הדפסה

בנק לאומי לישראל בעמ נ' שוקר

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובע

בנק לאומי לישראל בעמ

נגד

נתבע

ניצן שוקר

פסק-דין

בפני התנגדות לביצוע תביעה על סך 48,463 ₪, שהוגשה לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 17-29917-13-0) על ידי התובע, בשל יתרת חובה בחשבון עו"ש של הנתבע אצל התובע. נסיונות להביא להסדרת המחלוקת בדרכי נועם, נוכח דברים שונים שעלו במסגרת הדיון הלא פורמאלי, לא צלחו, ואין מנוס אלא להכריע בהתנגדות.

על פי כתב התביעה הועמדה הלוואה לטובת הנתבע, שלא נפרעה, ולבסוף הועמדה לפרעון מיידי, והיא נתבעת ביחד עם יתרת החובה שהיתה בחשבון העו"ש. מהמסמכים שצורפו לתביעה ניתן ללמוד, כי יתרת ההלוואה בעת שהועמדה לפרעון מיידי היתה מעט פחות מ-39,000 ₪, ובחשבון העו"ש היתה יתרת חובה בסך של כ-9,000 ₪.

על פי ההתנגדות, שנתמכה בתצהיר קצר של הנתבע, מכחיש הנתבע נטילת ההלוואה, וטען כי זו נלקחה בידי הגב' אביגיל שוקר, ומחשבונה גם חויבו ההחזרים, עד שהתובע הפסיק לחייב את חשבונה, ולא חידש את החיובים חרף דרישתה ודרישת הנתבע עצמו. הנתבע טוען עוד, כי מסגרת האשראי בחשבונו היתה 10,000 ₪, וכי לא היה בחריגה בחשבון, ופעולות הבנק הן מכוונות נגדו, ומאפיינות תופעת שחיתות הון-שלטון. להתנגדות צורפו דפי חשבון מחשבון הגב' אביגיל שוקר, מהם ניתן ללמוד כי אכן, החזרי ההלוואה חויבו משם, בהצלחה, עד שלב מסוים, אולם לאחר מכן לא אושרו, מחמת הבאת מצב החשבון לחריגה מהמסגרת.

הנתבע נחקר על תצהירו, ואישר בעדותו כי אכן נטל את ההלוואה המדוברת. עוד סיפר, כי הגב' אביגיל שוקר היא אמו, ואישר, כי ההחזרים שולמו עד שלב מסוים מחשבונה, ולאחר שחדלו שולמו כשני תשלומים מחשבונו, אולם גם שם חדלו מאז אפריל 2013.

הנתבע – מפי אביו, מר חנן שוקר (לבקשת הנתבע) – סיכם טענותיו והתמקד במה שראה כהתנהלות מתעמרת של התובע בחשבונו של הנתבע, בשל מחלוקת בין התובע לבין האב. הוא הפנה תשומת הלב לכך, שבאותו מועד בו לא כיבד התובע את הוראות החיוב להחזר ההלוואה, כן כיבד שיקים שנמשכו על החשבון והוצגו לפרעון – בעוד היה יכול, אילו חפץ בכך, לסרב דווקא את השיקים ולאשר את החזר ההלוואה, שכן רק הצטברות של כל תנועות החובה הביאה את החשבון לחריגה. לשיטת הנתבע, כך היה על התובע לפעול, אלא שלא עשה כן רק מחמת הרצון להכשיל את התובע, כחלק מהמאבק באביו. הנתבע הודה, במקביל, ביתרת החובה בגין ההלוואה, אולם טען, כי החוב הכולל בחשבון כולל גם חיובים מיותרים ומופרזים בשל ערבות בנקאית שהונפקה לבקשתו, אולם שתוקפה היה 6 חודשים בלבד, ואף על פי כן חודשה פעם אחר פעם, בניגוד לרצונו.

יוער, כי מספר פעמים במהלך סיכום הטענות העיר בית המשפט למר שוקר, כי טענותיו חורגות מהיקף הטענות שעלו בהתנגדות ובעדות הנתבע, וכי לפיכך לא ניתן יהיה להסתמך עליהן לצורך ההחלטה.

התובע טען, כי התביעה עצמה אינה כוללת את החוב בגין הערבות הבנקאית, ולפיכך אינו מתייחס לכך בסיכומיו. עוד טען, כי משהודה הנתבע בלקיחת ההלוואה וביתרת החוב בעבורה, שוב לא נותרה לו הגנה.

דין ההתנגדות להידחות – זאת מבלי לגרוע מחלק מטענות הנתבע, כפי שעלו שלא כדין במהלך הדיון, וכפי שנוגעות לערבות הבנקאית, שעניינה לא נדון במסגרת התביעה או ההתנגדות.

התביעה היא פשוטה – לתשלום יתרת חוב בחשבון, הנובע מיתרת חוב קיימת ומיתרת הלוואה שהועמדה לפרעון (כפי שפורט בראשית החלטה זו). לגבי יתרת החוב בחשבון לא היתה בפי הנתבע כל טענה שהיא (למעט הטענה, שהיתרה שהיתה קודם להעמדת ההלוואה לא הביאה את החשבון לחריגה – אולם טענה זו לבדה אינה מקימה לנתבע הגנה מפני החובה לפרוע את חובו לתובע, וממילא אין חולק כי שעה שהועמדה ההלוואה לפרעון מיידי כבר נכנס החשבון לחריגה). גם לגבי יתרת ההלוואה לא היתה בפי הנתבע כל טענה שהיא, אלא אדרבה, הוא הודה בחובתו לפורעה. הנתבע הודה באי תשלום ההחזרים השוטפים (ולא טען כי מאן דהוא מנע ממנו להפקיד בחשבונו-הוא, או בחשבון אמו, די כספים כדי לכסות את ההחזר החודשי), והודה גם ביתרה. הנתבע אף חזר בו מטענתו המקורית, כי לא הוא שנטל את ההלוואה.

הגנתו – ככל שהיתה מלכתחילה – קרסה, אפוא, מיניה וביה.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן (ודין התנגדות כדין בקשת רשות להתגונן) , והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...
"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.
"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."

הגנתו של הנתבע, בענייננו, וכעולה מתצהירו כפי שעודכן בחקירתו, אינה אלא הגנת בדים, לאור כל האמור לעיל, ולפיכך דין ההתנגדות להידחות.

בשולי הדברים אעיר, כי הגם שהטענות לא עלו בהתנגדות, לא מצאתי ממש בתיזה של הנתבע, לפיה היה על התובע לסרב דווקא את השיקים ולאשר את ההלוואה; אילו כך פעל התובע, היה בצדק יכול הנתבע (או יכולה היתה הגב' שוקר) לטעון כלפי התובע כי היה עליו לעשות ההפך. הדעת נותנת, כי יש להעדיף כיבוד התחייבויות כלפי צדדים שלישיים (מציגי השיקים לפרעון) מאשר התחייבויות בין הלקוח לבין הבנק עצמו, אותן קל יותר להסדיר לאחר מעשה.

ההתנגדות נדחית בזה, אפוא, והנתבע ישא בהוצאות התובע בסך של 1,800 ₪.

הליכי ההוצאה לפועל, ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות, יחודשו אם לא יפרע החוב בתיק תוך 30 יום.

ניתנה היום, ו' תמוז תשע"ה, 23 יוני 2015, בהעדר הצדדים.