הדפסה

בע"מ 8484/10 פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 8484/10

בבית המשפט העליון

בע"מ 8484/10

בפני:
כבוד השופט נ' הנדל

המבקש:
אלמוני

נ ג ד

המשיבים:
1. פלוני

2. פלונית

3. פלונית

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 5.10.10 בעמ"ש 13757-05-10 שניתן על ידי כבוד השופטים ש' שטמר, צ' קינן, ע' זרנקין

בשם המבקש:
עו"ד שלום אלון

החלטה

1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים: ש' שטמר; צ' קינן וד"ר ע' זרנקין) בעמ"ש 13757-05-10, במסגרתו ביטל את פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה (כב' השופטת א' מירז) וקבע, בין היתר, כי יש להשיב את צו הירושה שבוטל תחת צוואת המנוחה על כנו.

2. המנוחה, אימם של המבקש והמשיבים, נפטרה ביום 5.12.2005. בעקבות זאת, ניתן צו ירושה ביום 7.3.2006 ע"י הרשם לענייני ירושה בקשר לעיזבונה ולפיו יחולק העיזבון בחלקים שווים בין ארבעת ילדיה. המבקש ומשיבה 3 הם ילדיה מנישואיה האחרונים. משיבים 1 ו-2 הם ילדיה מהנישואים הראשונים. המבקש עתר לבית המשפט לענייני משפחה בבקשה לבטל את צו הירושה ולקיים תחתיו את צוואתה מיום 9.6.2003. בסמוך למתן צו הירושה, נשלח למבקש מכתב רשום ביום 25.1.2006 בו הודע לו על הכוונה להגיש בקשה למתן צו ירושה. כפי שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקש התמהמה בהגשת תגובתו ורק לאחר שקיבל הודעה מבית המשפט לענייני משפחה כי בהעדר תגובה הוא ייעתר לבקשת המשיבים למנות מנהל עיזבון, מצא לנכון להגיב בעתירתו הנגדית לביטול צו הירושה ולקיום צוואת המנוחה. בית המשפט לענייני משפחה דן בתוקפה של הצוואה ודחה את טענות המשיבים בדבר פגמים שנפלו בצוואה. נקבע, כי לא הוכחה השפעה בלתי הוגנת מצד המבקש כלפיה המנוחה. באשר למעורבות המבקש בעריכת הצוואה קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אין לראות בפעולותיו משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה. הגם ושיהוי בהגשת בקשה לביטול צו ירושה מהווה מחסום לדיון מחודש, הרי שאין הוא מהווה מחסום החלטי ולבית המשפט מסור שיקול הדעת אם לקבל את הבקשה על אף השיהוי או לדחותה. בעניין זה פסק, כי עצם קיומה של צוואה שלא הייתה בפני הרשם בעת מתן הצו, מהווה "עובדה חדשה"; השיהוי לא היה ארוך וכן לא נגרם נזק ראייתי למשיבים עקב השיהוי. בהתאם, נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה לביטול צו הירושה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

בפסק דינו, קבע בית המשפט המחוזי כי הדין הוא עם המשיבים. לא היה מקום להיעתר לביטולו של צו הירושה. זאת, מחמת השיהוי הניכר בהגשת הבקשה ובהעדר הסבר מניח את הדעת לשיהוי. המבקש לא גילה דבר קיומה של צוואה ברשותו אלא אך לאחר למעלה משנה וחצי משנודע לו לראשונה על כוונת המשיבים להגיש בקשה לצו ירושה. אין המדובר בשיהוי קצר אלא בשיהוי ניכר. אותה "עובדה חדשה" המקימה לכאורה למבקש זכות להתנגד למתן הצו הייתה ברשותו עוד טרם מתן הצו. סעיף 75 לחוק הירושה מחייב מחזיק בצוואה למוסרה לידי הרשם לענייני ירושה מיד עם היוודע לו על מות המצווה. אכן, מלשון סיפא של סעיף 72 (א) עולה כי בית המשפט אינו חייב לדחות בקשה המוגשת לפי סעיף זה אף אם היה שיהוי ואף אם הוגשה שלא בהזדמנות הסבירה הראשונה. דבר זה נתון לשיקול דעתו. ברם, בית המשפט לענייני משפחה לא נתן בפועל משקל ראוי להעדרו של הסבר. כמו כן, אין גם כל התייחסות בפסק הדין להעדר תום הלב של המבקש. שכן, "..במסגרת בחינת סבירות ההסבר לשיהוי יש גם לתת את הדעת לתום ליבו של מבקש הביטול. מקום בו הבאתה של ה"עובדה החדשה" בפני הרשם וביהמ"ש, במועד, נמנעה במתכוון ומתוך שיקולים מניפולטיביים של המערער (המבקש), אין מקום להיעתר לבקשה...". בית המשפט המחוזי ביטל את קביעת בית המשפט לענייני משפחה לפיה המבקש לא נטל חלק בעריכת הצוואה באופן שיש לבטל את ההוראה המזכה אותו לפי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה. עוד קבע בעניין זה כי המבקש "היה פעיל בכמה פעילויות שונות אשר הפכו אותו ל'קשור בטבורה של עריכת הצוואה' ".

3. המבקש סבור כי שגה בית המשפט המחוזי עת קבע שהוא לא סיפק הסבר סביר לשיהוי, שעה שהעמיד בפני בית המשפט לענייני משפחה הסבר שכזה והאחרון אף קיבל אותו. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוא נטל חלק בעריכת הצוואה אין לה על מה לסמוך אלא על הנחות שגויות המצויות "בסתירה חמורה לראיות ולעובדות". בקביעה זו, הוא טוען, בית המשפט "בנה 'תשתית ראייתית' חדשה".

4. כידוע, הצגת סוגיה משפטית בעלת ממד רחב עשויה לסייע למבקש רשות ערעור להשיג את מבוקשו. ניתן להפנות את המבט לסוגיית השיהוי שהמתווה הנורמטיבי שלה מצוי בסעיף 72 (א) לחוק הירושה. ברם, אין צורך להידרש לכך במסגרת בקשה זו. זאת, בשל קביעה אחרת של בית המשפט המחוזי בעניין חלקו של המבקש בעריכת צוואת אימו. די בסוגיה זו כדי להביא לדחיית הבקשה "בגלגול שלישי". קביעת בית המשפט המחוזי בנושא זה היא משפטית אבל מושתתת על הרובד העובדתי של המקרה.

הביטוי "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה שמוביל לביטול הוראה המזכה את הנוטל חלק כאמור בסעיף 35 לחוק הירושה, התמלא בתוכן מוצק במקרה זה. זאת בשל מידת האינטנסיביות שנתגלתה במעורבותו של המבקש בצוואת אימו בשלב עריכתה. אומנם ייתכן כי מעשה מסוים כשלעצמו אין די בו כדי להיכלל תחת מטריית הסעיף אך ראיות נסיבתיות אחדות המשתלבות היטב אלו באלו יכולות בהצטרפן יחד להוביל למסקנה הגיונית אחת המצביעה על מעורבותו של "הנוטל חלק" באופן החורג מסיוע "טכני" בלבד (ראו והשוו: ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד (1) 19). גם אם נלך לפי הקו שנסלל על ידי בית המשפט לענייני משפחה- בו דבק המבקש- הכף נוטה לחובתו. המבקש מסר לעו"ד את פרטי הצוואה בכתב; הוא בירר את מספר הגוש, החלקה ומס' החשבון בבנק; מועד חתימת הצוואה סוכם עם המבקש; המבקש בחר מתורגמן; תיאם הגעה ואסף ברכבו את המתורגמן ואמו למשרד עוה"ד; הוא שילם "מכספי אמו" את שכר הטרחה לעוה"ד; עוה"ד לא בירר מדוע המנוחה הדירה את שלושת ילדיה מהצוואה שעה שתוכן הצוואה הוא חריג (ראו ע"א 148/96 בקשי נ' סלמן, פ"ד נג (1) 843, 847); לא ברורה כשירותה הרפואית; עורך הדין לא ציין בצוואה כי המנוחה לא יודעת קרוא וכתוב בעברית. אומנם בצוואה בפני עדים אין דרישה כי יירשם בה כי תורגמה למצווה אם לא נרשמה בשפה שהוא שולט בה. עם זאת, יש בכך לתרום לא מעט לחשש שהמצווה לא הבין את תוכן הצוואה שעליה חתם (ראו ע"א 760/86 רוזן נ' שולמן, פ"ד מג (3) 586); לאחר החתימה המנוחה לא ביקשה ולא קיבלה העתק של הצוואה עליה חתמה. לכך יש להוסיף את העובדות שצוינו על ידי בית המשפט המחוזי:

"...ונזכור, המנוחה הייתה כבת 92...מצבה הפיזי רעוע, אינה יודעת קרוא וכתוב, אינה שולטת כדבעי בשפה העברית - שפת הצוואה - ואף על פי כן התבקשה לאשר את הצוואה, על תוכנה למדה כנטען, בפעם הראשונה, בהיותה יושבת במכוניתו של המשיב (המבקש), עוה"ד יושב לידה במכונית ומקריא לה את תוכן הצוואה, תוך שהוא נעזר במתורגמן שעמד מחוץ למכונית. מתורגמן זה נבחר והובא למקום ע"י המשיב (המבקש) והוא כמסתבר לוקה בדיבורו, מחמת מחלה, עד כדי כך שאף במהלך עדותו בבימ"ש היה קושי להבינו. לא למותר לציין בהקשר זה, כי בהעדר שליטה בשפה התימנית לא הייתה לעוה"ד יכולת לפקח על דיוק תרגום דבריו, מחד גיסא ועל תרגום נכון של תשובת המנוחה לשאלותיו, מאידך גיסא.." (עמ' 10 לפסק הדין).

והשוו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי, פ"ד נב (2) 582). כל אלה, "בהיקבצם יחד ב'מבט על' אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול" (ראו ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט (3) 1).

התוצאה היא, כפי שצוין לעיל, שעובדות המקרה מניחות תשתית למסקנה המשפטית אליה הגיע בית המשפט המחוזי. אי לכך, המקרה נותר פרטני ואין הוא כולל היבט עקרוני החורג מעניין הצדדים המצדיק מתן רשות ערעור – ודאי לאחר שהעניין נידון לפני שתי ערכאות.

5. הבקשה למתן רשות הערעור נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבים כאחד בסך 5000 ש"ח להיום.

ניתנה היום י' בתמוז התשע"א (12.7.2011).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10084840_Z05.doc אמ
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il