הדפסה

בש"פ 5142/99 ילנה מורוזובה נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בירושלים
בש"פ 5142/99

בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופטת ד' ביניש

העוררת: ילנה מורוזובה

נ ג ד

המשיבה: מדינת ישראל

ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.7.99 ומיום 22.7.99 בב"ש 91562/99 (ת"פ 32/96) שניתנו על-ידי כבוד השופטים א' בייזר וש' סירוטה

תאריך הישיבה: כ"ט באב התשנ"ט (11.8.99)

בשם העוררת: עו"ד ח' לרנאו ועו"ד א' קנצפולסקי

בשם המשיבה: עו"ד נ' בן-אור

החלטה

השופטת ד' ביניש:

בהחלטתנו מיום 26.10.99 דחינו את הערר, תוך שקבענו כי נימוקי הדחייה יינתנו בנפרד.

להלן הנימוקים לדחיית הערר:

1. השאלה העקרונית הטעונה הכרעה בבקשה שלפנינו הינה, איזו ערכאה מוסמכת לדון במעצרו של מי שפסק-דינו המרשיע בוטל בערעור, ועניינו הוחזר לדיון מחדש בערכאה הדיונית.

מצוות המחוקק היא, כי המעצר עליו מורה הערכאה הדיונית יסתיים אם חלפה תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום וטרם ניתנה הכרעת-הדין. הסמכות להארכת המעצר מעבר לתקופה האמורה מסורה אך ורק בידי שופט בית-המשפט העליון. בעניין שלפנינו עלינו לקבוע מהן הנסיבות בהן מוסמכת הערכאה הדיונית לצוות על מעצר לאחר החזרת הדיון אליה, ובאילו נסיבות יהיה מוסמך לכך רק בית-המשפט העליון. אם נקבע כי הסמכות היא בידי הערכאה הדיונית, ניתן דעתנו לשאלה מהי תקופת המעצר שאותה ערכאה מוסמכת לצוות עליה.

השאלה המעשית-הפרטנית שבה עלינו להכריע בתיק דנן היא, האם יש לשחרר את העוררת, המואשמת ברצח חברתה לחיים (להלן - המנוחה), בתנאים של חלופה למעצר.

על שאלות אלה נשיב להלן, הן במישור העקרוני והן במישור הפרטני, אחת לאחת.

הרקע העובדתי

2. העוררת הועמדה לדין בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו והואשמה ברצח. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 5.4.96, בעת שהעוררת והמנוחה - חברתה לחיים - שהו בדירתן, גרמה העוררת בכוונה תחילה למותה של המנוחה, על-ידי כך שנעצה סכין בבסיס צווארה. להב הסכין חדר לעורק התת-בריחי בצווארה של המנוחה וכתוצאה מכך איבדה המנוחה דם רב ונפטרה.

כתב האישום נגד העוררת הוגש ביום 23.4.96, וביום 12.5.96 ניתנה החלטת בית-המשפט המחוזי לעוצרה עד לתום ההליכים.
כשלושה חודשים לאחר מעצרה, הגיעה העוררת להסדר טיעון עם התביעה, במסגרתו הודתה בעבירת הריגה. הסדר הטיעון אושר על-ידי בית-המשפט, וביום 14.7.96 הורשעה העוררת בהריגה ונגזרו עליה 11 שנות מאסר. העוררת החלה בריצוי עונשה ביום מתן גזר-הדין.

בערעור שהגישה העוררת על הרשעתה, החליט בית-משפט זה להתיר לה לחזור בה מהסדר הטיעון שערכה, ומהודאתה בכתב האישום המתוקן אשר ייחס לה ביצוע עבירה של הריגה.

פסק-הדין בו בוטלה הכרעת-הדין ניתן בבית-משפט זה ביום 21.6.99, לאחר שהעוררת ריצתה כבר למעלה משלוש שנות מאסר.

עניינה של העוררת הוחזר לבית-המשפט המחוזי, לצורך בירור משפטה לפי כתב האישום המקורי בו הואשמה ברצח. בפסק-דינו בערעור הורה בית-משפט זה כי:

"המערערת תישאר במעצר כל עוד לא החליטה ערכאה מוסמכת אחרת".

משהוחזר עניינה של העוררת לבית-המשפט המחוזי, הגישה התביעה לאותו בית-משפט בקשה לעצור את העוררת עד לתום ההליכים.

3. בבית-המשפט המחוזי העלו הסנגוריות טענה, כי בית- המשפט אינו מוסמך לדון בבקשה כיוון שחלפו למעלה משלוש שנים מאז נעצרה העוררת. לטענתן, יש להביא בחשבון לעניין התקופה המצטברת בה שהתה מרשתן במעצר את תקופת המאסר שריצתה; בהתאם לטענה, המביאה במניין ימי המעצר גם את תקופת המאסר, חלפו למעלה מתשעה חודשים מאז נעצרה העוררת. לפיכך טוענות הסנגוריות, כי הסמכות להארכת מעצרה של העוררת היא בידי בית-המשפט העליון, בהתאם להוראת סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים או החוק).
טענת הסנגוריה נדחתה בבית-המשפט המחוזי על-ידי השופט בייזר, אשר קבע כי אין לחשב את תקופת המאסר במסגרת המעצר, וכי מטעם זה לבית-המשפט המחוזי הסמכות לדון במעצר עד לתום ההליכים.

לאחר שנקבעה הסמכות, נדונה בקשת המעצר לגופה בבית המשפט המחוזי לפני השופטת סירוטה. השופטת סירוטה קיבלה את עמדת התביעה כי בקשת המעצר הוגשה מטעמי זהירות בלבד, וכי לא היתה דרושה בנסיבות הענין. לדעתה, החלטת המעצר שניתנה לפני הכרעת-הדין עומדת בתוקפה, והיה על העוררת לפנות בבקשה לעיון חוזר אם מבקשת היא לשנות מההחלטה המקורית בדבר מעצרה עד לתום ההליכים.

לגוף הבקשה בחנה השופטת סירוטה את הראיות שבתיק, ולאחר שקבעה שהתשתית הראייתית מבוססת היא, וכי בנסיבות עניינה של העוררת אין מקום לחלופת מעצר, הורתה על מעצרה עד לתום ההליכים.

על שתי ההחלטות הוגש הערר שלפנינו.

טענות הצדדים

4. בטיעוניהן בכתב ובעל-פה חזרו הסניגוריות על הטענה, כי על מעצרה של העוררת לאחר ההחלטה בערעורה, חלות הוראות סעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים, וכי לצורך חישוב התקופה הרלוונטית לתחולת הסעיפים הנ"ל, יש להתחשב בכל התקופה בה היתה העוררת כלואה, לרבות תקופת המאסר. על-פי הטענה, ההבחנה בין השהייה במעצר לבין השהייה במאסר, לעניין מגבלת הזמן הקבועה בסעיפים 61 ו62- לחוק, היא הבחנה פורמלית שאין לה מקום בדוננו בחירותו של נאשם. עוד נטען על-ידי הסנגוריות, כי המחוקק לא נתן דעתו למצב בו מתחדש משפטו של אדם לאחר שריצה חלק ממאסרו, וכי בנסיבות אלה יש לתת לביטוי "מעצר" פרשנות ברוח האיזונים המתחייבים מן החוק, באופן שיש לקרוא את התיבה "מעצר" בסעיף 61 לחוק - "לרבות מאסר".
בטיעוניה לפנינו, הסכימה באת-כוח המדינה לכך שסעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים חלים בנסיבות של החזרת המשפט לערכאה הדיונית על-ידי ערכאת הערעור. אלא שלטענתה, אין להביא במניין ימי המעצר את תקופת המאסר, וכי האחרונה אינה רלוונטית לשאלת הסמכות להורות על מעצר עד לתום ההליכים.

לשיטתה של המדינה, כאשר הכרעת הדין המקורית ניתנה בתוך התקופה של תשעה חודשים מאז הוגש האישום - התקופה שנקבעה בסעיף 61 לחוק כתקופה מירבית למעצר בטרם מתן הכרעת-דין - נותרה סמכות המעצר בידי הערכאה הדיונית עד לתום אותה תקופה.

לפי הטענה, עם ביטולה של הכרעת הדין בערעור, חוזר עניינו של הנאשם למצב בו היה ערב הכרעת הדין. אשר על כן, חוזרת החלטת המעצר המקורית למקומה, והיא עומדת בתוקפה כל עוד לא חלפה תקופה מצטברת של תשעה חודשים בה נתון הנאשם במעצר בשל אותו כתב אישום.

עם חלוף תשעה חודשים מיום תחילת המעצר, מוסמך רק שופט בית המשפט העליון להאריך את המעצר, וזאת לפי הוראת סעיף 62 לחוק המעצרים. לפי אותה גישה טוענת המדינה, כי אם מתקבלת בערכאת הערעור החלטה לבטל את הכרעת הדין לאחר שתקופת המעצר של תשעה חודשים הסתיימה בערכאה הדיונית, נתונה סמכות המעצר בידי שופט בית המשפט העליון במסגרת בקשה המוגשת לו על פי סעיף 62 לחוק. בכך חוזרת באת-כוח התביעה על העמדה שנדחתה על ידי בית משפט זה בבש"פ 4698/99 מדינת ישראל נ' מיראשוילי, (טרם פורסם).

כך או כך טוענת המדינה, כי לצורך קביעת הסמכות יש למנות את ימי המעצר בלבד וימי המאסר שלאחר הכרעת הדין אינם נמנים עמם.

עוד טוענת המדינה, כי אם טרם חלפו תשעה חודשים של מעצר בעת שהוחזר הדיון לערכאה הדיונית, מתחדש המעצר מאליו ללא בקשה מטעם התביעה. הנאשם רשאי, כמובן, לפנות בכל עת בבקשה לעיון חוזר במעצרו. במסגרת הליך זה, ישקול בית-המשפט, בין יתר שיקוליו, גם את תקופת המאסר שריצה הנאשם על פי הכרעת הדין בטרם בוטלה על ידי ערכאת הערעור.

ההחלטה בעניין הסמכות - השאלות הטעונות הכרעה

5. חוק המעצרים דן בהגבלת תקופת המעצר במצבים שונים בהם נתון אדם במעצר, אך עיון בחוק מגלה שאין בו כל התייחסות לעניינו של נאשם שמשפטו הסתיים בהכרעת-דין שבוטלה בערעור, ומשפטו הוחזר לדיון בערכאה הדיונית. מצב זה לא הוסדר מעולם בחוק ולא עמד, כנראה, נגד עיניו של מחוקק חוק המעצרים.

מעניין לציין, כי מאז חקיקתו של חוק סדר הדין הפלילי בשנת 1965 ועד לשנה האחרונה, לא הובאה במישרין להכרעה שיפוטית שאלה המתייחסת לסמכות המעצר בשלב של ביטול הכרעת-הדין והחזרת המשפט לבירור נוסף, אף כי החלטות בנוגע למעצר במצב כזה התקבלו לא אחת. ראו לדוגמה: ע"פ 2264/95 פלוני נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 6299/96 מורזובה נ' היועץ המשפטי לממשלה, (לא פורסם), הוא פסק-הדין בערעורה של העוררת שלפנינו על הרשעתה על-פי הסדר הטיעון; מ"ח 7929/96 אחמד כוזלי ואח' נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם).

עתה מתברר, כי נוכח קשיים שהתעוררו, מתחייבת הבהרה של המצב ביחס לסמכות המעצר בנסיבות של החזרת הדיון, ועלינו לקבוע על דרך הפרשנות את שהחסיר המחוקק.

6. השאלה המסורה להחלטתנו הינה, כאמור: איזה הוא בית-המשפט המוסמך לדון במעצר לאחר ביטול הכרעת-הדין על-ידי ערכאת הערעור - הערכאה הדיונית בפניה נדון מחדש עניינו של הנאשם או בית המשפט-העליון.

הכל מסכימים כי נוכח הוראות סעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים, תוכרע שאלת הסמכות על-פי משך התקופה בה היה נאשם נתון במעצר. המחלוקת נסבה על אופן החישוב של תקופת המעצר לאחר ביטול הכרעת הדין המקורית על-ידי ערכאת הערעור; האם יש לומר כי עם מתן הכרעת-הדין המקורית, שבוטלה, הסתיים מניין ימי המעצר שהנאשם היה נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ולכן עם החזרת הדיון לערכאה הדיונית מתחילה תקופת המעצר מחדש, כך שהערכאה הדיונית מוסמכת לצוות מחדש על מעצר עד לתשעה חודשים; או שמא נאמר כי תקופת המעצר נמנית מאז הגשת כתב האישום ועד לסיום כל ההליכים, לרבות ההליך המחודש, כאילו טרם ניתנה הכרעת הדין שבוטלה. אם נחשב את התקופה על-פי האפשרות השנייה, תהיה הערכאה הדיונית מוסמכת לעצור נאשם רק עד לסיום תקופה מצטברת של תשעה חודשי מעצר מאז הגשת כתב האישום המקורי, לרבות תקופת המעצר שקדמה להכרעת-הדין שבוטלה, ולתקופה זו בלבד. על-פי שיטת חישוב זו, מתבקשת תשובה לשאלה נוספת: האם תבוא תקופת המאסר שלאחר הכרעת-הדין המקורית בגדר מניין ימי המעצר, או שהתקופה הרלוונטית לסמכות המעצר תכלול את ימי המעצר בלבד.

אלה הן האפשרויות שעלינו לבחון, ועל-פי התשובה שניתן לעניין זה, נקבע מהי הערכאה המוסמכת לדון במעצר, ומה תקופת המעצר שהיא מוסמכת להורות עליה.

ההגבלה על תקופות המעצר על פי החוק

7. נקודת המוצא של דיוננו היא, כי אופן חישוב תקופות המעצר נגזר מאופייה ומתכליתה של ההוראה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים, הלא היא ההוראה לפיה הערכאה הדיונית מוסמכת לצוות על מעצר לתקופה שלא תעלה על תשעה חודשים מעת הגשת כתב האישום.

אשר על כן, ניתן דעתנו תחילה לטיבה ולתכליתה של הגבלת התקופה שבהוראה זו.

העיקרון לפיו יש להגביל את התקופות שבהן נתון נאשם במעצר מבלי שמשפטו הסתיים, נקבע לראשונה בחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה1965-; עקרון זה נותר על כנו ואף קיבל משנה תוקף עם חקיקת חוק המעצרים, אשר קיצר באופן משמעותי את תקופות המעצר המירבי המותרות בשלבים השונים של ההליך הפלילי.
חוק המעצרים מגביל את תקופות המעצר המותרות בהתייחס למספר מצבים בהם עלול אדם להימצא במעצר: חשוד הנתון במעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום; נאשם שהוגש נגדו כתב אישום ומשפטו לא החל; ונאשם שמשפטו החל וטרם הסתיים בהכרעת-דין. כאמור לעיל, הגבלת תקופת המעצר ביחס לשלושת המצבים האמורים היתה נהוגה מאז הוחק חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה1965-, וכן בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-, חוקים אשר קדמו לחוק המעצרים; אלא שחוק המעצרים חידש בכך שקיצר את תקופות המעצר המותרות בכל אחד משלושת המצבים. לעניין המצב השלישי הנזכר לעיל, שהוא נושא לדיוננו, נקבעה בסעיף 61 לחוק המעצרים מגבלת זמן של תשעה חודשים:

"שחרור באין הכרעת דין
61. נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה".

הארכת מעצרו של נאשם, אשר שהה במעצר בגין אותו כתב אישום תקופה מצטברת של תשעה חודשים, ומשפטו לא הסתיים בהכרעת-דין, הינה בסמכותו של שופט של בית-המשפט העליון. כך עולה מהאמור בסעיף 62 לחוק המעצרים:

"הארכת מעצר או חידושו
62. על אף האמור בסעיפים 59 עד 61, רשאי שופט של בית המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר או על מעצר מחדש, לתקופה שלא תעלה על 90 ימים, ולחזור ולצוות כך מעת לעת, וכן להורות על שחרורו של הנאשם, בערובה או ללא ערובה".

הגבלת זמן המעצר של נאשם שמשפטו טרם הסתיים לתקופות קבועות ומוגדרות בחוק, מבטאת את האיזון שהמחוקק מצא לראוי לקבוע, בין הצורך לקיים הליך פלילי תקין, כאשר האינטרס הציבורי מחייב את החזקת הנאשם במעצר, לבין הצורך לצמצם עד למינימום הנדרש את הפגיעה בחירותו של נאשם.

הזכות לחירות נקבעה כזכות יסוד חוקתית בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק המעצרים בהוראותיו נתן ביטוי לחובה שלא לפגוע בה אלא לתכלית ראויה ובאופן מידתי. קיצור תקופות המעצר והידוק הפיקוח השיפוטי על מעצרו של אדם, אשר חזקת החפות חלה עליו, עולים בקנה אחד עם הוראותיו של חוק היסוד.

8. בנוסף להוראות חוק המעצרים הנזכרות לעיל, העומדות בבסיס דיוננו, קובע חוק המעצרים הוראות בדבר סמכות המעצר בשלושה מצבים נוספים: נאשם שהורשע ולא נידון למאסר והתביעה מבקשת לערער על העונש (סעיף 22(א) לחוק); נאשם שהוגש ערעור מטעם התביעה בעניינו (סעיף 22(ב) לחוק); נאשם שזוכה, שהאישום נגדו בוטל או שהופסק משפטו, והתביעה מבקשת לערער על כך (סעיף 63 לחוק). בהוספת סמכויות מעצר אלה נתן המחוקק מענה לקשיים שהתעוררו בחיי המעשה בשל העדר הסמכה בחוק למעצרם של נאשמים במצבים האמורים.

ההגבלה של תקופות המעצר בחוק נקבעה אם כן, ביחס למצבים שפורטו לעיל, ותכליתה לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בזכות לחירות, תוך שמירה על האינטרס החיוני של אכיפת החוק. כאשר אנו משווים נגד עינינו תכלית זו, נפרש את הוראת הסעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים.

סמכותה של הערכאה הדיונית

9. העיקרון הקבוע בהוראת סעיף 21 לחוק המעצרים הוא, כי בית-המשפט שאליו הוגש כתב האישום הוא בית-המשפט המוסמך לצוות על מעצרו של הנאשם שבפניו. כך עולה מלשונו של סעיף 21 לחוק:

מעצר לאחר הגשת כתב אישום
21(א)
הוגש כתב אישום, רשאי בית המשפט שבפניו הוגש כתב האישום לצוות על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים, אם נתקיים אחד מאלה ..."

סמכות זו מתמשכת על פני כל התקופה שקבע המחוקק כתקופה מירבית למעצרו של אדם עד למתן הכרעת-הדין בעניינו. כדי לשים סייג לתקופה בה נתון אדם במעצר מבלי שניתנה הכרעת-דין במשפטו, נקבעה מגבלת הזמן שבסעיף 61 לחוק המעצרים, שלאחריה ישוחרר הנאשם ממעצר, בערובה או ללא ערובה.

חוק המעצרים מביא בחשבון את חומרתה של הפגיעה המתמשכת בחירותו של נאשם עם התמשכות תקופת מעצרו, ואת הצורך לצמצם ככל שניתן את מידת הפגיעה בחירותו של אדם אשר עומדת לו חזקת החפות. על רקע זה הוגבלה סמכות המעצר של הערכאה הדיונית לתקופה מירבית של תשעה חודשים. הנחת החוק היא, כי כל הארכה מעבר לתקופה זו היא בבחינת חריג לכלל. חריג זה מותנה בכך שהארכת המעצר תיעשה בידי שופט של בית-המשפט העליון, ולתקופה קצרה יחסית שאינה עולה על תשעים ימים בכל פעם. בהתייחס להוראות חוק סדר הדין הפלילי, אשר קדמו לסעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים, נאמר מפי המשנה לנשיא אלון:

"בסעיף 53 לחסד"פ קבע המחוקק שעם מלאת שנה להגשת כתב האישום, וטרם נפסק הדין, ישוחרר העצור ממעצרו; זהו הכלל. בא סעיף 54 ומסמיך שופט של בית-המשפט העליון לצוות על הארכת המעצר, לתקופה שלא תעלה על שלושה חודשים, ולחזור ולצוות כך מזמן לזמן; זהו היוצא מהכלל."

(בש"פ 3838/90 מדינת ישראל נ' שילון, פ"ד מד(4) 360, 362).

הפקדת סמכות המעצר לתקופה העולה על תשעה חודשים בידי הערכאה הגבוהה ביותר, והגבלת סמכות ההארכה לתקופות קצרות יותר, נובעת מהצורך להגביר את הפיקוח על המעצר ככל שהוא מתמשך. (ראו: ב"ש 709/84 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י לח(3) 434, 437; בש"פ 3838/93 הנ"ל, שם; בש"פ 3668/93 מדינת ישראל נ' קדרון, פ"ד מז(3) 529, 532).
אשר על כן, כל עוד תלוי ועומד כתב אישום, אשר הנאשם היה נתון בגינו במעצר תקופה שאינה עולה כדי תשעה חודשים, וטרם ניתנה הכרעת-הדין בעניינו, סמכות המעצר מסורה לערכאה הדיונית, בהתאם לקבוע בסעיף 21 לחוק המעצרים.

הסמכות לאחר ביטול הכרעת-הדין

10. עם ביטול הכרעת-הדין על-ידי ערכאת הערעור, מתבטלת ההרשעה, בטל עונש המאסר, ולפיכך ככלל ובהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק, בית-המשפט הדן באישום הוא בית-המשפט המוסמך לדון במעצר. עם זאת, בהתחשב במגבלה המוטלת על סמכות הערכאה הדיונית להורות על מעצר, קרי - מעצר לתקופה שאינה עולה על תשעה חודשים, עלינו לבחון את מספר ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הוגש כתב האישום נגדו, בטרם נקבע את סמכותה של הערכאה הדיונית.

תקופת המעצר אשר בית-המשפט מוסמך לקבוע נגזרת מהאופן בו משקיפים אנו על המצב שנוצר בעקבות ביטול הכרעת-הדין. השאלה היא האם עקב מתן הכרעת-הדין המקורית בערכאת הדיונית הסתיימה התקופה המוגבלת שנקבעה בסעיף 61 לחוק המעצרים, כך שעם ביטולה של הכרעת-הדין בערכאת הערעור יתחיל מניין ימי המעצר מחדש; או שמא לצורך הוראת סעיף 61 לחוק המעצרים, מחזיר ביטול הכרעת-הדין את המשפט למצב הראשוני כפי שהיה בטרם ניתנה הכרעת הדין.

מקובלת עלי טענת המדינה כי עקב הביטול חוזר עניינו של הנאשם, לעניין מגבלת ימי המעצר הקבועה בחוק, למצב בו היה נתון ערב מתן הכרעת-הדין המקורית; הנאשם מצוי עדיין בשלב הדיוני של בירור משפטו, קמה לו מחדש חזקת החפות; וכמוהו ככל נאשם שתלוי ועומד נגדו כתב אישום בערכאה הדיונית ועניינו באותה ערכאה טרם הוכרע. המעצר בו היה נתון הנאשם עובר להכרעת-הדין שבוטלה, הינו מעצר בשל "אותו כתב אישום" לפיו עומד הוא לדין בעקבות החזרת עניינו לערכאה הדיונית. לפיכך, תחול לגביו הוראת סעיף 61 לחוק, שתכליתה, כאמור, להגביל את משך הזמן בו עלול אדם, שטרם הוכחה אשמתו, להימצא במעצר בשל אותו כתב אישום.

לצורך מניין תשעת חודשי המעצר שבסמכותה של הערכאה הדיונית לצוות עליהם, יובאו בחשבון ימי המעצר שהיה הנאשם נתון בהם מאז הגשת כתב האישום ועד למועד מתן הכרעת-הדין שבוטלה בערעור. אם היתה תקופת המעצר קצרה מתשעה חודשים, תיוותר בידי הערכאה הדיונית הסמכות לדון במעצרו של הנאשם רק לתקופה המצטברת כדי תשעה חודשים.

11. ערה אני לכך, כי המסקנה אליה הגעתי ביחס לסמכות בית-המשפט הדן במעצר, אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה בבש"פ מיראשוילי, הנ"ל. באותו עניין נקבע כי סמכות המעצר, לאחר ביטול הכרעת-הדין והחזרת הדיון לבית-המשפט המחוזי, נתונה לבית-המשפט המחוזי, גם אם הנאשם היה נתון במעצר תקופה העולה על תשעה חודשים בגין אותו כתב אישום.

על-פי אותה החלטה, תקופת המעצר שקדמה למתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי, "נבלעה" בעונש המאסר שנגזר על הנאשם ובכך חדלה מלהוות "תקופת מעצר"". בהתאם לכך, אין נפקא מינה אם עד למתן הכרעת-הדין חלפו תשעה חודשים מאז מעצרו של הנאשם אם לאו. משניתנה הכרעת-הדין המקורית, הסתיימה תקופת המעצר, שהוגבלה בסעיף 61 לחוק המעצרים עד למועד הכרעת-הדין. תקופת המעצר, שהתייחסה לתקופת הדיון בערכאה הדיונית אינה רלוונטית עוד בשלב הערעור. עם התחדשות הדיון בערכאה הדיונית, מוסמכת היא, מחדש, לצוות על מעצר למשך תקופה של תשעה חודשים, כיוון שבידיה: "סמכות המעצר הבסיסית במסגרת ההליך החדש הנפתח בפניה" (שם, בעמ' 5 להחלטה. ההדגשה במקור - ד.ב.).

על-פי אותה החלטה, תקופת המעצר שהנאשם ריצה לפני החזרת הדיון לערכאה הדיונית אינה משפיעה על סמכויות הערכאה הדיונית; היא רלוונטית רק לעניין שיקול הדעת של בית-המשפט הדן במעצר, הרשאי כמובן להתחשב בה לעניין משך המעצר.
אילו סברתי כי צדקו חברי בהחלטתם זו, היה עלי לקבוע, כי גם בעניין שלפנינו תקופת המעצר "נבלעה" במאסר. לו כך היה הדבר, מוסמכת היתה הערכאה הדיונית, לאחר ביטול הכרעת-הדין, להורות על מעצר לתקופה "חדשה" העולה כדי תשעה חודשים.

אלא שמתקשה אני לראות כיצד עולה תיזה זו בקנה אחד עם הוראות החוק, עם תכליתו ועם הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כאמור, הוראות סעיפים 61 ו62- לחוק המעצרים נועדו להבטיח שלא יהיה אדם, אשר חזקת החפות חלה עליו, נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה מצטברת העולה על תשעה חודשים, שלא על-פי החלטת שופט בית המשפט העליון. הגישה המאפשרת לערכאה הדיונית לעצור נאשם בגין אותו כתב אישום על-פי ספירה מחדש של ימי המעצר בלא הוראה מפורשת בחוק, איננה מתיישבת עם הוראות אלה ועם התכלית שביסודן.

על-פי עקרונות היסוד החוקתיים של שיטתנו, עקרונות אשר קיבלו ביטוי ברור עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אין ליטול או להגביל חירותו של אדם במעצר או במאסר, אלא על פי חוק.

מתולדות החקיקה של דיני המעצרים ניתן ללמוד, כי כלל זה נשמר במשך השנים בקפדנות. עיון בגלגוליו השונים של חוק סדר הדין הפלילי עד לחקיקת חוק המעצרים מלמד, כי כל סמכות מעצר, ולו לתקופה קצרה, נקבעה במפורש בחוק. עוד מלמדת ההיסטוריה החקיקתית, כי המחוקק לא צפה מלכתחילה את כל המצבים בהם מתעורר הצורך לצוות על מעצר נאשם והמציאות הביאה לכך שהחוק תוקן מידי פעם. כך תוקן חוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה1965-, כדי לאפשר לשופט המחליט על שחרור בערובה לצוות על מעצר ל48- שעות נוספות, לצורך הגשת ערר מטעם התביעה על החלטתו (תיקון מס' 2 לחוק סדר הדין הפלילי, תשל"ג1973-). כך הוסף סעיף 21ג לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-, לצורך קביעת סמכות מעצר בערעור בעבירות שדינן מיתה או מאסר עולם (תיקון מס' 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ח1988-). יודגש, שעד לאותו תיקון לא היה בית-המשפט אשר דן בערעור המדינה מוסמך לצוות על מעצר, אף לא בעבירות בהן היה מעצר הנאשם מנדטורי באותה עת, כרצח. רק לאחר מכן נחקק סעיף 22(ב) לחוק המעצרים, המעניק סמכות מעצר כללית לערכאת הערעור, בערעור מטעם המדינה. הצורך לגשר על התקופה שבין החלטת הערכאה הדיונית שלא להטיל מאסר על נאשם או לזכות נאשם, לבין הגשת ערעור מטעם התביעה, הביא לחקיקה מפורשת שהסמיכה את בית-המשפט להאריך את המעצר לתקופת ביניים קצרה, וזאת לאחר שמשך שנים רבות לא ניתן היה לעצור נאשמים לפני הגשת ערעור מטעם התביעה. כך נקבעה הסמכות בסעיף 22(א) לחוק, להאריך ב72- שעות נוספות את מעצרו של נאשם שהורשע ולא הוטל עליו עונש מאסר, כשהתביעה מבקשת לערער על כך; וכך בסעיף 63 לחוק המעצרים נקבעה הסמכות של הערכאה הדיונית להאריך ב72- שעות נוספות מעצרו של נאשם, כאשר מבקשת התביעה לערער על זיכויו.

תיקונים אלה נועדו לאפשר מעצר בנסיבות אשר לא נצפו על-ידי המחוקק מלכתחילה, כאשר מניסיון החיים נלמד, כי האינטרס הציבורי מצדיק מתן סמכויות מעצר נוספות. ההתפתחות החקיקתית מצביעה, איפוא, על כך שאין סמכות מעצר לתקופה כלשהי שלא נקבעה במפורש. סוגיית המעצרים, המתייחסת לשלילת חרות או פגיעה בה, חייבה תמיד התייחסות מפורשת מצד המחוקק, וכזה הוא ללא ספק המצב המשפטי לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. זאת ועוד, בהתאם לכללים המקובלים עלינו, פרשנות של הוראת חוק הפוגעת בחירותו של אדם, כהוראות חוק המעצרים, תיעשה באופן המצמצם ככל האפשר את הפגיעה בזכויותיו של הפרט: "כשמדובר בחירותו של אדם, אל לנו לפגוע בה בדרך פרשנות מרחיבה, מעבר למשמעות הפשוטה של דברי המחוקק" (בש"פ 3838/90 הנ"ל, שם, מפי המשנה לנשיא אלון).

הגישה לפיה ניתנת סמכות המעצר לערכאה הדיונית, לאחר החזרת הדיון אליה, כאילו "נבלעו" כל ימי המעצר בהם היה נתון הנאשם עד להכרעת-דינו המקורית ואין הם באים עוד במניין ימי המעצר הקבועים בסעיף 61 לחוק המעצרים, אינה מתיישבת עם החובה להעניק הסמכה מפורשת למעצר בחוק, ואינה עולה בקנה אחד עם ההגבלה על תקופות המעצר שהערכאה הדיונית מוסמכת לצוות.
תקופת המעצר אינה כוללת מאסר

12. אשר לטענה כי במניין תקופת המעצר הקבועה בסעיף 61 לחוק תובא בחשבון תקופת המאסר - טענה זו אין לה על מה שתסמוך. אין לערב לצורך קביעת הסמכות בין תקופות המעצר לבין תקופת המאסר שהנאשם ריצה.

ההבחנה בין מעצר למאסר, אינה הבחנה פורמלית בלבד, כטענת הסנגוריה. חוק המעצרים כולו דן במעצר בלבד, וקובע הוא את מערכת הדינים החלה על המעצר, לכל דבר ועניין; סמכות המעצר, עילות המעצר ותקופות המעצר. בהתאם לכך מתייחסת לשון החוק למעצר בלבד, ואינה מותירה מקום לספק בעניין זה. אך לא לשון החוק בלבד מצדיקה קיומה של הבחנה כזאת. דיני המעצר והמאסר שונים הם, וחלות עליהם מערכות דינים שונות.

תכליתו של החוק היא הסדרת דיני המעצר; אין כל בסיס בנוסח החוק ואף לא בתכליתו לקרוא לתוך הוראותיו כי מקום שנאמר "מעצר" גם "מאסר" במשמע. המאסר נגזר בעקבות פסק דינו המרשיע של בית-המשפט, ואילו המעצר נגזר מהחלטת בית-המשפט בהליכים שלפני הרשעה. הביקורת השיפוטית על עצם המעצר ועל משכו נעשית בהתאם להוראות חוק המעצרים ובידי הערכאות המוסמכות לדון במעצר בלבד. המאסר נבחן על-ידי ערכאת הערעור, הבוחנת את פסק הדין לגופו. הדיון בהליך המעצר נפרד מהדיון במאסר וההפרדה ביניהם מבוססת על השוני באופיים ובתכליתם של הליכים אלה.

אין באמור לעיל כדי להביא למסקנה שאין כל זיקה בין המאסר למעצר. הן המעצר והן המאסר הם אמצעים של שלילת חירות וככאלה יש בכל אחד מהם כדי להשפיע על משנהו.

כך יביא בית-המשפט בחשבון, בהטילו את עונש המאסר, את התקופה בה היה הנאשם נתון במעצר; כך גם, תקופת השהייה במאסר היא נתון רלוונטי, כאשר מפעיל בית-המשפט את שיקול דעתו ביחס להארכת המעצר. אין חולק כי בין יתר הנתונים, אשר בית-המשפט המוסמך יביא בחשבון בעת שהוא שוקל מעצר, תיכלל העובדה כי הנאשם כבר היה נתון במאסר בגין העונש שנגזר עליו כשהורשע בשל אותו אישום. בית-המשפט אף ייתן משקל משמעותי לנתון זה, בין יתר הנתונים שבפניו, וייתן דעתו לכך שהתקופה בה היה הנאשם נתון במעצר ובמאסר, לא תעלה על העונש שהוא צפוי לו אם יורשע.

חידוש בקשת המעצר

13. שאלה נפרדת היא, האם משחזר עניינו של נאשם לערכאה הדיונית לשם בירור מחדש של משפטו, מתחדשת ההחלטה בדבר מעצרו עד תום ההליכים מאליה (אם טרם חלפו תשעת חודשי המעצר) כגרסת התביעה, או שמא יש לחדש את בקשת המעצר.

אף כי מקבלת אני את העקרון כי ביטול הכרעת-הדין, מחזיר את המצב לקדמותו לעניין הערכאה המוסמכת ולעניין חישוב ימי המעצר, הרי הטענה בדבר חזרתו של צו המעצר לתוקפו מאליו אינה יכולה לעמוד.

לפי הוראת סעיף 21(ה) לחוק המעצרים, צו מעצר עד תום ההליכים עומד בתוקפו עד למתן פסק-הדין, אלא אם נקבע אחרת (קביעה אחרת יכולה להתייחס רק לקיצור התקופה, או לצו מעצר חדש). מתבקשת מכך המסקנה, כי משניתן פסק-הדין פג תוקפו של צו המעצר, ואין הוא שב ומתחדש מעצמו.

צו מעצר שפקע אינו חוזר לתוקפו אלא אם כן שב בית-המשפט ומצווה מחדש על מעצר. כך הדבר כאשר משתחרר חשוד שהיה עצור וטרם הוגש נגדו כתב אישום משך 75 ימים (סעיף 59 לחוק); כך ביחס לנאשם שכתב אישום תלוי ועומד נגדו משך 30 ימים ולא הוקרא (סעיף 60 לחוק). ראו לדוגמא לעניין זה: ב"ש 242/66 עמר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(4) 582, 584; ב"ש 561/81 נבולסי נ' שופט בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו ואח', פ"ד לו(1) 446, 447; בש"פ 1853/92 אילן בן דוד עזרא נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3) 362, 364; בש"פ 196/97 מרטינז נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 591, 595. משפקע הצו, אין הוא חוזר לתוקפו מעצמו בבחינת "קם לתחייה", ואין בביטול ההרשעה כדי "להחיות" את מה שאיננו עוד בתוקף. (השוו לעניין ביטול חוק או תקנה - סעיף 22(1) לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-, וסעיפים 14(ב)(2) ו12- לפקודת הפרשנות שקדמה לו).

כאשר דנים אנו במעצר מתחייבת מסקנה זו גם ממהות ההליך. המעצר לאחר החזרת ההליך לערכאה הדיונית, מתקיים בזמן ובנסיבות שונים מאלה ששררו בעת הוצאתו של צו המעצר המקורי. עובדה זו, כשלעצמה, מחייבת כי הערכאה המוסמכת לכך תיתן דעתה מחדש למעצר. עליה לשקול אם טעמו של המעצר לא פג עקב חלוף העתים ושינוי הנסיבות. בעת הדיון רשאית, כמובן, הערכאה הדנה במעצר להסתמך על קביעותיה בהליך המעצר המקורי, תוך בחינת השינויים הרלוונטיים שחלו מאז. בכלל אלה תיבחן כנסיבה חדשה התקופה בה שהה הנאשם במאסר.

הערות לסיכום

14. לסיכום סוגיית הסמכות אוסיף עוד, כי לא נעלם מעיני, שעל-פי גישתי יהיו מצבים אשר אין להם פתרון הולם, כאשר האינטרס הציבורי מחייב מעצרו של נאשם, ובית-המשפט אינו מוסמך לכאורה לעשות כן. דוגמא למצב נדיר כזה ניתן לראות בנסיבות בהן בית-המשפט המחוזי, כערכאת ערעור, מחזיר את הדיון לבית-משפט השלום, אך אינו מוסמך לצוות על מעצר כיוון שחלפו תשעה חודשים. באופן זה, עלולה להיווצר תקופת ביניים, המחייבת פנייה לבית-משפט זה, לצורך הארכת תקופת המעצר מעבר לתשעה חודשים (ראו: בש"פ מיראשוילי הנ"ל). יתכן שעלולים להיווצר מצבים נוספים, בהם בתקופת הביניים שבין הדיון בערכאת הערעור לדיון בערכאה הדיונית, תועלה טענה כי בית-המשפט של הערעור אינו מוסמך להאריך את המעצר. כשלעצמי, אני סבורה כי למצבים אלה יש מענה על-פי הדין הקיים; לכאורה, אין דינה של ערכאת הערעור המבטלת הכרעת-דין וגזר-דין, אך משאירה הליך תלוי ועומד, כדין הערכאה הדיונית שמתבקשת לצוות על מעצר לאחר זיכוי; אשר על כן, נוטה אני לדעה שלערכאת הערעור סמכות מעצר לתקופת הביניים, אך שאלה זו אינה טעונה הכרעה בדיון שלפנינו.
בסופו של דיון המסקנה המתבקשת היא, כי כאשר נוצרת התנגשות חזיתית בין החובה להימנע ממעצר שלא על-פי סמכות מפורשת בחוק, לבין החשש מפני פגיעה באינטרס הציבור בהיעדר סמכות כזו, מחייבת מערכת האיזונים - הנשענת על הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ועל עקרונות היסוד של שיטתנו - להעניק משקל מכריע לזכות לחירות, ולפיכך, יש להימנע ממעצר שלא בהתאם לסמכות בחוק.

אוסיף עוד, שהלכה למעשה, איני סבורה כי קיים חשש ממשי לפגיעה באינטרס חיוני של אכיפת החוק בנסיבות אלה. אינני שותפה לחשש שהובע בהחלטה בעניין מיראשוילי הנ"ל, מפני מצבים של היעדר סמכות מעצר בערעור הנאשם. ראשית, משום שכאמור נוטה אני לדעה כי סמכות כזו מצויה בדרך כלל בידי ערכאת הערעור; ושנית, אף אם יתכנו קשיים בהיעדר סמכות לעצור, כשמוצדק להאריך מעצר בתקופת הביניים שעד להבאת העניין בפני ערכאה מוסמכת, הרי אין להגזים בחומרתם של קשיים אלה. כפי שהראיתי לעיל, כבר היו דברים מעולם; סמכות מעצר הנתונה לערכאת הערעור בערעור מטעם המדינה היא חדשה יחסית; ומערכת האכיפה התמודדה עם הקשיים גם בעידן בו לא היתה לבית-המשפט סמכות מעצר בנסיבות כאלה, עד אשר פתר המחוקק את הקושי. הלכה למעשה, כיום יותר מבעבר, מאפשרים האמצעים הטכניים להחיש את הגשת בקשות המעצר, ולקצר במידה רבה את תקופת הגישור הנדרשת להארכת המעצר.

מכל מקום, כבר אמר בית-המשפט בבש"פ מיראשוילי הנ"ל כי: "מצב דברים זה קורא להתערבות המחוקק". ואכן, ייטיב המחוקק לעשות אם ייתן דעתו למצבים השונים שחוק המעצרים לא פתר וייתן להם מענה הולם בחקיקה.

ההחלטה בדבר מעצר העוררת

15. אשר לגוף הערר על מעצרה של העוררת, בחנו את עילות המעצר ואת קיומה של תשתית ראייתית לכאורה, ולא ראינו להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.
בהחלטתה לצוות על מעצרה של העוררת קבעה שופטת בית-המשפט המחוזי, השופטת סירוטה, כי הובאו בפניה ראיות לכאורה להוכחת האישום המיוחס לעוררת.

השופטת סקרה בהרחבה את הראיות המצויות בתיק המשטרה, את הודעותיה של העוררת במשטרה, ואת מכלול הראיות הנסיבתיות. על בסיס כל אלה הגיעה השופטת למסקנה כי העובדה שהעוררת היתה האחרונה ששהתה עם המנוחה בחדר סגור, בטרם נמצאה גופתה שותתת הדם, בהצטרפה לשרשרת האירועים שקדמו למציאת הגופה, מקימה ראיה לכאורה כי העוררת היא זו שגרמה למות חברתה.

השופטת דחתה את טענת הסנגוריה כי מהדו"ח הפתולוגי עולה, לכאורה, האפשרות כי המנוחה שלחה יד בנפשה. היא הפנתה לחוות דעתו של פרופסור היס, אשר לאחר תיאור הפצעים שנגרמו למנוחה, קבע בחוות דעתו כי "הפצע בצוואר מתיישב עם פצע דקירה ע"י אדם אחר". לסיכומם של דברים קבעה השופטת כי:

"לאור הקביעה הנ"ל של פרופסור היס, ולאור העובדה שהמשיבה והמנוחה היו היחידות בחדר, לאור סוג הפגיעה ועומקה ושאר הסימנים, ניתן לקבוע שלכאורה גירסת הסניגוריה בדבר התאבדות איננה מתיישבת עם הממצאים האובייקטיביים. אם נוסיף לכך את ההתנהגות של המשיבה, עובר לרצח, שאף צעקה ונזפה במנוחה בנוכחות השוטר שהגיע לשם, ניתן לקבוע שבידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת עובדות כתב האישום".

(עמ' 8 להחלטה).

לעניין האפשרות להסתפק בחלופת מעצר, קבעה השופטת כי אין מקום להסתפק בחלופה. זאת בשל החשש שהעוררת תימלט מן הדין, בהתחשב בכך שהיא שוהה בישראל שהייה בלתי חוקית ואין לה זיקה לארץ, ובמיוחד נוכח כניסתה לישראל בזהות בדויה. עוד הביאה השופטת בחשבון את הסיכון הנשקף מהתנהגותה של העוררת כפי שהוא נלמד מהפרשה שלפנינו.

16. הסניגוריות אשר טענו לפנינו לעוררת, עשו כל שניתן כדי לשכנענו כי החלטת המעצר שגויה.
בין היתר טענו, כי טעתה השופטת כאשר הסתמכה גם על הודאתה של העוררת בבית-המשפט ממנה חזרה בשלב הערעור. בטיעוניהן ניתחו את הודעות העוררת במשטרה, המובילות, לטענתן, למסקנה כי העוררת הודתה במשטרה משום שהאמינה לחוקרים והיתה מוכנה לקבל על עצמה את האשמה, אף כי באותו שלב לא זכרה את האירועים הטראומתיים של אותו לילה.

הסניגוריות לא החמיצו אף פרט בהתייחסן לגירסאות השונות של העוררת בחקירה, אשר מובילות, לטענתן, למסקנה כי העוררת, שהיתה שתויה בזמן האירוע, לא זכרה את האירועים שהביאו למות המנוחה. עוד טוענות הן, כי שגה בית-המשפט בכך שלא נתן משקל לעובדה, שאין בחומר הראיות כדי לשלול אפשרות של התרחשויות אלטרנטיביות שגרמו למותה של המנוחה.

17. בחנתי את טענותיהן של הסניגוריות, אך לא מצאתי כי יש בהן כדי לשכנע. מסכימה אני כי לאחר ביטול ההרשעה אין להביא בשלב זה של ההליכים את הודאתה של העוררת בבית-המשפט כראייה נגדה. עם זאת, מקובלת עלי קביעת השופטת כי הימצאותה של העוררת לבדה בחדר בו נמצאה גופת המנוחה בסמוך מאוד למועד האירוע הקטלני, כאשר היא מצטרפת לנסיבות אשר לפי חומר החקירה קדמו למותה של המנוחה ולהודעות שנגבו מפי העוררת, מקימות תשתית ראייתית מספיקה כנדרש בשלב זה של ההליכים. טענות הסניגוריות לעניין מהימנות גרסאותיהם של מי שחיו בשכנות לעוררת ולמנוחה, וההסברים שהעלו ביחס להודעות העוררת, ייבחנו על-ידי בית-המשפט אשר ידון בתיק לגופו.

טענתן החלופית של הסניגוריות היא, כי גם אם ניתן לייחס לעוררת את מעשה הדקירה הקטלני, לא קמה נגדה עילת מעצר המבוססת על מסוכנות. על-פי הטענה, המעשה לא היה פרי תכנון מוקדם ולא נעשה מתוך כוונה להמית, ולכל היותר מדובר במעשה הריגה שהיסוד הנפשי שלו הוא פזיזות.

הקביעה בדבר היסוד הנפשי שהתלווה למעשה המיוחס לעוררת, היא עניין לבית המשפט אשר ידון במשפטה של העוררת לגופו. על פני הדברים, קשה לקבל את הטענה כי אין נשקף סיכון מהעוררת. המעשה המיוחס לה הוא אכזרי. גם אם יש יסוד להנחה כי העוררת פעלה בהשפעת אלכוהול, אין לראות בכך נסיבה המפחיתה ממסוכנותה. כפי שציינה השופטת קמא, המשיבה העידה על עצמה בהודעתה במשטרה, ש"כאשר היא שתויה היא לא נורמלית והיא יכולה לעשות מעשים בלתי צפויים". גם אם נכונה הטענה, שלא התבססה על ראיה כלשהי, כי העוררת נגמלה מהשתייה, המעשה המיוחס לה, כשלעצמו, מצביע על פוטנציאל סיכון משמעותי.

בנוסף לאמור, הנסיבות הבלתי ברורות בהן הגיעה העוררת לישראל ושהייתה בארץ בזהות בדויה ובאופן לא חוקי, מקימות חשש סביר כי עם שחרורה עלולה היא להימלט מהדין.

בחנו את הצעת הסניגוריה לשחרר את העוררת בתנאים של חלופת מעצר, לפיה תשהה במנזר האחיות מציון, אך בנסיבות שפורטו לעיל איננו רואים כי ניתן יהיה לפקח על העוררת באופן שישיג את תכלית המעצר בתנאים של חלופה.

18. טענת הסניגוריה כי יש להתחשב בתקופת המאסר שריצתה העוררת ומטעם זה לשחררה נבחנה על-ידנו בכובד ראש. נכונה הטענה, כי אין לצוות על תקופת מעצר שעלולה להיות ארוכה מן העונש הצפוי לעוררת אם תורשע בגין המעשה המיוחס לה. מטעמים מובנים מעדיפים אנו שלא לנקוט עמדה ביחס לעונש הצפוי לעוררת אם תורשע.

התקופה בה היתה נתונה העוררת בכלא היא אכן תקופה ממושכת שאין להתעלם ממנה. עם זאת, בהתחשב באופייה של העבירה המיוחסת לה, וביתר הנסיבות שציינו לעיל, אין בנתון זה כדי להצדיק התערבותנו בהחלטת המעצר.

לא למותר להוסיף בשולי החלטתנו זו, כי מן הראוי להקדים את שמיעת משפטה של העוררת כפי שהמליצה גם השופטת קמא. אין כל סיבה שבירור המשפט יתמשך זמן רב ולעניין זה יש להתחשב בתקופה הממושכת בה מצויה העוררת בין כותלי הכלא.
אשר על כן, הערר נדחה.

ש ו פ ט ת

הנשיא א' ברק:

אני מסכים להחלטתה של חברתנו, השופטת ד' ביניש.

ה נ ש י א

השופט מ' חשין:

אני מסכים להחלטתה של חברתנו, השופטת ד' ביניש.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר:

אני מסכימה להחלטתה של חברתנו, השופטת ד' ביניש.

ש ו פ ט ת

השופט י' קדמי:

1. מעצרו של נאשם שעניינו הוחזר לדיון בערכאה הדיונית

ה"שאלה העקרונית" לה הקדישה חברתי, השופטת ד' ביניש, את פסק דינה אינה מתעוררת - ומכל מקום אינה דורשת הכרעה - במקרה שבפנינו; ואין לך ראיה טובה לענין זה, מן המבוכה שאליה נקלעה ב"כ המערערת שעה שהתבקשה, במהלך הדיון בערעור, להתייחס אליה. עם זאת, משבחרה חברתי לראות בשאלה זו סוגיה שמן הראוי ללבנה במקרה דנא, אלך בעקבותיה ואציג את עמדתי.

לשאלה שבה מדובר שני פנים: האחד - האם מוסמכת ערכאת הערעור להורות על מעצרו של נאשם, כאשר היא מבטלת את פסק הדין שניתן כנגדו בערכאה הדיונית ומחזירה אליה את הדיון; והשני - האם בנסיבות האמורות, יש לראות את מעצרו של הנאשם כהמשך רציף של המעצר שבו היה נתון במהלך הדיון בערכאה הדיונית בגלגולה הקודם, לענין סעיפים 61 ו62- לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו1996- (להלן: חוק המעצרים).

זאת - עיונית, כאשר השאלה הקונקרטית היא: האם כאשר מחזירה ערכאת הערעור את הדיון לערכאה דלמטה, וזאת - בעניינו של נאשם שהיה נתון במעצר בערכאה הדיונית תקופה העולה על תשעה חודשים, רק שופט של בית המשפט העליון מוסמך להורות על מעצרו עפ"י הוראות סעיף 62 לחוק המעצרים.

חברתי התמקדה בפן השני של השאלה והשיבה בחיוב. כמפורט להלן, עמדתה אינה מקובלת עלי. לשיטתי, אין להפריד בין שני פניה של השאלה האמורה; ולהלן עיקרי עמדתי:

א. סמכות המעצר של ערכאת הערעור: עד למתן פסק הדין

שתיים הן ההוראות החקוקות שמן הראוי ליתן עליהן את הדעת בהקשר זה: הוראותיו של סעיף 220 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) (להלן: חסד"פ); והוראותיו של סעיף 22(ב) לחוק המעצרים.

ההוראה שבסעיף 220 לחסד"פ, הינה ההוראה הבסיסית המקנה לערכאת הערעור את הסמכות "לתת כל הוראה שהערכאה הקודמת מוסמכת לתתה על פי כל דין". סמכות זו כוללת גם את הסמכות להורות על מעצרו של הנאשם במהלך הדיון בערעור; וזאת, מכח הוראותיו של סעיף 21 לחוק המעצרים בתיאומים המתחייבים מן הענין. ואילו ההוראה שבסעיף 22(ב) לחוק המעצרים - הינה הוראה מיוחדת המקנה לערכאת הערעור סמכות להורות על מעצרו של נאשם בתקופת הביניים שבין פסק הדין שניתן בעניינו בערכאה הדיונית לבין הגשת ערעור כנגד פסק הדין מטעם התביעה; וזאת - כאשר מדובר במעצרו של נאשם שהוחזק במעצר עד תום ההליכים בערכאה הדיונית ולא נדון למאסר לריצוי בפועל. תוקפו של צו מעצר של הערכאה הדיונית, פג עם מתן פסק הדין, כאמור בסעיף 21(ה) לחוק המעצרים; ואילו ערכאת הערעור אינה קונה לה סמכות להורות על מעצר כל עוד לא הוגשה לה הודעת ערעור. מכאן התחייבה ההוראה שבסעיף 22(א) לחוק המעצרים; כאשר ההוראה שבסעיף 22(ב) לחוק האמור משלימה אותה.

ער אני לכך, שסעיף 220 לחסד"פ אינו מדבר ישירות ומפורשות בסמכות מעצר. ברם, הדעת אינה סובלת מצב שבו אין לערכאת הערעור סמכות להורות על מעצרו של נאשם שעניינו נדון בפניה; וההוראה הכללית והגורפת שבסעיף 220 הנ"ל - המסמיכה את ערכאת הערעור ליתן כל צו שהערכאה הדיונית מוסמכת לתיתו מהווה אכסניה הולמת גם לסמכות המעצר.

ההוראה שבסעיף 22(ב) לחוק המעצרים - על אף לשונה הכללית לכאורה - מתיחסת למקרה המסוים נושא ההוראה שבסעיף 22(א) לחוק המעצרים; ואין בה כדי לפגוע בכלליותה של ההוראה שבסעיף 220 לחסד"פ (השווה להוראות סעיף 63 לחוק המעצרים הקובע הוראה מיוחדת דומה לזו שבסעיף 22(א) הנ"ל). אכן בבש"פ 4689/99 (מירילשוילי) התייחסנו אל סעיף 22(ב) לחוק המעצרים, כאל מקור סמכותה הבסיסית של ערכאת הערעור להורות על מעצרו של נאשם העומד בפניה; וכתוצאה מכך נוצרה "תמיהה" מדוע ראה המחוקק להבחין בענין זה, בין מצב שבו הערעור מוגש מטעם התביעה - ובו עוסק סעיף 22 הנ"ל - לבין מצב שבו הערעור מוגש מטעם הנאשם. פתרונה של תמיהה זו מצוי בכך שסמכות המעצר הבסיסית של ערכאת הערעור קבועה בסעיף 220 לחסד"פ; ואילו ההוראה שבסעיף 22(ב) לחוק המעצרים מתייחסת למקרה הפרטי שבו מדבר סעיף 22(א) לחוק האמור, כמוסבר לעיל.

חטיבת הדיון בערכאה הדיונית וחטיבת הדיון בערכאת הערעור הן שתי חטיבות דיון נפרדות. סמכות המעצר של ערכאת הערעור, הינה סמכות מקורית ועצמאית; והמעצר שעליו מורה ערכאה זו, אינו "המשכו" של המעצר שבו היה נתון - אם היה נתון - הנאשם בערכאה הראשונה. סעיף 220 לחסד"פ, מעניק לערכאת הערעור את סמכות המעצר; וזאת, מבלי להכפיף את תקופת המעצר להוראות סעיף 61 לחוק המעצרים (המדבר במפורש בפרק הזמן שמהגשת כתב האישום ועד להכרעת הדין בערכאה הדיונית). ולא בכדי כך הם פני הדברים: המקרים בהם מוחזק נאשם במעצר - להבדיל ממאסר - בתקופת הערעור הם נדירים; וקצב הדיון בערעור במקרים אלה אינו מצריך הגבלה סטטוטורית של תקופת המעצר.

סיכומם של דברים: ההוראה הכללית שבסעיף 220 לחסד"פ מעמידה את ערכאת הערעור ב"נעליה" של הערכאה הדיונית בכל הקשור לסמכות המעצר; ומכוחה מוסמכת ערכאת הערעור להורות על מעצרו של הנאשם במהלך הדיון בפניה, לרבות בעת החזרת הדיון בעניינו לערכאה הדיונית. ומכל מקום: גם אם - בניגוד לדעתי - יימצא כי חלופת המעצר במהלך הדיון בערכאת הערעור כפופה למיגבלה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים, יהיה מניינה עצמאי ונפרד ממניינה של תקופת המעצר בערכאה הדיונית.

ב. סמכות המעצר של ערכאת הערעור: לאחר מתן פסק הדין

עד כאן, הסמכות להורות על מעצרו של נאשם במהלך הדיון בערעור, לאמור: מעת הגשתו וכל עוד לא ניתן פסק-דין בערעור. ברם, השאלה המחייבת תשובה בסוגיה הנדונה כאן היא: האם מוסמכת ערכאת הערעור להורות על מעצרו של הנאשם גם לאחר מתן פסק הדין על ידה; וזאת - כאשר פסק הדין בערכאת הערעור אינו מסיים את ההליך הדיוני בעניינו של הנאשם, אלא מחזירו לגילגול נוסף בערכאה הדיונית.

הגורסים כי לערכאת הערעור אין סמכות להורות על מעצר לאחר מתן פסק דינה, סומכים עמדתם על הוראות הסעיף 21(ה) לחוק המעצרים - לפיו: "צו מעצר לפי סעיף זה יעמוד בתוקפו עד למתן פסק-הדין, אלא אם קבע בית המשפט אחרת" - החלות לשיטתם, בתיאומים המתחייבים, גם כאשר סמכות המעצר מיושמת על ידי ערכאת הערעור, מכח הוראותיו של סעיף 220 לחסד"פ.

עמדה זו אינה מקובלת עלי. ראשית - משום שכמו חברתי, השופטת ד' ביניש, גם אנכי סבור שסעיף 21(ה) הנ"ל אינו מקנה לערכאה הדיונית סמכות מעצר מעבר למועד מתן פסה"ד; שאילו כך היו פני הדברים לא היה צורך בהוראות המיוחדות ל"תקופות הביניים" שבסעיפים 22 ו63- לחוק המעצרים. ושנית - משום שהוראות הסעיף 21(ה) לחוק המעצרים מתאימות להליך לערכאה הדיונית, ואינן מתאימות לערכאת הערעור. לערכאה הדיונית אין סמכות להורות על שלב נוסף של הדיון שנערך בפניה ומן ההיבט הזה פסק דינה חותם את הדיון; בעוד שערכאת הערעור מוסמכת להורות על החזרת הדיון לערכאה הדיונית. במצב דברים כזה, אין להשוות את מעמדה של ערכאת הערעור לזה של הערכאה הדיונית לענין סמכות המעצר בפרק הזמן שלאחר מתן פסק הדין; ואין להחיל על ערכאת הערעור את הוראות סעיף 21(ה) לחוק המעצרים ככתבו וכלשונו, אלא אגב התאמתו לערכאה זו, כאמור בסעיף 220 לחסד"פ.

סיכומם של דברים: ערכאת הערעור מוסמכת להורות על מעצרו של נאשם, שדינו מוחזר על ידה לערכאה הדיונית; וסמכות זו - כמו סמכות המעצר בתקופת הערעור - אינה כפופה למיגבלת התקופה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים. דין הוראת המעצר במקרה כזה, כדין הוראת מעצר שניתנה על ידי הערכאה הדיונית שאליה הוחזר הדיון, על כל המתחייב מכך.

ג. שחרור בתום תשעה חודשים: משמעות ההוראה

נקודת המוצא של חברתי - כאמור במפורש בפסקה 6 לפסק דינה - היא: כי "אופן חישוב תקופות המעצר נגזר מאופיה ומתכליתה של ההוראה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים" (ההדגשה שלי - י' ק'). קביעה גורפת כזו, המחילה את הוראותיו של הסעיף הנ"ל לגבי מעצר בשלבי דיון שסעיף 61 הנ"ל אינו מדבר בהם, אינה מקובלת עלי.
תכליתו של סעיף 61 לחוק המעצרים היא להבטיח שנאשם לא יוחזק במעצר בערכאה הדיונית תקופה - מצטברת - העולה על תשעה חדשים, מבלי שהוכרע דינו; זאת ותו לאו. נאשם מוחזק זכאי כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת; ומיגבלת התקופה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים מבטאת את האיזון שבין הסיכון המצדיק מעצר לבין זכותו של מי-שטרם-הורשע שחירותו לא תיפגע. הצורך בקביעת מיגבלה חקוקה לתקופת בירור אשמתו של נאשם בערכאה הדיונית נעוץ איפוא בשניים: ראשית, בכך שמדובר במי שדינו טרם הוכרע; ושנית - מאופי הדיון לפני הערכאה הדיונית, על רקע העומס הרובץ על ערכאה זו. כאמור, בערכאת הערעור אופי הדיון שונה; וככלל הוא מסתיים בקצב שאינו מצריך הטלת מיגבלה חקוקה.

מסקנה זו בדבר תחולתו - המצומצמת לערכאה הדיונית - של סעיף 61 הנ"ל, מתחייבת משלושה אלה. ראשית - מלשונו המפורשת והברורה של הסעיף, לפיה אין הוא חל על התקופה שלאחר מתן הכרעת הדין ועד לסיום ההליכים בערכאה הדיונית (ראו: בש"פ 7736/99, אוסלאן ואח', החלטת השופט י' טירקל). שנית - מן האפשרות להארכת תקופת המעצר הקבועה על פיו, בהתאם להוראותיו של סעיף 62 לחוק המעצרים; והעדר אופציה סטטוטורית להארכת מעצר בערכאת ערעור. ושלישית - מכך שאין הוא חל על מעצרו של נאשם: ראשית - ב"תקופות הביניים" הקבועות בסעיפים 22 ו63- לחוק המעצרים; ושנית - בתקופת הערעור על פסק הדין שניתן בעניינו.

חברתי מוצאת בסעיף 61 לחוק המעצרים מיגבלה מחייבת בעלת אופי כללי, לפיה אין להחזיק נאשם במעצר תקופה מצטברת העולה על תשעה חדשים במהלך כל שלבי הדיון במשפטו. אילו כך היו פני הדברים, צריך היה לפנות לשופט של בית המשפט העליון בבקשת הארכה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים, גם כאשר מדובר במעצר בפרק הזמן שלאחר מתן הכרעת הדין וגם בתקופות הביניים שבהן מדובר בסעיפים 22 ו63- לחוק המעצרים, לרבות בתקופה שבה מתברר ערעור בעניינו. כאמור, תוצאה כזו אינה מתישבת עם לשונו של סעיף 61 לחוק המעצרים ועם הוראות הסעיפים 22 ו63- לחוק זה לענין המעצר בתקופות הביניים.
סיכומם של דברים: לשיטתי די בקיומם של ה"חריגים" האמורים למיגבלה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים - התקופה שלאחר מתן הכרעת הדין, תקופות הביניים ותקופת הערעור - כדי ללמד: שאין המדובר בסעיף זה במיגבלה כוללנית וגורפת, כפי שמתחייב מפסק דינה של חברתי; אלא - בהוראה מיוחדת המצומצמת להליך הדיון בערכאה הדיונית. במצב דברים זה, אין בכוחה של המיגבלה האמורה בסעיף 61 הנ"ל, להכתיב פרשנות השוללת מערכאת הערעור את סמכותה להורות במהלך הדיון בפניה - לרבות בעת שהיא מחזירה דיון לערכאה קודמת - על מעצרו של נאשם, במקום שכבר מוצתה לגביו תקופת מעצר של תשעה חדשים קודם לכן.

ד. החזרת דיון לערכאה הדיונית: רצף תקופת המעצר

מקום שערכאת הערעור מבטלת את פסק הדין שניתן בערכאה הדיונית ומחזירה את הדיון לאותה ערכאה, נפתחת בערכאה הדיונית חטיבת דיון "חדשה"; כאשר לענין המעצר לפחות, אין לראותה כ"חלק" של חטיבת הדיון בערכאה הדיונית בגילגולה הקודם. דיון שהוחזר, פותח שלב נוסף - חדש - במכלול הליכי הדיון על פי כתב האישום, על כל המתחייב מכך. החזרת הדיון לערכאה הדיונית, אינה מחזירה את גלגל הדיון אחורנית, באופן: שסיום הדיון בפסק דין "נמחק" כלא היה; ועמו "נעלם" גם הדיון - הנפרד והעצמאי - שהתקיים בערעור.

לא בכדי, על כן, ציינה חברתי בפסק דינה: כי החזרת הדיון אינה "מחייה" את צו המעצר שניתן ב"גילגול הראשון" של הדיון בערכאה הדיונית, משום שתקפו פג עם מתן פסק הדין שם; וכי לענין המעצר במהלך ה"גילגול השני" של הדיון בערכאה זו, יש צורך בבקשה חדשה ובדיון חדש על פיה. הינה כי כן: לא סיבובו של הגלגל אחורנית בפנינו, אלא גלגולו מחדש פעם נוספת.

כאמור, לשיטתה של חברתי, מקום שמוחזר דינו של נאשם לערכאה הראשונה, "כפופה" הסמכות להורות על מעצרו - אם על ידי ערכאת הערעור ואם על ידי הערכאה הדיונית שאליה מוחזר הדיון - למיגבלת התקופה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים. לשיטה זו, ערכאת הערעור המחזירה את הדיון והערכאה הדיונית שאליה מוחזר הדיון, לא תהיינה מוסמכות להורות על מעצרו של הנאשם, אם ב"גלגול הראשון" של הדיון בערכאה הדיונית מוצו תשעת חודשי המאסר הקבועים בסעיף 61 הנ"ל. במקרה כזה - כך גורסת חברתי - אין מנוס מפניה לשופט של בית המשפט העליון להארכת תקופת המעצר; ועד להחלטתו - הנאשם חופשי לנפשו. לטעמי - והדברים פורטו בבש"פ 4698/99 (מירילשוילי) הנ"ל - זוהי תוצאה שהדעת מסרבת להשלים עמה, לפחות כאשר מדובר בערכאת הערעור; ומן הראוי, על כן, להימנע מפרשנות המביאה ליצירתה. אינני מתעלם, כמובן, מכך, שכאשר המדובר בערעור המתברר בבית המשפט העליון רשאי ההרכב - לבקשת המדינה - ליישם את הוראות סעיף 62 לחוק המעצרים ולהורות על מעצר הנאשם מכוחו. ברם, אין בכך כדי לסלק את המכשלה הכרוכה בשיטת חברתי: גם בבית המשפט העליון יש לקיים דיון בבקשת ההארכה ועד למתן ההחלטה יהיה הנאשם חופשי לנפשו; ואילו כאשר מדובר בערעור המתברר בבית המשפט המחוזי - שאין בכוחו לעשות שימוש בסמכות ההארכה הקבועה בסעיף 62 הנ"ל - זועקת המכשלה בכל עוזה.

כאמור לעיל, לשיטתי שלי: מעצרו של נאשם בערכאת הערעור אינו מהווה "המשך" למעצר בערכאה הדיונית והמגבלה הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים אינה חלה עליו; משום שכוחה פג עם מתן הכרעת הדין באותה ערכאה; ערכאת הערעור מוסמכת להורות על מעצרו של נאשם כאשר היא מחזירה את עניינו לדיון בערכאה הדיונית מכח הסמכות המוענקת לה בסעיף 220 לחסד"פ, שאינה כפופה למיגבלת התקופה שבסעיף 61 לחוק המעצרים; ואילו הדיון החוזר בערכאה הדיונית, פותח חטיבת דיון חדשה, שעמה נפתח מחדש מניין תקופת המעצר הקבועה בסעיף 61 הנ"ל.

יחד עם זאת: משך תקופת המעצר הכוללת של הנאשם - לרבות תקופת המעצר בתקופה שלאחר מתן הכרעת הדין בגילגול הראשון בתקופות הביניים ובמהלך הדיון בערעור - מהווה במקרה כזה, ללא ספק, שיקול נכבד ומשמעותי בכל הקשור לקצב הדיון ב"גילגול הנוסף" של הדיון ולשחרור בערובה במהלכו; אך אין לו השלכה על סמכות המעצר.
בדרך זו: מוענקת לערכאת הערעור - אם בבית המשפט המחוזי ואם בבית המשפט העליון - סמכות המעצר ההולמת אותה בתור שכזו (כמתחייב מהוראות סעיף 220 לחסד"פ); וסמכות זו כוללת גם מתן הוראה בדבר מעצרו של נאשם, שעניינו מוחזר לדיון בערכאה הדיונית. הליכה בדרך זו, עולה בקנה אחד עם הוראתו המפורשת של סעיף 61 לחוק המעצרים ומשקפת את תכלית חקיקתו.

2. סוף דבר

א. כפי שציינתי בפתח דברי, השאלה העקרונית לה הוקדש פסק דינה של חברתי, לא התעוררה כלל במקרה דנא. בגלגול הראשון של הדיון בערכאה הדיונית היתה העוררת - שכתב האישום ייחס לה עבירת רצח - נתונה במעצר כארבעה חדשים בלבד; ובעת החזרת הדיון ל"גילגול שני" בערכאה הדיונית - לאחר כשלוש שנות מאסר - "נותרו" עדיין כחמישה חדשים למנין התקופה של תשעת החדשים הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים. במצב דברים כזה, גם לשיטתה של חברתי, היתה הערכאה הדיונית שאליה הוחזר הדיון - לרבות ערכאת הערעור - מוסמכת להורות על "המשך" מעצרה של העוררת; שהרי בעת החזרת הדיון טרם מוצתה תקופת תשעה החדשים הקבועה בסעיף 61 לחוק המעצרים.

שונים היו כמובן פני הדברים, אילו מוצו בגילגול הראשון של הדיון בערכאה הדיונית תשעת חדשי המעצר: לשיטתה של חברתי, חייבת היתה המדינה לפנות בבקשת הארכה לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ועד להחלטה היתה העוררת - המואשמת ברצח - חופשית לנפשה; ואילו לשיטתי - היו ערכאת הערעור והערכאה הדיונית מוסמכות להורות על מעצרה "מחדש", כאשר "התמשכות" המעצר היתה משמשת אך שיקול אם להורות כך או להסתפק בחלופה של שחרור בערובה.

ב. לגופו של ענין, גם אנכי סבור, כחברתי, כי אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בדבר מעצרה של העוררת.
השופט א' מצא:

אני מסכים להחלטת חברי, השופט י' קדמי.
ש ו פ ט
השופט י' טירקל:

אני מסכים להחלטת חברי, השופט י' קדמי.

ש ו פ ט

הוחלט ברוב דעות, כאמור בהחלטת השופטת ד' ביניש.

ניתנה היום, י"ג בכסלו תש"ס (22.11.99).

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט

ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת

העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99051420.N04
חכ/