הדפסה

בר"מ 5671/17 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה - מינ...

החלטה בתיק בר"מ 5671/17 בבית המשפט העליון

בר"מ 5671/17

לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז

המבקשות:
1. פלונית

2. פלונית

נ ג ד

המשיבה:
רשות האוכלוסין וההגירה - מינהל אכיפה וזרים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בתיק עמ"נ 25000-02-17 שניתן ביום 11.6.2017 על ידי כב' השופטת נאוה בן-אור ובקשה לסעד זמני עד להכרעה בבקשת רשות הערעור

בשם המבקשות:
עו"ד מעין נייזנה

החלטה

1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית המשפט לעניינים מינהליים מיום 11.6.2017 (עמ"נ 25000-02-17, השופטת נ' בן-אור). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשות על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 15.1.2017 (ערר (י-ם) 1262-15, הדיין א' אלעד).

2. עניינה של הבקשה בהחלטת המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה – מינהל אכיפה וזרים, לדחות את בקשתה של המבקשת 1 (להלן: המבקשת) לקבלת מקלט מדיני בישראל, במתכונת של הליך מקוצר כמפורט להלן. המבקשת 2 היא ביתה הקטינה שנולדה בישראל.

תמצית העובדות והליכים קודמים

3. המבקשת, שהיא אזרחית אתיופיה ילידת 1979, נכנסה לישראל שלא כדין דרך גבול מצרים. בעיקרו של דבר, היא טוענת לזכאות לקבל מקלט מדיני בישראל.

4. על-פי הנטען בבקשה שהגישה לקבלת מקלט מדיני היא נכנסה לישראל כבר בשנת 2002, אך בריאיון שנערך לה מאוחר יותר טענה כי היה זה בשנת 2004. בתה של המבקשת נולדה בישראל בשנת 2007 ואביה הוא אזרח אתיופיה (להלן: האב) שבקשתו למקלט מדיני נדחתה על-ידי המשיבה, ובכלל זה על-ידי חלק מהערכאות שבחנו את ההחלטות בעניינו (עמ"ן 33392-11-14). לעת הזו, בקשת רשות ערעור שהגיש האב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (בר"ם 23/15) תלויה ועומדת (עניין שבו לא דק פורתא בית המשפט המחוזי, שסבר כי הבקשה נדחתה).

5. בבקשה שהגישה המבקשת ליחידה לטיפול במבקשי מקלט במשיבה (יחידה ה-RSD –Refugee Status Determination) נטען כי היא נשואה ואם לבת וכי דרכונה האתיופי אבד במצרים. המבקשת טענה כי היא חוששת לחייה אם תיאלץ לשוב לאתיופיה נוכח השתייכותה לארגון ה-OLF (Oromo Liberation Front), ארגון שהוקם על ידי בני שבט האורומו על-מנת לקדם את זכותם להגנה עצמית ובשנים האחרונות מוגדר על-ידי נציבות האו"ם לפליטים כקבוצת אופוזיציה חמושה שהוצאה מחוץ לחוק באתיופיה. המבקשת טענה כי היא הצטרפה ל-OLF במהלך לימודיה בבית הספר התיכון, כי הייתה פעילה בחלוקת כרוזים ובארגון פגישות במסגרתו, כי אביה היה גם הוא פעיל ב-OLF ונעצר על רקע פעילותו זו, וכי היא אינה יודעת מה עלה בגורלו מאז. לטענתה, היא נעצרה בשנת 2000 למספר ימים, ובהמשך לכך החליטה לעזוב את אתיופיה על מנת שלא תיעצר שנית. בשלב זה, כך נטען, היא הגיעה למצרים, וכעבור כשנתיים נכנסה לישראל.

6. בעקבות הגשת הבקשה, נערכו למבקשת מספר ריאיונות בימים 13.8.2009, 29.4.2013, 3.12.2014, 15.12.2014 ו-21.12.2014, כשבשניים מתוכם נכחה גם באת כוחה. יצוין כי במהלך התקופה שבה קוימו הריאיונות ניתן למבקשת רישיון ישיבה בישראל אשר הוארך מעת לעת.

7. בריאיונות שנערכו לה חזרה המבקשת על טענתה כי היא נכלאה באתיופיה על רקע חברותה בארגון ה-OLF וכי עזבה את ארצה משום שחששה מפני מעצר בשל החברות בארגון. המבקשת הציגה "דף התראה" שנשלח אליה לטענתה ובו נכתב כי "אנשים שמוכרים [כ]חברים של הארגון צריכים להתייצב בתוך 24 שעות בכלא. מי שלא מתייצב – הממשלה תעשה את הצעדים שלה". המבקשת הוסיפה כי יצאה מאתיופיה כדין ובאמצעות דרכון, וכי כאשר ילדה את בתה בשנת 2007 הוציאה בלא קושי דרכון חדש בשגרירות אתיופיה בישראל. בהקשר זה, המבקשת טענה כי בעת הוצאת הדרכון החדש, נלקח ממנה דרכונה הישן (טענה העומדת בסתירה לטענתה בטופס הבקשה למקלט כי דרכונה אבד במצרים). המבקשת הוסיפה כי אינה חברה עוד ב-OLF וכי אם יתחלף השלטון באתיופיה תהיה מעוניינת לשוב לארצה. המבקשת מסרה עוד כי היא פרודה ואינה יודעת היכן נמצא בן-זוגה.

8. יצוין, כי במהלך הריאיונות המבקשת לא ידעה לספק פרטים על ארגון ה-OLF (ובהם כיצד נראה דגל ה-OLF, מה מבנהו של הארגון ומה מטרתו), אמרה כי אינה דוברת את שפת האורומו, שפתה של הקבוצה האתנית אליה השתייך אביה, ולא ידעה להשיב על שאלות בסיסיות הנוגעות לקבוצה זו. המבקשת הציגה תעודת חברות ב-OLF, אולם לא ידעה מה כתוב בה משום שאינה קוראת את השפה. עוד ציינה כי החתימה על גבי תעודת החברות אינה חתימתה, וככל הנראה אחרים חתמו עליה בשמה.

9. המבקשת הוסיפה וטענה כי היא פעילה ב"ארגון למען הצלת אתיופיה", אולם לא ידעה למסור פרטים מדויקים באשר לכנסים של ארגון זה.

10. בחוות דעת מיום 23.12.2014 קבעה יחידת הטיפול במבקשי מקלט כי המבקשת אינה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים לקבלת מקלט. נקבע, כי מרכיבים מהותיים של הבקשה נמצאו בלתי אמינים בשל סתירות בפרטים בסיסיים, כי המבקשת לא הצליחה לבסס את זהותה האתנית והפוליטית וכי היא לא הוכיחה פחד מבוסס היטב מפני פגיעה בחייה או בחירותה.

11. חוות דעת זו הועברה ליו"ר הוועדה המייעצת לענייני פליטים אשר דן בה והמליץ לדחות את בקשתה של המבקשת למקלט מדיני. המלצתו הועברה למנכ"ל המשיבה, אשר החליט לאמצה, ובהחלטה מיום 22.1.2015 נדחתה בקשת המקלט של המבקשת.

12. להשלמת התמונה, יוער כי ביום 27.2.2015 נולד למבקשת בן.

13. המבקשת הגישה ערר לבית הדין לעררים על החלטת המשיבה, וביום 15.1.2017 זה נדחה. בית הדין לעררים מצא כי מסקנותיה של המשיבה בדבר חוסר האמינות של טענות המבקשת מבוססות היטב, וכן קבע כי גם בהתעלם מבעיית האמינות לא עלה בידי המבקשת להוכיח פחד מבוסס היטב מפני רדיפה. בהקשר זה, ציין בית הדין לעררים את התנהלותה של המבקשת שהשתהתה בעזיבת מדינתה לאחר מעצרה, והמתינה עד שיונפק לה דרכון הנושא את שמה. התנהלות זו, כך נקבע, אינה עולה בקנה אחד עם המצופה ממי שזומן לחקירה האמורה להתקיים בתוך 24 שעות והחליט שלא להתייצב ולהימלט. בית הדין לעררים הדגיש כי המבקשת לא חוותה כל איום או פגיעה במהלך התקופה שבה שהתה באתיופיה עד עזיבתה, וכי גם לאחר בואה לישראל לא היססה לפנות לשגרירות ארצה ולבקש דרכון. נסיבות אלה אינן מתיישבות, כך נקבע, עם טענת המבקשת לחשש מפני רדיפה. עוד נקבע כי גם אם ניתן לראות במעצרה של המבקשת בשנת 2000 משום ביטוי ל"רדיפה" בשל דעה פוליטית, הרי שמאז ועד היום חל שינוי נסיבות המבטל את החשש מפני רדיפה עתידית.

14. אשר לטענת המבקשת לפיה היא חשופה לרדיפה גם בשל פעילותה הפוליטית בישראל, בית הדין לעררים קבע כי לא הוצגה ראיה לפיה השלטונות באתיופיה מגלים עניין ב"ארגון להצלת אתיופיה" הפועל בישראל, וכי הם מזהים את המבקשת עם ארגון זה. בית הדין לעררים הוסיף שהמבקשת הפגינה חוסר בקיאות בכל הנוגע לפעילות "הארגון להצלת אתיופיה", על אף שטענה כי הייתה בין מייסדיו.

15. בית הדין לעררים אף התייחס לטענות המבקשת כלפי דחיית בקשתה בהליך מקוצר, וקבע כי משנמצא – על בסיס חוות דעת מנומקת ומבוססת – כי המבקשת לא הרימה את הנטל המוטל עליה, אין טעם לדרוש כי עניינה יובא לפני מליאת הוועדה המייעצת.

16. בשלב זה, המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דינו של בית הדין לעררים.

17. בעיקרו של דבר טענה המבקשת כי נפל פגם באופן שבו נבחנה בקשתה. לשיטתה, היה מקום לבחון אם לבקשתה "סיכוי מסוים" להתקבל ובהתאם לכך להעביר את הדיון בה לוועדה, ולא לדחותה "על הסף". בהקשר זה הפנתה המבקשת לפסק הדין בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק), שבו נקבעה אמת מידה זו ביחס לבקשה לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים. בהמשך לכך, ולגוף הדברים, המבקשת שבה וטענה כי חייה או חירותה יועמדו בסכנה אם תאלץ לשוב לארצה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

18. אף בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת.

19. בית המשפט המחוזי קבע כי אין להחיל בעניינה של המבקשת את אמות המידה שנקבעו בעניין אסברוק. נקבע כי בשונה מבחינת בקשה מטעמים הומניטאריים, בקשת מקלט מובאת לבחינתה של יחידה ייעודית המתמקצעת בכך, אנשי היחידה הם שעורכים את הריאיונות עם המבקשים ומנתחים את העולה מהם ומהמסמכים השונים שמבקש המקלט מציג להם, הריאיונות הם מקיפים, מלווים במתורגמן ככל שיש בכך צורך, והמבקש רשאי להיות מיוצג על-ידי עורך דין. בנוסף, יו"ר הוועדה המייעצת, הגם שאינו מומחה בדיני פליטים, הוא משפטן בעל כשירות להתמנות כשופט מחוזי, וההחלטה עצמה, ככל שמדובר בדחייה בהליך מקוצר, מתקבלת על-ידי מנכ"ל המשיבה שהוא איש מקצוע האמון על הליכי הכירה ומעמד. בית המשפט המחוזי סיכם כי מאפיינים אלה של בחינת בקשות מקלט על-ידי המשיבה מעלים כי אין להחיל את אמת המידה שנקבעה בעניין אסברוק לפיה די בכך שעולה מהבקשה (למעמד בישראל מטעמים הומניטאריים) "סיכוי מסוים" לקבלתה בכדי שהיא תידון בוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים, על בקשות מקלט.

20. לצד זאת, בית המשפט המחוזי הדגיש כי בעת שנדונה בקשת מקלט בהליך המקוצר יש להביא בחשבון את המאפיינים המיוחדים למבקשי מקלט, ובהם: פערי שפה, פערים תרבותיים וחשש טבעי של המבקש מפני רשויות המדינה.

21. לגוף הדברים, בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא הוכיחה כי קיימת אפשרות שחייה יעמדו בסכנה אם תשוב לארצה. מסקנתו של בית המשפט המחוזי התבססה על חוסר ההיכרות של המבקשת עם תרבותו של שבט האורומו או שפתו, על-אף שלטענתה אביה השתייך לשבט זה ונטל חלק פעיל במאבקם של בני השבט להגדרה עצמית, ועל חוסר ההיכרות שלה עם ארגון ה-OLF, עם מטרותיו ופעילותו, למרות שלטענתה היא הייתה פעילה פוליטית בארגון זה. צוין כי עובדות אלה, שאינן שנויות במחלוקת, מובילות לתהיות בדבר הצטרפותה של המבקשת לפעילות המסכנת את חייה ואת חירותה מבלי לדעת לאיזו תכלית, ובדבר ההיתכנות לכך שלא נחשפה במשך השנים שגדלה אצל אביה לרובד כלשהו מהתרבות ומהזהות עליהם נאבקו. בית המשפט המחוזי קבע כי מסקנת המעריכים מיחידת מבקשי המקלט לפיה המדובר בתהיות היורדת לשורש העניין היא מסקנה למעלה מסבירה, וכי אין עילה להתערבות בה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי לתהיות אלו יש לצרף גם את הסתירות והקשיים שהתגלו בגרסתה של המבקשת – ובהם הסתירות באשר לגורלו של דרכונה הישן והטענה לפיה יצאה מאתיופיה באמצעות דרכון ובאופן חוקי חרף ההודעה לפיה עליה להתייצב לחקירה תוך זמן קצר. נקבע כי די בצירוף נתונים אלה כדי לדחות את הערעור.

22. למעלה מן הצורך, בית המשפט המחוזי קבע כי גם לשיטת המבקשת עצמה: היא עזבה את אתיופיה לפני למעלה מ-12 שנה; מעצרה התרחש בעת שהייתה תלמידת תיכון; פעילותה – אף לשיטתה – התמצתה בחלוקת כרוזים; לאחר מעצרה שהתה במשך חודשיים בארצה ועברה את הגבול באמצעות דרכון חוקי; ובהמשך היא פנתה לשגרירות אתיופיה בישראל כדי לקבל דרכון חדש. על רקע כל אלה, קבע בית המשפט המחוזי כי גם בהנחה שגרסתה של המבקשת היא אמת לא הונח בסיס ל"פחד מבוסס היטב".

23. בית המשפט המחוזי דחה גם את טענת המבקשת ל"פליטות במקום" (Sur Place – טענה לקבלת מקלט המבוססת על עילה שהתעוררה בארץ היעד, לאחר שמבקש המקלט עזב את מולדתו), בשל חברותה ב"ארגון להצלת אתיופיה". נקבע כי מהותו וטיבו של "הארגון להצלת אתיופיה" לא הובהרו, כי לא הוצג כל מידע אובייקטיבי באשר להתייחסות הרשויות באתיופיה לארגון זה, וכי המבקשת לא ידעת לפרט את פעילותה שלה בארגון האמור.

24. נוכח האמור, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המבקשת, והורה למבקשת לעזוב את ישראל לכל המאוחר עד ליום 31.7.2017.

בקשת רשות הערעור

25. הבקשה דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה חוזרת המבקשת על טענותיה הן בדבר אופן הטיפול בבקשות מקלט אצל המשיבה והן בדבר נסיבותיה האישיות המצדיקות היענות לבקשת המקלט שהגישה. לצד זאת, המבקשת הגישה גם בקשה לסעד זמני לפיו היא לא תורחק מישראל עד להחלטה בבקשת רשות הערעור.

26. המבקשת סבורה כי עניינה מעורר שאלות עקרוניות, בהתחשב בשיעור ההכרה הנמוך בפליטים בישראל הנובע, כך נטען, מהרף הראייתי שבו נדרשים לעמוד מבקשי המקלט. המבקשת מבהירה כי במסגרת בקשה זו היא אינה מבקשת כי ייקבע שהיא פליטה, אלא כי המשיבה טעתה שדחתה את הבקשה בהליך מקוצר.

27. ביתר פירוט, המבקשת טוענת כי היא אזרחית של מדינה דיקטטורית, ששיעורי ההכרה בפליטים היוצאים ממנה מגיעים בעולם ל-40%, וכי בבקשתה תיארה רדיפה שלה ושל אביה על רקע פוליטי. בנסיבות אלה, לטענת המבקשת, ההחלטה לפיה בקשתה אינה מגלה "עילה מינימלית" אינה סבירה, ולא היה מקום לדחות את בקשתה במסגרת ההליך המקוצר.

דיון והכרעה

28. לאחר ששקלתי את הדברים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה.

29. טענותיה של המבקשת נדונו ונדחו כבר על-ידי שתי ערכאות, ובכלל זה על-ידי בית הדין לעררים המתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחומי עיסוקו. הבקשה דנן מהווה אפוא "גלגול שלישי" של הפרשה, ומכאן שחלה עליה אמת מידה מצמצמת, בשים לב לאופיו של בית הדין לעררים ולמידת מומחיותו (ראו: בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה (27.8.2015)). עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם יידרש בית המשפט לבקשה גם מקום שבו לא מועלית שאלה משפטית עקרונית וזאת בהינתן נסיבות מיוחדות, תוך מתן משקל מיוחד לפגיעה בלתי מידתית בזכות לחירות (ראו למשל: בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 3 (19.10.2015); בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, פסקה 12 (8.1.2017)).

30. יישום אמות המידה האמורות על ענייננו מעלה שאין הצדקה להיעתר לבקשה. על-אף שהמבקשת טוענת בבקשתה טענות עקרוניות למכביר באשר לאופן בחינת בקשות מקלט על-ידי המשיבה, לא מצאתי כי עניינה ונסיבותיה מצדיקים מתן רשות ערעור, מאחר שאף אם יתקבלו – לא יועילו למבקשת נוכח הקביעות העובדתיות של בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי בעניינה (השוו: בר"ם 1114/14 יוסף נ' עיריית באר-שבע, בפסקה 14 (13.4.2014)).

31. בהקשר זה, יצוין כי הליך בחינת בקשת המקלט שהגישה המבקשת נערך על-ידי המשיבה בהתאם לנהלים מפורטים וברורים, כפי שפורטו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי (בפסקאות 19-17). במסגרת הליך זה, המבקשת זומנה לריאיונות רבים, ובסופו הועברה המלצה מנומקת ומפורטת המתייחסת למכלול טענותיה של המבקשת, לגרסתה ולמסמכים שהציגה בפני מראייניה. לא מיותר לשוב ולציין כי המבקשת אף הייתה מיוצגת במהלך חלק מהריאיונות שנערכו לה. בית הדין לעררים ובית המשפט המחוזי בחנו אף הם בפירוט ובהרחבה את מכלול טענותיה של המבקשת, וקבעו – כל אחד מהם בתורו ובאופן מנומק – כי החלטת המשיבה אינה בלתי סבירה. נוכח האמור, גם לא השתכנעתי כי למבקשת נגרם עיוות דין, מעבר לכך שתוצאתו של פסק הדין אינה נוחה, מטבע הדברים, מנקודת מבטה. כידוע, הכרעות בענייני הגירה – קל וחומר בענייני בקשות למקלט מדיני – הן קשות ביותר מבחינה אנושית. איני מקלה בכך ראש, בייחוד בשים לב לכך שלמבקשת שני ילדים שנולדו בישראל. ואולם, הן החלטתו של בית הדין לעררים והן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הם מנומקים ומפורטים, ומתייחסים בהרחבה למכלול טענותיה של המבקשת, ולא מצאתי עילה להתערב בהם.

32. נוכח התוצאה, מתייתר הצורך לדון בבקשת המבקשת לסעד זמני.

33. סוף דבר: הבקשה לרשות ערעור נדחית. על מנת לאפשר למבקשת זמן התארגנות נאות, אני מורה כי עליה לעזוב את ישראל בתוך 60 ימים. לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבותיה האישיות של המבקשת, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏א' באב התשע"ז (‏24.7.2017).

ש ו פ ט ת

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17056710_A01.doc סח
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il