירות המבחן, על דחיית חלופת המעצר ועל מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי העורר ביצע לכאורה את המיוחס לו שעה שתלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין עבירת איומים (ת"פ 41400-01-15).

הערר

12. הערר שבפני מכוון כנגד ההחלטה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו, וכן כנגד ההחלטה שלא לשחררו לחלופת מעצר.

13. טענותיו של העורר ממוקדות בקביעה שקיימות ראיות לכאורה נגדו. העורר טוען כי הראיות נגדו מבוססות בעיקר על עדותו של המתלונן, ובהקשר זה מצביע על אי-התאמות בינה לבין ראיות אחרות כמו גם על קשיים בעדותו של המתלונן בעומדה לבדה.

14. בעיקרו של דבר, העורר מפנה לשינויים הרבים בגרסת המתלונן במהלך החקירות השונות, וטוען כי אלה פוגמים בה ומניחים בסיס איתן לחשש שהמתלונן העיד נגד העורר בשל היריבות בין משפחותיהם, כמו גם כדי להסיר מעצמו את הסכנה של מעצר והעמדה לדין לאחר שנחקר באזהרה. בהקשר זה העורר מדגיש כי בשתי החקירות הראשונות המתלונן מסר כי אינו יודע מי ירה בו, וכי רק בשלב של שימוע לפני מעצר ולאחר שיחה "בלתי פורמלית" עם החוקר הוא שינה את גרסתו ומסר את שמותיהם של המעורבים באירוע, ובהם העורר. העורר מוסיף ומפנה לכך שכאשר המתלונן נשאל בחקירתו הראשונה האם יש לו דבר מה להוסיף הוא השיב "תן לי להחלים ואני יגיע אליך". לטענת העורר, אמירה זו מעלה חשש כבד כי המתלונן תכנן לשנות את גרסתו בהמשך. העורר מדגיש כי המתלונן נקב בשמו רק כשבועיים לאחר האירוע.

15. העורר טוען כי הסבריו של המתלונן לשינוי גרסאותיו אינם סבירים. העורר מפנה לכך שתחילה המתלונן טען כי לאחר האירוע לא חש בטוב ולכן לא זכר את פרטיו. לשיטת העורר, טענה זו לא מסבירה כיצד המתלונן נזכר בפרטים רבים לאחר האירוע, לרבות בצבע הבגדים של שלושה מהמעורבים. העורר מוסיף וטוען בהקשר זה כי הסברו של המתלונן כי לא מסר פרטים אודות האירוע מכיוון שרצה לתת למשטרה לעשות את עבודתה אינו סביר, בפרט בשים לב לכך שהחקירה השנייה והחקירה השלישית נערכו באותו יום.

16. העורר אף מפנה לסתירות בין גרסתו של המתלונן לבין הסרטון של מצלמות האבטחה, שעמן עומת המתלונן בחקירתו השלישית. בין היתר, העורר מפנה לכך שמן הסרטון עולה שהמתלונן עצר את נסיעתו, ואילו המתלונן טען כי הוא אך האט. בנוסף, העורר מפנה לכך שמן הסרטון עולה גם כי לפני שקבוצת האנשים הנראית בו פותחת בירי מתרחש ירי לעברה מתוך הרכב, בה בשעה שהמתלונן מסר כי לא ירה.

17. העורר מוסיף ומצביע על סתירות בין גרסתו של המתלונן לבין הגרסה שמסר וליד ביום 4.4.2015. לטענת העורר, בניגוד למתלונן, וליד מסר כי כל המעורבים באירוע הירי השני היו רעולי פנים. העורר אף טוען שעל-פי גרסתו של וליד, למתלונן נפלט כדור בעת האירוע, בעוד שהמתלונן טען כי לא ירה בנשק.

18. העורר מפנה גם לכך שבעימות אשר נערך בין המתלונן לבין העורר ביום 29.4.2015 המתלונן טען שראה את היורים, אשר עמדו מאחורי הרכב, באמצעות מראת הרכב, וכך יכול היה להבחין בסוג כלי הנשק שבו כל אחד מהם אחז. העורר טוען כי טענה זו אינה סבירה ואף אינה תואמת את אמירותיו בחקירות לפיהן לא ראה את הירי אלא הבין מי אחז בכל אחד מכלי הנשק לאחר שצפה בסרטון האבטחה.

19. העורר ממשיך וטוען כי הסיכוי שהמתלונן אכן הצליח לזהות את העורר במהלך האירוע הוא קלוש בשים לב לעורו הכהה של העורר, לכך שהאירוע התרחש בשעות הערב, וכן לכך שרכבו של המתלונן אך חלף על פני העורר וחבורתו.

20. באשר לעדויות בני משפחתו של המתלונן, העורר טוען כי אלו הן עדויות מפי השמועה.

21. לבסוף, העורר טוען כי הגם שבשלב המעצר לא נדונה שאלת מהימנותם של העדים, הרי שהטענות החמורות שהעלה צריכות להיות מובאות בחשבון לצורך הערכת עוצמת הראיות. בהמשך לכך, העורר טוען כי בשים לב לחולשתן של הראיות לכאורה יש להורות על שחרורו לחלופת המעצר שנבחנה על-ידי שירות המבחן. העורר מפנה לכך ששירות המבחן התרשם לחיוב מהערבים המוצעים וכן לכך שהחלופה האמורה מרוחקת ממקום מגוריו של המתלונן. לחלופין, העורר טוען כי יש מקום לאשר את שחרורו לחלופה האמורה בתנאים נוספים הכוללים פיקוח אלקטרוני.

22. המדינה סומכת את ידיה על החלטתו של בית המשפט המחוזי וסבורה שדין הערר להידחות.

23. לטענת המדינה, התשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט המחוזי מספקת בשלב זה של הדיון. באת-כוח המדינה מציינת כי אכן לא ניתן להתעלם מן העובדה שהמתלונן שינה את גרסתו, אך סבורה שמכלול הראיות הקיים מניח בכל זאת בסיס מספיק לראיות לכאורה נגד העורר.

24. לטענת המדינה, זיהויו של העורר על-ידי המתלונן התבסס על כך שהעורר הבחין במתלונן בעת שחלף על פניו ברכבו, וכי זיהוי כזה הוא מסתבר בשים לב להיכרותם מילדות וכן לכך שגם בשעת ערב קיימת תאורה במקומות ישוב.

25. באשר לכך שהמתלונן מסר את גרסתו באיחור, מציינת באת-כוח המדינה כי אף שנפגע ברגלו בלבד, הוא איבד את הכרתו. מעבר לכך, היא מציינת כי ניתן להבין מדברי המתלונן כי חשש מפני הפללתו של העורר בשים לב לגילויי אלימות קודמים בין משפחותיהם.

26. כמו כן, באת-כוח המדינה מציינת את העובדה שהעורר לא מסר היכן היה באותו ערב, וכן את העובדה שמסר שם לא נכון של מעסיקו.

27. לבסוף, ובהתייחס לעילת המעצר ולמסוכנות הנשקפת מהעורר, מצביעה באת-כוח המדינה על עברו הפלילי העשיר יחסית של העורר, הכולל הרשעה בעבירות שונות הכוללות, לצד עבירות מין, רכוש וסמים, גם עבירות של הפרת הוראה חוקית.

28. בתשובתו חוזר וטוען בא-כוח העורר כנגד ההיתכנות של זיהויו של העורר על-ידי המתלונן, בשים לב לדמיון הרב בינו לבין אחיו, לעובדה שהאירוע קרה בשעת ערב, וכן לכך שההיכרות בין השניים היא מן העבר. כמו כן, נטען כי אין לומר שהעורר מסר גרסה שקרית, גם אם לא זכר היכן היה באותו ערב, וכי העובדה ששגה בשם של מעסיקו אינה בעלת משמעות בהקשר זה.

דיון והכרעה

29. לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שדין הערר להידחות.

30. באשר לקיומן של ראיות לכאורה נגד העורר, כפי שנקבע גם בבית המשפט המחוזי, הראיה העיקרית נגד העורר היא עדותו של המתלונן. כפי שבית משפט זה חזר וקבע, הדיון בראיות בשלב המעצר אינו כולל התייחסות מדוקדקת להערכת מהימנותם של העדים (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 149-148 (1996); בש"פ 2607/10 פיניאן נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (18.4.2010)). דברים אלה יפים גם מקום בו מתגלים הבדלים בגרסאות שמסר אותו עד (ראו והשוו: בש"פ 5437/14 קובין נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (18.8.2014), וההפניות שם). כמובן, הכול כפוף לכך שאכן מכלול הראיות הוא בעל פוטנציאל להעמיד סיכוי סביר להוכחת האשמה בסוף המשפט. בענייננו, המתלונן אמנם מסר את גרסתו נגד העורר רק בהודעתו השלישית למשטרה, אך ניתנו הסברים לכך שדי בהם בשלב זה. אינני סבורה ש"ההתפתחות" שחלה במסירת הגרסה על-ידי המתלונן עולה כדי "ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה", באופן שניתן לקבוע כי לא מתקיים התנאי שעניינו ראיות לכאורה (בש"פ 635/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (25.2.2013)).

31. גם הסתירות לכאורה שעליהן הצביע העורר בין עדותו של המתלונן לבין ראיות אחרות בחומר החקירה לא מצדיקות את שחרורו לחלופת מעצר, באשר אין הן עולות כדי סתירות מהותיות המחלישות משמעותית את חומר הראיות (ראו למשל: בש"פ 8311/13 אברמוב נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (19.12.2013); בש"פ 5902/15 אבו ג'אמע נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (20.9.2015)). יתרה מכך, התשתית הראייתית בכללותה אף תומכת בגרסתו של המתלונן, כפי שיפורט להלן.

32. כאמור, בחקירתו השלישית המתלונן זיהה שלושה מארבעת המעורבים באירוע, כאשר ביחס לזהותו של האדם הרביעי הוא נותר בספק. המתלונן אף תיאר את לבושם של הארבעה, עוד בטרם צפה בסרטון, ומסר כי העורר לבש מעיל ארוך שחור. מהסרטון עולה כי שניים מחברי הקבוצה לבשו מעיל כהה ארוך, וכי אחד מהם הוציא מתחת למעילו נשק ארוך וירה לכיוון הרכב שנעצר לידם. גם וליד, שהיה יחד עם העורר ברכבו בזמן האירוע, מסר בחקירתו מיום 4.4.2015 כי חלק מהמעורבים בירי לבשו ג'קטים ארוכים. יצוין כי וליד מסר תחילה כי באירוע היו מעורבים חמישה אנשים, ולאחר שעומת עם הסרטון ועם עדותו של המתלונן מסר כי כנראה שהיו ארבעה או חמישה מעורבים. מעדותו של וליד אף עולה כי מקום האירוע היה מואר. גם במהלך העימות שנערך בין המתלונן לבין העורר ביום 29.4.2015 אמר המתלונן כי ראה את העורר במהלך האירוע כשהוא לובש מעיל שחור ארוך, וציין כי הוא מכיר את העורר מילדות. בהקשר זה יצוין כי במהלך העימות המתלונן אמר כי הוא זיהה מי מבין ארבעת המעורבים ירה במהלך האירוע למרות שעמדו מאחורי הרכב באמצעות מראת הרכב, אף על פי שבחקירתו מסר שזיהה את היורים על-פי הסרטון. על כך יש להוסיף כי מעדויותיהם של אשתו ובן-דודו של המתלונן עולה כי ימים בודדים לאחר האירוע המתלונן נקב בשמו של העורר כמי שהיה מעורב בו. לבסוף, בהודעה שמסר בלאל אל עביד, בן דודו של המתלונן, הוא תיאר כי בערב שבו אירעו האירועים מושא כתב האישום הוא נסע עם רכבו לשכונה 2 בעיר רהט וראה שם את העורר כשהוא לבוש במעיל שחור (הודעה מיום 31.3.2015, שורות 44-37).

33. בנוסף, גם הודעותיו של העורר במשטרה אינן מחלישות את התשתית הראייתית נגדו. אף אם לא ניתן לקבוע כי הודעות אלה שוקלות לחובתו של העורר, לא ניתן בהן הסבר מניח את הדעת למעשיו במועדים הרלוונטיים. על מנת לעמוד על הקשיים שמעוררות הודעות אלה יש להקדים ולציין כי העורר לא התגורר ברהט בתקופה שבה התרחשו האירועים המתוארים בכתב האישום (כך עולה מהודעותיו מיום 29.4.2015, שורות 14-12; ומיום 1.5.2015, שורות 16-5). אמנם, בחקירתו הראשונה מיום 29.4.2015 העורר מסר כי אין לו סכסוך עם המתלונן ומשפחתו, וכי הוא לא היה יכול להיות מעורב באירוע משום שבאותה עת החלים מפציעה לאחר שנפל מגובה ביום 25.2.2015. אולם, הן בחקירה זו והן בחקירותיו מיום 1.5.2015 ומיום 3.5.2015 העורר טען כי אינו זוכר היכן היה והאם עבד ביום האירוע. גם כאשר העורר עומת עם העובדה שמחקרי ההתקשרות של הטלפון הסלולרי שלו העלו כי בתקופה שבין יום 25.2.2015 ליום 22.3.2015 היה ברהט הוא חזר והשיב כי אינו זוכר זאת.

34. אם כן, מהמקובץ עולה כי קיימות ראיות לכאורה בעצמה מספקת למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. הראיה העיקרית היא ההודעה שמסר המתלונן, שבה הוא זיהה את העורר כמי שירה בו. על הדברים שמסר בהודעה זו חזר המתלונן במהלך העימות מול העורר. דברים אלה מתיישבים, לפחות בחלקם, עם ההודעה שמסר בן-דודו של המתלונן לפיה זיהה את העורר צועד ברהט כשהוא לובש מעיל שחור. לעומת זאת, העורר ציין בחקירתו כי אינו זוכר מה עשה במועד שבו אירעו האירועים דנן.

35. באשר לקיומה של עילת המעצר, הרי שהמסוכנות העולה מן העורר היא לכאורה לא מבוטלת בשים לב לאירוע שעליו נסב כתב האישום, המקים חזקת מסוכנות סטטוטורית (לפי סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק המעצרים), כמו גם לעברו הפלילי.

36. באשר לאפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, אף אני – כבית המשפט המחוזי – לא ראיתי לנכון לסטות מהמלצתו של שירות המבחן. כפי שכבר צוין, לעורר עבר פלילי מכביד. לא למותר להזכיר, כי המעשים המיוחסים לעורר בוצעו שעה שהיה תלוי ועומד נגדו כתב אישום בגין עבירת איומים, דבר שמעיד לכאורה על היעדר מורא מהחוק. בנסיבות אלה, לא מצאתי טעם לחרוג מהעמדה שהובעה בפסיקתו של בית משפט זה לפיה "ככלל, אין בית המשפט נוטה לסטות מהמלצה שלילית של שירות המבחן, אלא בהתקיים טעמים כבדי משקל" (ראו למשל: בש"פ 6772/14 מדינת ישראל נ' דסוקי, פסקה 9 (13.10.2014)).

37. אף לא מצאתי כי מתקיימות במקרה דנן נסיבות מיוחדות המצדיקות את קבלת בקשתו החלופית של העורר להטיל עליו מעצר בפיקוח אלקטרוני (לפי סעיף 22ב(ב)(1) לחוק המעצרים).

38. אשר על כן, אני קובעת כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר וכן קיימת עילת מעצר כנדרש בחוק המעצרים. כמו כן, לא ראיתי לנכון להורות על שחרורו לחלופת מעצר – הכול כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

39. סוף דבר: הערר נדחה.

ניתנה היום, י"א בתשרי התשע"ו (24.9.2015).

ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15058670_A01.doc תק
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il