הדפסה

בצור נ' משרד הבינוי והשיכון/המשרד הראשי

דוד ביצור
ע"י ב"כ עו"ד ענבל אלוש לוסטו ואח'
העותר
נגד
משרד הבינוי והשיכון
באמצעות פמ"ד ע"י עו"ד יערה קליינברגר
המשיב

פסק דין

עתירה מנהלית לבטל החלטת ועדת האכלוס העליונה, מטעם משרד הבינוי והשיכון (להלן - " המשיב"), אשר דחתה את בקשתו של דוד ביצור (להלן - " העותר") להכיר בו כדייר ממשיך לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998, הזכאי להמשיך להתגורר בדירת אמו המנוחה.

העותר בנה של קוקה ביצור ז"ל (להלן – "המנוחה"), אשר התגוררה בדיור ציבורי ברח' וינגייט 17/13 בבאר שבע (להלן – "הדירה"), עד למותה ביום 13.12.08. לאחר מות המנוחה, הגיש העותר בקשה להקנות לו זכויות חוזיות בדירה כדייר ממשיך, אולם בקשתו נדחתה על ידי ועדה מחוזית של חברת עמידר ביום 3.10.10, אשר קבעה כי העותר אינו עונה להגדרת דייר ממשיך, בהיעדר תיעוד לכך שהתגורר בדירה במשך ארבע השנים שקדמו למות המנוחה. ערעור שהגיש העותר - בטענה כי הוא מתגורר בדירה עם הוריו כל חייו ואין לו מקום אחר לגור בו - נדחה ביום 14.2.12 על ידי ועדת האכלוס העליונה, אשר קבעה כי העותר לא התגורר עם המנוחה בדירה במשך ארבע השנים שקדמו למותה ואף אינו זכאי לדירה בדיור הציבורי, שכן אינו עונה לדרישה של מספר נפשות המזכה בדיור ציבורי. ועדת האכלוס העליונה הוסיפה וציינה כי לדירה ממתינות 28 משפחות אשר אושרו כדין, ולא נמצא מקום לחרוג מהכללים ולהעדיף את העותר על פני אותן המשפחות.

העותר לא פינה הדירה, על כן הגישה עמידר תביעה לפינוי מושכר (תא"ח (שלום – ב"ש) 31084-06-12, להלן - " תביעת הפינוי"), אשר התקבלה בהעדר הגנה. ביום 12.3.13 לאחר מתן פסק הדין, הגיעו הצדדים להסדר אשר ניתן לו תוקף של פסק דין לפיו העותר יוכל להגיש עתירה מנהלית נגד החלטת ועדת האכלוס העליונה, תוך 60 יום, מבלי שתבוא טענה של שיהוי ובמידה ויקבע כי העותר זכאי למעמד של דייר ממשיך בדירה, יבוטל פסק הדין לפינוי.
מכאן העתירה בפני. יוער כי העתירה הוגשה גם נגד עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל (להלן – " עמידר"), אולם העתירה נגד עמידר נמחקה ביום 22.8.13.

העותר טוען להיותו דייר ממשיך לאור הוראות חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, תשנ"ח - 1998 (להלן - " חוק זכויות הדייר") בתקופה הרלוונטית. לפי הוראות נוהל 8/19 "הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים", על העותר להראות כי התגורר עם המנוחה בתקופה של שלוש שנים שקדמו לפטירתה. ב"ביקורי מעגל" בדירה, אשר נערכו מטעם חברת עמידר פעם בשנה על מנת לבחון את מצב הדירה, נמצא כי בשנים 2007 ו - 2008 התגורר העותר בדירה. בשנת 2006 העותר לא התגורר בדירה בעת הביקור, אולם ההעדרות מקורה בתקופת מאסר קצרה שריצה, אשר אין בה כדי לקטוע את רצף מגוריו בדירה , בה התגורר כל חייו. העותר מוסיף ומשיג על אופן ביצוע ביקורי המעגל, אשר לטענתו נערכים בשעות בהן הדיירים אינם בביתם והטפסים של ביקורים אלה אינם ממולאים כנדרש. כמו כן, העותר מציג ראיות שונות , אשר יש בהן כדי לתמוך בטענתו כי התגורר בדירה לאורך שנים ארוכות, כגון תמצית רישום ממשרד האוכלוסין לפיה כתובתו הרשומה היא בדירה ומכתבים מהמוסד לביטוח לאומי ומבית המשפט אשר נשלחו לכתובת זו.
העותר טוען, כי מכלל הנתונים עולה כי התגורר עם המנוחה במשך שלוש שנים שקדמו לפטירתה, כנדרש לשם הכרה בו כדייר ממשיך. לחילופין, טוען העותר כי מאחר וביקורי המעגל לא נערכו כראוי, יש לראותם כאילו לא נערכו כלל ולהחיל את הסעיף המאפשר הסדרת זכויות חוזיות בדירה בהיעדר ביקורי מעגל. העותר מדגיש כי דחיית בקשתו תדון אותו לחיי שוטטות ברחובות ותסכן אותו בחזרה לחיי פשע וסמים.
העותר מוסיף ומציין, כי קביעת הועדה לפיה קיים תור ארוך לזכאים לדיור ציבורי אינה רלוונטית, שכן העותר אינו מבקש להכנס כדייר חוזי חדש, אלא עומד על זכאותו כדייר ממשיך.
העותר סבור כי העתירה הוגשה במועד, לאור הסכמת עמידר במסגרת תביעת הפינוי, שלא תבוא טענת שיהוי ולאור הסכמתה לעיכוב קל נוסף בהגשת העתירה; מאחר ועמידר הינה הזרוע הביצועית של המשיב, הפועלת לפינוי דיירים פולשים, המשיב אינו יכול להתנער מההסכמות שהושגו עימה.

המשיב טוען כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן הוגשה כשנה ושלושה חודשים לאחר החלטת הועדה העליונה, וזאת בניגוד להוראות תקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א - 2001. אמנם, בתביעת הפינוי שהגישה עמידר, הוסכם כי העותר יוכל להגיש עתירה תוך 60 יום מבלי שיטען נגדו שיהוי , אולם המשיב לא היה צד לתביעה זו ועמידר נעדרת סמכות להתחייב בשמו; מה גם, שהעתירה ממילא, הוגשה, כעבור למעלה מ - 60 יום.

המשיב מדגיש, כי אין חולק כי העותר עצמו, אינו זכאי לדיור ציבורי, וכל טענתו הינה כי הינו דייר ממשיך. עם זאת, על העותר חל סעיף 70(ב) לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו - 2010), תשס"ט - 2009 (להלן - " חוק ההתייעלות הכלכלית"), לפיו יהיה זכאי להחשב כדייר ממשיך רק במידה ויוכח כי התגורר במשך ארבע שנים ברציפות עם הדייר הזכאי, בדירה הציבורית.
מדו"חות ביקורי המעגל בדירה, עולה כי עד לשנת 2006 התגוררה המנוחה בגפה, ובשנים 2007-2008 נטען כי בנה מתגורר עימה אולם עורכי הדו"ח התרשמו כי היא עודנה גרה בגפה. גם תשלומי השכירות של המנוחה שולמו כשוכרת יחידה המתגוררת לבדה. העותר לא הוכיח כי בניגוד לממצאים בביקורים אלה, התגורר בדירה באותה עת; הראיות אותן הוא מבקש להציג כעת לא הוצגו בפני הועדה וממילא אין בהן כדי לבסס את טענת מגוריו בדירה. ביקורי המעגל נערכו כנדרש, וגם אם יקבע כי היו בהם פגמים שוליים אין בפגמים מעין אלה כדי להוביל לבטלותם. על כן, המסקנה היא כי העותר התגורר בדירה כשנתיים לכל היותר ואינו עומד בדרישות החוק על מנת להחשב לדייר ממשיך.
המשיב מוסיף, כי מהנתונים עולה כי העותר שהה במאסר במשך תקופות ארוכות, אשר יש בהן כדי לנתק את רצף מגוריו בדירה, והימצאות במאסר במשך חלק מארבעת השנים שקדמו למות הדייר, קוטעת את רצף הדיור הנדרש.
מאחר והעותר אינו דייר ממשיך, סבור המשיב כי על אף מצבו הקשה לא ניתן לחרוג מהנהלים וליתן לו עדיפות על פני נזקקים אחרים לדיור ציבורי, מאחר ומאגר הדירות מוגבל ביותר וישנו תור ארוך של ממתינים עם נתונים קשים ביותר.

דיון
חוק זכויות הדייר קובע, כי לאחר שזכאי לדיור ציבורי נפטר, או עובר למוסד סיעודי, יכול וקרוב משפחתו, אשר התגורר עימו בדירה עד לאותה עת, יוכר כ"דייר ממשיך" ויוכל להמשיך ולהתגורר בדירה. דייר ממשיך מוגדר בסעיף 1 לחוק;
"דייר ממשיך" - בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי".
בעבר, קבע סעיף 3(א) לחוק הדיור הציבורי כי כל עוד אין בבעלות של דייר ממשיך דירה אחרת, הוא יהיה זכאי להמשך מגורים בדיור הציבורי, מבלי להיזקק לשאלה באם הוא עצמו זכאי לדיור ציבורי:
"נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין".
עם זאת, ביום 23.7.09 נכנס לתוקפו תיקון מס' 3 לחוק זכויות הדייר, אשר קובע כי זכאותו של דייר ממשיך להוסיף ולהתגורר בדירה של בן משפחתו, מותנית בכך שהוא עצמו עומד בקריטריונים לזכאות לדיור ציבורי:

3. (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין (...)
חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו -2010), התשס"ט - 2009 (להלן - " חוק ההתייעלות הכלכלית"), במסגרתו נערך התיקון לחוק זכויות הדייר, הוסיף וקבע הוראות מעבר, לפיהן -
70. (א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.
(ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו זכות לדירה ציבורית על פי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות.

מאחר והעותר אינו זכאי לדיור ציבורי מכוחו הוא - עובדה אשר עליה אין חולק - הרי שלו הוחל עליו התיקון לחוק, לא היה העותר זכאי לדיור ציבורי. מאחר והמנוחה נפטרה ביום 13.12.08, טרם תחולת התיקון לחוק, לכן יש לבחון את הוראות המעבר של החוק. בעניינו של העותר לא חל סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות הציבורית, שכן ביום 1.8.09 כבר לא התגורר העותר עם המנוחה בדירה ציבורית, מאחר והיא נפטרה קודם לתאריך זה. על כן, הסעיף הרלוונטי לעניינו של העותר הינו סעיף 70(ב) לחוק ההתייעלות הציבורית, הקובע כי התיקון לחוק לא יחול על מי שעד ליום 1.8.09 התגורר ברציפות בדירה הציבורית במשך ארבע שנים, עם הדייר המקורי או כדייר ממשיך.
משכך, על מנת שתקום לעותר זכאותו לדירה, עליו להוכיח כי התגורר בדירה ברציפות במשך ארבע השנים שקדמו ליום 1.8.09.

עמידר נוהגת לבקר בדירות באחזקתה פעם בשנה, באמצעות רכזי שטח המבצעים ביקורי מעגל, על מנת לבחון את מצב הדירות ומי מתגורר בהן. בביקורי המעגל בדירה בשנים 2003 עד 2006 נכתב כי המנוחה הינה הדיירת היחידה בדירה. בביקור משנת 2007 רשומה המנוחה כדיירת היחידה, אך קיימת הערה בכתב יד לפיה "האשה טוענת שבנה דוד יצא שוב מבית הסוהר ומתגורר עימה בבית". בביקור משנת 2008 גם רשומה המנוחה כדיירת היחידה, אך שוב רשום כי "הבן טוען כי חי בבית". בביקור מיום 19.8.09 נמצא כי העותר מתגורר בבית לבדו, שכן האם הלכה לעולמה (נספח 6 לתגובה המקדמית לעתירה). העותר מסכים כי בעת הביקור ביום 7.2.06 לא התגורר בדירה וזאת עקב מאסר שריצה, אולם טוען כי החל משחרורו ממאסר ביום 8.3.06 שב להתגורר בדירה בה התגורר מאז ומעולם.
גם אם נקבל את גרסתו של העותר במלואה - ואיני נדרשת לקבוע מסמרות בעניין זה - הרי שגם לגירסתו, הוא התגורר בדירה רק מתאריך 8.3.06, ומשכך אינו עונה לדרישת החוק לרצף של ארבע שנות מגורים עד ליום 1.8.09.
העותר מלין על אופן ביצוע ביקורי המעגל, וטוען, בין ה יתר, כי אלה מבוצעים בשעות העבודה כאשר הדיירים אינם בביתם וכי דוחות אלה, אינם נחתמים כנדרש, ועוד. גם אם יש ממש בטענות אלה, אין בכך להועיל לעותר, מאחר והעותר עצמו מסכים כי בעת ביקור המעגל ביום 7.2.06 לא התגורר בדירה, כפי שנכתב בטופס ביקור המעגל.

העותר טוען כי העדרותו מהדירה בתחילת 2006 אינה גורעת מזכאותו להיחשב כדייר ממשיך שכן המדובר בהיעדרות קצרה, עקב מאסר שריצה, אשר אינה קוטעת את רצף מגוריו בדירה. העותר לא פרט אורך המאסר שריצה, ולא צירף אישור לתקופות המאסר שריצה. הנטל להוכיח שנעדר מהדירה עקב מאסרו לתקופה קצרה בלבד, רובץ לפתחו של העותר, נטל שלא הורם. גם העובדה כי העותר לא התגורר בדירה בביקורי המעגל בשנים שקדמו ל - 2006 , מטילה עליו נטל כבד להוכיח שעסקינן במאסר קצר, ש אין בו כדי לקטוע את רצף המגורים ולא היה כל קושי להמציא המסמכים הדרושים למטרה זו. אי המצאת אישור לתקופות המאסר אותן ריצה העותר פועלת לחובתו.
מגזר הדין שצורף על ידי המשיב עולה כי העותר נידון למאסר של 18 חודשים מיום מעצרו ביום 13.7.04; על פי טענת העותר עצמו הוא שהה במאסר והשתחרר ביום 8.3.06 (סעיף 68 לכתב העתירה), כך שמסתבר כי המדובר במאסר ארוך שפגע ברצף מגוריו בדירה. גם מהאמור בגזר הדין לפיו העותר השתחרר ממאסר קודם זמן קצר טרם מעצרו בתיק זה, וכי גם קודם לכן ריצה מאסרים רבים, וכן מדברי המנוחה בעת ביקורי המעגל בבית כי העותר יצא "שוב" מבית הכלא, עולה כי העותר שהה בכלא לתקופות לא קצרות ואין המדובר בהעדרות קצרה וחד פעמית.
נוהל 8/19 להסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים (להלן - " הנוהל") מגדיר רצף המגורים בדירה; " הרציפות אינה נגרעת עקב העדרויות קצרות וארעיות במהותן כגון שירות מילואים, או אשפוז לטיפול רפואי". העותר ריצה מאסר משמעותי, שאינו באורך של שירות המילואים המקובל ובכך היה כדי לקטוע את רצף המגורים בדירה.
אוסיף ואומר, כי שירות מילואים או אשפוז, הנכפים על האדם, אינם שווי ערך למקרה של מאסר, אשר האדם המיט על עצמו בהתנהלותו (וראה רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר, עמ' 6 (פורסם בנבו) (12.5.08)). מאחר ואורח החיים העברייני, אשר היה מנת חלקו של העותר במשך שנים ארוכות, הוא שהביא להיעדרויותיו מהדירה לתקופות ארוכות עקב מאסרו – לא ניתן לקבל הטענה, כי על אף היעדרות זו נשמרת זכותו בדירה. לעניין זה אין לי אלא להצטרף לדברי כב' הנשיא אלון בעת"מ (ב"ש) 55327-01-13 חדידא נ' עמידר, עמ' 3 (פורסם בנבו) (17.3.13), לפיהם -
"אינני מקבל טענת ב"כ העותר ולפיה תקופת המאסר הממושכת שריצה העותר - אינה קוטעת את רציפות הדיור הנדרשת של ארבע השנים שקדמו לפטירת הדייר בעל זכות השכירות. (ב מקרה דנן - אביו המנוח של העותר) . מן המפורסמות הוא כי מלאי הדירות העומדות לרשות נזקקי הדיור הציבורי הינו מצומצם ביותר ולצערנו עשרות ומאות נזקקי דיור ציבורי ממתינים בעיניים כלות לכל דירה שתתפנה...
החוק והנוהל, כאמור לעיל, מיתנו את הדרישה הקפידה ביחס "... להיעדרויות קצרות וארעיות במהותן – כגון שירות מילואים או אשפוז לטיפול רפואי" (ס.ק. 2.10 לנוהל 8/19 הנ"ל). בעניינו של העותר דנן – תקופת מאסרו הממושכת איננה בגדר "היעדרות קצרה וארעית". יתרה מזו, תקופת מאסר ממושכת הנגזרת על אדם בגין מעשי עבירה שביצע – אין לגזור גזירה שווה בינה לבין היעדרות קצרה של אדם ממקום מגוריו עקב שירות מילואים או עקב אשפוז רפואי. ההרחבה הפרשנית לה טוענת ב"כ העותר – אינה מאזנת כנדרש את תכליות חוק הדיור הציבורי. תכליות אלה כוללות בחובן גם את האיזון הנדרש והמבוקר בין הזכאים הרבים לדיור הציבורי לבין מלאי הדירות המצומצם עד למאוד". (וראה עוד, בעניין זה, בעת"מ (מרכז) 25706-05-11 סויסה נ' מרכז הבינוי והשיכון (פורסם בנבו) (31.1.13)).

העותר מוסיף ומציג מסמכים שונים אשר יש בהם כדי להעיד, לשיטתו, כי מענו הרשום היה מאז ומעולם בדירה זו. בעובדה שמענו הרשום של העותר נותר בדירה אין כדי ללמד , כי אכן התגורר בה בפועל במשך שנים. משהגעתי למסקנה כי מאסרו של העותר קטע את רצף מגוריו בדירה, הרי שאין רבותא בשאלה האם ביתר הזמן התגורר העותר בדירה, אם לאו.

אכן, מצבו של העותר הינו קשה. העותר הינו אסיר משוחרר, אשר ריצה בעבר מאסרים רבים בשל התמכרותו לסמים, ויש ממש בטענתו כי הוא זקוק למקום מגורים על מנת שלא להתדרדר חזרה לעולם העברייני. עם זאת, הענות לבקשת העותר ומתן מעמד של דייר ממשיך, על אף שאינו עומד בדרישות החוק, משמעו מתן קדימות לעותר על פני משפחות אחרות אשר נמצאו זכאיות למתן דיור ציבורי ואינן מקבלות אותו כיום, על אף מצבן הקשה, בשל מחסור בדירות. יפים לעניין זה דברי כב' השופטת אגמון – גונן בעת"מ (ת"א) 1505/08 סרבי נ' מדינת ישראל, עמ' 9 (פורסם בנבו) (19.2.09), כי -
"לא ניתן להתעלם ממצבם הקשה של העותרים וממצוקתם. יחד עם זאת, אין סיבה להתערב בהחלטות הרשות המנהלית בעניינם... על הרשות הציבורית לפעול על פי דין מתוך שוויון, סבירות ומידתיות, כאשר על המשיבות לשקול את עניינם של כל הזכאים הממתינים לקבלת דיור ציבורי... אין להעדיף את העותרים, כאשר אין כל הצדקה להעדפת עניינם על פני המשפחות האחרות הממתינות זמן ממושך לקבלת דיור ציבורי, אך משום שעניינם נדון לפניי, ומצוקתם ניצבת בפניי, שלא כמו יתר המשפחות היושבות וממתינות לתורן ".
לא ניתן לנהוג עם העותר לפנים משורת הדין ולאפשר לו מגורים בדירה, כאשר התנהלות זו תהא על חשבון משפחות זכאיות אחרות, אשר מצוקתן אינה פחותה משלו.

לאור התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך לדון בשאלה האם העתירה הוגשה בשיהוי. בהקשר זה, די אם אומר כי מאחר ועמידר הינה הזרוע המבצעת של המשיב, אשר הגישה את תביעת הפינוי בשל החלטת המשיב כי העותר יפונה מהדירה, התנערות המשיב מהתחייבותה של עמידר כי לא תועלה טענת שיהוי במסגרת עתירה זו אינה ראויה.

סוף דבר, דין העתירה להדחות. לאור מצבו של העותר, לא ראיתי לנכון ליתן צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ט תשרי תשע"ד, 03 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.

שרה דברת, שופטת,
ס.נשיא