הדפסה

בנש ואח' נ' אורן

בפני
כב' השופטת יפעת מישורי

תובעים

1.סאם בנש ת.ז XXXXXX708
2.זהבה בנש ת.ז XXXXXX673

נגד

נתבע
יצחק אורן ת.ז XXXXXX014

פסק דין
מבוא וטענות הצדדים:

בפני תביעה לפיצוי כספי בסך כולל של 300,000 ₪.

לטענת התובעים, סאם וזהבה בנש (להלן- "התובעים"), הנתבע, יצחק אורן (להלן- "הנתבע") משמש בין היתר כמזכיר האגודה השיתופית ביישוב נאות הגולן (להלן- "היישוב"). במסגרת תפקידו זה, פצח במסע פרסומים מכפישים כנגד התובעים. פרסומים במסגרתם כונו גנבים, אלימים, סכנה לאגודה, משתלטים על אדמות ונכסי היישוב (כמפורט בכתב התביעה) הכל על מנת לסכל את הליך קבלתם של התובעים כחברים באגודה השיתופית של היישוב (להלן- " האגודה" ו/או "האגודה השיתופית"). התובעים טוענים כי הנתבע הצליח במטרה זו לעיל וכן כי סבלו מהוקעה מהיישוב עד כדי כך שנאלצו לעבור ולהתגורר ביישוב אחר. התובעים מבארים בכתב התביעה כי הינם אנשי חינוך בעלי תעודות הוקרה והצטיינות רבים וכי התגורר ו ביישוב כמשך 20 שנה, יחד עם ארבעת ילדיהם.

לטענת התובעים, בשנת 2009 פורסמה החלטת הממשלה בדבר מתן תמריצים והטבות. החלטה זו אפשרה לתושבים שאינם חברי האגודה השיתופית להתקבל לאגודה ולקבל קרקע חקלאית ביישוב. נוכח החלטה זו, בשנת 2010, טרם תום מועד מתן ההטבה, פנו התובעים לאגודה השיתופית והגישו בקשה להתקבל אליה כחברים בה.
ביום 6.5.2010 התקבלה אצל התובעים החלטת האגודה בדבר דחיית הגשת מועמדותם. התובעים מיאנו להשלים עם מכתב זה וביקשו כי החלטה בעניין קבלתם ליישוב תתקבל על ידי כלל חברי האגודה. נוכח בקשה זו, לשיטת התובעים, ביום 31.10.2010, פרסם הנתבע מכתב אותו תלה בלוח המודעות המרכזי ביישוב ופיזר בתאי הדואר, בו כתב: " ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות " (סע' 21 לכתב התביעה). התובעים לא נרתעו והמשיכו בניסיונם להתקבל לאגודה. אז, ביום 6.1.2011 פרסם הנתבע מכתב נוסף ובו הפחיד את חברי האגודה אשר תמכו בתובעים עת כתב כי יכולות להיות לתמיכה: "משמעויות חוקיות ומשפטיות...תסבוכת משפטית" (סע' 26 לכתב התביעה). ביום 15.5.2011 התכנסה אסיפת חברי האגודה ואולם נושא בקשת התובעים להתקבל לא עלה לסדר היום. כאשר אחת מחברות האגודה הלינה בעניין זה, התפרץ הנתבע ותקף אותה במילים: " תשתקי מטומטמת" (סע' 37 לכתב התביעה). יום לאחר מכן פרסם הנתבע מכתב התנצלות בפני חברת האגודה לעיל. לשיטת התובעים, במהלך האסיפה טען הנתבע בפני כל חברי האגודה: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחת בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיד למשפחת בנש שאני אמרתי את זה". באסיפה, התקבלה החלטה לדחות את חברות התובעים באגודה. לאחריה, פורסם מכתב על ידי אחד מחברי האגודה, באופן אנונימי, בו נכתב בין היתר כי ההתנהלות באסיפה מהווה "בושה לנו כחברה מתוקנת" וכי כותב המכתב סבור ש מדובר ברדיפה אישית , לשיטתו " ריח חריף של חיסול חשבונות עלה ביום ראשון באסיפה" (סע' 48 לכתב התביעה). וכי מכתב נוסף שנכתב בעניין, על ידי חיים שלום כתב ביחס לכך, כי הצגת התובעים באסיפה הכללית מיום 15.5.11 הייתה "כאילו מדובר באחרון משפחת מחבלים" (סע' 49 לכתב התביעה).

נוכח כל האמור, טוענים התובעים כי נאלצו לעבור ליישוב אחר, כי מצבם הכלכלי הורע כתוצאה מכך וכי סך הנזקים נאמדים על ידם בסך של 2,000,000 ₪. כאשר מפאת שיקול כלכלי הגישו תביעה זו בסכום מצומצם של 300,000 ₪ בלבד.

לטענת הנתבע, התובענה הנוכחית הינה חלק ממסכת של תביעות לשון הרע אשר מוגשות על ידי התובעים או בני משפחתם והכל תוך ניסיון לעשות שימוש לרעה בהליכי משפט , כנגד הנתבע או נתבעים אחרים. התובע מונה בסעיף 4.ב לכתב הגנתו רשימה של חמישה נתבעים שונים, אשר לשיטתו, הוגשו כנגד ם תביעות לשון הרע על ידי התובעים. עוד טוען הנתבע כי התובענה הנוכחית, כמו אחרות, מהווה חלק ממלחמת חורמה המנוהלת על ידי התובעים כנג ד היישוב, האגודה או מי מחבריה. הכל בשל העובדה לפיה לא התקבלו כחברים לאגודה השיתופית.
הנתבע טוען כי לאחר שהתקבלה אצל התובעים הודעת הדחייה בדבר בקשתם להתקבל כחברים באגודה השיתופית, הם פנו לרשם האגודות השיתופיות וניסו להציג בפניו מצג לפיו הם מחזיקים בנחלה חקלאית בתחומי היישוב. זאת בניסיון לעקוף את מוסדות האגודה השיתופית בבחירת חבריה (סעיפים 22 - 24 לכתב ההגנה). האגודה מסרה את תגובתה למכתב זה. בסופו של יום, ראש ענף הפיקוח של האגף לאיגוד שיתופי במשרד התמ"ת הוציא מכתב תשובה לפניית התובעים ובמסגרתו הצדיק את עמדת האגודה. הנתבע טוען כי פנייה זו של התובעים לרשם האגודות השיתופיות נעלמה מכתב התביעה במכוון. זאת על מנת להציגם באור חיובי אל מול האור השלילי המופנה לנתבע.
כן נטען, כי נוכח מכתב זה של התובעים לרשם האגודות , פנה הנתבע לחברי האגודה במכתב אשר בו טען כי נעשים ניסיונות השתלטות על האגודה (ת/1 נספח יא') . הנתבע מסביר כי אילו הרשם היה מקבל טענות התובעים הם היו מקבלים נחלה השייכת לאגודה השיתופית. ולכן הניסיון של התובעים עלה בעיני הנתבע כדי ניסיון השתלטות על רכוש האגודה השיתופית (סעיף 28 - 29 לכתב ההגנה).

לאחר מכתב התשובה של הרשם, פנו התובעים לחברי האגודה השונים והפעילו עליהם לחץ מאסיבי לחתום על עצומה בעניינם. לאחר החתימה על העצומה, ביום 15.5.2011 , התקיימה אסיפה כללית של חברי האגודה השיתופית. באסיפה השתתפו 38 חברים. 35 מתוכם הצביעו בעד הורדת עניינם של התובעים מסדר היום. החלטה זו פורסמה לכלל חברי האגודה ביום 16.5.11. הנתבע מציין כי למעשה, חלק מאלו אשר חתמו על העצומה הצביעו נגד התובעים באסיפה. זאת ועוד, הנתבע טוען כי ניסיון התובעים לייחס לו באופן אישי את החלטות האגודה השיתופית והאסיפה הכללית, אשר ניתנו על פי הרוב של חברי האגודה, נדון לדחייה.

באשר לטענת התובעים בדבר היותם אנשי חינוך מובילים, טען הנתבע כי די להזכיר את העובדה לפיה תלמידיה של התובעת הציתו את רכבה האישי כדי ללמד אודות מופרכות טענתם. מנגד טוען הנתבע כי הוא משמש משך שנים רבות בתפקידים שונים באגודה, כאשר ב-13 השנים האחרונות שימש כמרכז המשק. הנתבע טוען כי בחלק מן הזמן אכן שימש כמזכיר האגודה השיתופית. עוד ציין הנתבע כי שימש במשך מספר שנים כמנהל הקהילה בקיבוץ עין זיוון וכמנהל הקמה של היישוב מצוק עורבים.

בימים 16.6.14 ו- 10.11.14 התקיימו דיוני הוכחות וגמר. מטעם התביעה העידו התובעים בעצמם. כן העיד מר חיים שלום, מי אשר תקף את התנהלות האסיפה כנגד התובעים , כמפ ורט בכתב התביעה (להלן- "חיים"). מטעם ההגנה העידו מספר חברי אגודה: (א) מר משה רודף שלום; (ב) מר מאיר שוקרון; (ג) מר אפרים קרול; (ד) הגב' דליה בן מאיר; (ה) מר טיירי מונס (להלן ובהתאמה: "שלום", "מאיר", "אפרים", "דליה" ו- "טיירי").

דיון:

למען הנוחות אביא תחילה את העובדות העיקריות אשר עולה כי הצדדים אינם חלוקים בהן:

התובעים ביקשו להתקבל כחברים באגודה השיתופית של היישוב נאות הגולן.
התובעים לא התקבלו כחברים.
התובעים עזבו את היישוב נאות הגולן.

הצדדים חלוקים לגבי 4 פרסומים שונים:

"ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות" (ת/1 נספח יא') .

"הרינו להעביר לחברים שמהלך ההחתמה המתבצע כרגע ע"י משפחת בנש איננו בר תוקף וחסר משמעות, אלא שיכולות להיות לו משמעויות חוקיות משפטיות." (ת/1 נספח יד').

"במהלך האסיפה הציג מזכיר האגודה החקלאית, מר איציק אורן, את הנושא - ואמר לכל החברים באלו המילים: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחה בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיש למשפחת בנש שאני אמרתי את זה"" (ת/1 נספח כ').

"האסיפה מורידה מסדר היום את בקשתם של משפחת בנש לקבלתם לחברות באגודה. החלטה זו התקבלה פה אחד על כל משתתפי האסיפה" (ת/1 נספח יז').

למעשה, הצדדים אינם חלוקים על העובדה כי התובעים לא התקבלו כחברים באגודה השיתופית. יריעת המחלוקת מתמצה במשמעות שיש ליתן להתנהלות המיוחסת לנתבע בכל הנוגע לסיבת אי קבלת התובעים לאגודה השיתופית. בכתב התביעה טוענים התובעים להתקיימותן של מספר עילות: העילה הראשית - (א) עוולה לפי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה-1975 (להלן- " חוק איסור לשון הרע"); (ב) עוולות הקיימות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן- "הפקודה") ובהן הפרת חובה חקוקה, שקר מפגיע ורשלנות. נוכח האמור אתייחס תחילה לטענות המתייחסות לחוק איסור לשון הרע.

חוק איסור לשון הרע - מסגרת נורמטיבית ויישום
התכלית של חוק איסור לשון הרע הינה בצורך ליתן מענה להתנגשות הזכויות מקום בו נעשה פרסום הכרוך בלשון הרע. חוק איסור לשון הרע חפץ להביא להבטחת כבודו של האדם וזכותו לשם טוב של הנפגע מן הפרסום. במקביל, חפץ להבטיח את הזכויות והאינטרסים הטמונים בעצם הפרסום. כפי שנפסק, לכל אחד מצידי המתרס קיימים זכויות ואינטרסים רבי מעלה. אלו ניצבים זה מול זה. והנה, נוכח התפישה לפיה אין זכויות מוחלטות, אף חוק איסור לשון הרע לא קבע באופן מוחלט העדפה של זכות האחת על פני רעותה. החוק קבע נקודות איזון שונות ביניהן ( ראו והשוו דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, סע' 19 לפסה"ד של הנשיא גרוניס (18.9.14, פורסם במאגרים המשפטיים); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840, 861 (1989); ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 199 (1987); אורי שנהר דיני לשון הרע 21-19, 33 (1997) ( להלן- "שנהר")).

במסגרת ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך [פורסם בנבו] פסק כבוד השופט עמית כי "תרשים הזרימה" בתביעות לשון הרע בנוי משלושה שלבים:

(א) בחינת השאלה האם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה שבסעיף 1 ב חוק איסור לשון הרע והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק זה; רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא-

(ב) האם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות אשר מנויות בסעיף 13 ל חוק איסור לשון הרע - פרסומים מותרים; אם הפרסום חוסה תחת אחת החסינויות המוחלטות הרי שדין התביעה להידחות, אחרת ממשיכים לשלב הבא-

(ג) בוחנים האם הפרסום מוגן על פי הוראות סעיף 14 ב חוק איסור לשון הרע על שתי רגליו – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו מוגן תחת סעיף זה יש להמשיך ולבחון האם חלה הגנת תום הלב המנויה בסעיף 15 לחוק זה. בחינת הגנת תום הלב נעשית ביחד עם הוראות סעיף 16 בחוק האמור העוסק בחזקות תום הלב; אם נמצא כי הפרסום אינו חוסה תחת ההגנות הללו יש לעבור לשלב נוסף ואחרון והוא פסיקת הפיצוי.

כן ראוי לציין כי: "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע."

(ראו להלן: ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, פס' 6 לפסק דינו של כב' השופט עמית (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 8.2.2012) להלן- "פס"ד אילנה דיין").

שלב ראשון - האם הביטוי הינו לשון הרע והאם התקיים יסוד הפרסום

האם הפרסום מהווה לשון הרע
סעיף 1 ל חוק איסור לשון הרע, קובע כי:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו."

המבחן אשר נקבע בפסיקה לעניין בחינת קיומו של לשון הרע הינו מבחן אובייקטיבי. כך שהפרסום הנבחן יפורש על פי המשמעות המקובלת בציבור "ועל פי הבנתו של "האדם ברחוב" או "האדם הרגיל", ש"איננו המשכיל ביותר או האיש הירוד ביותר מבחינת התפתחותו"". על כן, אין מייחסים חשיבות לאופן שבו הובן הפרסום על ידי האדם שנפגע אלא כפי שזה היה נתפש על ידי האדם הסביר (פס"ד אילנה דיין בעמ' 49; שנהר, 110 - 111; ת"א (שלום-אשד') 1325/08 מרים מצרפי נ' אילנה ספורטה, סע' 18 לפסק דינו של כב' השופט כהן (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 31.12.2013); וכן ראו את שפסקתי בתא"מ (שלום - חי') 8790-12-09 הרוש נ' המשביר לצרכן החדש בע"מ, עמ' 3, (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 14.2.2011) וב- ת"א (שלום - חי') 19757-07 עטיה נ' זיידה כהן, עמ' 3 (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 7.3.2011)).

בנסיבות המקרה דנן, התובעים מונים בכתב תביעתם מספר פרסומים ואשר כונו על ידם הפרות. להלן אתייחס אליהם כפי סדר ם.

8.1 פרסום ראשון:
תוכן הפרסום אינו שנוי במחלוקת בין הצדדים. המדובר במכתב מיום 31.10.10, בו נכתב:

"ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות " (ת/1 נספח יא').

מכתב זה פורסם על לוח המודעות ביישוב נאות הגולן ונשלח לחברי האגודה בתא הדואר. המכתב חתום על ידי הנתבע בעצמו והוא כתוב על נייר הנושא לוגו של האגודה השיתופית.
עניינו בזימון חברי האגודה השיתופית לאסיפת חברים אשר נקבעה ליום 7.11.10.
הציטוט לעיל הינו הנושא השני שנקבע על פי המכתב (ת/1 נספח יא') .

לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הנני סבורה כי פרסום זה, יכול להתפרש אצל האדם הסביר כאילו התובעים מבצעים פעולות אסורות. ולכל הפחות כי מבוצעות על ידם פעולות בלתי מוסריות . והכל באופן כזה אשר מהווה לשון הרע כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע. מבחינת הפרסום עולה כי יש בו כדי לעשות את התובעים מטרה לשנאה בעיני הבריות. שכן, האדם הסביר אשר יקרא את הפרסום לפיו התובעים משתלטים על אדמות האגודה השיתופית ירגיש תחושות שליליות כלפי התובעים באופן כזה אשר יכול להגיע עד כדי שנאתו. בהתייחס לנסיבות המקרה הספציפיות הרי שיש לכך השפעה משמעותית בייחוד כאשר שאלת קבלתם של התובעים עולה לכדי הצבעה בפני האסיפה הכללית.

לטענת הנתבע, משום שפרסום זה ה וא תגובה למכתב התובעים לרשם האגודות, בו הציגו עצמם בעלי נחלה ביישוב למרות שלא כך הדבר , הרי שאין בו משום לשון הרע. שכן, כל חברי האגודה ראו בחומרה את התנהלות זו של התובעים והוקיעו אותה (סיכומי הנתבע סע יפים 10 - 14), ואולם, אין בידי לקבל טענה זו. האדם הסביר היה מפרש את הפרסום בדיוק באותו האופן שנקבע לעיל. ראוי לציין כי אינני סבורה שתוכן המכתב הנטען עולה כדי ניסיון השתלטות. כל שנכתב בו הוא כי התובעים מתגוררים בנחלה 15. הם לא טענו לרגע במכתב כי הם חברי אגודה או כי הם בעלי נחלה כמשמעה בדיני האגודות השיתופיות (העתק המכתב מופיע ב- נ/6 נספח 4).

לפיכך הנני קובעת כי הפרסום הראשון הינו לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
8.2 פרסום שני:
המדובר במכתב מאת וועד האגודה. המכתב נשלח לכל חברי האגודה ביום 6.1.11. במסגרתו נכתב:

"הרינו להעביר לחברים שמהלך ההחתמה המתבצע כרגע ע"י משפחת בנש איננו בר תוקף וחסר משמעות, אלא שיכולות להיות לו משמעויות חוקיות משפטיות." (ת/1 נספח יד').

לאחר שעיינתי במכתב ושקלתי טענות הצדדים , הנני סבורה שאין בו כדי לעמוד במבחן הראשון במסגרת הבחינה הנדרשת בחוק איסור לשון הרע . שכן, אין הוא עולה עד כדי שימת התובעים מטרה לבוז בפני האדם הסביר, או השפלתם ובוודאי שאין בו כדי להפלותם. המכתב אינו כולל פרסום הפוגע בתובעים. זאת בשים לב, לכך שהמכתב הוצא על ידי וועד האגודה השיתופית, וכותרתו הייתה: "החתמות בנושא משפחת בנש ומשפחות אחרות - קליטה באגודה ". כך גם בהתחשב בכך שהמכתב נשלח בעקבות פניית התובעים לחברי אגודה שונים והחתמתם על עצומה (להלן- " בקשת חברי האגודה"), בה ביקשו החותמים כי תועלה באסיפת חברי האגודה בקשת התובעים להתקבל בה (ראו העתק הבקשה - ת/1 נספח יג'). כך אף העידה התובעת: "ביום שאיציק גילה שיש לנו למעלה מ 2/3 משפחות שחתמו הוא הוציא מיד את המכתב הזה..." (פרוטוקול הדיון מיום 16.6.14 עמ' 12).
באשר לטענת התובע בעדותו לפיה, הואיל ובמכתב האמור יש אזהרה מפני חתימה והבאה של תסבוכת משפטית, הוא מהווה לשון הרע (שם עמ' 17), הרי ש אין בידי לקבל טענה זו. עמדתה של האגודה לפיה על חבריה להימנע מביצוע פעולות שיכולות להביא לתסבוכת משפטית אינה עולה כדי לשון הרע בנסיבות העניין. הנני מקבלת במלואה טענת הנתבע לפיה: " מדובר במשמעות משפטית שהועד ראה לנכון להתריע בפני חברה האגודה מפניהם" (סעיף 66.ג לכתב ההגנה) וכן כי "מדובר במכתב לגיטימי של ועד האגודה שמבהיר את עמדת הועד" (סעיף 66.ב לכתב ההגנה). מכתב זה מהווה עמדה נקייה של אגודה אשר מבקשת להגן על עצמה מפני גיבוש בקשת חברי האגודה. שכן, בקשה זו הינה בעלת תוקף משפטי מחייב. והכל תוך שלא נעשה שימוש בלשון חריגה. כאמור לעיל, לא מצאתי כי יש במכתב כדי להביא את האדם הסביר לחשוב באופן שלילי אודות התובעים כפי מטרות חוק איסור לשון הרע.

לפיכך הנני קובעת כי הפרסום השני אינו לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע .

8.3 פרסום שלישי:
פרסום זה הינו הטענה לפיה במהלך אסיפת חברי האגודה מיום 15.5.11, אמר הנתבע בפני כלל חברי האסיפה:

"אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחת בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיד למשפחת בנש שאני אמרתי את זה" (סעיף 39 לכתב התביעה).

לטענת התובעים, הנתבע הוא שאמר את הדברים האמורים לעיל. התובעת חזרה על טענתה בדבר פרסום זה בעדותה בבית המשפט וטענה כי הנתבע אמר לחברי האסיפה שהם יכולים לומר לתובעים שהם גנבים בשמו (פרוטוקול הדיון מיום 16.6.14 עמ' 14). ואולם, יודגש כי התובעים לא נכחו באסיפה מיום 15.5.11 והם לא שמעו את הפרסום באוזניהם ובאופן ישיר. זאת כפי שעולה באופן ברור מעדותיהם בבית המשפט (שם, עמ' 13 ו- 17). הפרסום השני מסתמך על מכתבו של חבר אגודה אחר, אשר נכח באסיפה הכללית מיום 15.5.11. החבר חיים אשר כת ב במכתבו האמור: "במהלך האסיפה הציג מזכיר האגודה החקלאית, מר איציק אורן, את הנושא - ואמר לכל החברים באלו המילים: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחה בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיש למשפחת בנש שאני אמרתי את זה"" (ת/1 נספח כ'). חיים אישר בעדותו כי תוכנו של נספח כ' זה הוא נכון (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ' 9 ש' 14 - 15). וזאת למרות שלא כתב אותו ולא ניסח אותו. חיים הדגיש בעדותו כי הדברים הכתובים שם מקובלים עליו באופן במדויק (שם, עמ' 10 ש' 4 - 8).

לטענת הנתבע, הוא מעולם לא הוציא את המילים האמורות מפיו, הוא מעולם לא כינה את התובעים גנבי קרקעות. לשיטתו, כל הפרסום התמצה בכך שטען כי התובעים מנסים להשתלט על נכסי האגודה ( סעיף 75 לכתב ההגנה). בהקשר זה ייאמר כי עד ההגנה הראשון, שלום , דחה את הטענה כאילו הנתבע כינה את התובעים "גנבי אדמות" ואולם אישר כי הנתבע טען שהתובעים מנסים "להשתלט על אדמות" (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ ' 13 ש' 26 - 29). עד ההגנה השני, מאיר, טען כי יכול להיות שהנתבע אמר על התובעים שהם גנבי אדמות ומנסים להשתלט על האדמות (שם עמ' 15 ש' 20 - 22). עדת ההגנה הרביעית, דליה, העיד ה כי היא לא שמעה את הנתבע מטיח את הדברים הנטענים בעניין התובעים באסיפה (שם עמ' 18 ש' 28 - 29) ויודגש כי דליה לא שללה את האפשרות כי הדברים נאמרו בפועל אלא רק טענה שהיא לא שמעה. באופן דומה העיד עד ההגנה השלישי, אפרים. למען שלמות התמונה ייאמר כי עד ההגנה החמישי טיירי , טען כי הנתבע שתק ולא אמר מילה באסיפה (ראו והשוו פרוטוקול הדיון עמ' 21).
נוכח מכלול הראיות ולרבות עדויות בעלי הדין ועדיהם , שוכנעתי כי לכל הפחות, עמדו התובעים, בנטל הדרוש בדין האזרחי להוכיח כי במסגרת האסיפה מיום 15.5.11 נאמרו דברי לשון הרע על ידי הנתבע כנגד התובעים . כאשר החלק שהוכח מן הפרסום הנטען הינו כי הנתבע אמר שהתובעים מנסים להשתלט על אדמות היישוב. די בכך כדי להוות פרסום המהווה לשון הרע וזאת בשים לב לקביעתי באשר לפרסום הראשון בסעיף 8.1 לפסק הדין.

יתרה מן הנדרש ונוכח טענות התובעים בעניין זה אבהיר באשר לחלק השני בפרסום הנטען, גניבת האדמות, כי אמירה מעין זו המיוחסת לנתבע לא הוכחה. מסקנתי זו מתבססת ראשית על העובדה לפיה עד התביעה, חיים, הודה כי המכתב עליו מסתמכים התובעים ואשר בו מיוחס הפרסום הנטען לנתבע, לא נכתב על ידו ולא הודפס על ידו (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ' 10 ש' 4 - 5) . שנית, הגם שחיים טען בעדותו כי הוא מסכים עם כל שנאמר במכתב (שם, ש' 6 - 7) הרי שפרט לעדותו, לא הועלתה כל טענה בעניין זה על ידי מי מהעדים, אשר נכחו באסיפה הכללית מיום 15.5.11. ודי לעיין בעדותיהם כפי שהובאו בעניין זה לעיל. ויוזכר כי לכל היותר, הייתה אמירה של אחד העדים, מאיר, לפיה קיימת אפשרות שהפרסום הנטען אכן התקיים. אין בכך די. ניתן לראות במצב הדברים כפי שהונח בפני כמעין עדות יחידה מצידו של שלום . עדות אשר אינה מוצאת תימוכין בראיות נוספות, אינה מוצאת מקום מפורש וברור בעדותיהם של יתר חברי האגודה שנכחו בעת שנאמרו הדברים הנטענים במקום האירוע, וכן אינה מוצאת ביטוי בפרוטוקול האסיפה הכללית (ראו והשוו העתק הפרוטוקול, נ/6 נספח 18). עוד ייאמר ונוכח טענות התובעים לפיהן העדים חששו מהנתבע, הרי שטענות מעין אלו לא הוכחו ולכן אין לייחס להן חשיבות בכל הנוגע לבחינת משקל עדות עדי ההגנה.
לאור כל האמור עולה כי החלק שהוכח בפרסום ככזה אשר ניתן לייחס לנתבע הוא דברי הנתבע כנגד התובעים כאילו הם מנסים להשתלט על אדמות היישוב. פרסום זה מהווה לשון הרע.

לפיכך הנני קובעת כי הפרסום השלישי הינו לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע .

8.4 פרסום רביעי:
המדובר במכתב הוועד של האגודה השיתופית מיום 16.5.11, אשר נחתם על ידי הנתבע על מכתב של האגודה השיתופית. במסגרתו נכתב:

"האסיפה מורידה מסדר היום את בקשתם של משפחת בנש לקבלתם לחברות באגודה. החלטה זו התקבלה פה אחד על כל משתתפי האסיפה" (ת/1 נספח יז').

לטענת התובעים, מכתב זה של הוועד של האגודה השיתופית מיום 16.5.11, אשר הנתבע חתום עליו באופן אישי, איננו נכון, שכן האמור בו סותר את מה שאירע בפועל באסיפה מיום 15.5.11 (סעיף 43 לכתב התביעה). שכן, ההחלטה לא התקבלה פה אחד והיו לה מספר מתנגדים. ומשכך פרסום זה הינו לשון הרע. הנתבע טען כי מדובר בעדכון קצר אודות תוצאות האסיפה הכללית מיום 15.5.11 וכי תוכן העדכון הינו אמת (סעיפים 78 - 84 לכתב ההגנה).

לכאורה, ניתן לומר כי אין לראות בפרסום האמור כדי פרסום המהווה לשון הרע בעיני האדם הסביר. שכן, אילו היה בכך כדי להוות לשון הרע פירוש הדבר הינו כי כל אדם אשר יגיש בקשה להתקבל לאגודה שיתופית מסוימת או כל ארגון אחר ובקשתו תידחה פה אחד תוך הודעה מתאימה בעניין - הרי אז מדובר בלשון הרע.

ברם, שעה שהפרסום אינו אמת, הרי שמדובר בלשון הרע. קביעה זו מסתמכת ראשית על תצהירו של הנתבע, הימנו עולה בבירור כי ההחלטה , בעניין בקשתם התובעים להתקבל כחברי אגודה, לא התקבלה פה אחד. אלא לכל היותר ניתן לומר שזו התקבלה ללא התנגדויות. שכן לשיטת הנתבע, בתצהירו, באסיפה נכחו 38 חברי אגודה. 35 מתוכם הצביעו בעד דחיית בקשת התובעים ואילו 3 מתוכם נמנעו (נ/6 סע' 48 - 51). בנוסף ייאמר כי עד התביעה חיים, אשר נכח באסיפה הכללית מיום 15.5.11, העיד כי הטענה לפיה לא היו מתנגדים במסגרת ההצבעה מיום 15.5.11 אינה נכונה שכן הוא ועוד שני חברים התנגדו (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ' 11 ש' 7 - 8). לדברים אלה יש להוסיף את העובדה לפיה, עד ההגנה השני, מאיר הודה שבאסיפה הכללית נכחו 38 חברים (שם עמ' 15 ש' 19). תמונה דומה עולה מהפרוטוקול של האסיפה (נ/6 נספח 18) בו נרשם כי 38 חברי אגודה נכחו וכי 35 הצביעו בעד. יוער כי פירוש הביטוי פה אחד, בנסיבות העניין כפי שהובאו בפני בית המשפט, משמעה כי כל חברי האגודה השיתופית אשר נכחו באסיפה הצביעו כנגד התובעים. לא ניתן לקבל כל פירוש אחר מזה המוצע על ידי הנתבע.

מכאן, שעה שבאסיפה הכללית מיום 15.5.11 נכחו 38 חברי אגודה שיתופית , ורק 35 מתוכם הצביעו בעד הורדת עניינם של התובעים מסדר היום, כפי שטען הנתבע בעצמו, הרי שיחס זה, בו 35 חברים הצביעו בעד, ומן העבר השני היו 3 מתנגדים או נמנעים, מביא למסקנה לפיה לא ניתן לומר שההצבעה עברה פה אחד. נוכח הדברים האמורים וכן לאור העובדה לפיה בחינת תוכנו של הפרסום נעשית על דרך בחינת הפרסום בכללותו, בחינה אובייקטיבית שאינה נדרשת לתחושותיו של הנפגע מהפרסום, אלא בוחנת כיצד היה הפרסום מובן בעיני כל (ראו למשל שנהר, 118); וכן לאור המגמה שעלתה בפרסומים שיצאו כנגד התובעים, אשר י יחסו להם האשמות מסוג של ניסיון השתלטות על אדמות האגודה השיתופית, לפני ואחרי האסיפה ; אזי הנני סבורה כי האדם הסביר היה נוטה לחשוב שהצבעת חברי האגודה השיתופית פה אחד שלא לאפשר לתובעים להתקבל כחברים ו בעלי נחלה - יש בה כדי להעיד באופן סופי וודאי שהתובעים מנסים לבצע השתלטות . לכל הפחות , האדם הסביר ישתכנע באופן וודאי כי דבק בתובעים כתם שלילי. שכן, מהפרסום ניתן ללמוד כי לא היה אף ולו מתנגד אחד באסיפה מיום 15.5.11.

לפיכך הנני קובעת כי הפרסום הרביעי הינו לשון הרע כהגדרתו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע .

לסיכום שלב זה ייאמר כי נבחנו ארבעה פרסומים שונים, ואלו קביעותי באשר לעצם השאלה האם יש לראות בהם פרסומים העולים כדי לשון הרע:

"ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות" (ת/1 נספח יא') - פרסום זה עולה כדי לשון הרע.

"הרינו להעביר לחברים שמהלך ההחתמה המתבצע כרגע ע"י משפחת בנש איננו בר תוקף וחסר משמעות, אלא שיכולות להיות לו משמעויות חוקיות משפטיות." (ת/1 נספח יד') - פרסום זה אינו עולה כדי לשון הרע.

"במהלך האסיפה הציג מזכיר האגודה החקלאית, מר איציק אורן, את הנושא - ואמר לכל החברים באלו המילים: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחה בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיש למשפחת בנש שאני אמרתי את זה"" (ת/1 נספח כ') - פרסום זה עולה כדי לשון הרע.

"האסיפה מורידה מסדר היום את בקשתם של משפחת בנש לקבלתם לחברות באגודה. החלטה זו התקבלה פה אחד על כל משתתפי האסיפה" (ת/1 נספח יז') - פרסום זה עולה כדי לשון הרע.

שעה שהוכח, כי עסקינן ב -3 פרסומים שהינם בגדר לשון הר ע, יש לבחון האם התקיים היסוד השני והוא הפרסום .

9.1 פרסום ראשון - "ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות" (ת/1 נספח יא').
כפי שכבר קבעתי בסעיף 8.1 לפסק הדין, יסוד הפרסום באשר למכתב זה אינו שנוי במחלוקת. מה גם שהוכח כי מכתב זה, היה מיועד לאחרים זולת התובעים והגיע אליהם. כך העידו התובעים, כך עולה אף מסיכומי הנתבע (סע' 17 בסיכומים). עוד הוגשה לתיק בית המשפט תמונה של הפרסום הנדון על לוח המודעות המרכזי ביישוב (ת/1 נספח יב').

לפיכך הנני קובעת כי התקיים יסוד הפרסום הנדרש תחת הפרסום הראשון, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע .

9.2 פרסום שני: "הרינו להעביר לחברים שמהלך ההחתמה המתבצע כרגע ע"י משפחת בנש איננו בר תוקף וחסר משמעות, אלא שיכולות להיות לו משמעויות חוקיות משפטיות." (ת/1 נספח יד'). הגם שנקבע כי פרסום זה אינו בגדר לשון הרע אתייחס אליו בחלק זה של פסק הדין ואף בהמשך וזאת למעלה מן הנדרש .

בעניין פרסום זה אין מחלוקת כי הוא היה מיועד לאחרים זולת התובעים והגיע אליהם. מדובר בפרסום המיועד לחברי האגודה השיתופית והוא נשלח לכולם בתאי הדואר. כך עולה מתצהירי התביעה (למשל ת/1 סע' 32) וכן מכתב ההגנה: "המכתב מיום 6.1.11 נשלח על ידי ועד האגודה" (שם סע' 62). ואולם, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי הנתבע הוא זה אשר ניסח ושלח את המכתב הנבחן עתה. עיון במכתב מלמד כי הוא חתום על ידי וועד האגודה וכי שם הנתבע אינו מופיע עליו, זאת בניגוד למשל לפרסום הראשון עליו חתום הנתבע בעצמו (ראו והשוו בין נספחים יא' ו-יג' למוצג ת/1). משכך ניתן לומר כי לא ניתן לייחס את הפרסום הנטען לנתבע.

לפיכך הנני קובעת כי התקיים יסוד הפרסום הנדרש תחת הפרסום השני, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע . ואולם לא ניתן ליחסו לנתבע.

9.3 פרסום שלישי: "במהלך האסיפה הציג מזכיר האגודה החקלאית, מר איציק אורן, את הנושא - ואמר לכל החברים באלו המילים: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחה בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיש למשפחת בנש שאני אמרתי את זה"" (ת/1 נספח כ').

כפי שנקבע בסעיף 8.3 לפסק הדין החלק שכן נאמר מן הפרסום הנטען, הינו הטענה בדבר השתלטות על אדמות וכן כי האמירה נעשתה במסגרת האסיפה הכללית מיום 15.5.11 . בנסיבות אלה הרי שהתקיים יסוד הפרסום הנדרש.

לפיכך הנני קובעת כי התקיים יסוד הפרסום הנדרש תחת הפרסום השלישי, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע .

9.4 פרסום רביעי: "האסיפה מורידה מסדר היום את בקשתם של משפחת בנש לקבלתם לחברות באגודה. החלטה זו התקבלה פה אחד על כל משתתפי האסיפה" (ת/1 נספח יז').

אף בעניין הפרסום הרביעי שוכנעתי כי התקיים יסוד הפרסום. אין חולק כי המכתב נשלח לאנשים אחרים זולת התובעים והגיע אליהם. כך עלה כבר בכתב ההגנה: "ביום 16.5.11 שלח הנתבע לחברי האגודה, מתוקף תפקידו כמזכיר האגודה, סיכום תמציתי של ההחלטות שנתקבלו באסיפת החברים מיום 15.5.11" (שם, סעיף 81 .א.) וכן אציין כי תוכן הפרסום אינו שנוי במחלוקת והעתקו מצוי בתצהיר התובע (ת/1 נספח יז'). ראוי להזכיר כי מי שחתום על המכתב באופן אישי הוא הנתבע.

לפיכך הנני קובעת כי התקיים יסוד הפרסום הנדרש תחת הפרסום הרביעי, כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע .

לסיכום שלב זה ייאמר כי נבחנו ארבעה פרסומים שונים, ואלו קביעותי עד שלב זה:

פרסום ראשון: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום.
פרסום שני: אינו מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום - לא על ידי הנתבע .
פרסום שלישי: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום.
פרסום רביעי: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום.

משנמצא כי התשובה למבחן הקבוע בשלב הראשון בתרשים הזרימה הינה חיובית, יש לעבור לשלב השני, במסגרתו נבחן האם הפרסום חוסה תחת החסינות המוחלטת המצויה בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע.

שלב שני - האם הפרסום נהנה מאחת החסינויות המוחלטות
סע' 13 בחוק איסור לשון הרע מונה רשימת פרסומים מותרים.

תחילה אציין ובהתייחס לארבעת הפרסומים, כי הנתבע לא טען בפה מלא שעומדת לו אחת החסינויות המנויות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. כל שנטען על ידו הוא כי עומדות לו הגנות אחרות המנויות בחוק. ראו והשוו בעניין זה : (א) לעניין הפרסום הראשון - סעיף 54 לכתב ההגנה וכן סעיף 15 לסיכומי הנתבע; (ב) לעניין הפרסום השני - סעיף 66 לכתב ההגנה; (ג) לעניין הפרסום השלישי - הנתבע דחה מכל וכל את עצם הטענה כי הוא אמר את הפרסום המיוחס לו במסגרת כתב הגנתו (סעיף 74(א) לכתב ההגנה). בסיכומיו נהג הנתבע באופן דומה (שם, סעיפים 24 - 39); (ד) לעניין הפרסום הרביעי - ראו והשוו את שנטען בסעיף 83 לכתב ההגנה בו אין טענה לתחולת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע .

למען שלמות התמונה ונוכח הטענה בסיכומי הנתבע: "מכתב הסיכום נוסח בלשון סבירה ומתונה, ולא חרג מעדכון נכון והוגן של ההחלטות שהתקבלו באסיפה" (שם בסעיף 43). יודגש כי החלופה המנויה בסעיף 10 וכן בסעיף 11 לסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע בדבר: "העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על פי חיקוק לעיון כל דורש" וכן : "פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי של מה שפורסם קודם לכן..." אינה רלבנטית. אין עסקינן במרשם המתנהל לפי חיקוק וכזה לא הוכח ולא נטען במסגרת התובענה דנן. כן לא הוכח כי מדובר במסמך אחר העומד על פי חיקוק לעיון כל דורש.

משאין כל תחולה לחסינות המוחלטת המצויה בסעיף 13 האמור, אעבור עתה לבחון האם חלה בנסיבות המקרה חסינות אמת הפרסום המצויה בסעיף 14 בחוק איסור לשון הרע.

שלב שלישי - הגנת אמת הפרסום ותום הלב

הגנת אמת הפרסום

על מנת לחסות תחת הגנה זו של אמת הפרסום, על הנתבע לעמוד בשני תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע והם: א. אמיתות הפרסום מבחינה עובדתית ב. עניין ציבורי בפרסום. תנאים אלה נבחנים באמצעות מבחן אובייקטיבי (ראו למשל שנהר עמ' 215 - 216; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ''ד נה(5) 865, עמ' 881 (2001); ת"א 19757-07 עטיה נ' זיידה כהן, עמ' 4 (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 7.3.2011)). כאשר הנטל להוכיח כי ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע התקיימה מוטל על הנתבע (רע"א 6517/98 נינה הופ נ' ידיעות תקשורת בע"מ, סע' 3, (פורסם במאגרים המשפטיים, [פורסם בנבו], 1998).

זו לשון סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

11.1 פרסום ראשון - "ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות" (ת/1 נספח יא'):
לשיטת הנתבע, הפרסום היה אמת. שכן , התובעים ניסו להשתלט על אדמות האגודה השיתופית בדרך לא כשרה. בין אם באמצעות הטענה כי הם מחזיקים בנחלה ובין אם באמצעות ניסיונם לכפות את קבלתם כחברים באגודה שלא באמצעות המנגנון הקבוע בתקנון האגודה השיתופית. כן נטען כי היה עניין ציבורי בפרסום . שכן , ככל וניסיון התובעים לבצע השתלטות היה צולח הרי שאז היו מקבלים חלק מרכוש האגודה השיתופית. במקרה שכזה קיים עניין לחברי האגודה השיתופית לדעת (ראו בעניין זה את סעיף 16 לסיכומי הנתבע). מנגד, התובעים טוענים כי מדובר בפרסום מטעה וכוזב. אשר מטעה כל אדם סביר לחשוב כי התובעים פעלו שלא כשורה (סעיף 17 בסיכומי התובעים).

לאחר ששקלתי מכלול הראיות שהונח בפני, הנני סבורה כי לא ניתן לראות בפרסום הראשון, בנסיבות העניין , ככזה שעומד במבחן האובייקטיבי של האמת העובדתית. ראשית, בחינת כלל פעולותיהם של התובעים, אשר לשיטת הנתבע, מהוות האמת העובדתית נשוא הפרסום הנבחן כעת, מביאה לכלל מסקנה כי לא ניתן לקבוע שאלו פעלו על מנת להשתלט על אדמות האגודה השיתופית או לכפות עצמם על חברי האגודה השיתופית. כך, עיון במכתב התובעים לרשם האגודות השיתופיות מיום 20.8.10 (נ/6 נספח 4) מלמד כי מדובר בפניית התובעים לרשם האגודות השיתופיות במטרה לקבל עזרתו, בכל הנוגע להליך קבלתם לאגודה השיתופית. כפי שניתן לעיין במכתב, התובעים גוללו במסגרתו, מנקודת ראות עיניהם, את הליך הקבלה והליקויים שחלו בו. לשיטתם, הם מופלים לרעה. שכן ארבע משפחות אחרות כמותן התקבלו לאחרונה לאגודה השיתופית ואילו הם נדחו וללא כל נימוק, ללא קבלת פרוטוקול החלטה רלבנטי, ללא כל מתן אפשרות מצד האגודה השיתופית לפעול לשינוי ההחלטה באמצעותה. סבורני כי לא ניתן לראות במכתב זה כדי ניסיון השתלטות. שנית, במסגרת התשובה למכתב זה, מיום 21.10.10 (נ/6 נספח 7) השיב ראש ענף פיקוח במשרד התמ"ת לתובעים כי הבית בו הם מתגוררים אינו מוגדר כנחלה, וכן הפנה אותם לפעול על פי תקנון האגודה השיתופית (להלן- " התקנון"). סביר היה להניח כי אילו ראש הענף היה מוצא כי יש בהתנהלות התובעים משום ניסיון השתלטות היה מוציא הודעה מתאימה. שנית, אין בבקשת חברי האגודה אותה ביקשו התובעים להחתים את חברי האגודה השיתופית (ת/1 נספח יג') כדי לעלות כדי השתלטות. מדובר במסמך אשר במסגרת ו נתבקשו חברי האגודה השיתופית לבקש מעד ההגנה השני, אפרים, אשר שימש יו"ר האגודה השיתופית, להעלות את עניינם להצבעה באסיפת הכללית של חברי האגודה. בהקשר זה אפנה לסעיף 18 לתקנון (ת/1 נספח י') בו נכתב כי: "ועד ההנהלה יביא את החלטתו בדבר הבקשה להתקבל כחבר האגודה, בין אם החלטתו היתה חיובית ובין אם החלטתו היתה שלילית, לאסיפה הכללית...". מבלי לגרוע מהאמור ביתר סעיפי התקנון, הנני סבורה כי בקשת חברי האגודה אינה עולה כדי השתלטות, אלא מהווה ניסיון כן מצידם של התובעים, אשר מיאנו להש לים עם הסירוב לקבלם כחברים באגודה השיתופית ביישוב בו גרו שנים רבות, ישוב קהילתי הממוקם ברמת הגולן, להביא לשינוי ההחלטה. דווקא בקשת חברי האגודה הינה ברוח הדברים האמורים בסעיף 18 שצוטט לעיל וכן יש להפנות לסעיף 43 לתקנון המחייב כינוס אסיפה כללית במקרה בו חתמו על הבקשה שליש מחברי האגודה, כך שמדובר במהלך הגיוני וטבעי. שלישית, עיון בחקירתם הנגדית של התובעים לא הביא למסקנה הפוכה. כך, התובעת העידה והסבירה כי אילו הייתה בעלת משק חקלאי (קרי נחלה) היא לא הייתה צריכה כלל להגיש בקשה להתקבל, מה שמלמד אודות תום הלב בשליחת המכתב לרשם (פרוטוקול הדיון מיום 16.6.15 עמ' 11). התובע העיד כי כאשר נכתב המכתב הוא ידע שיש להם זכות , קרי הוא ראה במ גרש עליו הם ישבו כנחלה וזאת מיום מעברו ליישוב (שם עמ' 16). ללמדך, לא עלה בעדותם בבית המשפט של התובעים כי הם פעלו בחוסר תום לב מובהק, או בכוונת מרמה על מנת להשתלט כלשון הנתבע. די בכל האמור כדי להביא למסקנה כי לא הוכחה אמת עובדתית בפרסום.
בהתייחס לתנאי השני החל בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, הוא העניין הציבורי - הנני סבורה כי יש לקבל בהקשר זה עמדת הנתבע לפיה קיים עניין לציבור לדעת אם גורם זה מנסה להשתלט על רכושו (ראו למשל סעיף 57 לכתב ההגנה).
מכל מקום יוזכר כי אין די בעמידה בתנאי אחד כדי לעמוד בהגנה המוקנית מוכח סעיף 14 לחוק זה - הגנת אמת הפרסום.

לפיכך הנני קובעת כי לא התקיימה הגנת אמת הפרסום באשר לפרסום הראשון, כהגדרתה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע .

11.2 פרסום שני - "הרינו להעביר לחברים שמהלך ההחתמה המתבצע כרגע ע"י משפחת בנש איננו בר תוקף וחסר משמעות, אלא שיכולות להיות לו משמעויות חוקיות משפטיות." (ת/1 נספח יד').

לאחר שבחנתי טענות הצדדים, מצאתי כי הגנת אמת הפרסום עומדת בגין פרסום זה.
שכן, לא ניתן לקבוע כי אין אמת בטענת הנתבע לפיה החתימה על בקשת חברי האגודה יכולה להיות בעלת משמעות משפטית. זאת יש לקרוא יחד עם האמור בסעיף 18 לתקנון האגודה כפי שצוטט לעיל (סעיף 11.1 לפסק הדין) וכן יש לקרוא אף את הוראות סעיף 43 לתקנון אשר קובע כי על האסיפה הכללית של חברי האגו דה השיתופית להתכנס על פי דרישה בכתב של לפחות שליש מחברי האגודה השיתופית (ת/1 נספח י'). בחינתם של סעיפים אלו מתקנון האגודה השיתופית מביאים למסקנה כי בחתימה של חברי האגודה השיתופית, חלקם או כולם, על בקשת חברי האגודה יש כדי להשפיע באופן וודאי על אופן התנהלות האגודה , אופן קיומה והמשך התנהלותה השוטף. עיון בפרסום השני מלמד כי הינו מכתב במסגרתו הבהיר וועד האגודה השיתופית שהחתימה על בקשת חברי האגודה יכולה להוות בעלת נפקות משפטית. הוועד הזכיר לחבריו כי הוא בא כוחם וזאת על ידי מינוי שקיבלם מחברי האגודה. מכאן כי יש אמת בפרסום.
באשר לעניין הציבורי - הרי שלא יכול להיות חולק כי בקשת חברי האגודה החתומה הינה בעלת נפקות משפטית ולכן מצדיקה את הפרסום. קיים עניין ציבורי לחברי האגודה השיתופית להבין על מה הם חותמים ומה המשמעות של החתימה ביחס לכלל חברי האגודה .

לפיכך הנני קובעת כי התקיימה הגנת אמת הפרסום באשר לפרסום השני, כהגדרתה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע .

11.3 פרסום שלישי - " במהלך האסיפה הציג מזכיר האגודה החקלאית, מר איציק אורן, את הנושא - ואמר לכל החברים באלו המילים: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחה בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיש למשפחת בנש שאני אמרתי את זה"" (ת/1 נספח כ').

פרסום זה אשר החלק שהוכח ממנו הינו ייחוס ניסיונות השתלטות של התובעים על נכסי האגודה השיתופית , איננו נהנה מהגנת אמת הפרסום. די להפנות בהקשר זה לקביעותי לעיל בעניין הפרסום הראשון והדברים שנקבעו שם יפים אף לכאן (סעיף 11.1 לפסק הדין) .

באשר לחלק השני של הפרסום, שלא הוכח, לפיו כונו התובעים גנבי אדמה. הרי שאף אילו היה מוכח פרסום זה, הרי שגם הוא לא היה נהנה מהגנת אמת דיברתי: לא הוכחה כל פעולתה גניבה, ניסיון גניבה ואף לא כוונה לגנוב מצד התובעים את אילו מנכסי האגודה השיתופית. כל שהוכח הוא כי התובעים, פנו לרשם האגודות השיתופיות, פנו לחברי האגודה השיתופית בניסיון להחתים את הבקשה האמורה, פנו לחברי האגודה השיתופית באופן ישיר כדי להביא לקבלת עזרתם בקידום הליך קבלתם. בכך אין כדי להוות גניבה.
באשר לתנאי השני - הרי שיש מקום לומר כי קיים עניין לציבור לדעת מיהו המנסה לגנוב אדמותיהם. כך או כך, הפרסום השלישי אינו חוסה תחת הגנת אמת דיברתי.

לפיכך הנני קובעת כי לא התקיימה הגנת אמת הפרסום באשר לפרסום השלישי, כהגדרתה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע .

11.4 פרסום רביעי - " האסיפה מורידה מסדר היום את בקשתם של משפחת בנש לקבלתם לחברות באגודה. החלטה זו התקבלה פה אחד על כל משתתפי האסיפה" (ת/1 נספח יז').

לטענת הנתבע, פרסום זה הינו אמת. שכן הוא מסתמך על פרוטוקול האסיפה הכללית מיום 15.5.11 שנערך על ידי עד ההגנה החמישי, טיירי (סעיף 40 לסיכומי הנתבע). לשיטתו עיון בפרוטוקול (נ/5 נספח 14) מלמד כי נכתב בו שההצבעה התקבלה פה אחד ולא נכתב בו כי מישהו התנג ד או נמנע. מכאן טוען הנתבע כי אין לתובעים אלא להלין על עצמם. שכן הנתבע לא סילף את האמור בפרוטוקול הדיון וחזר עליו במדויק - ההחלטה התקבלה פה אחד (סעיף 43 לסיכומי הנתבע). מנגד טוענים התובעים כי טענה זו של הנתבע נסתרת על ידו, הן בתצהירו, הן בכתב הגנתו, הן בהליך אחר והן בעדותו של העד מטעמם, חיים.

לאחר ששקלתי בדבר שוכנעתי כי יש לקבל עמדת התביעה לפיה אין חוסה הפרסום הרביעי תחת הגנת אמת הפרסום. ש כן, חיים העיד באופן שלא נסתר על ידי הנתבע או מי מעדיו, כי הוא התנגד במסגרת ההצבעה שנערכה ביום 15.5.11. עוד העיד כי גם משה רודף שלום וכן מרדכי פליביה הביעו התנגדותם בהצבעה (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ' 11 ש' 7 - 8). עד ההגנה הראשון שלום, הסביר בעדותו כי אם חיים לא נספר בפרוטוקול האסיפה הכללית מיום 15.5.11 הרי שהסיבה היא כי הוא: " נמנע או לא הצביע" (שם, עמ' 10 ש' 14). מכאן ובהתווסף לקביעות הנוספות בעניין הפרסום הרביעי בפסק הדין עד כה , הרי שלא יכול להיות חולק שההחלטה לא התקבלה פה אחד.
באשר לתנאי השני, עניין ציבורי, הרי שקיים עניין לציבור לדעת אודות תוצאות האסיפה הכללית ותנאי זה מתקיים. בכך אין די.

לפיכך הנני קובעת כי לא התקיימה הגנת אמת הפרסום באשר לפרסום הרביעי, כהגדרתה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע .

לסיכום עד שלב זה ייאמר כי נבחנו ארבעה פרסומים שונים, ואלו קביעותי עד שלב זה:

פרסום ראשון: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום. לא חלה הגנת אמת דיברתי.
פרסום שני: אינו מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום - לא על ידי הנתבע. חלה הגנת אמת דיברתי.
פרסום שלישי: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום. לא חלה הגנת אמת דיברתי.
פרסום רביעי: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום. לא חלה הגנת אמת דיברתי.

הגנת תום הלב
לשיטת הנתבע, בהתייחס לכל אחד מן הפרסומים, עומדת לו ההגנה המנויה בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע . הגנה זו, עיקרה הגנת תום הלב. אבחן עתה את החלופות המנויות בסעיף זה.

על פי הדין, נתבע ייהנה מההגנה המנויה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, מקום בו עמד בשני תנאים מצטברים: הראשון, כי עשה את הפרסום בתום לב; השני, הנתבע יוכל להצביע על כך שעשה את הפרסום באחת מהנסיבות הקבועות בסעיף 15 האמור (ראו למשל: שנהר עמ' 250; ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)).

בהתייחס למושג תום הלב אעיר כי: ""למושג "תום לב", בהקשרים שונים, אין משמעות אחידה. גם בתוככי סעיף 15 עצמו אין לתת פרשנות אחת לתום הלב הנדרש בנסיבות המנויות בחלופות השונות שבסעיפי המשנה. ככלל, ניתן להתחשב לצורך בחינת תום הלב בהקשר זה במידת הסבירות שבפרסום, במידת אמונתו של המפרסם באמיתות הפרסום ובמידת הזהירות של המפרסם בבודקו את אמיתות הפרסום" (פס"ד אילנה דיין עמ' 67).

האם חלה על המקרה דנן אחת מהחלופות המנויות בסעיף 15 ל חוק איסור לשון הרע, להלן אתייחס לחלופות העיקריות הרלבנטיות .

12.1 פרסום ראשון- "ניסיונות השתלטות על נכסי אגודה - משפ' בנש ואחרים - דיון וקביעת מדיניות" (ת/1 נספח יא') :

סעיף 15(2): לטענת הנתבע, עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע ואשר דורשת כי הנסיבות בהן בוצע הפרסום יהיו כאלה ש"היחסים שבינו לבין אותו אדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". לטענתו, הוא נדרש לפרסום וזאת מכוח תפקידו כמרכז המשק. שכן על פי הוראות סעיף 46 לתקנון, הזמנה לאסיפה הכללית תיערך בכתב, תכלול את סדר יום האסיפה, תובא לידיעת חברי האגודה השיתופית ותפורסם בפומבי במקום בולט ביישוב (ראו והשוו סעיף 59 לכתב ההגנה). עוד נטען על ידי הנתבע כי הפרסום נעשה כשהוא מנוסח באופן מתון וסביר, וזאת בפרט נוכח ניסיון ההשתלטות של התובעים ( סעיף 60 לכתב ההגנה; סעיף 17 לסיכומי הנתבע). מנגד, נטען על ידי התובעים כי הפרסום הינו כוזב ומטעה. כאשר הפרסום נעשה תוך שהנתבע מציג תמונה חלקית ומטעה, כזו אשר אינה מתארת את הרקע לפרסום ויתר נסיבות העניין (סעיפים 16 - 37 לסיכומי התובעים). כן נטען כי לא הייתה כל חובה חוקית או מוסרית או חברתית לפרסום הראשון וכי הפרסום היה בגדר חריגה מן הסביר (שם, סעיף 38).

באשר להגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, ניתן לומר כי זו כוללת ארבעה תנאים מצטברים: (א) על המפרסם להוכיח את עצם החובה שבפרסום; (ב) יש להצביע כי החובה חלה ביחס לכל מי שהופנה אליו הפרסום; (ג) יש להוכיח כי החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים נשוא ההליך; (ד) הפרסום נעשה בתום לב. להלן איישם על פי מכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט.

תנאי ראשון - על המפרסם להוכיח את עצם החובה שבפרסום: הנני סבורה כי הנתבע עמד בנטל להוכיח את עצם קיומה של החובה. זאת מכוח הוראות סעיף 46 לתקנון האגודה השיתופית אשר הובא לעיל , אזי קיימת אף חובה מוסרית וחברתית לפרסום בדבר ניסיון פגיעה ברכוש האגודה השיתופית. בעניין זה לא נסתרה טענה זו של הנתבע על ידי התובעים ולפיכך תנאי זה התקיים.

תנאי שני - יש להצביע כי החובה חלה ביחס לכל מי שהופנה אליו הפרסום: אין חולק כי הפרסום נעשה בלוח המודעות ביישוב וכן נשלח בתיבות הדואר ביישוב. בהקשר זה ייאמר וכפי שעלה מטענות התובעים, הפרסום נעשה בתיבות הדואר של חברי האגודה השיתופית (סעיף 27 לכתב התביעה). מכאן כי התנאי השני, אף הוא התקיים. שכן הפרסום שנעשה מכוח חובה בהוראות התקנון, נשלח רק למי שהייתה החובה ביחס אליו - קרי, לכל חברי האגודה ולהם בלבד. יודגש כי לא נטען אחרת על ידי התובעים בעניין זה.

תנאי שלישי - יש להוכיח כי החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים נשוא ההליך: הנני סבורה כי לא ניתן לקבוע שהפרסום המסוים נשוא התובענה דנן היה בגדר החובה אשר הוטלה על הנתבע. שכן, החובה הייתה, כפי הוראות התקנון, לפרט את סדר יומה של האסיפה. לא הובא כל מקור לחובה לפרסם דבר לשון הרע באופן בו פורסם . שהרי, לא הייתה החובה לפרסם את סדר היום תוך הציון המפורש של התובעים. די היה, בנסיבות העניין, לציין כי קיים הצורך לעסוק בעתיד רכוש האגודה השיתופית. בהקשר זה, ייאמר כי יש להראות "שתוכן הפרסום המהווה את עילת התביעה אינו חורג מהנדרש לביצוע החובה. יש להדגיש, כי מרכיב שלישי זה אינו זהה למרכיב תום הלב. בית-המשפט יקבע כי המרכיב השלישי התקיים, רק אם יימצא "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת, כשמאידך גיסא, "כל מה שאינו רלבנטי לשם מילוי החובה ... לא יהיה מוגן"" (שנהר, עמ' 286). קשר שכזה לא הוכח בנסיבות העניין. לפיכך התנאי השלישי אינו מתקיים.

תנאי רביעי - תום הלב , בכל הנוגע לסוגיית תום הלב של הפרסום, הרי שיש לבחון את מכלול נסיבות העניין ועל סמך זאת ניתן לקבוע האם הפרסום נעשה בתום לב או אחרת.
מחד, שוכנעתי כי הפרסום לא היה סביר ותוכנו לא היה אמת. שכן, היה מקום לפרסם את סדר היום של האסיפה הכללית באופן שונה וכשהוא אינו כולל את לשון הרע כנגד התובעים באופן בו נוסח. כמו כן וכפי שנקבע בסעיף 11.1 לפסק הדין, הרי שלא ניתן היה לראות בהתנהלות התובעים משום השתלטות על רכוש האגודה השיתופית.
מאידך, יש להתחשב בכך שהנתבע האמין באמיתות הפרסום וכן בכך שהפרסום נעשה תוך שהנתבע מודע הי טב לרקע של הפרסום. שכן, שוכנעתי כי הנתבע ראה בהתנהלות התובעים משום ניסיון השתלטות. הנתבע האמין בכך ונקט בלשון זו לאורך כל הדרך ואף בעדותו בבית המשפט (ראו והשוו פרוטוקול הדיון מיום 10.11.2014 עמ' 24 ש' 9 - 11). כן , הוכח כי הנתבע היה מודע היטב לרקע של הפרסום וזאת כפי שעלה ממכלול טענות כלל בעלי הדין - רצון התובעים להתקבל כחברים באגודה ופנייתם לרשם האגודות השיתופיות .
שקלול כלל הנסיבות מביא למסקנה לפיה הפרסום הראשון נעשה שלא בתום לב. לא מצאתי כי די באמונתו המלאה של הנתבע באמיתות הפרסום כדי לגבור על כך שהוא נעשה בחוסר סבירות, כשתוכנו אינו אמת, כאשר לא הובא הרקע הרלבנטי ההכרחי - שכן היה מקום לתאר את פניית התובעים לרשם האגודות, ככל והנתבע עומד על התייחסות מפורשת להתנהלותם במסגרת הפרסום. בהקשר זה יש לקבל טענת התובעים לפיה הוצגה תמונה חלקית ומסולפת (סעיף 17 בסיכומיהם), כן הנני סבורה כי יש ליתן משקל לטענת התובעים לפיה רק בדיעבד, לאחר ביצוע הפרסום ובמהלך התובענה, סיפק הנתבע הסבר אשר נועד לעדן את הפרסום (שם, סעיף 21) . לפיכך הרי שהתנאי הרביעי לא התקיים.

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת בנסיבות העניין - בכל הנגוע לפרסום הראשון .

סעיף 15(3):
בסיכומי הנתבע הועלתה טענה לתחולתה של הגנה נוספת. לטענתו, יש לראות בפרסום הגנה על עניין כשר של חברי האגודה השיתופית. ומכאן כי חלה ההגנה המנויה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע (ראו והשוו סעיף 17(2) לסיכומי הנתבע). לטענת התובעים, אין לקבל טענה זו (סעיף 38 לסיכומי התובעים).

סעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע קובע כי ההגנה תחול מקום בו: "הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הפונה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר". ממקרא סעיף זה עולים שלוש תנאים מצטברים לתחולתו. (א) הוכחה של עניין אישי כשר אשר ההגנה מצדיקה את הפרסום; (ב) הוכחה כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; (ג) הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף. לתנאים אלו יש לצרף את התנאי הנלווה לכל החלופות הקיימות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע - תום הלב.

בחינת התנאים מביאה למסקנה כי ניתן לראות במקרה כהגנה על עניין כשר של הנתבע ואף של חברי האגודה השיתופית - הגנה על רכושם האישי. כן ניתן לראות בפרסום ככזה שנשלח רק לאנשים הנדרשים - חברי האגודה בלבד. זאת כפי שעולה מהעובדות אשר נקבעו עד כה. מכאן כי תנאים א ו- ג התקיימו. ניתן אף להניח כי תנאי ב' התקיים. שכן, מעדויות הצדדים עלה כי הנתבע התכוון להגן על רכוש האגודה.
יחד עם זאת, תנאי ד' והוא חובת תום הלב לא התקיים בנסיבות העניין. שכן, אף אילו תאמר שתוכן הפרסום היה רלבנטי להגנה על עניין אישי כשר של חברי האגודה . וגם אם כוונת הנתבע הייתה רצויה מכיוון שביקש לעזור לעצמו וליתר חברי האגודה השיתופית, הרי שמעשיו מעידים על העדר תום לב . זאת נוכח כך שהם חרגו מתחום הסביר, שכן הפרסום כלל ביטוי עולב וחריג יתר על המידה ושאינו נחוץ (ראו והשוו שנהר עמ' 299). בנקודה זו מקובלת עלי טענת התובעים לפיה הפרסום היה מכפיש וחורג מהסביר (סעיף 38 בסיכומיהם).

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת בנסיבות העניין - בכל הנוגע לפרסום הראשון .

12.2 פרסום שני - "הרינו להעביר לחברים שמהלך ההחתמה המתבצע כרגע ע"י משפחת בנש איננו בר תוקף וחסר משמעות, אלא שיכולות להיות לו משמעויות חוקיות משפטיות." (ת/1 נספח יד'):

למעלה מן הצורך, שכן כבר נקבע שלא מדובר בפרסום שהינו בגדר לשון הרע, וכי לא הוכח שהנתבע הוא זה שביצע את הפרסום, אבחן עתה את טענות הנתבע בדבר ההגנות העומדות לו בהקשר עם פרסום זה.

לטענת הנתבע, עומדות לו ההגנות המנויות בחלופת 1, 2 ו- 3 לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. שכן, המידע שפורסם היה אמת, מסתמך על התקנון, מדובר במכתב לגיטימי, המבהיר את עמדת האגודה ביחס למסמך שביקשו התובעים להחתים את חברי האגודה וכן נועד לשמור על עניינה של האגודה ועל חבריה (סעיף 66 לכתב ההגנה) . לטענת התובעים, פרסום זה מטעה, כוזב, מכפיש, נועד להטעות את חברי האגודה למען יחזרו בהם מחתימה על על בקשת חברי האגודה שהופצה על ידי התובעים, נעשה בחוסר סבירות ובחוסר תום לב (ראו והשוו סיכומי התובעים סעיפים 39 - 45).

סעיף 15(1):
סעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע: דורש כי "הנתבע לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3".

בענייננו, הוכח כי הנתבע ידע אודות קיומם של התובעים וכן כי הנתבע ידע ש הפרסום נעשה, בין היתר, כתגובה לבקשת חברי האגודה (ת/1 נספח יג') שהחתימו התובעים (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ' 24 ש' 23 - 25). עוד ניתן ללמוד זאת מעיון בכתב ההגנה, בו טען הנתבע כ י: "משנודע לאגודה החקלאית שהתובעים מחתימים את חברי האגודה על עצומה, שלח ועד האגודה לחברי האגודה מכתב בו ביקש להפנות את תשומת ליבם..." (סעיף 63 לכתב ההגנה).

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(1) לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת בנסיבות העניין - בכל הנוגע לפרסום השני .

סעיף 15(2):
על מנת שהגנה זו תחול, יש לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: (א) על המפרסם להוכיח את עצם החובה שבפרסום; (ב) יש להצביע כי החובה חלה ביחס לכל מי שהופנה אליו הפרסום; (ג) יש להוכיח כי החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים נשוא ההליך; (ד) הפרסום נעשה בתום לב. להלן איישם על פי מכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט.

תנאי ראשון - על המפרסם להוכיח את עצם החובה שבפרסום : בנסיבות העניין שוכנעתי כי היה מדובר בחובה שחלה על המפרסם. ניתן לומר כי זוהי חובה חוקית. זאת, נוכח בקשת חברי האגודה שהוחתמה על ידי התובעים אל מול הוראות התקנון המחייבות את כל חברי האגודה השיתופית. שכן, סעיף 43 לתקנון מחייב כינוס אסיפה כללית של חברי האגודה השיתופית, מקום בו הוחתמו שליש מחברי האגודה השיתופית (ת/1 נספח י') מכאן, לא ניתן לקבוע שאין ולא הייתה חובה לבצע את הפרסום - אלא להיפך . מה גם שהנני סבורה כי בנסיבות העניין, הייתה לכל הפחות חובה חברתית לביצוע הפרסום. זאת נוכח ההשלכות האפשריות של החתימה על בקשת חברי האגודה אשר חתמו על כלל החברה ביישוב. לפיכך התנאי הראשון התקיים.

תנאי שני - יש להצביע כי החובה חלה ביחס לכל מי שהופנה אליו הפרסום : מעיון במכתב עולה כי הוא מוען לחבר י האגודה בלבד (ת/1 נספח יד') ולא הוכח אחרת . למעשה, בכתב התביעה נטען כי המכתב פורסם לכל חברי האגודה - ולא נטען אחרת בשום מקום אחר (ראו והשוו, כתב התביעה סעיף 26; ת/1 סעיף 32). מכאן עולה כי הפרסום נעשה רק ביחס למי שהייתה חובה כלפיו - רק כלפי חברי האגודה השיתופית ולא כלפי צדדים אחרים, זרים להליך שבין התובעים לאגודה השיתופית. לפיכך הנני קובעת התקיים התנאי השני.

תנאי שלישי - יש להוכיח כי החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים נשוא ההליך : הנני סבורה כי גם מתקיים התנאי השלישי. שכן הפרסום כפי שנעשה היה בגדר חובה. הפרסום היה ספציפי, סביר, ממוקד, והתייחס למשמעות שיש ליתן לחתימה על בקשת חברי האגודה ומכאן כי תנאי זה מתקיים. שכן, החובה אשר פורטה בהתייחסות לתנאי הראשון היא זו שהביאה את וועד האגודה לפעול להוצאת המכתב.

תנאי רביעי - הפרסום נעשה בתום לב. להלן איישם על פי מכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט : בשים לב לכך שאין בפרסום כדי שימת התובעים מטרה לבוז בפני האדם הסביר, או השפלתם ובוודאי שאין בו כדי להפלותם - וזאת כפי שנקבע בסעיף 8.2 לפסק הדין. וכן כי המכתב נשלח בעקבות פניית התובעים לחברי אגודה שונים והחתמתם על בקשת חברי האגודה, בה ביקשו החותמים כי תועלה באסיפת חברי האגודה בקשת התובעים להתקבל בה (ת/1 נספח יג') כך עולה למשל מעדות התובעת בעצמה (פרוטוקול הדיון מיום 16.6.14 עמ' 12). הרי שהנני סבורה, כי פרסום זה שהינו מביע את עמדתה של האגודה לפיה על חבריה להימנע מביצוע פעולות שיכולות להביא לתסבוכת משפטית ובאופן בו נוסח - נעשה בתום לב.

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע עומדת בנסיבות העניין - בכל הנוגע לפרסום השני .

סעיף 15(3):
סעיף 15(3) מונה ארבעה תנאים מצטברים לתחולתו. (א) הוכחה של עניין אישי כשר אשר ההגנה מצדיקה את הפרסום; (ב) הוכחה כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; (ג) הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף; (ד) תום הלב.

תנאי ראשון - הוכחה של עניין אישי כשר אשר ההגנה מצדיקה את הפרסום : מאחר שהגנה על רכושם האישי של חברי האגודה ועל רכוש האוגדה עצמה, באה בגדר עניין כשר הרי שתנ אי זה מתקיים.

תנאי שני - הוכחה כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין : פרסום זה עומד בתנאי השני. שכן, תוכנו נועד להגן על העניין הכשר. הוא כולל התייחסות לרקע לעצם הוצאת הפרסום - פניית התובעים לרשם האגודות וכן הליך ההחתמה על בקשת חברי האגודה שהיה בשיאו בעת הפרסום, כן מתייחס למשמעות של החתימה על מסמך זה וההשלכות האפשריות על פגיעה באותו עניין כשר (ראו והשוו ת/1 נספח יד').

תנאי שלישי - הפרסום הופנה רק לאנשים מסוימים שזהותם מתחייבת מהוראות הסעיף : שעה שהפרסום מוען רק לחברי האגודה השיתופית - שהם היו בעלי העניין האישי הכשר, הרי שתנאי זה מתקיים.

תנאי רביעי - תום הלב : הפרסום לא כלל ביטויים פוגעים, נעשה בסבירות, נוסח באופן המביא את מלוא התמונה הדרושה והרלבנטית, שכן הביא את הרקע, את משמעות החתימה על בקשת חברי האגודה והתייחס בלשון נקייה, בנסיבות העניין, לתובעים ולכ לל הנסיבות. לפיכך תנאי זה התקיים.

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע עומדת בנסיבות העניין - בכל הנוגע לפרסום השני .

12.3 פרסום שלישי - "במהלך האסיפה הציג מזכיר האגודה החקלאית, מר איציק אורן, את הנושא - ואמר לכל החברים באלו המילים: "אני רוצה להגיד כי מה שעושה משפחה בנש הוא ניסיון גנבה של קרקעות, ואתם יכולים להגיש למשפחת בנש שאני אמרתי את זה"" (ת/1 נספח כ') :

בהתחשב בכך שכבר נקבע בפסק הדין כי כל שהוכח מהפרסום הנטען הוא הטענה בדבר השתלטות על קרקעות (סעיף 8.3 לפסק הדין) הרי שיפים הדברים אשר קבעתי באשר לפרסום הראשון אף לעניין זה. יודגש כי אילו הי יתה מוכחת האמירה הנוספת: "גנבי אדמות", הרי שאין בכך כדי לשנות מן התוצאה - שכן לא הוכחה אף לא אחת מן ההגנות הקיימות בסעיף 15 בהקשר זה ואשר אליהן הפנה הנתבע בטיעוניו. למען שלמות התמונה אציין כי מעיון בסיכומי הנתבע עלה שהוא הפנה טיעוניו להגנות הקיימות בחלופות 2 - 3 לסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (שם, סעיפים 37 - 38) .

12.4 פרסום רביעי - "האסיפה מורידה מסדר היום את בקשתם של משפחת בנש לקבלתם לחברות באגודה. החלטה זו התקבלה פה אחד על כל משתתפי האסיפה" (ת/1 נספח יז'):
לטענת הנתבע, עומדות לו ההגנות המנויות בחלופות 2 ו- 9 לסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע. שכן, פרסום ההחלטות מהאסיפה שהתקיימה ביום 15.5.11 הינה חובה שהוטלה עליו במישור היחסים שבינו, בתפקידו כמרכז המשק לבין יתר חברי האגודה השיתופית. וכן כי כל שמדובר היה בפרסום דין וחשבון נכון של האסיפה, אשר לחברי האגודה הייתה את הגישה אליה (סעיפים 85 - 86 לכתב ההגנה) וכן נטען כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר (שם, סעיף 87). לטענת התובעים, הפרסום היה כוזב (סעיף 48 בסיכומיהם).

סעיף 15(2):
על מנת שהגנה זו תחול, יש לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: (א) על המפרסם להוכיח את עצם החובה שבפרסום; (ב) יש להצביע כי החובה חלה ביחס לכל מי שהופנה אליו הפרסום; (ג) יש להוכיח כי החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים נשוא ההליך; (ד) הפרסום נעשה בתום לב. להלן איישם על פי מכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט.

תנאי ראשון - על המפרסם להוכיח את עצם החובה שבפרסום: בנסיבות העניין שוכנעתי כי הייתה זו חובה החלה על המפרסם. ראשית, החובה קמה מכוח הוראות סעיף 4 לתקנון, אשר מעניק לאגודה סמכויות רחבות ובין היתר להדריך את חבריה בנוגע לבעיות, להבטיח שרות הוגן לחברי האגודה, לתכנן וכן לבצע כל פעולה אשר תפיק תועלת עבור חברי האגודה (ת/1 נספח י'). שנית, הנני סבורה כי קיימת חובה חברתית, לכל הפחות, להביא לידיעת כלל חברי האגודה השיתופית את ההחלטות שהתקבלו במסגרת האסיפה הכללית, שכן סעיף 43 לתקנון קובע כי החלטה שנתקבלה באסיפה הכללית תחייב את כל חברי האגודה.

תנאי שני - יש להצביע כי החובה חלה ביחס לכל מי שהופנה אליו הפרסום : מעיון במכתב עולה כי הוא מוען לחבר י האגודה בלבד (ת/1 נספח יז) בתצהיר התובעת נטען כי המכתב נשלח "לתיבות הדואר של חברי הישוב המוניציפלי לרבות חברי האגודה" (ת/1 סעיף 51). ואולם פרט לטענה זו, אשר הועלתה בעל פה, ואשר נסתרה כבר מעיון בכותרת המכתב , הרי שלא הובאה כל ראיה בדבר המצאת המכתב בתפוצה כוללת וחסרת הבחנה בין חברי היישוב לבין חברי האגודה השיתופית. יוער כי אף אילו היה נשלח המכתב לכלל חברי היישוב, ולהם בלבד, הרי שלא שוכנעתי כי אין חובה חברתית כלפי כלל חברי היישוב לדעת מי משכניו התקבל כחבר אגודה שיתופית ומי נותר כתושב ביישוב ללא זכות חברות. לפיכך הרי שתנאי זה התקיים.

תנאי שלישי- יש להוכיח כי החובה חייבה את הנתבע לפרסם את הפרסום המסוים נשוא ההליך: הנני סבורה כי לא ניתן לקבוע שהפרסום המסוים נשוא התובענה דנן היה בגדר החובה אשר הוטלה על הנתבע. שכן, לא הובא כל מקור לחובה לפרסם את דבר לשון הרע באופן בו פורסם. הפרסום חרג מהנדרש וזאת בהתחשב בכך שהוא לא היה אמת וכן בכך שלא הוכח קשר הגיוני בין החובה לפרסם את תוצאות האסיפה הכללית מיום 15.5.11 לבין הפרסום השגוי, אשר נעשה במודע. ויוזכר כי הנתבע נכח באסיפה הכללית, הוא חתום בעצמו על פרוטוקול הדיון וכמות המשתתפים באסיפה הייתה ברורה - 38 השתתפו ורק 35 הצביעו בעד (ראו והשוו נ/6 נספח 18).

תנאי רביעי - תום הלב : הנני סבורה כי לא הוכח תום לב בעניינו של הפרסום הנבחן עתה. שכן, כפי שהוכח לעיל וכפי שנטען על ידי התובעים בסיכומיהם - לנתבע היה ידוע היטב כי היו מתנגדים במסגרת ההצבעה ולכל הפחות הנתבע היה מודע לכך שנכחו 38 חברי אגודה בעוד שבפרוטוקול (נ/6 נספח 18) נרשם שרק 35 הצביעו בעד. קרי - במסגרת ההצבעה באסיפה הכללית היו שלושה מצביעים אשר נמנעו או הצביעו נגד ( אפרים, שלום ופליביה). במצב דברים זה, הי יתה חובה על הנתבע לבדוק את אמיתות הפרוטוקול עליו הסתמך, לברר עם חברי אגודה אחרים את פשר העניין ולרבות עם מי שערך את הפרוטוקול הנטען, טיירי.

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת בנסיבות העניין - בכל הנוגע לפרסום הרביעי.

סעיף 15(9): לטענת הנתבע, עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 15(9) לחוק איסור לשון הרע כי הנסיבות בהן בוצע הפרסום הינן כי: "הפרסום היה דין וחשבון נכון והוגן על אסיפה פומבית או על אסיפה או ישיבה של תאגיד שלציבור היתה גישה אליו, והיה בפרסומו ענין ציבורי". ברם, די בכך שהפרסום לא היה אמת כדי להפיל טענת הנתבע כולה.
שעה שהוכח כי לנתבע היה ידוע היטב שההחלטה לא התקבלה פה אחד, הנתבע נכח באסיפה הכללית מיום 15.5.11 בעת קבלת ההחלטה, הנתבע כיהן כמזכיר האסיפה בעת ביצוע ההצבעה וזאת כפי שעולה מפרוטוקול האסיפה הכללית (נ/6 נספח 18). מכאן כי הפרסום לא היה נכון והוגן. מה גם שהוכח כי הפרסום נעשה בחוסר תום לב, שכן הנתבע לא עשה מאום על מנת לברר האם הפרסום נכון.

מכאן כי ההגנה המנויה בסעיף 15(9) לחוק איסור לשון הרע אינה עומדת בנסיבות העניין - בכל הנוגע לפרסום הרביעי .

לסיכום עד שלב זה ייאמר כי נבחנו ארבעה פרסומים שונים, ואלו קביעותי עד שלב זה:

פרסום ראשון: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום. לא חלה הגנת אמת דיברתי. לא חלה הגנת תום הלב.
פרסום שני: אינו מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום - לא על ידי הנתבע. חלה הגנת אמת דיברתי. חלה הגנת תום הלב.
פרסום שלישי: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום. לא חלה הגנת אמת דיברתי. לא חלה הגנת תום הלב.
פרסום רביעי: מהווה לשון הרע. התקיים יסוד הפרסום. לא חלה הגנת אמת דיברתי. לא חלה הגנת תום הלב.

סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע - חזקת חוסר תום לב
סעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע מורה כדלקמן:
"חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:

  1. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
  2. הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
  3. הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".

נוכח כל המפורט לעיל, ניתן לקבוע כי חלה החזקה המנויה בסעיף 16(ב) ב חוק איסור לשון הרע וזאת בכל הנוגע לפרסום הרביעי. שכן, הוכח כי הפרסום הרביעי לא היה אמת וכי הנתבע לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא. זאת כפי שמורה החלופה המצויה בסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע.
באשר ליתר הפרסומים הרי שלא שוכנעתי כי החזקות המנויות בסעיף 16(ב) התקיימו בנסיבות אשר הובאו בפני בית המשפט . זאת הגם שאין בכך כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.
להלן אנמק. ראשית, שוכנעתי כי הנתבע האמין שהתובעים מנסים להשתלט על אדמות. שנית, לא הוכח כי הנתבע נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. בהקשר, זה אתייחס, לטענת התובעים לפיה הנתבע, פצח במסע פרסומים מכפישים כנגד התובעים. פרסומים במסגרתם כונו גנבים, אלימים, סכנה לאגודה, משתלטים על אדמות ונכסי היישוב (כמפורט בכתב התביעה) והכל על מנת לסכל את הליך קבלתם של התובעים כחברים באגודה השיתופית של היישוב. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, שוכנעתי כי טענ ות אלו לא הוכחו כדבעי. ודוק- לא די בכך שהנתבע חתום על חלק מן הפרסומים כדי להוכיח טענה זו. כן לא די היה בעדויות כפי שהובאו בפני בית המשפט. שכן, בעדות עד התביעה חיים, לפיה הוא חשב שעשו לתובעים לינץ (פרוטוקול הדיון מיום 10.11.14 עמ' 10 ש' 24 - 25) אין די כדי להוכיח טענה זו ואף לא בעדותו של אפרים.
טענות רדיפה וכיו', מהסוג שהועלו על ידי התובעים, צריכות היו להיות מוכחות בלשון ברורה מצד העדים, בראיות ישירות ומוצקות ולא באמירות אשר הועלו באופן שאינו ישיר וקונקרטי ומכאן כי אין בידי לקבל כל טענה מהסוג שהועלה על ידי התובעים ואשר נטענה במסגרת כתב התביעה כמו גם סיכומיהם .
טעם נוסף לאי תחולת יתר החזקות המנויות בסעיף 16(ב) לחוק איסור לשון הרע הינו כי לא הוכח שהייתה לנתבע כוונה לבצע פגיעה גדולה באופן המוגדר בסעיף 16 לחוק איסור לשון הרע. הנני סבורה כי יש לקבל את עדותו של עד ההגנה השלישי, אפרים, אשר הינו חבר אגודה וגם נשא בתפקידים ציבוריים באגודה לאורך השנים, לפיה הנתבע דיבר מדם ליבו וכי זה היה נושא מאוד חשוב לו (שם, עמ' 17 ש' 14 - 15). טעם אחרון הינו, מניתוח עדויות התובעים בעצמם. שכן, לא עלה בעדותם כיצד הנתבע פעל באופן הנטען על ידם.
בין ביצוע פרסום המהווה לשון הרע מהסוג שהוכח במסגרת התובענה דנן, לבין הוכחת מלוא הפעולות המיוחסות לנתבע, כגון רדיפה וכיו', קיים פער משמעותי ולא די בעצם קיומה של עוולת לשון הרע כדי לצמצם פער זה בנסיבות העניין. שכן, אף אילו שוכנעתי כי באסיפה הכללית הרוחות התלהטו ואופן השיח היה נוקשה וקולני ואף אילו שוכנעתי כי עניין זה של התובעים היה רגיש בעיני הנתבע באופן כזה אשר החלטות שקיבל היו לעיתים שנויות במחלוקת, והתובעים נאלצו לפעול ביתר שאת כדי להביא עניינם להצבעה, הרי שאין בידי לקבל כלל טענותיהם בסיכומיהם ולרבות לא בסעיף 63 בהם. וזאת נוכח התרשמותי מהעדויות, הכל כפי שהובא לעיל והנימוקים לאורכו ורוחבו של פסק הדין. מה גם שלא שוכנעתי כי זו המסגרת הדיונית לבירור השגות התובעים אודות פועלה של האגודה השיתופית ונושאי התפקידים בה.

שלב רביעי - הפיצוי - ללא הוכחת נזק
סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע כי נפגע מפרסום אשר נקבע על פי הוראות החוק כדבר לשון הרע זכאי לפיצוי כספי וללא הוכחת נזק. בענייננו קיימים שלושה פרסומים המהווים לשון הרע. כאשר אלו כוונו כלפי כל אחד מן התובעים. במסגרת כתב התביעה נתבקש בית המשפט לפסוק סכום 138,000 ₪ לכל אחד מן התובעים בגין עוולת לשון הרע וללא הוכחת נזק (שם, סע' 61) , בסיכומיהם עודכן הסכום לסך של 145,000 ₪ (שם סע' 76).

עוד בהקשר עם רכיב הפיצוי, יש להתייחס אף להוראות סעיף 19 לחוק איסור לשון הרע. סעיף זה קובע כי בבוא בית המשפט לפסוק פיצויים רשאי להתחשב לטובת הנתבע בכך שהוא היה משוכנע באמיתותה של לשון הרע.

בנסיבות העניין, לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים ומכלול הראיות, וכפי שכבר קבעתי בסעיף 13 לפסק הדין, עלה כי הנתבע האמין בכל מאודו בטענתו לפיה התובעים מנסים להשתלט על אדמות האגודה השיתופית.
בנסיבות אלה, שוכנעתי כי כל אחד מן התובעים זכאי לפיצוי, בגין כל אחד מן הפרסומים אשר נקבע כי הינו לשון הרע, כי לא עומדת לנתבע הגנה בגינו, כי הפרסום נעשה על ידי הנתבע בעצמו, סכום פיצוי כולל של 5,000 ₪.
בעבור הפרסום הראשון, סכום כולל של 10,000 ₪ לתובעים ביחד ולחוד.
בגין הפרסום השני, לא זכאים התובעים לפיצוי וזאת בשים לב לכך שלא מדובר בלשון הרע.
בגין הפרסום השלישי, סכום כולל של 10,000 ₪ לתובעים ביחד ולחוד.
בגין הפרסום הרביעי, סכום כולל של 10,000 ₪ לתובעים ביחד ולחוד.
סך הכול סכום הפיצוי הינו 30,000 ₪.

פיצוי - נזק מוכח
במסגרת התביעה נטען לסך נזקים בהיקף של כ- 2,000,000 ₪. לשיטת התובעים הם נאלצו לעבור ולהתגורר בשרון וזאת נוכח הפרסומים אשר פגעו בשמם הטוב, כי הפסידו נחלה ביישוב נוכח התנהלות הנתבע (סיכומי התובעים בסעיף 68 ואילך). ברם, הנני סבורה כי לא הוכחו הנזקים הנטענים בהקשר זה. כך, התובעים לא הביאו די ראיות בנוגע לסיבת העזיבה את היישוב, זאת יש לקרוא יחד עם העובדה לפיה התובעים עצמם טענו בפה מלא כי בכוונתם לשוב ולהתגורר ביישוב נאות הגולן בעתיד (כתב התביעה, סעיף 59). כן לא הובא בפני בית המשפט תחשיב ענייני בדבר האופן בו חושב גובה הפיצוי ואף ראוי לציין כי אגרת בית משפט שולמה לסך פיצוי כולל של 300,000 ₪. נוכח כל האמור הרי שאין מקום לפסוק פיצוי נוסף מעבר לזה שנפסק תחת רכיב הפיצוי שללא הוכחת נזק.

פקודת הנזיקין - הפרת חובה חקוקה, שקר מפגיע ורשלנות
במסגרת כתב התביעה יוחסו לנתבע שורה של עוולות מכוח הפקודה. בהן, הפרת חובה חקוקה, שקר מפגיע וכן עוולת הרשלנות. במסגרת הסיכומים, לא חזרו התובעים על טענותיהם אלה וממילא לא הוכחו העוולות האמורות. משכך ניתן, ראשית לראות בתובעים כמי שוויתרו על טענותיהם בדבר תחולת פקודת הנזיקין על נסיבות המקרה. שנית, משלא הוכחו היסודות הרי שטענות נדחות במלואן.

לסיכום:

התביעה מתקבלת.

הנתבע ישלם לתובעים, ביחד ולחוד, סכום כולל של 30,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

בנוסף, הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,500 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום ויישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז אייר תשע"ה, 05 מאי 2015, בהעדר הצדדים.