הדפסה

בע"מ 370/16 פלוני נ. פלוני

החלטה בתיק בע"מ 370/16
בבית המשפט העליון

בע"מ 370/16

לפני:
כבוד השופט מ' מזוז

המבקשת:
פלונית

נ ג ד

המשיבה:
פלונית

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.11.2015 בעמ"ש 3405-09-14 (ע"י כב' סגן הנשיאה, השופט י' שנלר, כב' סגן הנשיאה, השופט ד"ר ק' ורדי וכב' השופט ח' ברנר)

בשם המבקשת: עו"ד גיורא רובננקו; עו"ד אמיר פלמר;
עו"ד אביתר קרמר

החלטה

1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים י' שנלר, ד"ר קובי ורדי וחגי ברנר) מיום 15.11.2015 בעמ"ש 3405-09-14, בגדרו קיבל בית המשפט את ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת מירה דהן) מיום 15.5.2014 בתמ"ש 28574-05-11.

2. המבקשת (להלן גם - הבת) היא בתהּ של המשיבה (להלן גם - האֵם). האֵם הגישה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה נגד הבת, בה ביקשה להצהיר על בעלותה בדירה ברחוב דיזינגוף. האֵם טענה שרכשה את הדירה מכספי מכירת דירה אחרת שהיתה בבעלותה ברחוב אליוט (אותה רכשה מכספי מכירת דירה שהיתה בבעלותה בפריס), בצירוף כספי פיצויים שקיבלה בגין נזקי גוף וכן הלוואת משכנתא בסך 255,000 ₪, וכי הדירה נרשמה על שם הבת בנאמנות ובאופן פורמלי בלבד, בשל חשש האֵם לאבד את זכויותיה כדיירת מוגנת בדירה בה התגוררה. הבת מצדה טענה, כי הדירות בפריס וברחוב אליוט היו בבעלותה, וכי הדירה נרכשה מכספה בצירוף הלוואה מהאֵם ונטילת משכנתא בסך 990,000 ש"ח.

3. בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האֵם בקובעו, כי לא עמדה בנטל להוכיח שהדירה נרכשה מכספה, ובין היתר לא הוכיחה שהדירה ברחוב אליוט, אשר היתה רשומה על שם נכדתה דניאלה פטריק, היתה שלה ונקנתה מכספה, וכן לא הוכיחה כי נשאה בתשלומים נוספים תמורת הדירה ברחוב דיזינגוף, ביניהם תשלומים נלווים דוגמת דמי תיווך ושכר שיפוצים. בית המשפט דחה את עדויות בני המשפחה, המתווך, השוכר ונציגת ועד הבית, אשר תמכו בגרסת האֵם, וקבע כי יש לזקוף לחובת האֵם את אי זימונם של בן זוגה של הבת, הנכדה דניאלה ועדים נוספים.

כן החליט שלא לתת משקל למסמכים שהגישה האֵם, ובכלל זה קבע, כי תמליל השיחה בין האֵם לבת, בן זוגה ובתה הנוספת, משקלו אפסי, משהוגש בלא סליל ההקלטה ובלא חוות דעת לפיה ההקלטה אינה ערוכה באופן מגמתי; כי מסמך הצוואה אשר ערכה האֵם טרם נסיעתה להודו, בו הורתה מה ייעשה בדירה במקרה של פטירתה, אין לו נפקות, כיוון שלא נחתם על-ידי הבת, ואילו בן זוגה החתום עליו לא העיד; התכתבות הדואר האלקטרוני עם הנכדה, ממנה עולה כי לאם (סבתהּ) הבעלות בדירה ברחוב אליוט, אין משקל כיוון שהנכדה לא העידה.

4. האֵם ערערה על פסק הדין, ובית המשפט המחוזי החליט לקבל את ערעורהּ. בית המשפט קבע, כי עיקר פסק הדין מבוסס על ניתוח והסקת מסקנות מתוך חומר הראיות שהובא לפניו, בהם אין לערכאה הדיונית יתרון על-פני ערכאת הערעור, וכי בניתוח שנערך נפלו שגיאות של ממש, שכן מחומר הראיות התחייבו מסקנות אחרות בתכלית מאלה שנקבעו.

בית המשפט פירט שורת נימוקים למסקנתו לפיה מחומר הראיות עולה, כי הבעלות בדירה נתונה לאם, ולא אפרטם כאן במלואם. בין היתר התייחס בית המשפט למסמך הצוואה בו ציינה האֵם במפורש כי הדירה שייכת לה והורתה מה ייעשה בה לאחר מותה, אשר נחתם בנוכחות שני עדים, אחד מהם הוא בן זוגה של הבת, אשר מחדל אי העדתו רובץ לפתחה של הבת, בהיותו מ"המחנה" שלה. כן התייחס לתמליל השיחה המוקלטת בה הודתה הבת ברורות, כי הדירה היא בבעלות האֵם והיא אך מנהלת את הנכס בלא לזכות לתמורה על כך, שיחה אשר הבת לא הכחישה את עצם קיומה ותוכנה, ואשר ניסיונה לכפור בקבילות התמליל הועלה רק לאחר חילופי בא כוחה. בית המשפט הוסיף והתייחס להודעת הדואר האלקטרוני מבן זוגה של הבת אל האֵם, ממנה עולה ברורות כי האֵם היא הבעלים בדירה שנמכרה בפריס אשר תמורתה שימשה לרכישת הדירה ברחוב אליוט בתל אביב, והודעת הדואר האלקטרוני בין האֵם (המשיבה) לנכדתה, ממנה עלה כי האֵם היא הבעלים בדירה ברחוב אליוט בתל אביב, תוך ציון כי די בהגשתם על-ידי האֵם אליה נשלחו. כן התייחס בית המשפט להצטברות עדויות המתווך, אחיה ואחותה של האֵם, בתה האחרת, הבעלים הקודם של הדירה ברחוב אליוט, השוכר בדירה ונציגת ועד הבית, אשר העידו כל אחד על מקטע הזיקה שלהם לאם והצטברות העדויות יצרה מסה קריטית המטה באופן ברור את הכף לטובת האֵם.

בית המשפט הוסיף, כי אין בכך שהסכמי התיווך, הרכישה וההלוואה נחתמו על-ידי הבת כדי להוכיח את בעלותה בדירה, כיוון שכך נעשו הדברים נוכח רצון האֵם להסתיר את בעלותה בדירה (גם אם מטעם לא מבוסס), בלא שהעלתה על דעתה שבתה תתכחש לזכויותיה בדירה בהמשך. כן קבע, כי העובדה שהבת נטלה משכנתא על הדירה בסכום גדול מהסכום אשר האֵם מסרה שנדרש כהשלמה לסכום שהיה בידה, אין בה להפריך את המסקנה האמורה, אלא היא מתיישבת עם יצירת מצג על-ידי הבת כי הרכישה נעשתה על חשבונה בדרך של הותרת כספי האֵם בידה והגדלת המשכנתא על שמה.

על רקע כל אלה, הצהיר בית המשפט המחוזי, כי האֵם היא הבעלים בדירה ברחוב דיזינגוף, וכי חוב המשכנתא הרובץ על הדירה חל על הבת, למעט החלק בסך 255,000 ₪ שניטל בהסכמת האֵם. כן התיר בית המשפט לאם פיצול סעדים וחייב את הבת (המבקשת) בהוצאות בסך 60,000 ₪.

5. על פסק דין זה הגישה הבת את הבקשה שלפני. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בהתערבותו בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הראשונה, תוך קבלת ראיות בלתי קבילות או שמשקלן אפסי, ותוך מתן סעדים שלא התבקשו בתביעה ולא נקבעו לגביהם ממצאים על-ידי הערכאה הראשונה. לטענת המבקשת, הענין דנן מצדיק דיון ב"גלגול שלישי", כיוון שפסק הדין מעורר שאלות החורגות מעניינם של הצדדים הפרטניים, והן: שאלת טיב הראיות שיש להציג לשם קביעת בעלות בדירה בניגוד לרישום אצל רשם המקרקעין ותוך העלאת טענת מרמה, שאלת קבילותן של ראיות מסוג דואר אלקטרוני מקום ששולח ההודעה לא הובא לעדות, ולבסוף שאלת התערבות בית המשפט שלערעור בממצאים העובדתיים של הערכאה הדיונית על יסודם קבעה היא שהנטל לסתירת האמור במרשם לא הורם כהלכה. לחלופין טוענת המבקשת, כי פסק הדין גרם עיוות דין של ממש המצדיק מתן רשות ערעור.

6. לאחר עיון בבקשה ובפסקי הדין של בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, על בעל דין המבקש כי בית משפט זה יידרש לעניינו שנדון כבר בשתי ערכאות ("גלגול שלישי") להראות כי ההליך מעורר שאלה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). איני סבור כי המקרה שלפני מקים עילה כאמור. פסק הדין עניינו בהכרעה עובדתית בנוגע לעובדות המקרה הקונקרטי. טענות המבקשת בבקשה נטועות היטב בשדה יישום הדין הקיים על העובדות והראיות במקרה הקונקרטי. ערכאת הערעור תפקידה לתקן פגמים שמצאה בהחלטת הערכאה הדיונית, ואין מקום למתן רשות ערעור אך עקב העובדה שערכאת הערעור הגיעה לתוצאה שונה מן הערכאה הדיונית (חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215 (מהדורה שלישית, 2012) וההפניה שם). אפילו טעה בית המשפט המחוזי ביישום הדין, ואיני קובע כך, הרי אין הדבר מצדיק כשלעצמו מתן רשות ערעור (ראו למשל: רע"א 6286/15 וינברג נ' אומגה טיפולי טקסטיל תעשייתיים (1978) בע"מ, פסקה 15 (8.12.2015)).

לכך אוסיף, כי טענות המבקשת אף אינן מגלות כי פסק הדין גרם עיוות דין. די שאצביע על כך שאל מול טענות המבקשת המכוונות כולן לחסום את הראיות נגדה על הסף, בין בטענת קבילות ובין בטענה כי משקלן אפסי, עומדים טעמיו המפורטים של בית המשפט המחוזי למתן משקל גבוה לראיות דוגמת שיחה בה הוקלטה הבת והודתה מפורשות בבעלות האֵם בדירה, ולמסמך הצוואה עליו חתם בן זוגה ממנו עולה כי הסכים במפורש לכך שהדירה שייכת לאם. המבקשת חוזרת בבקשתה על טענותיה נגד חלק מן הראיות בלא להתמודד עם הטעמים עליהם ביסס בית המשפט המחוזי את מסקנותיו בדבר משקלן הממשי של הראיות התומכות בעמדת האֵם.

אשר לקביעה, כי המשכנתא המוטלת על הדירה תוסיף להיות מוטלת על כתפי המבקשת (הבת) בניכוי הסך של 255,000 ש"ח, הרי היא קביעה נלווית להצהרת הבעלות בדירה, שתכליתה להסיר אי בהירות שנוצרה באשר לחבות במשכנתא אשר ניטלה על שם הבת משהוצהר כי הדירה בבעלות האֵם. ככל שיש בין האֵם לבתה מחלוקת בדבר ההתחשבנות הכספית ביניהן מקומה להתברר בהליך מתאים. לשם כך אף ניתן לאם היתר פיצול סעדים, ואף לבת פתוחה הדרך לברר עם האֵם מחלוקת כספית, אם ישנה.

7. סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ‏כ"ד באדר ב התשע"ו (‏3.4.2016).

ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16003700_B01.doc אב
מרכז מידע, טל' 077-XXXX333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il