הדפסה

ברילנט ואח' נ' מנשה ואח'

בפני כב' השופטת דורית פיינשטיין

התובעים:
1. יוסף ברילנט

2. פלטין קוסמטיקה בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלי תוסיה-כהן

נגד

הנתבעים:
1. משה מנשה
ע"י ב"כ עו"ד ערן לאופמן

2. עבד קב - נמחק
ע"י ב"כ עו"ד סאהר מוחסן

3. תעשיות תמרוקים שיק בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אליעזר קליין

4. סלה קוסמטיקה-לידי דביר אהרון - נמחקו
5. מאיר כהן – נמחקו

6. ניקוי הגליל (91) בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד לימור אורפלי

פסק דין

תובענה זו הוגשה קרוב לשבע שנים לאחר שהתגלעו מחלוקות בין שני בעלי מניות בחברת קוסמטיקה. מחלוקות אלו, על פי כתב התביעה, כוללות דרישות לסעדים בהתאם לדיני התאגידים והחוזים, עשיית עושר ולא במשפט, ומכוח עוולות נזיקיות שונות לרבות גניבת עין ושימוש בסודות מסחריים.

רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים בתיק:
בטרם אפנה ואפרט מהו הרקע העובדתי לתביעה זו וכיצד השתלשלו ההליכים בתיק, אפתח ואציין כי התובעים הכבידו על ניהול תובענה זו ו"הציפו" את בית המשפט בטענות מטענות שונות, בצורה מבולבלת ולא ברורה; החליפו את באי כוחם מספר פעמים, דבר שהקשה אף הוא על בירור רציף את התובענה, ואף הכבירו בהגשת למעלה מ-1,400 מסמכים כנספחים לתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמם, כאשר מאות רבות מתוכם כלל לא היו רלבנטיים לתובענה. אם לא די בהכבדה זו, הרי שלא פעם במסגרת תצהיר העדות הראשית, התובע לא הפנה למסמך ספציפי אלא באופן כללי לכלל המסמכים שצורפו על ידו.
יש לציין כי גם המותב הקודם שדן בתיק זה, וגם מותב זה, חזרו וביקשו מהתובעים כי יבהירו את תביעתם, יחדדו אלו סעדים הם תובעים מכל נתבע, ואף ישקלו אם ראוי לעמוד על התביעה כנגד כל אחד מהנתבעים. כפי שיפורט עוד, בסופו של יום, ורק תוך כדי שמיעת הראיות, הסכימו התובעים למחוק את הנתבעים 2, 4 ו-5 מכתב התביעה.
גם במסגרת הסיכומים לא חידדו התובעים, מהם עילות התביעה המדויקות מכוחם הם תובעים, ולא מיקדו את הדיון בדרישותיהם השונות. יש לציין גם כי איש מהצדדים בהליך זה לא תמך את טענותיו בפסיקה, וכך בירור העובדות, ניתוח הטענות המשפטיות, והתאמתן למסגרת הדין הראויה, הוטלו בסופו של דבר במלואן על בית המשפט.
התובע 1, ( מר יוסף ברינלט, להלן: "ברילנט") היה במועדים הרלבנטיים לתביעה זו בעלים של עסק שכונה "בית המוצר הירושלמי" הנתבע 1 ( משה מנשה, להלן: "מנשה") והנתבע 2 הקימו יחדיו את התובעת 2 (להלן: חברת פלטין) כחברה לייצור מוצרי קוסמטיקה, והיו שני בעלי המניות היחידים בה עד לחודש אוגוסט 1997. בין מנשה לנתבע 2 נכרת עם הקמת חברת פלטין הסכם ייסוד ולעניינו אציין כי שני הצדדים התחייבו במסגרת הסכם זה "שלא להתחרות בחברה ו/או לעסוק במישרין או בעקיפין בעסק אשר יש בו משום תחרות לעסקי החברה, וכן לשמור בסודיות מוחלטת על כל מידע, מקצועי פיננסי ושיווקי שירכש על ידם בכל הקשור ו/או הנגוע לעסקי החברה... לרבות רשימת לקוחות".
חברת פלטין לא שגשגה כלכלית בניהולם של שני הנתבעים, והנתבע 2 ביקש למכור את מניותיו, בין למנשה ובין למשקיע חיצוני. מנשה הכיר את ברילנט, כאשר סיפק לבית המוצר הירושלמי מוצרי קוסמטיקה, ועל כן במהלך קיץ 1997 הציע מנשה לברילנט להשקיע בחברת פלטין.
בחודש אוגוסט 1997 העביר הנתבע 2 את מניותיו בחברה לידי מנשה, ומנשה התחייב למכור את כל המניות שרכש מהנתבע 2 ועוד 30% מכלל המניות לברילנט, וכך הפך ברילנט לבעלים של 80% ממניות החברה. במאמר מוסגר אציין כי אף שתביעה זו כללה במקור גם את הנתבע 2, הרי שבעקבות ישיבת ההוכחות הראשונה, הסכים ברילנט למחוק את הנתבע 2 מכתב התביעה, והנתבע 2 ויתר על הוצאותיו.

6. ביום 6.8.97 חתמו ברילנט ומנשה על הסכם העברת המניות לברילנט כנגד תשלום כולל של 80,000 ₪. היות והסכם זה הינו התשתית לתביעה זו הרי שעיקריו יובאו להלן:

"עקרונות העסקה הכספית בעניין העברת מניות חב' פלטין לחזקתו של יוסי ברילנט תמורת הרצ"ב... הקונה יעביר 80,000 ₪ במזומן עבור 80% מהמניות של חב' פלטין וייכנס לחשבון חב' פלטין. ... בנוסף לנ"ל אם הרכב ישאר בידי יוסי, ידאג יוסי לשלם לחברה עבור הרכב סך של 34,500 ₪ כולל מע"מ...
החברה תשלם למשה משכורת של 7,000 ₪ ברוטו ב3-4 החודשים הראשונים הסכום יהיה 5,000 ₪ ברוטו. יוסי יקבל משכורת מקבילה למשכורתו של משה.
הלוואה אישית של משה – החברה תשלם את הריבית וההצמדה על הריבית להלוואתו של משה ומשה יהיה אחראי לתשלום הריבית וההצמדה על הקרן. .... בין יוסי ובין משה יהיו הסכמי הצבעה כאשר 80% מהמניות שייכות ליוסי ו20% שייכות למשה... משה יעבוד בחברה לפחות 10 שנים בזמן זה לא יעבוד בעיסוקי החברה ובמקום אחר.
במקרה ואחד מהצדדים יפרוש מרצונו מהחברה יחולו התנאים שלהלן:
משה לא יוכל לפרשו מעבודתו במשך 4 השנים הראשונות אם יפרוש אחרי 4 השנים משה לא יוכל לעסוק במקצוע במשך שנה מיום הפרישה.
יוסי כנ"ל לגבי 4 שנים אבל לא יוכל לנהל חב' העוסקת בייצור קוסמטיקה. במקרה של פרישה של משה על משה יהיה לשלם את יתרת ההלוואה לא כולל פיגורים כולל הצמדה וריבית.
במקרה של פירוק או פיטורי משה מהחברה, החברה תמשיך לשלם את הריבית כמוזכר לעיל ומשה יישלם הקרן כמוזכר לעיל" (הסכם זה יקרא להלן: "הסכם המסגרת").
7. הסכם המסגרת נחתם על בסיס ההבנה של הצדדים שמנשה הוא בעל הידע והניסיון בתחום ייצור מוצרי הקוסמטיקה, ואילו ברילנט הוא בעל ההון, אך אין לו כל ניסיון קודם בתחום. יש לציין כי הסכם זה נערך בכתב יד, על ידי הצדדים וללא ייעוץ משפטי.

8. במועד החתימה על ההסכם העביר ברילנט לידי מנשה 20,000 ₪

9. ביום 17.8.09 העביר ברילנט לידי מנשה 29,000 ₪ נוספים על חשבון המניות, הכסף הושקע בחברה ולכן זו התחייבה שהסכום ישא ריבית חריגה בהתאם לריבית בבנק לאומי, היה וברילנט ידרוש את החזרתו.

10. בין ברילנט למנשה היו חילופי דברים ומכתבים בכל הנוגע להעברת המניות בחברת פלטין על שמו של ברילנט, שכן התשלום האחרון היה מותנה בהעברה זו. בסופו של דבר אין חולק כי ביום 29.12.97 הועברו המניות על שמו של ברילנט, והוא העביר את יתרת התשלום לחשבון החברה. גם בעניין תשלום זה התחייבה החברה כי אם ברילנט ידרוש את החזרתו, הוא יוחזר בתוספת ריבית חריגה.

11. במקביל לאירועים אלו, ביום 26.9.97 החליט דירקטוריון החברה, שמנה למעשה את ברילנט ומנשה, כי ברילנט ילווה לחברה 250,000 ₪, וזאת כהלוואת בעלים, וכנגד התחייבות של החברה כי ההלוואה תוחזר בתוך 6 חודשים ובריבית שנתית של 23%.

12. יחסי העבודה בין ברילנט למנשה למעשה מעולם לא התנהלו כשורה, ולגרסאות הצדדים בעניין זה עוד אדרש בהמשך. ברילנט טוען כי מנשה הפר את הסכם המסגרת באי גילוי מידע לפני החתימה עליו, באי רישום המניות במועד על שמו של ברילנט, והוא תובע כיום למעשה את ההוצאות שנגרמו לו או לחברת פלטין כתוצאה מהתנהלות של מנשה בכל תקופת ההתקשרות. תביעה זו גם כוללת דרישה לפיצויי בגין נזקי תאונת דרכים שארעה לברילנט, מאחר ולטענתו מנשה ביטל את הביטוח המקיף לרכב החברה באופן חד צדדי וכתוצאה מכך הוא נאלץ לשלם את עלות תיקון הרכב של פלטין ושל הצד הנפגע, תביעות לתשלום שכרם של נותני שירותים כגון רואה החשבון והעורך דין, תשלום חובות לעובדי פלטין ולספקים שונים ועוד ועוד. בסך הכל תובע ברילנט ממנשה 870,000 ₪.

13. ביום 11.6.98 פנה מנשה לברילנט בכתב והלין על כך שהוא הפר את הסכם המסגרת במספר דרכים: אי תשלום הריבית וההצמדה על ההלוואה שניתנה על ידי בנק דיסקונט בניגוד למוסכם ביניהם, והלנת שכר העבודה שנקבע בהסכם. מנשה שב ופנה לברילנט בכתב, וחזר וטען כי בנוסף להפרות אלו ברילנט אינו משתף אותו בניהול חברת פלטין ואף אינו מיידע אותו על דברים שונים שמתרחשים בה. ביום 30.8.98 מסר מנשה לברילנט מכתב נוסף ובו ציין כי:

"לאור העובדה כי גם מכתבי מיום 5/8/98 לא זכה לכל התייחסות רצינית מצדך ,הריני לפנות אליך כדלקמן. אני דוחה את פרשנותך לפיה ההסכם שנחתם בינינו ביום 6/8/97 ,מטיל על החברה ולא עליך את ההתחייבות לשאת בהוצאות ההצמדה והריבית על ההלוואה שגלקחה על ידי. כידוע לך התחייבותך האישית לשאת בהוצאות ההצמדה והריבית ,היוותה תנאי עיקרי ויסודי להסכמתי למכירת המניות ולצערי אתה בוחר עתה להסתתר מאחורי החברה ולהתחמק מהתחייבות זאת.
בנסיבות אלו לא נותר לי אלא להודיעך ,כי אני רואה את עצמי משוחרר מכל התחייבות כלפיך ו/או כלפי החברה".
14. במקביל למכתבים שמנשה שלח לברילנט, אשר אין חולק כי הגיעו ליעדם, ברילנט טוען כי שלח למנשה הודעה ביום 7.8.98 שכותרתה "הודעה והזמנה להשתתף באסיפת בעלי המניות...וישיבת חברי דירקטוריון...". בהזמנה עצמה ציין ברילנט כי כבר הודיע למנשה על ישיבה זו וציין כי:

"ג. בישיבת הדירקטוריון של החברה יהיה על הפרק דיון והצבעה על עניין שינוי זכויות חתימה בחברת פלטין קוסמטיקה בע"מ
ד. באסיפה הכללית.. יהיה על הפרק הצורך במינוי מנהל פעיל חדש לחברת פלטין ובנוסף לנוכח הצורך בהזרמת כספם נוספים לחשבון החברה, תבחן האפשרות לביצוע הנפקה ו/או הקצאה נוספת של מניות רגילות בחברה ".
15. במהלך חודש אוגוסט מנשה הפסיק לעבוד בחברת פלטין.

16. ביום 30.8.98 התקיימו ישיבות הדירקטוריון והאסיפה הכללית של חברת פלטין בנוכחותו של ברילנט בלבד, ואחזקותיו של מנשה בחברת פלטין דוללו בפועל לשיעור אחזקה של 0.1%. לטענת ברילנט הוא הודיע למנשה על החלטות אלו של הדירקטוריון ואסיפת בעלי המניות ביום 2.9.98.
מנשה טוען כי לא קיבל את ההזמנה לאסיפה ולדירקטוריון ולא ידע על החלטותיהן בזמן אמת, אלא בשלב מאוחר הרבה יותר.
17. אין חולק כי ביום 27.9.98 הודיע מנשה לברילנט על ביטול ההסכם שנכרת ביניהם, והפעם באמצעות בא כוחו. בהודעת הביטול טען מנשה, כי ברילנט הפר את התחייבויותיו והתחיבויות חברת פלטין כלפיו באופן יסודי, ופירט שורה ארוכה של הפרות, ועל כן הוא מודיע על ביטול ההסכם. בסעיף 7 ציין בא כוחו דאז של מנשה כי "ההסכם מיום 6.8.97 מבוטל וכי הוא איננו רואה עוד את עצמו כעובד החברה וכמי שחייב בהתחייבויות נשוא ההסכם" (להלן: "הודעת הביטול").

18. ברילנט השיב בכתב כי הוא "דוחה את ההודעה על ביטול ההסכם", אך לא ברור אם הודעה זו הומצאה לידי מנשה או בא כוחו.

כך או כך, ביום 22.10.98 הודיע מנשה באמצעות בא כוחו כי הוא גובה מלקוחות החברה כספים שמגיעים לחברה, וזאת על חשבון חובה של החברה כלפיו הן כעובד והן כבעל מניות. באותו מכתב גם הודיע מנשה כי חברת ניקוי הגליל 91 העבירה לידו 30,000 ₪, על חשבון חובה לחברת פלטין, ולאחר פירעון ההמחאה יקזז סכום זה מחוב החברה כלפיו. יש לציין כי בא כוחו של מנשה כתב באותו מכתב כי לא קיבל כל תגובה מברילנט להודעת הביטול.
בחודש ינואר 99 ניסה מנשה, שככל הנראה סבר שהוא עדיין בעל 20% מהמניות, להעביר אותן לידי צד ג'. ברילנט התנגד למהלך זה, ואין חולק כי ממועד זה, לכל המאוחר, מנשה כבר ידע כי אחזקותיו בחברה דוללו.
בתובענה שבפני, חברת ניקוי הגליל היא נתבעת 6 (להלן: "ניקוי הגליל") וברלינט תובע אותה בין היתר בגין התשלום שנגבה על ידי מנשה ולא הועבר לידי פלטין. לטענת ברילנט ניקוי הגליל עשתה יד אחת עם מנשה והעבירה אליו את התשלום, אף שידעה כי מנשה כבר אינו עובד בפלטין. לכתב התביעה צירף ברילנט מכתב שחברת פלטין שלחה לטענתו לניקוי הגליל, יום לפני ההודעה של מנשה על קבלת השיק, קרי ביום 21.10.98. במכתב זה ציין ברילנט כי באותו יום שוחח עם נציג החברה שסיפר לו כי השיק לחברת פלטין נמסר לידי מנשה, וזה האחרון ביקש שתוסר מהשיק כל הגבלה, וכך נעשה. במכתב זה התריעה חברת פלטין כי יש לבטל את השיק. נציגי ניקוי הגליל מכחישים כי שוחחו עם ברילנט וטוענים כי המכתב הגיע לידם רק ביום 22.10.98, לאחר שהשיק כבר נמסר.
ניקוי הגליל אכן ביטלו את השיק, ואז נקלעו לחילוקי דעות עם מנשה, ולבסוף הגיעו להסכמה כי סכום השיק יופקד בנאמנות בידי בא כוחו, תינתן על כך הודעה לברילנט ולחברת פלטין, ואם לא תוגש כל תביעה בתוך 3 חודשים יוכל מנשה לפרוע את החוב. ניקוי הגליל טוענת כי הסדר זה היה מוסכם גם על ברילנט וחברת פלטין, ומשלא הוגשה כל תביעה, מנשה אכן פרע את ההמחאה. ברילנט לעומת זאת טוען כי לא היתה כל הסכמה כאמור, ולא ניתן לקצוב לו את המועד שבו עליו להגיש תביעה.
מנשה כאמור הפסיק לעבוד בחברת פלטין במהלך חודש אוגוסט ואין חולק כי בחודש אפריל כשנה לאחר מכן החל לעבוד בחברת שיק, היא הנתבעת 3 (להלן: "שיק"). חברת פלטין טוענת כי מנשה גנב סודות מסחריים והעבירם לידי שיק, ואף חבר לשיק, ניקוי הגליל וחברת סלה (להלן: הנתבעת 4 ) כדי לגנוב את המוניטין של המותג "מינרל". לטענת חברת פלטין היא היתה בעלת המותג (שכן היא רכשה אותו ממנשה), ועם מעברו של מנשה לשיק החלו שיק ניקוי הגליל וחברת סלה לייצר ולשווק מוצרים שפלטין פיתחה, וזאת בניגוד לחוק העוולות המסחריות.
במהלך ישיבות ההוכחות שהתקיימו בפני, הסכימה חברת פלטין למחוק את התביעה שהגישה כנגד הנתבעים 4 ו-5, והם וויתרו על הוצאותיהם. כך למעשה נותר לבחון רק אם מנשה, ניקויי הגליל ושיק ביצעו כנגד חברת פלטין עוולות מסחריות.
בנוסף לאמור טוענת חברת פלטין כי חברת ניקוי הגליל ביטלה המחאות שלא כדין, בראשית שנת 1999, ועל כן היא דורשת את פירעונן. בעניין זה טענותיה של חברת פלטין השתנו תוך כדי הדיון, שכן התברר שהיו הליכים בהוצאה לפועל לגביית ההמחאות, ואחת מהן אף נמסרה לבנק לניכיון, והבנק הוא שהגיש את ההמחאה לביצוע בהוצאה לפועל. כך או כך, חברת פלטין טוענת כי יש לפצות אותה על הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מביטול ההמחאות.
סכום התביעה:
כפי שציינתי בפתח פסק הדין, ניסוח התביעה על ידי התובעים ואופן ניהולה, הקשו מאוד על בית המשפט ועל הנתבעים להבין אילו סעדים מתבקשים כנגדם, ואף להבין איזה סכום נתבע מכל נתבע ונתבע.
בפתח כתב התביעה ציינו התובעים כי הם תובעים 960,000 ₪ ובגין סכום זה חויבו באגרת בית המשפט. דא עקא כי בכתב התביעה עצמו טענו שהם תובעים מהנתבע 1 לבדו את מלוא הסכום דנן, מהנתבע 2 870,000 ₪ ומהנתבעות 3,4 ו-6 גם כן 960,000 ₪ וזאת בגין עילות שונות לחלוטין.
גם מותב זה, וגם המותב הקודם, הודיעו לתובעים כי עליהם לצמצם את סכומי התביעה, בהתאם לאגרה ששולמה על ידם, וכדי לא לחרוג מתקרת התביעה האפשרית בבית משפט השלום. בעניין זה ניתנו מספר החלטות שכן התובעים הגישו הודעות סותרות לבית המשפט, ואף הודיעו במעמד הדיונים הודעות שתוכנן עמד בסתירה להודעות שהוגשו על ידם בכתב.
לאחר שהוגשה בקשה לסילוק על הסף, ולאחר שניתנו על ידי כעשר החלטות הודיעו התובעים כי הם תובעים את הסכומים הבאים: ממנשה הם תובעים 870,000 ₪ בגין הנזקים שגרם לברילנט, ועוד 90,000 ₪ נתבעים על ידי חברת פלטין בגין העוולות המסחריות. הסכום בגין העוולות המסחריות נתבע ביחד ולחוד מהנתבעים שיק וניקוי הגליל, ובנוסף דורש ברילנט מניקוי הגליל 64,000 בגין הנזקים הקשורים בתשלום למנשה במקום לחברת פלטין, ובהמחאות המאוחרות יותר שבוטלו על ידה, כאשר סכום תביעה זה נכלל גם בתביעה המרכזית שהוגשה כנגד מנשה.
טענתו המרכזית של ברילנט היא שמנשה הפר את הסכם המסגרת שנכרת בין הצדדים והוא דורש פיצויי בגין הפרה זו והנזקים שנגרמו לו עקב כך. מנשה מצדו טוען כי לא הפר את ההסכם, אלא נאלץ לבטל אותו לאחר שברילנט הפר אותו הפרה יסודית. בין שלל ההפרות שברילנט ופלטין טוענים להן, הם גם טוענים כי מנשה החל לעבוד בחברות אחרות, ולייצר ולשווק מוצרים של חברת פלטין באמצעות שיק וניקוי הגליל.

התיישנות חלק מעילות התביעה:
הנתבעים טענו בכתבי ההגנה שהוגשו על ידם, וחזרו על טענה זו בסיכומיהם, כי חלק ניכר מעילות התביעה כנגד כל אחד מהם התיישן.
התביעה הוגשה לבית משפט השלום ביום 25.8.05, ומכאן שכל עילות התביעה שהתגבשו לפני יום 24.8.1998 דינן להידחות מחמת התיישנות. היות ותובענה זו, הכוללת עילות תביעה רבות, אציין במפורש ובמדוקדק כי מדובר בעילות התביעה הבאות:
כל הנזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 13.1.98 (ראה סעדים בסעיפים ז' עד יג'); למעלה מן הצורך אציין כי אין חולק שהתאונה ארעה באחריות של ברילנט ולא הוכח בפני כי מנשה הוא שביטל את הביטוח המקיף, וזאת בניגוד לדעתו של ברילנט או ללא ידיעתו.
תביעה להחזר תשלום לחברת הביטוח אריה אשר שולם ביום 31.12.97 (ראה סעד בסעיף לד);
תביעה לתשלום שכרו של ברילנט במהלך תקופה העבודה בפועל החל מאוגוסט 1997 ועד יולי 1998 (ראה סעדים בסעיפים לו –לט);
תביעה לתשלום שכרו של חוקר פרטי אשר שולם ביום 28.7.98 (ראה סעד בסעיף מג); יש לציין כי לתצהירו של החוקר צורף אישור בכתב ידו שהוא קיבל את הכסף רק ביום 1.9.98 אך הדבר סותר את האמור בכתב התביעה, ולא נתמך בחשבונית כדין, ועל כן אני קובעת כי השכר שולם ביום 28.7.98 וכל תביעה בגינו התיישנה.
תביעה לשימוש במשאית וברכב המסחרי של ברילנט על ידי חברת פלטין ומי מטעמה. תביעה זו התיישנה רק בחלקה שכן ברילנט תובע בגין שנה וחצי מיום שנכרת הסכם המסגרת ( ראה סעד בסעיף מח).
העדר סמכות:
ברילנט תובע בסעיפים לז עד לט את שכרו ופיצויי פיטורים בתוספת פיצויי הלנה כחוק. לא ברור מתביעה זו אם אלו שולמו על ידי החברה לברילנט אם לאו, אך מניסוח סעיפים אלו והדרישה לפיצויי הלנה, עולה כי מדובר בתביעה לשכר עבודה של ממש. אין עסקינן בתביעה לפיצויי בגין ההוצאות שברילנט הוציא כדי שחברת פלטין תשלם לו שכר עבודה ופיצויי פיטורים בשכר עבודה ופיצויי פיטורים של ממש. מכאן שדרישות אלו אינן בסמכות בית משפט השלום, אלא בסמכות בית הדין לעבודה, ודינן להידחות.
הטענה כי חלק ניכר מן התביעה הינו תביעה נגזרת, ומשכך בסמכות בית המשפט המחוזי, נדחית. ברילנט הציג החלטה של החברה, שניתנה בהיותו בעל מניות הרוב, כי הוא רשאי לתבוע בשמה, ומכאן שאין המדובר בתביעה נגזרת.
גניבת עין וגניבת סודות מסחריים:
האם מנשה, חברת שיק וניקוי הגליל פגעו בקניינה הרוחני של חברת פלטין כאשר ייצרו מוצרים שנושאים את השם "מינרל"? האם מנשה העביר לידי שיק ולידי ניקוי הגליל נוסחאות וסודות מסחריים שאפשרו להם לייצר מוצרים זהים למוצרים שפלטין יצרה עד לאותה עת?
אפתח ואומר כי חברת פלטין מערבת בין סודות מסחריים לבין גניבת עין, ובמסגרת דיון זה אנסה לאבחן בין טענותיה.
חברת פלטין טוענת כי רישיון משרד הבריאות שניתן למנשה לייצר מוצרים שנושאים את השם "מינרל" הוא קניינה, וזאת מכוח ההסכמים שנכרתו בעת יסודה ובין מנשה לברילנט, בעת העברת מניות החברה. בנוסף טוענת חברת פלטין כי בידי מנשה היו סודות מסחריים ששייכים לה, והוא העביר אותם לידי שיק, וכך החלה שיק לראשונה מאז הווסדה לייצר מוצרי קוסמטיקה לשיער. המוצרים ששיק יצרה היו זהים בתוכנם ובנוסחתם למוצרים שפלטין ייצרה והיא אף ארזה חלק מהם בקופסאות הנושאות את השם "מינרל".
ניקוי הגליל לעומת טוענת כי "מינרל" הוא שם מסחרי שהיא משתמשת בו למוצריה ובשנת 1999 אף רשמה אותו כסימן מסחרי. לטענת ניקוי הגליל בשנת 1995 נחתם הסכם בינה לבין מנשה שבו הצהיר מנשה כי ידוע לו ש"מינרל" כשם מסחרי הוא קניינה של ניקוי הגליל, והוא מקבל עליו לייצר עבורה קרמים ולארוז אותם בקופסאות על פי דרישתה. עוד נקבע בהסכם כי מינרל רשאית להתקשר עם יצרנים אחרים לצורך יצור מוצרי "מינרל".
מנשה עצמו טוען כי ייצר משנת 1995 את מוצרי "מינרל " כקבלן משנה, ולאחר מכן חברת פלטין המשיכה בכך. במקביל חברת פלטין המשיכה לייצר מוצרים ולארוז אותן באריזות שלה, אך לא ניתן לומר שנוסחאות המוצרים הינם בגדר סוד מסחרי. נוסחאות אלו הינן פשוטות ובסיסיות, וכוללות ערבוב של מספר מוצרי יסוד שידועים לכל, וכן הוספה של חומרי ריח וצבע.
שיק מצטרפת לכל טענותיהן של ניקוי הגליל ומנשה, ומציינת כי במשך כעשרים שנה ייצרה וארזה מוצרי קוסמטיקה, לרבות מוצרים לשיער, וזאת עוד לפני ששכרה את שירותיו של מנשה. לדבריה הנוסחאות אינן בגדר סוד מסחרי, והיא התקשרה גם עם חברת ניקוי הגליל לתקופה קצרה, וייצרה עבורה את סדרת מוצרי מינרל . ברילנט טען שחברת ניקוי הגליל עברה לעבוד עם שיק, לאחר שמנשה התחיל לעבוד בחברת שיק, ואז העתיקו את המותג "מינרל". מהעדויות עולה כי חברת ניקוי הגליל התקשרה עם חברת שיק רק מספר חודשים לאחר שמנשה החל לעבוד בחברת שיק, ולאחר שהיו תקלות בייצור של מוצרי "מינרל" על ידי פלטין. ברילנט עצמו נאלץ להודות בחקירתו הנגדית , כי לאחר שמנשה עזב היו תקלות בצבע ובריח של מוצרים שונים. מכאן שגם עדותו של ברילנט מאששת את טענתה של ניקוי הגליל בדבר הנסיבות שבהן עברה לייצור מקביל אצל שיק.
האם הטבעת השם "מינרל" על מוצרי ניקוי הגליל היא גניבת עין:
סעיף 1 לחוק העוולות המסחריות תשנ"ט- 1999 קובע .
"(א) לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".
מנהל ניקוי הגליל העיד כי חברת ניקוי הגליל מייצרת מוצרים נושאי כיתוב זה משנת 1994-5, ובשנת 1999 רשמה את הלוגו הכולל את הכיתוב והעיצוב הייחודים כסימן מסחרי. אין חולק כי חברת פלטין לא התנגדה לרישום הסימן כסימן מסחרי, וזאת על אף שהיתה פעילה באותה עת, והמשיכה עדיין לייצר מוצרי קוסמטיקה.
חברת פלטין טוענת כי היא עצמה הבעלים של מותג זה מכוח העובדה שהרישיון של משרד הבריאות ניתן למנשה, על שם מותג זה, והוא העביר אותו לבעלות החברה.
אין בידי לקבל את טענותיה של חברת פלטין בעניין זכויותיה בשם "מינרל" וזאת ממספר טעמים: ראשית למנשה ניתנו אישורים ממשרד הבריאות לייצר רק מספר קטן של מוצרים, כשאלו מכונים בטופס האישור מינרל, וחברת ניקוי הגליל הוכיחה היא יצרה סדרה שלמה, וזאת באמצעות ייצרני משנה שונים, כפי שגם עולה מההסכם משנת 1995.
שנית, חברת פלטין לא הוכיחה כי היא הבעלים של שם זה. אישור משרד הבריאות לייצר מוצרים מסוימים אינו מעיד על כך שמשרד הבריאות מאשר את הבעלות בייצור, אלא שהוא מקנה רישיון למי שעמד בתנאים מסוימים, וכל עוד הוא עומד בתנאים אלו, לייצר את המוצר, וזאת משיקולים של בריאות הציבור והיגיינה. יוזכר כי משרד הבריאות אינו הגוף המשפטי המוסמך לאישור שמות מסחריים, ולפיכך ששם המוצר כפי שנרשם במשרד הבריאות, אינו רלבנטי לענייננו. מכאן שמנשה לא היה הבעלים של המותג "מינרל" אלא רק בעל רישיון לייצר אותו, ולכל היותר הרישיון הועבר לידי חברת פלטין, אך לא הבעלות במותג עצמו. למעלה מן הצורך אציין כי לא מצאתי כל ראיה לכך שלא ניתן לתת מספר רישיונות לייצור אותו מותג עצמו, לקבלנים שונים, וזאת כל זמן שהם עומדים בדרישות משרד הבריאות.
חברת פלטין לא הוכיחה כלל שיש למותג זה מוניטין, ולא הוכיחה עד כמה המותג מוכר, ואם היא זו שהשקיעה כספים ומאמצים במיתוגו ושיווקו (וראו להבדיל ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ''ד נט(1) 873). בחינת קיומו או העדרו של מוניטין, הינה בחינה עובדתית, הבודקת שאלת קיומה של הכרה - האם המוצר מוכר וידוע בקרב ציבור הצרכנים, וכן שאלת ההוקרה – האם ציבור הצרכנים הרלוונטי מוקיר את מוצר התובעת.(ראו ע"א 5792/99 תקשורת וחינוך דתי-יהודי משפחה (1997) בע"מ – עיתון "משפחה" נ' אס.בי.סי. פרסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עיתון "משפחה טובה", נה (3) 933, בעמ' 942). מעדויות כלל הצדדים עולה כי חברת פלטין ייצרה וארזה את המוצרים, אך אלו שווקו ונמכרו על ידי ניקיון הגליל, והיא שהשקיעה בהם משאבים כלכליים לצורך בידולם, והיא שבסופו של יום רשמה את העיצוב של מינרל על גביה המוצרים כסימן מסחרי.
שלוש, לטעמי השימוש במונח "מינרל" הוא שימוש במונח גנירי שהינו נחלת הכלל. המונח מינרל נגזר מהמושג מינרליים המתייחס לחומר אי אורגני שמיוצר בתהליך טבעי, ולרוב הוא גבישי. מונח זה נמצא, כפי שטענה ניקוי הגליל, בשימוש של חברות רבות בהן חברות קוסמטיקה אחרות, בתי מלון בים המלח ובטבריה, חוף ים, ומקומות לספא. הקניית השם למוצר נועדה לשדר כי המוצר הוא טבעי, מחובר למינרליים של הטבע בכלל (ולים המלח בפרט) ואיננו עשוי מחומרים מלאכותיים. היות וההגנה על שמות גנריים היא ההגנה החלשה ביותר בתביעות של קניין רוחני, שכן לא מדובר בשם שהינו המצאה של התובעים או שהוא ייחודי לתובעים, הרי שגם מטעם זה דין התביעה להידחות. (וראו תא (נצ') 643/05 Ansell limited נ' סופר פארם ישראל בע"מ, ניתן ביום 28.11.05; תא (ת"א) 1711/08 קדים (הדרכה) בע"מ נ' אלי מולה - פרחי ליאת).
טעם אחרון לכך, שראוי כי טענות חברת פלטין ידחו, הינו שמדובר למעשה בניסיון לתקיפה עקיפה של החלטות בהתאם לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], תשל"ב-1972, וערעור על החלטות אלו, נתון לסמכות בית המשפט המחוזי.
גילוי סודות מסחריים – האמנם?
פרק ב' לחוק העוולות המסחריות הוא שמסדיר את השאלה מהו סוד מסחרי, ומהו גזל שלו. סעיף 5 לחוק מגדיר "סוד מסחרי" " מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו";
חברת פלטין טוענת כי מנשה מסר לשיק ולניקוי הגליל סודות מסחריים שהיו בשליטתה או בבעלותה, כאשר היא מכוונת לכך שמשנה העביר לידי שיק את הידע שביצור מוצרים קוסמטיים ובעיקר של המותג "מינרל". יש לציין כי לא נטען מעולם שמנשה העביר לידי צד שלישי רשימת לקוחות או ספקים, ושרשימות אלו היו סודיות, אלא שהוא העביר נוסחאות לייצור מוצרי קוסמטיקה.
אפתח ואומר כי ככל שטענות חברת פלטין נוגעות למוצרים מסדרת "מינרל" הרי שכבר קבעתי כי מוצר זה לא היה בבעלותה של פלטין והשליטה בו ניתנה לפלטין על ידי ניקוי הגליל. מכאן שבוודאי שניקוי הגליל היתה רשאית על פי דין, ועל פי ההסכם עם מנשה, לאפשר לי צרנים נוספים לייצר את מוצרי "מינרל". על כן נוסחת ייצור זו בוודאי ובוודאי שאיננה סוד מסחרי של פלטין.
אף כי טענות פלטין לא היו ברורות, גם בעניין זה, אתייחס לאפשרות שהטענה של פלטין היא שמנשה העביר לידי שיק נוסחאות של מוצרים נוספים, ונוסחות אלו היו סוד מסחרי.
מנשה, שיק וניקוי הגליל טוענים כי המידע כיצד להכין מוצרים קוסמטיים אינו בגדר סוד מסחרי, אלא מדובר בערבוב של מספר מרכיבים שנמכרים על ידי אותם ספקים לכל היצרנים, והוספה של חומרי ריח וצבע. כל העדים הנתבעים העידו כך וגם העד מטעמם של התובעים תמך בטענה שייצור מוצרים קוסמטיים מהסוג שחברת פלטין ייצרה אינו דורש ידע או מומחיות רבה, ולמעשה בכך נשמטה הקרקע מתחת לטענה של חברת פלטין, כי מדובר בסוד מסחרי. מר ניסים פיננסר, שגויס לעבודה לאחר שמנשה עזב, והיה מנהל הייצור ציין כי לא היה לו ידע מקצועי והוא רק ערבב בין ג'ל למים, ללא חפיפה מסודרת, ובכל המפעל כולו היו עובדים בודדים וכולם עשו את הכל.
ההלכה הפסוקה קובעת כי:
" "סוד מסחרי" אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של "סוד מסחרי" להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של "סוד", כפי שארע במקרה דנן אלא יש להצביע לדוגמא, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה"סוד המסחרי" על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר "סוד". יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב"סוד" וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן." ( ע"ע 164-99 טרומן וצ'ק פוינט נ' רדגרד בע"מ, פד"ע לד294 (1999) ע' 320).
התובעים לא הוכיחו דבר מתוך אלה. לא הוכח כי שיק השתמשה בנוסחה מסויימת של חברת פלטין, בתהליך ייצור ספציפי וייחודי, ואף לא נסתרה הטענה של כל העדים, כי המידע בדבר ייצור מוצרי קוסמטיקה הוא נגיש וגלוי ומגיע ליצרנים דרך הספקים של חומרי הגלם או שניתן לרכוש מתכון בעלויות נמוכות.
לטעמי ראוי היה כי התובעים יצרפו במקרה זה חוות דעת מקצועית כי מדובר במוצרים זהים או דומים מאוד, וחוות דעת זו תפרט את תהליך הייצור והאם מדובר במידע גלוי וידוע בענף אם לאו. משלא עשו כן התובעים הרי שאני קובעת כי לא הוכח כלל שהמוצרים ששיק יצרה היו זהים או דומים לאלו שפלטין יצרה, בין בנוסחתם ובין באופן ייצורם, ואף קובעת שהתובעת לא הוכיחה כי מדובר בסוד מסחרי. ( וראו גם תא (חי') 20107-11-11 עמיעד מערכות מים בע"מ נ' טי.אס.טי סינרג'י בע"מ 14/08/13).
אוסיף ואציין עוד כי ממכלול העדויות שנשמעו בפני עולה כי בעוד שחברת פלטין היתה חברה קטנטנה, בעלת שלושה –ארבעה עובדים, שלאיש מהם לא היה ידע אקדמי בתחום הכימיה, הרי שדווקא חברת שיק היא שהעסיקה עשרות עובדים, והיא שהעסיקה את העובדים בעלי ההשכלה המתאימה, מתחום הכימיה, לפיתוח מוצרים חדשים.
תנאי הכרחי לקיומו של סוד מסחרי הוא רכיב הסודיות, כפי שאבהיר גם רכיב זה לא התקיים בענייננו. ברילנט טען בתצהירו כי מנשה עזב את חברת פלטין ולקח עימו את הפורמולות. בחקירה הנגדית שלו, לא ניתן הסבר לשאלה הכיצד המשיכה חברת פלטין לייצר את אותם מוצרים, אם הפורמולות נגנבו. גם הגב' ילנה שוצ'נקוב, שהתובע ביקש לזמן לעדות, ולבסוף זומנה על ידי מנשה, העידה כי המחברת של הפורמולות נשארה תמיד במפעל, גם לאחר עזיבתו של מנשה. הגב' ילנה גם לא העידה כי היתה שמירה מיוחדת על הפורמולות, וזאת בניגוד לדרישת הדין. כלומר גם לפני שמנשה עזב, וגם לאחר עזיבתו, המחברת עם הנוסחאות היתה במפעל ללא שמירה מיוחדת, וגם לעובדת ייצור ללא ניסיון או ידע מקצועי, היתה גישה אליה. זו בוודאי לא הדרך לשמור על סוד מסחרי.
די בכל האמור לעיל, כדי שאקבע כי מנשה לא העביר לידי שיק או כל גורם אחר סודות מסחריים.
למעלה מן הצורך אבהיר כי העובדה שבידי מנשה היה ניסיון מקצועי וידע כללי שצבר במהלך השנים בהם עסק בתחום, אינה הופכת את כל הניסיון הזה לנחלתה של פלטין, ואין היא מעידה על כך ששיק עשתה שימוש בסודות מסחריים (ראו על ההבחנה בין סוד מסחרי ליידע מקצועי נרכש בע"א 3156/98 בן ישי נ' וינגרטיין, פ"ד נה(1) 939).
על כן התביעות המשולבות יחדיו כנגד שיק, ניקוי הגליל ומנשה בביצוע עוולות מסחריות נדחות.
לעילות התביעה הנוגעות לניקוי הגליל בצוותא חדא עם מנשה, ולעילת התביעה כנגדה לבד, אתייחס בהמשך. עתה אפנה לדון בחלק המרכזי של התובענה והוא עילות התביעה המופנות על ידי ברילנט כנגד משה מנשה.

הפרה של חובת הגילוי הנאות?
אחת הטענות המרכזיות של ברילנט בכתב התביעה ובתצהירו היתה, שמנשה לא גילה לו את מצבה הכלכלי הקשה של חברת פלטין, כאשר שכנע אותו לרכוש בה מניות. ברילנט טען כי מנשה אמר לו שהחברה בקשיי נזילות, אך היא צפויה לרווחים גדולים, והוא גילה "לתדהמתו בפעם הראשונה!! כי כל הון המניות והמוניטין וכל רכושה של חברת פלטין בע"מ היו כבר משועבדים" (סעיף 34 לכתב התביעה) רק לאחר ששילם כבר עשרות אלפי שקלים, והמניות עדיין לא נרשמו על שמו. לטענת ברילנט בשל העובדה שמצבה הכספי של החברה לא גולה לו, אך הוא היה מעוניין גם להבטיח את השקעותיו, וגם להוביל לשגשוג החברה הוא השקיע ביום 26.9.97 250,000 ₪ נוספים. על כן ברילנט תובע החזר של כל הכספים ששילם למנשה בגין החברה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים, החזר של ההשקעה הנוספת וכן, הוצאות שהוציא לטענתו לצורך בירור מצב החברה, ברשם החברות. בסה"כ הקרן של רכיבי תביעה אלו המפורטים בסעיפים א' עד ה' לסעיפי הסעדים, עולה על 340,000 ₪.
אפתח ואומר כי בניגוד לתמונה שברילנט ניסה להציג, לפיה מנשה הטעה אותו, הרי שבחקירה הנגדית של ברילנט התברר כי לא מניה ולא מקצתיה, והתמונה העובדתית הינה שונה מן הקצה אל הקצה.
העובדה שמניותיה של חברת פלטין והמוניטין שלה היו משועבדים היא עובדה שנרשמה ברשם החברות, עוד בטרם התקשר ברילנט עם מנשה, ועל כן היה עליו לדעת פרטים אלו. לא מדובר במידע שהיה בחזקתו של מנשה בלבד, אלא במרשם ציבורי, שפתוח לכל, וגם ברילנט היה יכול לעיין בו ולברר את מצבה של החברה. (ראו, עא 261/88 בנק המזרחי המאוחד נ' זלמן רוזובסקי , מח (2) 102 ). לא ברור הכיצד ברילנט ידע כמה מניות יש לחברה, מי הם הבעלים הרשומים שלה, ואף ידע כי המניות לא מועברות על שמו במועד, אך כל אותו הזמן לא הסתכל כטענתו במרשם, ולא ידע שהמניות והמוניטין משועבדים לבנק.
עוד התברר בחקירה הנגדית כי ברילנט היה בשעתו בעל ניסיון עסקי רב. בנוסף לעבודתו כשכיר בעיריית ירושלים, הוא ניהל כאמור כעוסק מורשה עסק בשם "בית המוצר", היה בעליו של סופרמרקט (אשר נכשל כלכלית לאחר מכן, ונסגר), היה הבעלים של משאיות ורכבים מסחריים, וכן בעל 5% ממניותיה של חברה בורסאית. מכאן שהניסיון של ברילנט להציג את עצמו כמי שלא הבין בעסקים, והיה חסר ניסיון, חוטא לאמת.
אף התברר בחקירה הנגדית כי כל המידע שאינו פומבי, ושסופק לברילנט על ידי מנשה היה נכון ומדויק. מנשה סיפר לברילנט על החוזים שיש לפלטין ועל ההתקשרויות שלה, הן עם ספקים והן עם לקוחות, סיפר לו על רישיונות הייצור שיש לפלטין, ומידע זה היה אמין.
מה גם שהתברר מחקירתו הנגדית של ברילנט ומהנספחים שהוגשו על ידו 1246 ו-39 כי ההצעה הכספית שהציע בתחילה היתה יותר טובה למנשה, מההצעה העסקית שנחתמה בסוף. בעוד שבתחילה הוצע כי ברילנט ישלם 120,000 ₪ תמורת 50% מהמניות הרי שבסופו של יום שילם 80,000 ₪ כנגד 80% מהמניות. הסבריו של ברילנט בעניין זה היו מאוד לא משכנעים:
"ש. מדוע יש שוני בין המסמכים 1246 שבו התכוונת לשלם עבור 50% תמורה של 120,000 ₪ מול מסמך שאצלך נספח 39 , ששם מדובר על 80% מהמניות בתמורה של 80,000
ת.(מעיין במסמכים) ב- 2/7 למשה היה 50% מהמניות ואני נתתי סכום עירבון, זה לא כסף, עבור המניות שלו שהיה לו שהוא הצהיר יש לו 50% . בהסכם השני הוא טען שעבד יוצא ולכן ההסכם הוא כך שכולל את 30% נוספים שהוא קונה מעבד.
ש. איך השווי ירד?
ת. למה, איפה זה כתוב ?120,000 זה רק צ'ק לביטחון (מקריא) והוא בסכום ששווה ל50%- מניות פלטין. כלומר אם לא תבוצע עסקה שתהיה ומשה מנשה יחליט להחזיר לי את הכסף, אבל זה לא משקף את שווי החברה.
ש. אני מבין מדבריך שההבדל משני המסמכים הותנה בשאלה אם עבד בפנים או בחוץ?
ת. מעיין במסמכים אני מבקש שתחזור על השאלה.
ש. חוזר על השאלה.
ת. ההבדל שמסמך אחד הוא התקשרות ואחד הוא טרום" (עמ' 15 לפרוטוקול).
דא עקא שבנספח 1246 מצויין במפורש כי מדובר בשיק בטחון על סך 120,000 ₪ "והוא בסכום השווה ל-50% ממניות פלטין בע"מ ... השיק ניתן עלי ברילנט יוסף, ומשה מנשה מתחייב להבעיר את כל מניותיו... עם תשלום הסך בפועל. כמו כן ללא כל התחייבות מצידו של ברילנט יוסף ניתן לפלטין קוסמטיקה בע"מ סך של 250,000 ₪ לצורך שמירת הכסף בבנק ועל מנת שלא יחזרו שיקים...".
כלומר, בעקבות המשא ומתן, הסכום שברילנט שילם בפועל בגין המניות של פלטין היה נמוך מזה שהציע מלכתחילה, תנאי ההתקשרות שופרו לטובתו, והוא אף הפך לבעל השליטה בחברה. ההסברים שהוצגו על ידי ברילנט במהלך חקירתו הנגדית, סותרים באופן בוטה את האמור במסמכים אלו, ומערערים את טענתו כי לא קיבל מידע על מצבה של חברת פלטין.
בסעיף 39 לתצהירו טוען ברילנט כי נאלץ להפקיד בחשבון החברה בבנק 250,000 ₪ וזאת מעבר לסכום שבו רכש את המניות, ומבלי שצפה השקעה זו, וזאת נוכח גילוי מידע חדש. גם טענה זו חוטאת לאמת, שכן על פי נספח 1246 ברילנט ידע עוד בטרם נחתם ההסכם עם מנשה, כי יהיה עליו להפקיד כסף בבנק "כדי ששיקים לא יחזרו" והסכום, אף הוא, היה גלוי וידוע. הטענה של ברילנט כי ההחלטה שהוא יפקיד את הכספים התקבלה למעשה שלא על דעתו, ותוך אילוצו, היא טענה שטוב היה אלמלא נטענה. כזכור ברילנט היה בעל 80% ממניות חברת פלטין, ובעל 80% מקולות ההצבעה בה.
יש לציין כי לברילנט היה עניין מיוחד בעסקה עם מנשה, וברכישת פלטין, שכן "בית המוצר" שבבעלותו מכר מוצרי קוסמטיקה, ועל כן העסקים היו סינרגטיים. מטעם זה גם החתים את פלטין על התחייבות של 50 שנה לספק מוצרים לבית המוצר. כלומר העסקה היתה בעלת שווי כלכלי מיוחד לברילנט.
ברילנט לא הזמין לעדות את רואה החשבון של חברת פלטין, חרף העובדה שהמשיך לעבודה עימו גם לאחר שההסכם נכרת ואפילו לאחר שמנשה עזב את חברת פלטין. אי העדת העד, אשר היה יכול לשפוך אור על מצבה הכספי של פלטין לפני ההתקשרות עם ברילנט, ועל המידע שניתן לברילנט בשעתו, נזקפת בוודאי לחובתו של ברילנט.
התובעים היו ערים לכך שעדות זו הינה חסרה, ועל כן טענו בסיכומיהן כי בית המשפט הגביל אותם באורח קשה, במספר העדים שיכלו להביא מטעמם. טוב היה אלמלא טענה זו היתה נטענת. התובעים הגישו כחמש בקשות שונות להעדת עדים, כאשר העדים השתנו מעת לעת בבקשות השונות. כאשר התבקשו, שוב ושוב, להבהיר את הרלבנטיות של העדים לתביעה לא עשו כן, ובסופו של יום קבעתי כי יוכלו להעיד שני עובדים של חברת פלטין ושני עדים חיצוניים. לעדות מטעם התובעים הגיע עובד אחד בלבד, ולא הגיע אף עד חיצוני. יש לציין כי התובעים מעולם לא ביקשו בבקשות שהוגשו לי להעיד את רואה החשבון של החברה, ודבר זה כאמור נזקף לחובתם.
על כן אני קובעת כי ברילנט לא הרים את הנטל ולא הוכיח כי מנשה הסתיר ממנו מידע הוא הפר את חובות הגילוי בשלב הטרום חוזי.
מחמת הזהירות אוסיף ואציין כי הטענה של ברילנט שנאלץ לשלם בשנת 1997, 250,000 ₪ נוספים, בשל אי ידיעה על השעבודים, היא עילת תביעה שהתיישנה, שכן מידע זה היה גלוי וידוע לברילנט לכל המאוחר במועד התשלום, ואין המדובר בנזקים שהתגבשו לאחר מכן.
משכך התביעה לסעדים א' עד ה' נדחית.
הפרת הסכם המסגרת:
ברילנט ומנשה טוענים כל אחד כי הסכם המסגרת הופר על ידי הצד שכנגד. הצדדים הכבירו מילים בעניין זה, ושקלתי את טענותיהם בכובד ראש, והתרשמותי היא כי מערכת היחסים הקצרה שהיתה בין הצדדים עלתה על כמעט מהרגע הראשון על השרטון. ברור מן העדויות שנשמעו בפני כי הצדדים לא הצליחו לפתח מערכת של יחסי אמון ועבודה תקינים ושניהם למעשה הסכימו לביטול הסכם המסגרת, אף כי לא היתה הסכמה לאופן ביטולו.
מנשה הודיע מספר פעמים כי ההסכם מופר, התריע בטרם ביטולו, והודיע פעמיים על ביטולו. פעם אחת במכתב שנוסח על ידו וכחודש לאחר מכן במכתב שבא כוחו ניסח. אף כי ברילנט טוען ששלח מכתב שבו הודיע כי הוא מסרב לביטול, ואף כי דיני החברות אינם מאפשרים ויתור חד צדדי של בעל מניות על מניותיו, הרי שברילנט עצמו טוען כי כינס את האסיפה הכללית ודילל את אחזקותיו של מנשה. כלומר באופן מעשי במהלך החודשים אוגוסט ספטמבר 1998 מנשה הפסיק לעבוד בחברה, ולהשקיע בה ממרצו ומניסיונו, ואחזקותיו בחברה דוללו לכדי 0.1% מבלי שהוא קיבל תמורה בגינן. יש לציין כי בכך סיכל ברילנט את האפשרות של מנשה למכור את המניות לצד שלישי, ופגע למעשה במשא ומתן שמנשה ניהל באותה עת. אך היות והאופציה של דילול מניותיו של מנשה, היתה פתוחה בפניו, ומנשה לא טען דבר בעניין זה, הרי שאני רואה בכך הסכמה בפועל לסיום השותפות.
היות ואיש מן הצדדים לא התריע בזמן אמת כנגד צעדים אלו, ולא פעל למניעתם, הרי שאני קובעת כי היתה למעשה הסכמה שמנשה יעזוב את החברה וברילנט יקבל את מניותיו בחברה, על כל המשתמע מכך, הן מבחינת זכויות והן מבחינת חובות.
על כן אני דוחה את דרישותיו של ברילנט לפיצויים כתוצאה מהפרת הסכם המסגרת, כפי שעוד אפרט להלן, ואף דוחה את דרישתו לקבל החזרה בגין ההוצאות המשפטיות שנדרש להוציא לדעתו לשם טיפול בהפרה (סעיף כג' לסעדים). אוסיף ואציין למעלה מן הצורך, כי בעניין ההוצאות המשפטיות הפנה ברילנט לדרישת תשלום מחודש פברואר 1999 שבה רק מצויין על ידי עורכת הדין "נא לשלם שכר הטרחה המגיע" (נספח 565). כדבר שבשיטה הפנה ברילנט לעוד עשרות נספחים סמוכים אך באף אחד מהם אין ראיה לכך ששילם את הסכום הנטען, או ששכר טרחה זה היה בגין ייעוץ משפטי בכל הנוגע להפרה.

התביעה לפיצוי בגין הוצאות שהוצאו לצורך הפעלת החברה:
התובעים אינם מבחינים בין הוצאות שחברת פלטין הוציאה, לעומת הוצאות שברילנט הוציא, ואף לא מבחינים בין הוצאות שהוצאו לפני שמנשה הודיע על ביטול ההסכם ולאחריו. יתר על כן, חלק מן ההוצאות הוצאו בפועל, ואילו חלקן טרם התגבש, ובכל זאת את כל סוגי ההוצאות הללו ברילנט מצפה כי מנשה ישלם לו.
אם נבחן את התביעה על ציר הזמן הכרונולוגי הרי שברילנט טוען כי למעשה לא הפך לבעלים של 80% ממניות החברה, עד שאלו נרשמו על שמו, ומכאן שלא היה צריך לשאת בהוצאות החברה עד לסוף חודש דצמבר 1997. טענה זו אין בה ממש, וטוב היה אלמלא נטענה, שכן הרישום ברשם החברות הינו דקלרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי. .(וראו לדוגמה: עא 4294/97 טוביה אובזילר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ , נו (2) 389) טענה זו נטענת בחוסר תום לב, שכן כבר בחודש ספטמבר 1997 הגדיל ברילנט את השקעותיו בחברה, בסכום משמעותי של 250,000 ₪, דבר המעיד על כך שהבין את זכויותיו בחברה, וזאת עוד בטרם הרישום הפורמאלי.
ברילנט צירף לנספחים וחזר וצירף לסיכומים מטעמו, החלטה של דירקטוריון חברת פלטין ושל בעלי מניותיה, קרי שלו עצמו, לפיה הוא רשאי לתבוע בשם החברה כספים שמנשה חייב לה, ובנוסף הוא טוען כי חלק מהכספים שחברת פלטין שילמה לכאורה, שולמו בפועל מכיסו.
אפתח ואומר כי ההתרשמות הכללית מהתנהלותו של ברילנט, ומעדותו היא שהוא לא ניסה כלל להקטין את נזקיו או את נזקיה של חברת פלטין. יתר על כן, קיים קושי אינהרנטי בכך שעל אף שכנגד פלטין התנהלו מספר הליכים משפטיים הוא לא צירף מעולם את מנשה כצד ג', ורק בחלוף מספר שנים ממועד סיום ההליכים בפשרה, נזכר לתבוע אותו במסגרת הליך זה.
כך למשל, בסעיף טו' לסעדים דורש ברילנט פיצויי בגין הוצאות משפטיות שהיו לבעל הבית של הנכס שבו שכנה פלטין, כאשר תבע שכר דירה מחברת פלטין. ברילנט אף תובע את ההוצאות שחברת פלטין עצמה הוציאה (או שהוא הוציא מכיסו כדי להתגונן מתביעה זו). נראה על פי המסמכים כי בסופו של יום אכן שכר הדירה שולם בעקבות הליכים אלו, ועל כן לא ברור מדוע ברילנט לא הקטין את נזקיו, בכך שהיה משלם אותו מיד או מפנה את הנכס. יש לציין כי כל זמן שחברת פלטין המשיכה להחזיק בנכס, ובוודאי לאחר שמנשה הודיעה על ביטול ההסכם, וברילנט דילל את אחזקותיו, הרי שחברת פלטין ו/או ברילנט הם שנהנו מהנכס.
על כן רכיב תביעה זה נדחה.
דוגמאות נוספות לכך מצויות בסעדים הנדרשים בסעיפים טז עד כב, ו-נא עד נב לכתב התביעה הכוללים דרישה של השבה מלא של כל ההוצאות שחברת פלטין או ברילנט, "נאלצו" להוציא בגין חשמל, הוצאות טלפונים סלולריים וקווים, פזומט, הוצאות משרדיות, אחזקת ותיקוני רכב ,קניית חומרי ניקיון כיבוד ואש"ל וכן שכר עובדים ותלושי שי עבורם. ראשית יצוין כי חברת פלטין בניהולו של ברילנט מעולם לא ערכה מאזן, ועל כן אין בידי לדעת אם הוצאות אלו הוצאו בפועל, ואף אין בידי ראיות בשאלה אם החברה התקזזה בעניין הוצאות אלו מול מס הכנסה. כבר מטעם זה ראוי היה לדחות את התביעה. שנית, מדובר בהוצאות שהוצאו לפחות בחלקן הארי לאחר שמנשה הודיע על עזיבת החברה, ולאחר שברילנט דילל את חלקו של מנשה לעשירית האחוז. מכאן שהטענה כי צריך לגלגל את ההוצאות לפתחו של מנשה או חלקן הן פועל יוצא של העובדה שמנשה עזב את החברה, אין בה ממש.
בהסכם המסגרת שנכרת בין הצדדים לא התחייב מנשה להמשיך ולהשקיע כספים בחברה, וגם התנהגות הצדדים בין המועד שבו נחתם הסכם המסגרת לבין המועד שבו הוא בוטל על ידי מנשה, אינה מעידה על התחייבות כאמור. כל ההשקעות שהיו נחוצות עד לשלב ההוא בוצעו על ידי ברילנט, וכאשר ברילנט היה מעוניין בהשקעת סכום גדול נוסף בחברה, הוא דילל את אחזקותיו של מנשה. על כן לא מצאתי כי יש בסיס לדרישה שהיום ובדיעבד מנשה יישא בהוצאות חברת פלטין. מבחינת דיני התאגידים, כאשר ברילנט החליט באסיפה הכללית לדלל את אחזקותיו של מנשה, כנגד השקעותיו, אף אם בהחלטה זו לא כלל את כל ההשקעות שהיום הוא טוען להם, הסכים לכך שמנשה לא ישקיע עוד כספים בחברה פלטין. מכיוון אחר ניתן לומר כי מנשה "נקנס" או "נענש" על כך שלא השקיע עוד כספים בחברת פלטין, ועל כן אחזקותיו דוללו. כך או כך לא מצאתי כל עילה לחייב את מנשה בהוצאות שהשקיע ברילנט, לטענתו, בחברת פלטין. מה גם שברילנט היה יכול להקטין את נזקיו והוצאותיו, מרגע שמנשה הודיע על יציאתו מהחברה.
על כן גם רכיבי תביעה אלו נדחים על ידי.
גם בסעיפים כו עד לא, ולג עד לד דורש ברילנט החזר על הוצאות שהוציאה חברת פלטין לצורך המשך תפקודה כטענתו, ושהוא שילם מכיסו לספקים ועובדים. אומר מיד כי סכומים אלו לא גובו כולם בחשבוניות וקבלות, חרף העובדה שברילנט הגיש למעלה מ-1,400 מסמכים כנספחים לתצהירו. במהלך ישיבת ההוכחות טען ברילנט שמנשה לקח עימו את ספרי החשבונות, אך אני דוחה טענה זו, שכן אין לה שמץ ראיה ולטעמי אילו היה בה אמת היה ברילנט נוקט בצעדים מיידים עוד בשנת 1998. עוד אציין שהטענה אינה רלבנטית לחלק ניכר מן הסכומים הנתבעים בסעיפים אלו, שכן התשלומים לכאורה בוצעו לאחר שמנשה עזב את החברה, ומכאן שבידי ברילנט היו צריכות להיות כל הראיות לתשלומים אלו. במועד ההוכחות ברילנט ניסה גם להציג חשבוניות וקבלות נוספות, אך בשים לב להליכי הגילוי הארוכים והממושכים שהיו בתיק זה, ובשים לב להיקף המסמכים שצורפו לתצהירו, הבקשה נדחתה על ידי.
כך או כך, אף אם היו בידי ברילנט מלוא הראיות כי שילם את הסכומים דנן, הרי שהייתי דוחה את דרישותיו, וזאת מן הטעמים שפירטתי דלעיל: אינני סבורה כי מנשה היה אמור להמשיך ולהשקיע בחברת פלטין עוד כספים, במיוחד לא לאחר שברילנט דילל את חלקו באחזקותיה, ובוודאי שלא על פי שיקול דעתו הבלעדי של ברילנט. למעלה מן הצורך אציין כי ברילנט אינו דורש את השתתפותו של מנשה על פי חלקו היחסי בשיעור של 20% מגובה ההוצאות או 0.1% מהן, בהתאם לתקופה, אלא סבור שעל מנשה לפצות אותו בגין מלוא ההוצאות שהוציא. לדרישה זו אין בסיס לא בדיני החוזים, לא בדיני הנזיקין ולא בדיני החברות.
לעיין סעיף לב לסעדים הרי שבמועד הגשת התביעה מדובר היה בסעד תיאורטי שעוד טרם התגבש, שכן ברילנט עצמו הודה כי מדובר בדרישת חוב של רואה החשבון מחברת פלטין, אך זו טרם שולמה. יש לציין כי אם מדובר בדרישת חוב מהשנים 1995 ו-1996, הרי שבשנת 2005, כאשר ברילנט הגיש את התביעה, חברת פלטין היתה יכולה כבר לטעון להתיישנות החוב ולהקטין את נזקיה. למעלה מן הצורך אציין כי מהמסמכים שברילנט צירף לתצהירו עולה כי לא נשלחה דרישת חוב יזומה על ידי רואה החשבון, אלא ברילנט הוא שפנה אל רואה החשבון, וביקש תחשיב של כל חובות העבר( נספחים 112-113) אך כלל לא שילם אותם.
מכאן שגם רכיב תביעה זה נדחה.
בסעיפים לה עד לו לכתב התביעה דורש ברילנט החזר חובות למכבי אש וקנסות שלטענתו שולמו על ידו מכיסו הפרטי.
בכל הנוגע לתשלום למכבי האש מפנה ברילנט לנספח 110 שכותרתו התראה מיום 11.11.01 בגין חוב משנים קודמות. ההתראה עצמה לא כוללת פירוט בגין אלו תשלומים או שנים מדובר, וההתראה כשלעצמה אין בה כדי להעיד שהחוב שולם. על כן ברילנט לא הוכיח כי החוב הוא חוב שעל מנשה לשאת בו או כי הוא הוציא מכיסו את הסכום האמור, ותביעה זו נדחית.
בעניין הקנסות הרי שברילנט טוען כי מדובר בקנסות בסכום כולל של 1,820 ₪ שהיה על חברת פלטין או מנשה לשלם, והוא נאלץ לשלם אותם מכיסו. בתצהירו טוען ברילנט כי יש מסמכים התומכים בדרישה זו אך הוא מפנה לכל המסמכים שצורפו לתצהיר, מבלי להפנות לקנסות עצמם ולאישור על תשלומם, ועל כן אני קובעת כי הוא לא הרים את הנטל, ולא הוכיח גם רכיב תביעה זה.
על כן הבקשה לפסיקת פיצויים כמפורט בסעיפים לה ו-לו - נדחית.
בסעיפים מה עד מז דורש ברילנט החזר של כספים שרשויות שונות במדינה דרשו ממנו כקנסות בגין אי הגשת דוחות על ידי חברת פלטין למס הכנסה, חובות לביטוח לאומי ואי דיווח ואי תשלום אגרה לרשם החברות. ראשית, בחקירה הנגדית של ברילנט התברר למשל כי החוב לרשם החברות לא שולם מעולם, וכבר מטעם זה ראוי כי רכיב תביעה זה ידחה. שנית, כאשר ברילנט דילל את מניותיו של מנשה בחברת פלטין, היה זה לאחר שהיה פעיל בחברה כבר שנה וידע או היה עליו לדעת על היקף חובותיה. מכאן שברילנט לקח על עצמו את חובותיה של חברת פלטין במועד הדילול ואין הוא יכול לחזור ולדרוש ממנשה כי ישא בחובות אלו.
בנוסף, הטענה שהחובות לא שולמו בגלל מסמכים שמנשה או הנתבע 2 העלימו, היא טענה שנדחתה על ידי מן הפן העובדתי. אזכיר כי הנתבע 2 הפסיק כל קשר עם החברה במהלך יולי 1997 (לכל המאוחר) ומנשה במהלך חודש אוגוסט 1998, מכאן שקשה לקבל כי שניהם העלימו מסמכים בגין תקופות שונות, ואף תקופות שקדמו למועד היווצרות החוב. אזכיר כי ברילנט עצמו לא דאג לכך שחברת פלטין תגיש דוחות, גם בתקופה שזו היתה בניהולו הבלעדי, ואף לא הזמין לעדות את רואה החשבון. מנגד, מהמסמכים שצורפו על ידי ברילנט לתצהיר עולה כי היו בידיו מסמכים רבים אך אלו הוחזקו בחוסר סדר והקפדה.
בסעיפים מח עד מט טוען ברילנט כי הוא אפשר לחברת פלטין להשתמש במשאיות ורכבים מסחריים שבבעלותו, ועל כן הוא דורש דמי שימוש ראויים ואת החזר התשלומים עבור ביטוחי החובה. כאמור דלעיל, ברילנט תובע בגין מלוא התקופה שחברת פלטין היתה פעילה, בניהולו, וזאת גם בגין התקופה שתביעות בגינה התיישנו. אך אם לא די בכך הרי שכפי שציינתי לא מצאתי כי יש כל בסיס בדיני החוזים, הנזיקין או החברות לדרישה לתשלום ממנשה. הסכם המסגרת שתק בנוגע לשימוש ברכבים של מי מהצדדים, אך ברור מטענותיו של ברילנט עצמו כי חברת פלטין השתמשה גם ברכבים שלו וגם ברכב מסחרי שבבעלות מנשה. ההסכם גם אינו מציין כי כל צד יהיה זכאי לפיצויי בגובה דמי השימוש ברכבים אלו. ההסכם שותק בכל הנוגע לשימוש זה, ונראה כי כוונת הצדדים היתה שכל אחד יעמיד את האמצעים העומדים לרשותו לשימוש החברה. לאחר שמנשה עזב את החברה, ודולל ממנה, לקח על עצמו ברילנט את הוצאות החברה, והוא המשיך להוציא אותן מתוך תקווה שהחברה תהיה רווחית. אין הוא יכול היום לגלגל את ההוצאות הללו לפתחו של מנשה, לא בגין התקופה שהסתיימה עם דילול זכויותיו (וחובותיו) של מנשה, ובוודאי שלא בגין התקופה שלאחריה.
בנוסף טוען ברילנט בסעיף נ לסעדים כי נגרמו לו הוצאות משפטיות רבות כתוצאה מכך שחברת פלטין נתבעה על ידי הבנק הבינלאומי הראשון ואילו הוא נתבע כערב. במסגרת תצהירו חוזרת ונשנית טענה כי מנשה הפר את התחייבותו לחתום כערב לחברה ועל כן נאלץ ברילנט לחתום כערב יחיד, ובסופו של יום לחתום כערב יחיד. טענה זו היא בלתי מהימנה לחלוטין שכן מכתב התביעה שהגיש הבנק כנגד חברת פלטין וברילנט (ת.א. 64239/00, צורף כנספח 1474) עולה כי ברילנט חתם על ערבות רק ביום 16.11.98, כלומר לאחר שדילל את אחזקותיו של מנשה בחברה.
יתכן כי הדילול היה בפועל במועד מאוחר יותר, כפי שטען מנשה, והפרוטוקול "תוקן" כך שישקף מועד נוח יותר לברילנט ולחברה, אך יתכן גם שהחתימה על הערבות היתה כאשר ברילנט היה למעשה בעל למעלה מ-99% מהמניות. כך או כך, טענות אלו אינן יכולות עובדתית לחיות זו לצד זו, ועל כן כל תביעה הנובעת מהחתימה על הערבות, נדחית.
פיצוי בגין גביית תשלומים מלקוחות:
הסעד המבוקש כנגד מנשה בסעיף ו' לרשימת הסעדים הוא החזר הכספים שמנשה גבה מלקוחותיה של פלטין ובהם 30,000 ₪ שמנשה גבה מניקוי הגליל, ובגינם גם ניקוי הגליל נתבעת, ועוד 50,000 ₪ שניגבו ממוחמד אל אשכר בעזה, 39,000 ₪ מריבחי רנטיסי מעזה, ו-70,000 ₪ מפיאאז מא-רם.
מנשה מודה כי גבה מניקוי הגליל 30,000 ₪ וכפי שציינתי דלעיל ניקוי הגליל דאגה כי יהיה מנגנון שבו הכסף יהיה בנאמנות, למשך שלושה חודשים, וזאת עד שברילנט ו/או מנשה יסכימו להיכן יופקד.
אין חולק למעשה כי ניקוי הגליל שילמה את הסכום, ואף לבקשת ברילנט ביטלה את ההמחאה שנתנה למנשה מיד כאשר נודע לה שהשינויים במוטב על גבי ההמחאה, לא היו על דעתו של ברילנט. לא מצאתי כל יסוד או בסיס לטענה של ברילנט כי ניקוי הגליל עשתה יד אחת עם מנשה, כדי להבריח כספים מחברת פלטין. דווקא ניקוי הגליל פעלה כדין וכראוי, כאשר ביטלה את ההמחאה, והגיעה להסדר עם מנשה כי ההמחאה תהיה בנאמנות אצל בא כוחו.
ברילנט אמנם לא היה צד להסדר זה, אך הוא קיבל עליו הודעה באופן מיידי, ואף ניתנו לו שלושה חודשים תמימים כדי לפעול אם היה מעוניין לקבל את הכסף לידו. ברילנט, שהיה מיוצג באותה עת, לא מיחה על הסדר זה, ואף לא ניסה לגבות את ההמחאה. ברילנט טוען היום כי מנשה או בא כוחו דאז, זייפו את החתימה על גבי ההמחאה וכך פדו אותה. אין בטענה זו ממש, אין לה כל ראיה, מה גם שברילנט עצמו לא טוען כי פעל כדי למנוע את גביית ההמחאה. המכתב שנשלח אליו על ידי ניקוי הגליל נותר ללא תגובה והוא לא נקט בכל צעד משפטי, לא כנגד מנשה ולא כנגד ניקוי הגליל.

סעיף 6 לחוק המחאת חיובים, תשכ"ט-1969 קובע כי:
"חבותו של חייב ניתנת להמחאה, כולה או מקצתה, בהסכם בין החייב לבין הנמחה שבאה עליו הסכמת הנושה, זולת אם נשללה או הוגבלה עבירותה לפי דין".
100. הפסיקה התלבטה בשאלה אם המחאת חיוב יכול להיות על דרך ההתנהגות או שעליה להיות מפורשת. כך למשל כב' השופט בן יאיר: "הדין מחייב שתבוא הסכמה פוזיטיבית של הנושה להמחאת חבות". ( תא (ת"א) 4886/85 עירית ראשון לציון נ' ראשון עילית חברה להשקעות ולבנין בע"מ 01/11/93).

101. מנגד, כב' השופטת בן-פורת ציינה בספרה כי:
"לביצוע המחאת חבות נדרש הסכם בין החייב לנמחה... הסכמת הנושה אינה צריכה בהכרח להיות מפורשת, ודי אם ניתן להסיקה מכללא ממעשיו או מהתנהגותו".(חוק המחאת חיובים, התשכ"ט1969-, פירוש לחוק החוזים, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, ג' טדסקי עורך, התשל"ב, 29-28).

102. ועמדה זו קיבלה הד בפסקי דין שונים " חוק המחאת חיובים אינו קובע דרישה צורנית דווקנית להמחאת חבות ואינו מחייב במילוי דרישות פורמליות כלשהן. משום כך, המחאת החבות יכולה להעשות בכתב. בעל פה ואף בהתנהגות (ר' בש"א 13318/03 אמות השקעות בע"מ נ' המשביר לצרכן בע"מ (בהקפאת הליכים), תק-מח 2004(2), 2006). עא (ב"ש) 69/78 כהן יששכר נ' סויסה שלמה, תשל"ט (2) 248).

103. בעניינו מכלול הנסיבות מעיד כי ברילנט הסכים להמחאת החיובים. חברת פלטין באותה תקופה, ואף חודשים לאחר מכן המשיכה לעבוד עם ניקוי הגליל, מכאן שלשני הצדדים היה ענין בהמשך יחסי עבודה תקינים. העובדה שברילנט לא ניסה למנוע את הסדר הנאמנות, למרות שבתחילה התנגד לכך שמנשה יקבל את הכסף, ולא עשה דבר במשך שלושה חודשים מעידים לטעמי על הסכמה כי הכסף יועבר למנשה, וזאת במגרת התחשבנות כוללת בינו לבין ברילנט. יתר על כן, גם כאשר היחסים בין חברת פלטין לניקוי הגליל, הגיעו לידי משבר, וברילנט נאלץ לתבוע את ניקוי הגליל, הרי שהוא לא תבע דבר בגין המחאה זו. התנהגות זו, הקרובה יותר לזמן אמת, מעידה אף היא על הסכמתו של ברילנט להמחאת החיוב.

104. התרשמותי היא כי ברילנט חזר בו מהסכמתו להמחאת החיוב, כשבע שנים לאחר שנוצר, כאשר כל עסקיו נסגרו, והוא הבין את גודל ההפסדים שנגרמו לו. על כן אני קובעת כי ברילנט הסכים להמחאת החיוב ומכאן שאין הוא יכול לתבוע היום את ניקוי הגליל או את מנשה : "לקביעה כי להמחאת חבות אין תוקף ללא הסכמתו של הנושה, משמעות כפולה: לנושה עומדת עדיין זכות תביעה נגד החייב המקורי לקיום החיוב, ומנגד, אין הוא רשאי לתבוע את הנמחה לקיים את החיוב. ראו ספרו של שלום לרנר, המחאת חיובים עמ' 111 פסקה 8.24. על כן התביעה כנגד ניקוי הגליל ומנשה גם בעניין זה נדחית.

105. בכל הנוגע לתשלומים שהתקבלו משלושה ספקים נוספים הפנה התובע בתצהירו לנספחים 40-41, וכפי שעשה בעניינים קודמים, הוא הפנה גם לכל הנספחים המופיעים בתיק. מעיון בנספחים 40-41 עולה כי אין להם שום קשר לספקים והם עוסקים בחישובי שכר טרחה של עורכי דין. גם נספחים נוספים אליהם הפנה התובע באופן כללי בתצהירו, כאשר טען שמנשה קיבל כספים מלקוחות, אינם מעידים על דבר, שכן מדובר ברישומים של סחורה כאשר לא ברור כלל אם עסקינן בסחורה שסופקה, למי היא סופקה, ומה היתה התמורה בגינה ולמי שולמה. (נספחים 745-747).

106. ברילנט לא הזמין לעדות את אותם לקוחות שלטענתו לא שילמו ישירות לחברת פלטין, ואילו מנשה הציג תצהירים מטעמם אלו נמשכו מהתיק. במסגרת החקירה הנגדית ניסה ברילנט להגיש מאזנים של חברת פלטין שאינם כוללים את אותם לקוחות, כראיה לכך שאם לקוחות אלו שילמו כספים הרי שלא שילמו אותם לחברת פלטין. יש לציין כי ברילנט וחברת פלטין לא צירפו מאזנים לתביעה או לתצהירים, לא גילו אותם במסגרת גילוי מסמכים וברילנט אף טען כי מנשה והנתבע 2 הוציאו מסמכים משליטת החברה, ועל כן לא יכלה לערוך מאזנים. ברילנט הוסיף וטען כי רואה החשבון של החברה לא הכין מאזנים, בשל אי תשלום שכרו, ושרשויות המס דורשות ממנו כספים גם כן בשל אי הגשת המאזנים. אך לפתע בישיבת ההוכחות ביקש להציג מאזנים, ללא כל הסבר מדוע לא גולו עד לאותו מועד. משכך דחיתי את הבקשה להציג את המאזנים בחקירה הנגדית של מנשה, ואסתפק בכך שאזכיר כי על ברילנט הנטל להוכיח כי כספים לא שולמו לחברה.

107. במסגרת תצהיר העדות הראשית מטעמו הפנה ברילנט לחקירת משטרה שבה נחקר מנשה, בעקבות תלונה שברילנט הגיש( נספחים 515-517). כפי שהתברר ממכלול העדויות עולה כי ברילנט מצא בסביבות שנת 1999 מארזים מזוייפים שנושאים את השם "פלטין" והגיש תלונה כנגד מנשה וכנגד אדם בשם סמי אברג'יל. בחקירתו במשטרה, מנשה שיתף פעולה עם החוקרים והודה כי מכר מוצרים לסמי אברג'יל ללא תוויות, והכחיש כי העתיק מוצרים של חברת פלטין. במשתמע הודה מנשה כי את הכספים בגין מכירה זו שלשל לכיסו, אך לא ברור מהעדות אם המוצרים יוצרו בתקופה שבה עוד היה בעל מניות ועובד של חברת פלטין אם לאו.
108. המשטרה התעניינה בשאלת זיוף המוצרים, ולא בהתחשבנות בין מנשה לחברת פלטין, או כל גורם אחר, והגישה כתב אישום בגין הזיוף רק כנגד אותו סמי אברג'יל.

109. ברילנט הפנה לחקירה זו הן כאשר טען שמנשה זייף מוצרים עם שיק ועם ניקוי הגליל, והן כאשר טען שמנשה שילשל כספים של החברה לכיסו. כאמור ההודעות במשטרה לא תומכות בטענה כי מנשה זייף מוצרים ואף אין בהן כדי להוות ראיה לכך שמנשה מכר מוצרים שיוצרו במפעל של פלטין ללקוח אחד (לפחות) ושילשל את הכספים לכיסו.

אף כי הודעות אלו היו בידי ברילנט הוא לא תבע בגין המוצרים שמנשה סיפק לאברג'יל, אלא תבע בגין מוצרים שמנשה סיפק לטענתו ללקוחות אחרים. טענות אלו לא הוכחו כלל, וכאמור לא נתמכו לא במסמכים ולא בעדים, ועל כן אני קובעת כי דינן להידחות.
מסקנתי היא איפוא שמנשה גבה רק 30,000 ₪ מניקוי הגליל, וזאת כפי שקבעתי על פי הסכמתו של ברילנט.
התביעה בגין זיוף מוצרים לכאורה:
חברת וולה הגרמנית הגישה ביום 8.4.98 תביעה כנגד חברת פלטין, בטענה שחברת פלטין ייצרה מוצרים שמחקים את מוצריה. לתביעה נילוותה בקשה למתן צו לכינוס כל המוצרים, ואכן כונס מטעם בית המשפט הגיע ביום 9.4.98 למפעלה של חברת פלטין ואסף קופסאות שנחזו להראות כמוצרים של וולה. על פי דו"ח החיפוש (נספח 424 לתצהיר התובע) נתפסו במקום כ-6 ארגזים שכוללים 404 קופסאות ממולאות שעל גביהן הסמל שכנגדו טענה וולה, ונתפסו עוד 520 מכסים ו-1994 אריזות ריקות עם אותם סמלים.
זמן קצר לאחר מכן חתם ברילנט בשם חברת פלטין על הסכם פשרה עם חברת וולה שמכוחו שילמה פלטין 20,000 ₪ וצו המניעה הזמני שניתן כנגדה הפך לקבוע.
ברילנט טוען כי ייצור מוצרים אלו התבצע על דעתו הבלעדית של מנשה, תוך שהוא מסתיר ממנו את החיקויים, שכן באותה עת הוא עצמו היה במילואים. ניתן אכן מבחינה משפטית לחייב בעל מניות או מנהל בחברה בעוולותיה של החברה (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994); אירית חביב-סגל דיני חברות 346 – 350 (2007); ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 42 – 43 (2003)), אך זאת כאשר מוכח כי אותו מנהל הוא שביצע את העוולות. בעניינו קיימים מספר קשיים להוכחה זו, ראשית התביעה של וולה לא הוכחה מעולם שכן חברת פלטין התפשרה, ובכך לקחה על עצמה אחריות בגין העוולות. יצוין כי לא מדובר בהעתקה וזיוף של הסמל של וולה, אלא יצירת מדבקות בעלות ד מיון מסוים לאותו סמל. השאלה אם הסמל שייצרה פלטין הוא בגדר גניבת עין, מעולם לא התבררה. שנית, אין כל הוכחה לכך כי דווקא מנשה הוא שביצע את העוולה או שברילנט כלל לא ידע ממנה. העובדה שברילנט היה בשירות מילואים בן 3 שבועות, כאשר התבצע החיפוש בחברה, אין בה כדי להפוך את מנשה לאחראי הבלעדי לייצור המדבקות. יתר על כן, היות ועסקינן בכמות גדולה של מוצרים שנתפסו במקום, הרי שספק בעיני אם ברילנט עצמו לא ידע עליהם. על כן הטענות בעניין זה והבקשה לפסיקת סעדים כמפורט בסעיפים כד וכה לכתב התביעה נדחית.
התביעה הנפרדת כנגד ניקוי הגליל:
ברילנט או חברת פלטין תובעים מניקוי הגליל גם תשלומים שלא שולמו לטענתם, חרף העובדה שחברת פלטין סיפקה את הסחורה. מדובר בשני סוגי תשלומים:
הראשון הוא בגין המחאה שחברת פלטין הציגה לדרישה בהוצאה לפועל, ובסופו של יום גבתה, והשני הוא בגין המחאה שחברת פלטין העבירה לניכיון בבנק הבינלאומי הראשון ובוטלה על ידי ניקוי הגליל. הבנק תבע את ניקוי הגליל ואת חברת פלטין בגין אותה המחאה ובסופו של יום חברת ניקוי הגליל נאלצה לשלם סך של 32,585₪ במקום סכום ההמחאה בסך 17,822 ₪. ברילנט תבע את הוצאותיו המשפטיות והממוניות בגין ההמחאות שחזרו, תוך התעלמות מכך שההמחאות בסופו של יום נפרעו במלואן.
יש לציין כי ברילנט תבע גם את מנשה בגין המחאות אלו, אף שמדובר בהמחאות שניתנו לאחר שמנשה כבר לא היה בעל מניות, ובגין סחורה שסופקה בסוף שנת 1998 תחילת 1999.
דין התביעה להידחות מכמה טעמים. ראשית, בסופו של דבר ההמחאות נפרעו, והוצאות בגין גביית כספים אלו, בין אם הוצאות מימון ובין אם הוצאות משפטיות, היו צריכות להידרש במסגרת ההליכים לגבייתם. שעה שההמחאות נפרעו במסגרת הסדרים ופסקי דין הרי שהדיון המשפטי בעניינן הסתיים. שנית, כאשר חברת פלטין נתנה את ההמחאה של ניקוי הגליל, לניכוי בבנק לאומי, היא ויתרה על זכויותיה בהמחאה (ויש להניח כי קיבלה על כך תמורה), ואין היא יכולה לדרוש את תמורת ההמחאה. ככל שהבנתי מחקירתו הנגדית של ברילנט, הרי שהוא מלין על כך שהבנק קיבל סכום שעולה על שווי ההמחאה, וסבור שההפרש היה צריך להשתלם לחברת פלטין. טענה זו תמוהה ביותר, שכן ברור מההליך שהתנהל ( בש"א 179126/04) כי הבנק אחז כשורה בהמחאה, והיה יכול לתבוע בגינה את מלוא סכומה המשוערך ואת הוצאותיו. ברילנט או פלטין לא אחזו יותר בהמחאה זו, ולא יכלו לתבוע בגינה דבר.
על כן התביעה נדחית.

דרישות כלליות ונוספות ממנשה:
לאחר שברילנט מנה ופירט בדקדקנות את הסעדים שהוא תובע ממנשה הוא הוסיף וציין כי הוא תובע 155,000 ₪ בגין הפסד הכנסה, בזבוז זמן ועוגמת נפש; 25,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות שהיו בגין מחדליהם של מי מהנתבעים; ו-150,000 ₪ נוספים ש" בית המוצר" תובע בגין הפרת ההסכם שהתחייבו לו מנשה והנתבע 2, כאשר הם ניהלו את חברת פלטין.
כלומר חלק ניכר מסכום התביעה הינו בגין נזקים כללים ולא מכומתים. כזכור ברילנט הכיר את מנשה, כאשר ברילנט ניהל את "בית המוצר הירושלמי" ורכש מוצרים מחברת פלטין. כל התחייבות של חברת פלטין ושל מנשה והנתבע 2 כבעליי החברה, נבלעה למעשה בהתחייבויות המאוחרות יותר שברילנט לקח על עצמו כאשר רכש את פלטין. כזכור חברת פלטין ממילא היתה במצב כלכלי קשה כאשר נרכשה על ידי ברילנט, וגם הניהול של ברילנט לא הצליח להציל אותה. כיום ברילנט מנסה להחזיר את הגלגל לאחור, ולטעון כי לעסק אחר שבבעלותו נגרמו נזקים כתוצאה מהתנהלותו של מנשה (והנתבע 2 שנמחק) בחברת פלטין. טענה זו היא חסרת כל יסוד בדין, לא הוכחה כלל עובדתית, והיא נטענת בחוסר תום לב קיצוני. על כן דינה להידחות.
נוכח כל האמור דלעיל בוודאי שאין ברילנט זכאי לפיצויי בגין נזק לא ממוני או להחזר הוצאות משפטיות בגין הליך זה. יוער כי אם ברילנט מכוון להוצאות משפטיות בגין הליכים אחרים שניהל בענייני פלטין, הרי שהוא תבע בגין הוצאות אלו בנפרד ורכיבי תביעה אלו זכו להתייחסות במסגרת פסק הדין.
סיכום והוצאות:
התביעות שחברת פלטין תבעה באופן עצמי את חברת שיק וחברת ניקוי הגליל ומשה מנשה נדחו במלואן. בשים לב לטרחה העצומה שחברת פלטין גרמה לנתבעים, ולהיקף הראיות והסיכומים שנדרשו במקרה זה, כאשר בסופו של יום התביעות נדחו במלואן, הרי שאני קובעת כי חברת פלטין תישא בהוצאות ובשכר טרחת הנתבעים באופן הבא:

א. לחברת שיק בגין הוצאות סך של 10,000 ₪, ובגין שכר טרחת עורך דין סך של 20,000 ₪ ( כולל מע"מ);
ב. למשה מנשה בגין הוצאות סך של 10,000 ₪, ובגין שכר טרחת עורך דין סך של 20,000 ש"ח ( כולל מע"מ);
ג. לחברת ניקוי הגליל בגין הוצאות סך של 12,000 ₪, ובגין שכר טרחת עורך דין סך של 23,000 ₪ ( כולל מע"מ);

בכל הנוגע לתביעתו של ברילנט כנגד מנשה, הרי שבסופו של יום ולאחר הליכים משפטיים מכבידים ביותר, מצאתי כי גם תביעה זו דינה להידחות. בשים לב להיקף ההליכים שהתקיימו בתובענה זו, להתמשכותה ולהוצאות הניכרות שנגרמו למנשה , הרי שאני קובעת כי ברילנט ישא בהוצאותיו של מנשה בסך של 15,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחו בסך 45,000 ₪ (כולל מע"מ).
ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ד, 15 מאי 2014, בהעדר הצדדים.