הדפסה

בנק למסחר בע"מ (בפרוק) נ' אקסא ב.מ. אינטרנשיונל בע"מ ואח'

בפני
כבוד ה שופטת אילה גזית

תובע

בנק למסחר בע"מ (בפרוק)

נגד

נתבעים

1.אקסא ב.מ. אינטרנשיונל בע"מ
2.מנדי אקסלרד
3.בייטריס אקסלרד
4.קונץ אלקסנדרו
5.צבי כהן

פסק דין

מבוא

1. התובע, בנק למסחר בע"מ (בפירוק) (להלן: "התובע" ו/או "הבנק"), הגיש תובענה כספית כנגד הנתבעת 1, חברת אקסא ב.מ. אינטרנשניונל בע"מ (להלן: "הנתבעת 1"), וכנגד הנתבעים 2-5 הערבים להתחייבויותיה של הנתבעת 1, לתשלום חוב בגין אשראי שניתן לה בשקלים ובדולרים, שלא נפרע על-ידה.

הנתבעים טוענים, כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, לא הוכח על-ידו קיומו של חוב בחשבונה של הנתבעת 1, ולא הוכח אף סכום החוב .

טענות הצדדים

2. התובע טוען, כי טרם נקלע להליכי פירוק, הנתבעת 1 הייתה לקוחה של התובע, והיא ניהלה את חשבונה אצל התובע, וקיבלה אשראי בשקלים ובדולרים של ארה"ב, וזאת בהתאם לתנאים הכלולים במסמכים. לטענתו, הנתבעת 1 נותרה חייבת לתובע ליום 9.3.09, סך של 344,515 ₪.

התובע טוען, כי סוכם עם הנתבעת 1, כי שיעור הריבית יהיה בשיעור המרבי שהיה נהוג מעת לעת בבנק, והריבית האחרונה בה חויבה הנתבעת 1 עובר להגשת התביעה, על החוב בשקלים, הייתה בשיעור של 14.15% לשנה.

בנוסף, טוען התובע, כי הנתבעת 1 חייבת לשלם לתובע ריבית, החל מיום 1.1.09 ועד לתשלום המלא בפועל, כאשר גובה הריבית עד ליום 31.3.09 מסתכם בסך של 12,020 ₪.

עוד טוען התובע, כי הנתבעת 1 קיבלה גם אשראי בחשבונה בדולרים, והיא נותרה חייבת לתובע ליום 9.3.09 סך של 96,720.07 דולר.

התובע טוען, כי הסיכום מול הנתבעת 1 היה, כי שיעור הריבית יהיה בשיעור המרבי, וכי הריבית האחרונה בה חויבה הנתבעת 1, עובר להגשת התביעה, על חוב בדולרים הייתה בשיעור 7.4375% לשנה. לטענתו, הנתבעת 1 חייבת לשלם לבנק ריבית החל מיום 1.1.09 ועד לתשלום המלא בפועל. גובה הריבית עד ליום 31.3.09 מסתכם בסך של 1.773.75 דולר.

לטענת התובע, יתרות החוב של הנתבעת 1 בשקלים הינו 356,535.27 ₪, ויתרות החוב בדולרים הינו 98,493.82 דולר.

התובע טוען, כי הנתבעים 2 ו– 3 ערבו לכל חובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת 1, בהתאם לשני כתבי "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום". לטענתו, הוראות פרק ב' של חוק הערבות, אינן חלות על ערבותם של הנתבעים 2 ו – 3, בהיותם, במועד החתימה על כתב הערבות, בעלי ענין בנתבעת 1.

עוד טוען התובע, כי הנתבע 4, ערב לחובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת 1, עד לסך 290,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הערבות ועד התשלום המלא בפועל, כך שחובו עומד כיום על 493,224 ₪.

התובע טוען, כי הנתבע 4 אינו ערב מוגן, מאחר שסכום ערבותו עולה על "חיוב" כהגדרתו של מונח זה בחוק הערבות.

עוד טוען התובע, כי ביום 30.4.99 הנתבע 5 ערב לחובותיה והתחייבויותיה של הנתבעת 1 עד לסך 290,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הערבות ועד התשלום המלא בפועל.

התובע טוען, כי גובה חיובו של הנתבע 5, מכוח ערבותו המבוסס על סכום החוב במועד הודעתו על הפסקת הערבות, עמד ליום 31.3.09 על סך של 208,076 ₪.

התובע טוען, כי גם הנתבע 5 אינו ערב מוגן, מאחר שסכום ערבותו עולה על "חיוב" כהגדרתו של מונח זה בחוק הערבות.

לטענת התובע, עד למועד סגירת שעריו של הבנק, ביום 26.4.02, עמדה הנתבעת 1 בהתחייבויותיה לפרוע את האשראי, אולם משקרס, ניצלה הנתבעת 1 את ההזדמנות, וחדלה לפרוע את האשראי בחשבונה.

לטענתו, במועד זה נוצרה עילת התביעה והואיל והתביעה הוגשה בתוך 7 שנים ממועד היווצרותה, התביעה לא התיישנה.

לטענת התובע, העובדה, כי התגלתה מעילה בתובע, אינה מביאה לידי מסקנה, כי אין ליתן אמון ברישומים המצויים בספרי הבנק, ויש להראות קשר בין המעילה לבין פעולות ספציפיות לא תקינות, אולם הנתבעת 1 מעולם לא חלקה על חיוב כלשהו בחשבונה, לרבות חיובי ריבית.

עוד טוען התובע, כי שיעורי הריבית שנגבו מלקוחותיו היו בתוך מסגרת שנקבעה מראש על-ידי בנק ישראל, והתובע מעולם לא חרג ממסגרת זו.

התובע הגיש ביום 12.3.06 תביעה כנגד חברת קרגל בע"מ (להלן: "חברת קרגל"), לבית המשפט השלום בתל-אביב (ת.א 19904/06), בגין המחאת זכות שניתנה על-ידי חברת קרגל לתובע, להבטחת האשראי של הנתבעת 1.

ביום 16.12.09 ניתן פסק-דין בתביעה זו, ונקבע, כי על חברת קרגל לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה.

ביום 29.9.13 הודיע התובע לבית-המשפט, כי עלה בידו לגבות מאת חברת קרגל מכוח המחאת הזכות שהנתבעת 1 מסרה לו להבטחת החוב סך של 631,141.77 ₪, נכון ליום 3.3.10 וסך של 30,702 ₪ נכון ליום 13.5.10, ועל-כן עתר להורות על הקטנת החוב.

3. הנתבעת 3, הגב' ביאטריס אקסלרד, מנהלת הנתבעת 1, טענה, כי היא ביחד עם הנתבעים האחרים ערבו לנתבעת 1.

גב' אקסלרד טוענת, כי כל עילות התביעה התיישנו, שכן מיום היווצרות העילה ועד ליום הגשת התביעה חלפו למעלה מתשע שנים, באופן המביא להתיישנות העילה, ועל כן דין התביעה להידחות על הסף.

עוד טענה גב' אקסלרד, כי ביום 13.2.00 נשלח לתובע מכתב בו הנתבע 5 הודיע, כי בכוונתו להפסיק את ערבותו, וכי הוא מבקש לקבל פירוט חשבונות על יתרת החוב וחלקו על-פי כתב הערבות.
לטענתה, התובע היה ער לתוצאות הנובעות מהודעת הערב – הנתבע 5, על הפסקת ערבותו, ועל-כן היה עליו לפעול באחת משתי דרכים, פניה אליה בדרישה לסילוק החוב נוכח הסיכון, והידיעה כי בהימנעותו מלעשות כן, לא יוכל לשוב בדרישה לערבים או לחילופין, לפעול לגביית החוב מהערבים, שאחרת יעמוד בפני הסיכון שלא יוכל בעתיד לבוא בדרישות כלפי הערבים, הן על-פי ההלכה הפסוקה והן על-פי הוראות החוק.

גב' אקסלרד טוענת, כי התובע הסתפק בשיגור מכתב לנתבע 5, בו ציין כי קיימת ערבות עליה חתם, וכי יתרת חובה אותה באה לכאורה הערבות להבטיח, נכון ליום קבלת ההודעה על ביטול הערבות הינה בסך 121,663.22 ₪, בצירוף ריבית מיום 1.1.00.

לטענתה, במהלך התקופה מיום שיגור המכתב לנתבע 5, המשיך התובע לעבוד עם הנתבעת 1, ואפשר לה לנהל את חשבונה בו בוצעו פעולות שונות. בעשותו כן, הראה התובע, כי אינו מסתמך על ערבויות הערבים, ולראיה לצורך המשך הפעילות דרש ערבויות חדשות, כתבי המחאת זכויות, ושעבודים מחברת קרגל.

גב' אקסלרד טוענת, כי התובע הגיש תביעה כנגד חברת קרגל, מכוח כתבי המחאת הזכויות והשעבוד, ולתביעה זו הבנק לא צירף אף לא אחד מהנתבעים - הערבים בתביעה דנן, אשר לשיטת התובע ערבו לאותו חוב. בעשותו כן, התובע לא ראה בנתבעים ערבים מכוח כתבי הערבות, וזאת נוכח פקיעתם ובעיקר בשל השיהוי וההתיישנות החלים עליהם.

עוד טוענת גב' אקסלרד, כי אצל התובע בוצעה מעילת ענק בסדר גודל של 250 מיליון ₪, המהווה הוכחה מכרעת, כי מדובר בתובע אשר התרשל בניהול ענייני לקוחותיו, ובעניין זה לקוח וערב – חד הם.

לטענתה, עקב השהוי וההתיישנות, וכתוצאה מהתנהלות התובע, נגרם לה נזק ראייתי חמור, שכן מדובר בערבויות משנת 1999, בהודעות על ביטולן משנת 2000 ובחוב נטען משנת 2002, אשר לא היה עומד למימוש לו לא קרס התובע, וכיום בחלוף כעשור, קיים קושי רב לשחזר את האירועים, ולקבל לידיה את כל המסמכים, והתרשומות בעניין זה.

גב' אקסלרד טוענת, כי התובע מעולם לא פנה אליה בדרישה כלשהי או בעדכון לגבי מצב החשבון הנערב, ולא נשלחו הודעות לערב לפיהן ראה הבנק בה וביתר הנתבעים, ערבים לנתבעת 1.

לטענתה, הוכחה נוספת לפיה התובע לא ראה בנתבעים ערבים, ניתן למצוא בסעיף 3 לכתב התביעה כנגד חברת קרגל, שם נטען, כי להבטחת האשראי שניתן לנתבעת 1 קיבל מחברת קרגל כתב המחאת זכויות ושיעבוד, התובע לא הזכיר ולא ציין בכתב הערבות, כי קיימות ערבויות נוספות.

עוד טוענת גב' אקסלרד, כי בהתנהלות התובע מולה בכל הנוגע להסכם הערבות, התקיימו כל התנאים המקימים לו עילה לביטול הסכם הערבות מחמת הטעייה אשר באה לידי ביטוי, בדרך של אי גילוי, העדר דיווח, אי משלוח הודעות לערב, אי קבלת הסכמת הערבים למתן אשראי נוסף ללא קבלת אישורים או התעלמות מפעולות המרמה שנעשו בבנק.

לטענתה, התובע פעל בניגוד להוראות סעיף 24 לחוק הערבות, לפיו התובע מחויב למסור לערב העתק של כל המסמכים הקשורים לערבותו, לרבות כתבי הערבות, וזאת בטרם יחתום, במטרה ליתן לו הזדמנות סבירה לעיין במסמכים, ולהבין את משמעותם ואת התוצאות המשפטיות הנובעות מחתימתו.

עוד טוענת גב' אקסלרד, כי בנסיבות בהן התובע נקב בשיעור ריבית כה גבוהה, העולה לכדי ריבית נשך, מבלי שקיים כל הסכם המאפשר לו לחייב את החשבון בריבית זו, יש משום "הודאת בעל דין" לפיה חויב חשבון הנתבעת 1 בריבית מרבית באופן המזכה את הנתבעת 1 בקיזוז כל סכום אשר חויב ביתר.

4. הנתבע 2, מר מנדי אקסלרד, והנתבע 4, מר אלכסנדר קונץ, הערבים לנתבעת 1, תומכים בטענותיה של גב' אקסלרד.

5. הנתבע 5, מר צבי כהן, ערב נוסף לנתבעת 1 טוען, כי ביום 13.2.00 שלח לתובע מכתב בו הוא הודיע, כי בכוונתו להפסיק את הערבות, וכי הוא ביקש לקבל פירוט חשבונות, ויתרת החוב וחלקו על-פי כתב הערבות עליו חתם.

מר כהן טוען, כי התובע ציין במכתב מענה, כי קיימת ערבות, וכי יתרת החובה הינה בסך 121,663.22 ₪, בצירוף ריבית מיום 1.1.00.

לטענת מר כהן, לאחר קבלת מכתב התשובה של הבנק, נערכו מספר שיחות בינו לבין מר מנחם, נציג התובע, בו נאמר לו, כי אין בכוונת הבנק לפעול בכל דרך למימוש הערבות, וכי לא קיימת כל בעיה בחשבונות הנתבעת 1.

מר כהן טוען, כי הסתמך על שיחות אלה ולראיה, התובע אכן מימש את הבטחתו והצהרתו ממנה השתמע, כי הערבות פקעה.

6. הנתבעים הגישו חוות דעת מומחה מטעם מר דוד אברון, בנוגע לחיובים אשר בוצעו בחשבון הנתבעת 1.

מר אברון בדק ביצוע חיובים בחשבון הנתבעת 1 בגין העברות מט"ח לחו"ל, אל מול האמור בהסכם פתיחת חשבון, בנוגע לשמות המורשים מטעם הנתבעת 1 לאשר חיובים בחשבון בנוגע לדרך בה יש לבצע חיובים בחשבון.

מר אברון קבע בחוות דעתו, כי מן הממצאים עולה, כי החשבון של הנתבעת 1 חויב בגין פעולות העברת מט"ח לחו"ל בסך כולל של 651,608.17 דולר, ללא אסמכתאות חתומות לאישור הפעולה.

7. ביום 6.10.11 הגיש התובע בקשה לבית-המשפט, כי פסק-הדין בעניין חברת קרגל מקים השתק פלוגתא בדבר קיומו של חוב בחשבונה של הנתבעת 1, אולם ביום 21.12.11 ניתנה החלטה על-ידי בית-המשפט זה, לפיה הבקשה נדחתה.

דיון והכרעה

8. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, במוצגים, ובסיכומי הצדדים, אני קובעת, כי דין התביעה להתקבל.

הנתבעים טוענים להתיישנות התביעה, אולם התביעה דנן לא התיישנה, שכן עילת התביעה נוצרה במועד שנסגר הבנק ביום 26.4.02. אמנם, אין חולק, כי התביעה הוגשה על סף 7 השנים ביום 5.4.09, אך תקופת ההתיישנות לא חלפה מאחר שהתביעה הוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, על-כן דין טענה זו להידחות.

המחלוקת העיקרית נשוא תיק זה, נעוצה בשאלה, האם התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, כי לנתבעת 1 קיים חוב כלפיו.

לאחר בחינת חומר הראיות בתיק הכולל את המסמכים שצורפו לכתבי הטענות, ולאחר שמיעת העדויות והתרשמות בית-המשפט מהן, הנני קובעת, כי התובע עמד בנטל המוטל עליו, והוכח לפני בית-המשפט, כי קיים חוב לנתבעת 1, כפי שיפורט להלן.

בראש ובראשונה הנתבעת 1 טוענת, כי בהתאם להחלטת כבוד השופטת גרסטל בבר"ע (ת"א) 1642/04 קחטן נ' הבנק למסחר בע"מ (בפירוק), (פורסם בנבו), (להלן: "פרשת קחטן"), עצם העובדה שהתובע הינו בנק אשר מצוי בהליכי פירוק, לאחר שבוצעה בחשבונות לקוחותיו מעילה רחבת היקף אשר הביאה לקריסתו, הרי שמסמכי הבנק אינם עוד בבחינת רשומה מוסדית, ואינם יכולים להוות ראיות קבילות להוכחת אמיתות תוכנם על-פי סעיף 36(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971.

טענה זו אינה יכולה לעמוד לנתבעת 1, ויוסבר.

ראשית, ההחלטה בפרשת קחטן התייחסה לנפקות מסמכי הבנק בהליך של סדר דין מקוצר, ונקבע כי בשל המעילה שהתרחשה בבנק ולנוכח היקפה הרחב, לא יוכל הבנק להגיש תביעות בסדר דין מקוצר, ולכן לא די לצרף לכתב התביעה את הסכם תנאי החשבון ופירוט היתרה הסופית נגד לקוח לתשלום יתרת חובה בחשבון, ואין לראות בהם כראיות קבילות לאמיתות תוכנם ככל שהדבר נוגע להליך של תביעה בסדר דין מקוצר.

אולם, אין ללמוד מהחלטה זו, כי כל מסמכי הבנק למסחר אינם מהווים רשומה מוסדית, ובעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת רחל בת-ערקובי בהחלטתה מיום 14.1.08, בת.א 19904-06 בנק למסחר (בפירוק) נ' חברת קרגל בע"מ:

"אין להרחיק לכת למסקנה, כי יש בהחלטת בית המשפט
המחוזי לבטל את ההסדר המעוגן בסעיף 36 לפקודת הראיות
בדבר קבילותה של הרשומה המוסדית. ואין ללמוד מהחלטת
בית המשפט המחוזי, כי כל מסמכי הבנק למסחר אינם
יכולים להוות ראיה לאמיתות התוכן".
(ראו: ת.א 19904-06 בנק למסחר בע"מ נ קרגל, עמוד 13).

לעניין קבילות ומהימנות המסמכים שצירף התובע לכתב התביעה, העיד נציג הבנק, מר אנגל, כי התדפיסים שצורפו לכתב התביעה מראים את יתרת החוב של הנתבעת 1 לבנק לפי ספרי הבנק ורישומיו, וכי הבנק נהג במהלך ניהולו הרגיל לערוך רישום נכון ואמין של האירועים, בסמוך להתרחשותם, ונקט באורח סדיר אמצעי הגנה סבירים מפני חדירה לחומר מחשב ומפני שיבוש בעבודת המחשב. על-כן, בנסיבות אלו, תדפיסי החשבון מהווים רשומה מוסדית לפי פקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971.

כמו כן, העיד מר אנגל, כי הוצא מכתב על-ידי הבנק, כי על-פי האופי של המעילה וצורתה, הממצאים הראו שבחשבונות שהיו חייבים בהם כספים לא בוצעה מעילה, וכי הוא בדק מאות מסמכים שעברו בחשבונה של הנתבעת 1, ולא נמצא שום מסמך שהיה קשור למעילה (ראו: פרוטוקול מיום 23.12.13 עמוד 23 שורות 20-22, ושורות- 31-32).

עוד העיד מר אנגל, כי ביקש מהנתבעים להביא ממצא או שורה בדף החשבון שאינה שייכת להם, אך לא נענה לבקשתו (ראו: פרוטוקול מיום 23.12.13 עמוד 23 שורות 24-25).

לעומת זאת, הנתבעת 1 לא תמכה את טענותיה בראיות הסותרות את עדותו של מר אנגל, ואף מעיון בחקירתה הנגדית של הנתבעת 3, גב' אקסלרד עולה, כי גרסתה נגועה בחוסר מהימנות. ודוק: לשאלת ב"כ התובע האם כל מה שאמרה בתצהירים ובחקירות היה אמת, ענתה: "לא זוכרת" (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 32 שורות 30-31), וכן נשאלה האם יכול להיות שעדותה בבית-המשפט תחת אזהרה, אינה עדות אמת, ולשאלה זו ענתה: "אני לא זוכרת מה היה אז" (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 33 שורות 1-2).
יתרה מכך, ראיה המכרסמת את אמינות גרסתה של הנתבעת 3, הוא המכתב מיום 29.4.01 ששלח בא-כוחה של הנתבעת 1 לבנק, בו מודה הנתבעת 1 בקיום חובה בחשבון, וכי היא נכונה לשלם לתובע את כל יתרת החובה שבחשבונה (ראו: נספח טז' לתצהירו של מר אנגל).

זאת ועוד, גב' אקסלרד אישרה בדיון שנערך בתיק קרגל, כי הנתבעת 1 היא חברה בע"מ, וכי הנתבעת 1 מנהלת ספרים כחוק, והגישה דוחות כספיים (ראו: מוצג ת/3 פרוטוקול מיום 15.11.06 עמוד 9, שורות 20-29). כמו-כן בתיק דנן, גב' אקסלרד העידה, כי הנתבעת 1 ניהלה הנהלת חשבונות כחוק, הודתה, כי רואה חשבון מטעם הנתבעת 1 ערך התאמות בנקים, והדוחות של הנתבעת 1 היו מבוקרים על-ידו (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 36 שורות 28-32, עמוד 37 שורה 1).

מן האמור, עולה המסקנה הברורה, כי בניגוד לטענות הנתבעת 1, הרי שהיו בידיה תדפיסי התנועות בחשבונה, אחרת רואה החשבון מטעמה לא היה מסוגל לבצע דוחות התאמת בנקים עבור הנתבעת 1. זאת ועוד, הנתבעים נמנעו מהבאת רואה החשבון של הנתבעת 1 למתן עדות, והמדובר בעד מרכזי וחשוב מבחינת הנתבעת 1, בכל הנוגע לתמיכה בגרסתה.

כמו כן, התובע טוען, כי הימנעות הנתבעת 1 מהצגת ספרי הנהלת החשבונות שלה, על-מנת להשוות בין הרישומים בספרים לאלו שבתדפיסי הבנק, מהווה ראיה לאמיתות החוב. לעומת זאת, הנתבעת 1 טוענת, כי היא אינה מחויבת בהצגת מסמכים כלשהם, וכי נטל ההוכחה להוכחת החוב הוא על התובע.

אמנם, אין חולק, כי הנטל להוכחת החוב הוא על התובע, אולם לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי ספרי הנהלת החשבונות של הנתבעת 1 מהווים ראיה מהותית וממשית לתמיכה בגרסתה של הנתבעת 1, והימנעותה מהצגת הספרים, ללא כל הסבר המניח את הדעת, נזקפת לחובתה.
בעניין זה, נשאלה גב' אקסלרד בחקירתה הנגדית, מדוע היא מסתירה את ספרי החברה, והיא ענתה: "אני לא יודעת אם ביקשו זאת" (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 37 שורות 2-3). תשובתה זו, מעלה תמיהה, ואינה יכולה להוות נימוק ראוי להימנעותה מהצגת ספרי החברה.

הלכה פסוקה היא, כי הימנעות בעל דין מהזמנת לעדות של עד מרכזי מטעמו לעדות בית המשפט או מהצגת ראיה האמורה להוכיח את טענותיו, נזקפת לחובתו (י' קדמי על הראיות (חלק ד, 2009) עמ' 1889-1910).

זה המקום לציין, כי לגב' אקסלרד אף לא הייתה תשובה מניחה את הדעת לשאלה, מדוע היא לא העבירה רשימה של חיובים שבוצעו ללא הרשאתה:

"ש. במכתב של הבנק מ-4.12.03, נספח ג' לתגובתנו,
הבנק ביקש מכם שתעבירו לו רשימה של כל הפעולות החריגות
שאתם אומרים שלא שייכות לכן, כדי שהוא יבדוק וייתן לכם תשובות.
שלחתם לבנק רשימה של פעולות.
ת. את השאלות האלה תשאל את עוה"ד שלי".
(ראו: מוצג ת/2 פרוטוקול מיום 15.11.06 עמוד 10 שורות 9-12).
וכן:
"ש. לסעיף 17 המשפט האחרון את אומרת שלנתבעים לא היתה
דרך לפעול כדי להגן על זכויותיהם, מה בדיוק היו הנתבעים עושים
כדי להגן על זכויותיהם?
ת. נראה מה היה המצב אז.
ש. מה מנעו ממך? מה היית עושה באיזה צורה?
ת. תלוי מה היה אז. אני חושבת שבאת כוחי תוכל לענות לך".
(ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 37 שורות 29-32 ועמוד 38 שורות 1-2).

מעיון בתשובותיה לעיל של גב' אקסלרד, כמנהלת הנתבעת 1, אין מנוס מן המסקנה, כי גב' אקסלרד לא הצליחה לענות על השאלות הקשות והמהותיות הנוגעות לעניין, תשובותיה מתחמקות, אינן מניחות את הדעת, ואין בהן הסבר ראוי אשר יכול לתמוך בגרסת הנתבעים.

טענת הנתבעים, כי נפלו פגמים ברישומי הבנק, הועלתה כטענה כללית וסתמית, מבלי לפרט מהן הפעולות שמופיעות בחשבון הבנק, ושאינן שייכות לנתבעים. על הנתבעים היה לפרט בצורה מפורשת ודווקנית את הפעולות שהם טוענים שלא בוצעו על-ידי הנתבעת 1 בחשבונה, ולהציג את ספרי החברה, הנתבעת 1, לתמיכה בגרסתם.

הדבר לא נעשה במקרה דנן, ועל-כן, אין מקום לקבל טענת הנתבעים שנפלו פגמים כלשהם ברישומי הבנק הנוגעים לחשבונה של הנתבעת 1. לא נסתרו ולא הופרכו דבריו של מר אנג'ל בתצהירו ובעדותו, והתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 לקבילותם של דוחות אלה כרשומה מוסדית, ועל-כן הנני קובעת, כי מסמכים אלה מהווים ראיה לאמיתות תוכנם.

טענה נוספת שמבססים הנתבעים את הגנתם היא, כי בחשבונה של הנתבעת 1 בוצעו 13 פעולות שלא נמצאו להן אסמכתאות חתומות על-ידי הנתבעת 3, שסכומן הכולל של פעולות אלו עומד על 651,608 דולר, והגישו חוות דעת מומחה מטעמם. מכאן, טוענים הנתבעים, כי בוצעה מעילה בחשבון הנתבעת 1, והחוב הנטען הינו פועל יוצא שלה.

בעניין זה יובהר, כי על הנתבעת 1 לפרט לפני בית-המשפט את הקשר בין המעילה שבוצעה בחשבונות הבנק לבין הפעולות הספציפיות שבוצעו בחשבונה של הנתבעת 1. לעניין זה, יפים דבריו של כבוד השופט הנשיא מ. שמגר:

"...(א) העובדה שבסניף הבנק היה פקיד שמעל, אף בהצטרף לכך
שחתימתו נמצאה על חלק מהוראות החברה לביצוע פעולות בבורסה,
אינה מוליכה בהכרח למסקנה, כי אין ליתן אמון ברישומים המצויים
בספרי הבנק. על מנת לבסס מסקנה כזו יש להראות קשר בין המעילה
שביצע הפקיד לבין הפעולות הנזכרות, שהרי גם פקיד שמועל עשוי
לבצע פעולות רבות באופן תקין ורגיל, ואין חזקה או טענה, כי המעילה
התייחסה באופן כלשהו לחשבון החברה. קשר כאמור לא הוכח, ועל כן
אינני סבור כי למעילה הנזכרת יש משקל כלשהו לעניין שלפנינו".
(ראו: ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240, 257).

בהתאם לאמור לעיל, הראיה העיקרית לביסוס טענת הנתבעת 1 להעדר חוב, היא באמצעות חוות דעת המומחה שהוגשה לתיק מטעמה, המפרטת 13 פעולות בחשבונה של הנתבעת 1 שלא אותרו מסמכים המאשרים את ביצוען של הפעולות, שסכומן הכולל עומד על 651,608 דולר.

לפיכך, הנתבעת 1 טוענת, כי על התובע להציג אסמכתא לכל פעולה ופעולה בחשבון, ופעולה שלא נמצאה לה אסמכתא היא פעולה שבוצעה בהעדר הרשאה.

אלא, שבמקרה דנן, לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים, ואין בה כדי להועיל לקביעת הממצאים העובדתיים, בכל הנוגע לשאלה המרכזית בתיק - האם ישנו קשר בין המעילה שבוצעה בחשבונות הבנק לבין 13 הפעולות שבוצעו בחשבונה של הנתבעת 1.

העובדה, כי נמצאו מספר פעולות שבוצעו ללא חתימתה של הנתבעת 3, אין בהן די על-מנת להעיד על העדר חוב של הנתבעת 1 כלפי הבנק, ובוודאי שאין בהן כדי להעיד על קיומה של תרמית בחשבון.
על חוות הדעת היה להכיל בדיקה מפורטת של הפעולות בדפי החשבון הבנק לעומת הפעולות בספרי החברה, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

מעיון בחקירתו של המומחה מטעמה עלה, כי הוא לא קיבל את ספרי החברה (ראו: פרוטוקול מיום 9.2.15 עמוד 52 שורה 5), וכי הוא לא בדק אותם (ראו: מוצג ת/4 פרוטוקול מיום 21.5.09 עמוד 20 שורה 17), וזאת בניגוד לעדותה של גב' אקסלרד, כי המומחה מטעמה קיבל את ספרי החברה (ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 42 שורות 19-20).

כמו–כן, חוות דעתו אינה מתייחסת לסעיף 10 לבקשה לפתיחת חשבון ותנאים כללים לניהולו (ראו: נספח א' לכתב התביעה בעמוד 11), הקובע, כי ניתן לבצע הוראות טלפוניות בחשבונה של הנתבעת 1, ועל-כן לא ניתן להסיק בהכרח, כי הפעולות שבוצעו, לא נתבקשו באמצעות שיחות טלפוניות מטעם הנתבעת 3.

לא זו אף זו, המומחה העיד, כי הוא אינו יכול לקבוע כמסקנה עובדתית שאכן הפעולות האלה נעשו ללא הרשאה של החברה (ראו: מוצג ת/4 פרוטוקול מיום 21.5.09 עמוד 22 שורות 5-9).

לפיכך, לא עלה באמצעות חוות הדעת, כי בוצעה מעילה בחשבונה של הנתבעת 1, וניסיון הנתבעים להסיק את המסקנה, כי קיים קשר לכאורה בין המעילה לבין מספר הפעולות שבוצעו הינו ניסיון קלוש, ואין בין הפעולות ובין המעילה ולא כלום.

על-כן, חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים אינה מהווה תשתית ראייתית מספקת וראויה עליה יוכל בית-המשפט לבסס את קביעתו בשאלה הנדונה בתיק דנן, ומכאן, אין מנוס מלקבוע, כי לא ניתן להסתמך על חוות הדעת של המומחה מטעם הנתבעים.

לא זו אף זו, לו אכן סברה הנתבעת 3, כי בחשבון החברה מתבצעות פעולות בחשבונה ללא הרשאתה, הרי שהייתה מגישה תביעת חוב כלפי הבנק במועד המתאים, ולא הייתה מעלה טענות אלו רק לאחר שהוגשה נגדה תביעה:

"ש. לסעיף 22, למה לא תבעתם אותם, בגין הוצאות שנגרמו לך?
ת. לא היה נגד מי להגיש התביעה.
ש. למה אפילו את לא מפרטת את ההוצאות כדי לטעון קיזוז עליהם?
ת. בפעם הבאה אפרט מה הפסדתי מכל הספור הזה".
(ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 38 שורה 32 ועמוד 39 שורות 24-26).

"ש. למה לא הגשת תביעה על 651,000 דולר נגד הבנק למסחר?
ת. לא היה נגד מי להגיש. הבנק היה סגור".
(ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 43 שורות 12-13).

זה המקום להדגיש, כי הדעת נותנת, כי אף לו היו מתבצעות פעולות בחשבונה של הנתבעת 1 ללא הרשאתה של הנתבעת 3, הרי שסכום כה גבוה לא היה נעלם מעיניה, ולכל הפחות היה מצופה ממנה להשיג על פעולות אלו באמצעות מכתב פנייה לבנק, או תביעה למפרק.

אשר על כן, ולאור האמור לעיל, הנני קובעת, כי הבנק עמד בנטל המוטל עליו להוכחת קיומו של חוב של הנתבעת 1 כלפיו, ועל כן, הנתבעים 2-5 שהינם ערבים לחובותיה של הנתבעת 1 מחויבים אף הם בסכום החוב הנותר לתשלום לבנק.

משנקבע לעיל, כי הבנק עמד בנטל המוטל עליו, והוכיח לפני בית-המשפט את קיומו של החוב, אין מקום לדון בטענות הנוספות שהעלו הנתבעים, אולם למעלה מן הצורך, אתייחס לטענותיהם הנוספות בקצרה, ויובהר, כי גם לגופן של הטענות, אין בהן ממש.

הנתבעים טוענים, כי היה על התובע לצרף חוות דעת מומחה מטעמו של רואה חשבון לפיה לא בוצעה מעילה בחשבונה של הנתבעת 1. אין ממש בטענה זו. תביעת הבנק להחזר חוב בחשבונות בנק הינה תביעה לגיטימית, והעובדה שהבנק נסגר עקב מעילה, איננה מלמדת בהכרח על קיום מעילה בכל אחד ואחד מהחשבונות.

על הנתבעת 1 הטוענת לקיום המעילה בחשבונה היה לפרט מהן הפעולות שבוצעו, לכאורה, ללא הרשאתה, ולעמת זאת מול ספרי החשבונות של החברה, אולם הנתבעת 1 לא פעלה כך.

זה המקום לציין, כי טענות הנתבעים בדבר אי שמירת ספרי הנהלת החשבונות לאחר 7 שנים, פירעון ערבויות הנתבעים 2-5, ופקיעת הערובה שהיא המחאת הזכות שניתנה לתובע - הן טענות שלא הועלו במסגרת כתבי הטענות ולא בתצהירי עדות הראשית, ועל כן הן טענות המהוות הרחבת חזית אסורה.

בנוסף, יובהר, כי העובדה שהתובע גבה מאת חברת קרגל סכום השווה לקרן החוב בתוספת ריבית חוקית והפרשי הצמדה אינה מובילה למסקנה, כי ערבויות הערבים פקעו, והתחייבויותיהם של כל הנתבעים קיימות בהתאם להסכמים שחתמו עימם והן עומדות בעינן.

עוד טוענים הנתבעים, כי לאחר שחברת קרגל שילמה לתובע בגין החוב, הרי שהחוב נפרע במלואו. דין טענה זו אף היא להידחות, שכן מעבר לכך שהחוב לא נפרע במלואו בשל ריביות פיגורים שהצטברו לנתבעים, הרי שיש בטענה זו כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענתה העיקרית של הנתבעת 1 להעדר חוב , הואיל ומדובר בטענת הודאה והדחה, והנטל להוכחת תשלום החוב עובר אל הנתבעים.

טענה נוספת שמעלים הנתבעים היא בנוגע לריבית שזכאי התובע. הנתבעים טוענים, כי עם קריסתו של הבנק, וסגירת חשבון התובעת לכל פעילות, הפר הבנק את כללי החשבון הפרה יסודית ומהותית, ולכן הבנק אינו רשאי לחייב את הנתבעים בריבית בנקאית חריגה.

ראשית, טענה זו אינה יכולה לעמוד לנתבעים משום ששיעור הריבית במקרה דנן נקבע מפורשות בהסכמים, ואף בשל העובדה, כי בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים לא ציין המומחה מהי הריבית הלגיטימית לטעמו, ואף לא ציינה זאת גב' אקלסרד:

"ש. מה הריבית שאת טוענת שהיא צריך להיות בחשבון?
ת. אני לא יודעת היום מה היה הריבית באותו זמן.
ש. אני שואל מה הריבית שלדעתך היה צריך לחייב אותך?
ת. אני לא יכולה לענות לך על זה".
(ראו: פרוטוקול מיום 26.1.15 עמוד 44 שורות 8-11).

יודגש, כי העובדה שהבנק נסגר אינה פוטרת את בעלי החשבון מתשלום חובם שהצטבר עוד טרם קריסת הבנק, ואינה פוטרת אותם מההסכמים עליהם חתמו, כולל בעניין שיעורי הריבית החריגה - הסכמים אשר יש לכבד.

יתרה מכך, יש מקום לאבחן בין עילת התביעה בתיק קרגל לבין עילת התביעה בתיק דנן. עילת התביעה בתיק קרגל הייתה מכוח המחאת זכות, ובתיק דנן עילת התביעה מכוח הסכמי פתיחת חשבון בין בנק ללקוח, והסכמי ערבות המקנים לבנק זכות לתבוע בגין ריבית פיגורים. מכאן, שהבנק זכאי לדרוש את ריבית הפיגורים מכוח ההסכמים שבין הצדדים.

אשר לטענת הנתבעים, כי לא הוכח על-ידי התובע מהו סכום החוב לאחר התשלום שביצעה חברת קרגל – אין לטענה זו על מה שתסמוך. הנתבעים ישלמו לתובע את חובם בהתאם לעתירה שבכתב התביעה, ובניכוי התשלום ששולם על-ידי חברת קרגל, נכון למועד בו שולם, כאשר החישוב האריתמטי יכול שיעשה במסגרת לשכת ההוצאה לפועל, אם יהיה צורך בכך.

ולסיום יפים דבריו של כב' השופט חגי ברנר בסעיף 21 להחלטתו בתיק בנק למסחר בע"מ (בפרוק) נ' אלפר:
"אין זה ראוי שדבר קריסתו של הבנק ינוצל לרעה
בידי מי שלא נפגעו מהקריסה, על מנת להתחמק
מתשלום חובם לבנק. דבר זה רק יגדיל את נזקם של
הנושים האמיתיים של הבנק."
(ראו: ת.א 20130/06 בנק למסחר בע"מ (בפרוק) נ' אלפר,
ניתן ביום 27.12.06 (פורסם בנבו)).

סוף דבר

10. אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בזה, והתובע יגיש בתוך 7 ימים פסיקתא לחתימה, בהתאם לעתירה בכתב התביעה.

הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובע הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 40,000 ₪ (כולל מע"מ), ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ו, 09 נובמבר 2015, בהעדר הצדדים.