הדפסה

בנק לאומי לישראל בע"מ- סניף הנביאים 702 נ' גלעד ואח'

בפני
כב' השופטת תמר נאות פרי

התובע
בנק לאומי לישראל בע"מ - סניף הנביאים 702

נגד

הנתבעים

  1. פנחס גלעד, ת.ז. XXXXXX037
  2. דוריס גלעד, ת.ז. XXXXX898

פסק דין

תביעה לפסק דין הצהרתי לפיו לנתבע מס' 1, מר פנחס גלעד (להלן: "הנתבע") זכות בעלות מלאה, ולחילופין חלקית, בדירה הרשומה על שם הנתבעת מס' 2, הגב' דוריס גלעד (להלן: "הנתבעת"), גרושתו של הנתבע. התביעה הוגשה על ידי בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "הבנק"), לאור חוב של הנתבע כלפי הבנק.
העובדות המוסכמות בסדר כרונולוגי -
הדירה בה עסקינן מצויה ברח' זמנהוף 12 קריית אתא (להלן: "הדירה"), ובה מתגוררים כיום הנתבע והנתבעת. הדירה נמצאת בבעלות המדינה ומוחכרת לנתבעת על ידי מינהל מקרקעי ישראל (כשמו בזמנים הרלבנטיים, להלן: "המינהל"), בהתאם לחוזה חכירה מהוון.
בשנת 1974 נישאו הנתבעת (ילידת 1955) והנתבע (יליד 1952). לאחר נישואיהם – התגוררו בני הזוג בדירה ברח' שמואל עזר (להלן: " הדירה ברח' עזר").
בדירה נשוא המחלוקת, התגוררו במשך השנים הוריו של הנתבע, המנוחים זוליאנה ואליהו גלעד (להלן: "ההורים המנוחים").
בשנת 1981 הנתבעת והנתבע התגרשו, כאשר בהסכם הגירושין שהוגש לבית הדין הרבני ואשר קיבל תוקף, נקבע שהנתבע ימשיך להתגורר בדירה ברח' עזר עם הילדים . בשלב מסוים לאחר הגירושין (ככל הנראה בשנת 1985), הנתבעת עברה להתגורר בדירה ברח' עזר עם הילדים והנתבע עזב את הדירה. קיימת מחלוקת לגבי מקום מגוריו של הנתבע לאחר מועד זה - ו אליה נדרש בהמשך.
בתקופה מאוחרת יותר, מכרה הנתבעת את הדירה ברח' עזר וקנתה דירה ברח' הוגו מולר 22 בקרית אתא (להלן: "הדירה בהוגו מולר"), לשם עברה עם הילדים.
בשנת 1993 הגיש הבנק תביעה כנגד הנתבע בשל חוב שהצטבר.
באוקטובר 1994 ניתן כנגד הנתבע פסק דין לטובת הבנק, בהעדר הגנה, לגבי חוב בסך של כ-8,800 ₪. בנובמבר 1994 פתח הבנק בהליכי הוצל"פ כנגד הנתבע ונכון לשנת 2013, עת הוגשה התביעה הנוכחית, יתרת החוב בתיק ההוצל"פ עמדה על סך של כ-800,000 ₪.
בשנת 1996 נפטרה האם המנוחה (כאשר האב המנוח נפטר עוד בשנת 1993).
בינואר 2001 ניתנו צווי ירושה של ההורים המנוחים ולפיהם, העיזבון של ההורים המנוחים (הכולל את הדירה ודירה נוספת , להלן: "העיזבון") אמור היה להתחלק בין הנתבע לבין אחיו ואחיותיו, שבעה במספר (להלן: "האחים של הנתבע"), כך שכל אחד יורש 1/8 מהעיזבון.
באוגוסט 2001 נחתם הסכם חלוקת עיזבון בין הנתבע לבין אחיו (להלן: "הסכם חלוקת העיזבון"), אשר מכוחו הנתבע מוותר על כל זכויותיו בעיזבון לטובת האחים (כמו גם הוראות נוספות, כגון וויתור של כל האחים על זכויותיהם בדירה הנוספת לטובת אח ששמו משה גלעד). ההסכם קיבל אישור של בית המשפט לענייני משפחה בחיפה.
באוגוסט 2002 מכרו האחים של הנתבע את הדירה לנתבעת בסכום של 90,000 $ ארה"ב (שהיו שווי ערך לכ-425,000 ₪), בהתאם להסכם מכר מיום 5.8.2002 (להלן: "הסכם המכר עם האחים"). ההסכם דווח לרשויות המס.
לצורך מימון הסכם המכר עם האחים, בין היתר, נטלו הנתבעת ואחד מילדיה, אברהם גלעד, הלוואה מבנק לאומי למשכנתאות לישראל (להלן: " הבנק המלווה"), על סך 362,000 ₪ לערך , המובטחת במשכנתא על כל הדירה.
בשנת 2003 נרשמו הזכויות בדירה על שם הנתבעת ברישום המתנהל במינהל, ומאז כתובתה הרשומה היא הדירה (כאשר עד אותה העת המשיכה להתגורר עם הילדים בדירה בהוגו מולר).
מוסכם כי משנת 2008 גר הנתבע בדירה. לטענת הנתבעים הוא עבר לדירה רק בשנת 2008 בשל נסיבות שיפורטו בהמשך, ואילו לשיטת הבנק היה זה עוד קודם לכן – אך אין חולק כי לאחר 2008 ה וא גר בדירה.
בנובמבר 2012, נפתחו הליכי פשיטת רגל כנגד הנתבע (פש"ר (מחוזי חיפה) 39246-11-12) .
בינואר 2013 הגיש הבנק את התביעה הנוכחית.
ביולי 2014 ניתן אישור של בית המשפט שדן בפש"ר להמשיך בהליכים בתיק הנוכחי.
לגבי מצבו הרפואי של הנתבע – לצערנו, המצב אינו בכי טוב, ולא היתה מחלוקת אמיתית לגבי העובדה כי המדובר בחולה סיעודי כרוני, הסובל מתחלואה מורכבת, מרותק לכסא גלגלים וזאת לאחר כמה אירועים קרדיולוגיים, אשר הובילו לאשפוז ממושך בשנת 2009 ושיקום בבית לוינשטיין.
אין אף חולק כי עת החלו ההליכים בתיק זה התבררה אף בקשת הבנק למתן צו עיקול זמני לגבי הדירה – וצו שכזה ברישום ניתן, עד מתן פסק דין בתיק.
טענות הצדדים בתמצית -
יוער כבר עתה כי חלק מטענות הבנק בסיכומים אינן כטענותיו בכתב התביעה ואתייחס לכך בהמשך. בכל אופן, אפרט עתה את טענות הבנק נכון למועד סיום התיק, בסיכומים.
הבנק טוען כי רישום הדירה על שם הנתבעת היה חלק ממהלך מורכב ומתוכנן מראש של הברחת נכסים. לשיטת הבנק, הסכם הגירושין פיקטיבי, הסכם ההסתלקות מהעיזבון של ההורים המנוחים פיקטיבי וכך גם הסכם המכר עם האחים – והכל במטרה להעביר את הזכויות בדירה על שם הנתבעת ולחמוק מתשלום החוב לבנק. עוד טוען הבנק כי ניסיונות דומים נעשו מצד הנתבע בשנת 1998, עת העביר רכב שהיה רשום על שמו לבנו – והכל על מנת לסכל כל אפשרות להיפרע מנכסיו של הנתבע, החייב סכומים רבים לנושים מספר.
מבחינה נורמטיבית - טענות הבנק סומכות על מספר טיעונים משפטיים, חלופיים ומצטברים.
הטענה הראשונה היא כי הגירושין בין הנתבעים היו פיקטיביים, וכי הנתבעים הוסיפו לנהל מערכת יחסים זוגית במשך כל השנים מאז גירושיהם ועד היום. על יסוד האמור – סבור הבנק כי בשל שבפועל הנתבעים מקיימים לאורך השנים משק בית משותף, והם בבחינת ידועים בציבור (חרף גירושיהם "על הנייר"), יש להחיל על הזכויות בדירה את דוקטרינת השיתוף בנכסים מכח חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). טענה נוספת הנגזרת מהטענה לגבי יחסי הזוגיות, הינה כי חלה גם חזקת השיתוף בחובות בין הנתבע לבין הנתבעת, ומכאן שיש לייחס את חובותיו של הנתבע גם לנתבעת. יוער כבר עתה, כי טענה זו מהווה הרחבת חזית.
הטענה השניה היא כי הסכם חלוקת העיזבון והסכם המכר עם האחים, הינם חוזים פיקטיביים, למראית עין בלבד, שנועדו "להרחיק" את הנתבע מהדירה ומהזכויות בה, ובהתאם יש להורות על ביטולם, מכח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").
הטענה השלישית, "המסכמת", היא שהבנק זכאי לסעד הצהרתי לפיו הנתבע הוא הבעלים של הדירה (בין אם מכוח זכויות הירושה שלו מההורים המנוחים ובין אם מכח השיתוף עם הנתבעת), ולמצער – בעלים של 50% מהדירה, והכל על יסוד הוראות סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ").
הנתבעים מכחישים מכל וכל את הטענות האמורות. לטענתם, הגירושין של בני הזוג, בשנת 1981, היו על רקע של נתק וקשיים בלתי ניתנים לגישור. במהלך השנים, עד 1996, שהה הנתבע בגרמניה בתקופה מסוימת והתגורר בשלב מסוים בדירה ברחוב יל"ג 11 בחיפה (להלן: "הדירה ביל"ג"), תוך שהוא נמנע מקשר עם בני המשפחה ואף לא משלם את המזונות בהם חויב. הנתבעים מסכימים כי נפגשו בתקופות מסוימות אף לאחר הגירושין, בניסיונות לחזור האחת אל השני, וכי כתוצאה ממפגשים אלו נולדו להם ילדים נוספים, אך הניסיונות לא צלחו, השניים לא חיו כבני זוג, והפרידה היתה אמיתית. בשנת 1996 חל מפנה מסוים ביחסי הצדדים, הנתבע החל לשלם את המזונות והחל קשר סדיר עם הילדים, אך היחסים בין הנתבעת לבין הנתבע נותרו כשהיו – כלומר, שהשניים לא חזרו להתגורר יחדיו ולא חזרו להיות בני זוג.
בשנת 2008, אחרי 27 שנות גירושין, לאור הידרדרות קשה במצבו הרפואי של הנתבע, אשר הותירה אותו נכה, על כסא גלגלים, הזקוק לעזרת צד ג' במשך מרבית שעות היממה, ובשל רחמיה של הנתבעת, לרבות לאור "ההיסטוריה המשפחתית" – הסכימה הנתבעת לאפשר לנתבע להתגורר בדירה, על מנת לסעוד אותו ולטפל בו (כאשר הדירה בקומת קרקע) .
לגבי ויתורו של הנתבע על חלקו בעיזבון לטובת האחים שלו, טוען הנתבע כי הדבר נבע מכך שלאורך כל חייו הוא קיבל מההורים המנוחים כספים רבים בניסיונותיהם לסייע לו להיחלץ ממשבריו העסקיים – ולכן, הוסכם בין האחים שהוא יוותר על חלקו ב עיזבון על מנת "לאזן" את העובדה שהאחים קיבלו מההורים בחייהם פחות כספים מאשר הנתבע. עוד נטען כי הסכם המכר עם האחים, נכרת ב תקופה שלא היה קשר בין הנתבעת לבין הנתבע, היות והאחים היו מעוניינים במכירת הדירה (אשר היתה פנויה וללא כל שימוש ושמעו כי הנתבעת מחפשת דירה לרכישה), וכאשר תמורת הדירה ש ולמה במלואה ושולמו המיסים המתחייבים לרשויות.
מסכת הראיות -
מטעם הבנק נשמעו הבאים: החוקר מר מרדכי איבגי (להלן: "החוקר איבגי") - לגבי תצהירו ת/1; מר שלמה כהן, מנהל במרכז לטיפול בחובות בעייתיים מטעם הבנק (להלן: "כהן") - לגבי תצהירו ת/2; והחוקר מר יוסוף חילף (להלן: "החוקר חילף") - לגבי תצהירו ת/3.
מטעם הנתבעים נשמעו אחותו של הנתבע, הגב' יוכבד טויטו (להלן: "טויטו") - לגבי תצהירה נ/2, הנתבעת – לגבי תצהירה שסומן אף הוא בטעות נ/2; והנתבע – לגבי תצהירו נ/4.
כן הוגשו מטעם הצדדים המסמכים הבאים: מסמך מביטוח לאומי (ת/4); פסק דין בתביעה של הנתבע מול המוסד לביטוח לאומי ממאי 2013 (ת/5); תעודת הפטירה של האם המנוחה (נ/1); ומסמכים מתוך התיק בבית הדין הרבני סביב גירושי הנתבעים (נ/3 + נ/6).
דיון והכרעה -
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין התביעה להדחות. להלן יפורטו נימוקיי.
החוב כלפי הבנק -
טרם נחל בניתוח הראיות, אבהיר כי במהלך הדיון הנתבע העלה מפעם לפעם טענות לגבי עצם החוב כלפי הבנק, לגבי כך שפסק הדין ניתן בהעדר הגנה למרות שלא ידע על הגשת כתב התביעה, לגבי תיק ההוצל"פ וכו' – אך קבעתי, ואחזור על הדברים למען הסר כל ספק, כי החוב עצמו כלפי הבנק אינו נתון שניתן להעלות לגביו השגות במסגרת התיק הנוכחי – במיוחד שעסקינן בפס"ד חלוט משנת 1994 אשר הנתבע מעולם לא ביקש לבטל.
זכות התביעה של הבנק –
טענה מקדמית נוספת שיש להסיר מעל השולחן טרם נמשיך בדיון, הינה הטענה של הנתבעים לפיה יש לסלק את התובענה על הסף, בהעדר עילה מצד הבנק כלפי הנתבעת ביחס לדירה . הפסיקה הכירה זה מכבר ביכולתו של נושה כגון הבנק, להעלות טענות כלפי נכסים אשר לגביהם נכרתו הסכמים אשר לטענת הנושה מטרתם בלתי חוקית, או שנעשו "למראית עין", במסגרת תביעות דומות (כדוגמת ת.א. (מחוזי חי פה) 595/02 כהן נ' כהן (9.4.2008); ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי (13.8.1995), ת.א. ( מחוזי חיפה) 7470-01-09 אדטו נ' יפת (23.9.2012) ועוד ). מכאן, שאין מקום לסלק על הסף את תביעת הבנק – אלא לדון בה לגופה.
האם הוכיח הבנק את הקנוניה הנטענת וכמה מילים על נטל ההוכחה -
אין ספק כי המדובר במקרה שאינו שגרתי ואין ספק כי קיימות כמה תמיהות לגבי גלגולה של הדירה וסיפור חייהם של הנתבעים. אלא שמוזרותו של המקרה אינה בהכרח שוות ערך לאמירה לפיה עסקינן במעשה רמייה מורכב, כפי שסבור הבנק.
הבנק הגיש את התביעה, על סמך העובדה שהתברר שהדירה שהיתה שייכת להוריו של הנתבע עברה לידי הנתבעת - וברי שבמצב דברים שכזה נשאלת השאלה כיצד התרחש הדבר, שמא עסקינן בניסיון להברחת נכסים. אלא שהנתונים הגולמיים הנ"ל, היו חלקיים ביותר, וכפי שהתברר במהלך ניהול התיק - תמונת המצב מורכבת בהרבה. התבררו עובדות שלא היו בידיעת הבנק עת החל ההליך - ועמדתי היא כי הצטברותן מחייבת את דחיית התביעה, כפי שאפרט בהמשך. כוונתי לומר שהיו מספר סימני שאלה שהיה צורך לברר ולא ניתן לומר - על פניו - שלא היתה כל סיבה להגשת התביעה מלכתחילה , אלא שבתום ההליך, שוכנעתי כי הסברי ה הגנה לגבי השתלשלות האירועים הוכחו ומסתברים יותר מההסברים שמציע הבנק. כמו כן יש לזכור שנטל ההוכחה רובץ על כתפי הבנק, ואף אם כפות המאזניים היו מעוינות – דינה של התביעה היה לדחייה.
באשר לנטל ההוכחה, נפסק בעבר כי הנטל הוא על הנושה, המבקש להצהיר על קיומה של זכות שאינה רשומה. עוד נפסק כי עסקינן בנטל כבד ומשמעותי, וכי על אף שמידת ההוכחה המדויקת הדרושה להרימו לא נקבעה בפסיקה באופן חד משמעי, מקובלת התפיסה לפיה אמת המידה ודרך ההוכחה של טענה מעין זו היא באמצעות בחינת קיומם של "אותות של מרמה" בנסיבות כל מקרה ומקרה. ככל שמתקיימים יותר "אותות מרמה", עשוי לעבור הנטל אל כתפיו של הנתבע להפריך אותם (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול פ"ד נח(6) 941, 946-948 (2004), ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי פ"ד נז(5) 776, 782 (2003) ; ועם זאת, אף כאשר קיימים "אותות של מרמה" - נטל ההוכחה נותר על כתפי התובע ואינו עובר כל כולו לנתבע ( ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18. 4.2012)).
עוד נפסק כי סעד של הצהרה כפי שמבוקש בתיק זה, יינתן –
"תוך הקפדה וזהירות, נוכח העובדה כי מדובר למעשה בהוצאתו של נכס מקרקעין מידיו של בעליו הרשום " -
( פרשת לוי נ' ברקול עמ' 948; ע"א 8128/06 לוינזון נ' ארנון (3.2.2009); ע"א 8789/96 פולק נ' סיסמיקה חיפושי נפט בע"מ (בפירוק), פ"ד נג(5) 589, 701 (1999)).
במקרה זה, הבנק מציע לאמץ גרסה עובדתית לגבי מרמה מתמשכת, משנת 1981 ועד היום, הכוללת כמה שלבים, כמה הסכמים "פיקטיביים", ומערבת לא רק את הנתבעים אלא אף את האחים של הנתבע. הנטל להוכיח מסכת שכזו – כבד הינו, והבנק לא הצליח להרימו.
נעבור עתה לבחון את טענות הבנק השונות, לגבי מכלול שלבי "המרמה", במובחן.
האם יש בסיס לטענה לפיה הגירושין של בני הזוג הנתבעים היו "פיקטיביים"?
נזכיר כי לטענת הבנק הגירושין שהתרחשו עוד בשנת 1981 היו למראית עין בלבד לצורך התחמקות מנושים, אלא שהבנק לא הציג ולו בדל של ראיה לגבי חוב בשנת 1981 (כלפי הבנק או כלפי כל גורם אחר). התביעה של הבנק כלפי הנתבע הוגשה בשנת 1993, 12 שנים לאחר הגירושין, ואף אם החוב הצטבר פרק זמן קצר לפני הגשת התביעה – הבנק היה חייב להציג ראיות לגבי חובות ונושים עובר לשנת 1981 – אשר יהווה את הבסיס והמניע לגירושין ה"פיקטיביים" בשנת 1981. העדר כל ראיה בהקשר לכך שומטת את הקרקע תחת טענה זו.
מעבר לכך, הבנק לא הציג כל ראיה פוזיטיבית לגבי ה"פיקטיביות" של הגירושין והנתבעים הציגו ראיות רבות וטובות לגבי הנתק, הקרע והמהות של הפרידה.
ראשית, יש לראות כי הבנק סומך את עיקר עמדתו בהקשר זה על שני המסמכים הבאים: המסמך האחד הינו למעשה שתי הצהרות שהגיש הנתבע לתיק בית הדין הרבני בחודש נובמבר 1985, לפיהן בניגוד לאמור בהסכם הגירושין משנת 1981, הוא מעביר לנתבעת את כל הזכויות בדירה ברח' שמואל עזר בקריית אתא (להלן: "הצהרת הנתבע"). המסמך השני הינו הסכם מיום 27.5.1991 בין הנתבע לנתבעת, אשר אף הוא הוגש לתיק בית הדין הרבני, אשר מטרתו היתה הסדרת נושא החזקת הילדים ומזונותיהם של הילדים (להלן: "הסכם 1991").
כאן המקום להעיר, כי לתיק בית המשפט הוגשו שני נוסחים של הסכם גירושין מיום 20.8.1981, אשר תוכנם שונה. הנתבעת בחקירתה לא הצליחה להסביר מהו הרקע לקיומם של שני הנוסחים הללו, אך בחלוף כ-34 שנים ממועד הגירושין - בהחלט ניתן לקבל זאת. מכל מקום, רק נוסח של הסכם אחד הוגש כחלק מהמסמכים שהיו מצויים בתיק בית הדין הרבני, ולשיטתי יש לראות בהסכם הזה (שצורף כנספח לתצהירו של הנתבע) כהסכם התקף שקיבל תוקף מבית הדין. ייתכן שבסערת הרוחות והרגשות שאפפה את הליך הגירושין, נוסחו ונחתמו נוסחים שונים של הסכם הגירושין, בהתאם לשינוי העמדות של הצדדים. אך הדברים שהובאו לעיל לעניין זה, נאמרו לשם ההבהרה הטכנית בלבד - ולמען הסר הספק אומר שהם בבחינת הערת אגב, הנאמרת למעלה מן הצורך לנסיבות התיק דנן. זאת משום שלשיטתי - לקיומם של נוסחים אלו או אחרים של הסכם הגירושין בין הנתבעים, אין כל נפקות לעניין המחלוקות שבפניי, משום ששוכנעתי, שהגירושין היו "גירושי אמת" ו לא למראית עין.
מכל מקום, לשיטת הבנק יש לראות בשני המסמכים שצוינו מעלה, קרי הצהרת הנתבע והסכם 1991, כראיות המעידות על כך שהנתבעים למעשה לא חיו בנפרד מעולם, כי ההסכם ביניהם משנת 1981 לא קוים בפועל והיה הסכם למראית עין בלבד. עוד מפנה הבנק לעובדה כי לאחר הגירושין בשנת 1981, נולדו לנתבעים שלושה ילדים משותפים נוסף על שני הילדים שנולדו עובר למועד הגירושין (כאשר הבת האחרונה נולדה בשנת 1991) .
דא עקא, שלגבי מסמכים אלו, כמו גם לגבי עובדת הולדתם של ילדים משותפים נוספים, מקובלים עלי הסבריהם של הנתבעים כפי שמצאו ביטוי בעדויותיהם. הנתבעת בעדותה מסרה כי על פי ההסכם הראשון בינה ובין הנתבע, הילדים היו בחזקת הנתבע, אבל לאחר מכן הם הסכימו שהילדים יעברו לחזקת הנתבעת (עמ' 43 שורות 10-13, ועמ' 47, שורות 8-12) - כלומר, הנתבעת מסרה הסבר לקיומו של הסכם 1991, ואין לומר שהסבר זה אינו מתקבל על הדעת נוכח שינוי הנסיבות לגבי החזקת הילדים. ביחס להצהרת הנתבע מסרה הנתבעת כי הנתבע העביר את הדירה ברח' שמואל עזר לידיה, על מנת שהיא תגדל בה את הילדים, והיא נשאה בתשלומי המשכנתא עבור הדירה הזו (עמ' 43, שורות 19-20, עמ' 45, שורות 28-30). בכל הנוגע לעובדה כי לנתבעים נולדו שלושה ילדים נוספים לאחר הגירושין מסרה הנתבעת כי הילדים נולדו על רקע ניסיונות שערכו הנתבעים לחזור ולשקם את היחסים ביניהם, ניסיונות שלא עלו יפה (עמ' 44, שורות 21-25). אף הסבר זה מקובל עליי. הנתבע העיד אף הוא כי במהלך הניסיונות לחזור ולאחות את הקרע בין הנתבעים, נולדו שלושת הילדים האחרונים של הנתבעים (עמ' 51, שורות 29-30). גם באשר לרקע שהוביל להצהרת הנתבע הסביר הנתבע כי אכן בתחילה הוא החזיק בילדים (שני הילדים הבוגרים, שנולדו עובר לגירושין בשנת 1981), אולם בשלב מסוים הוא ביקש להעביר את הילדים לחזקת הנתבעת, ולצורך כך מסר לה גם את מלוא הזכויות בדירה ברח' שמואל עזר (עמ' 52, שורות 21-26). בהקשר להסכם 1991, הוסיף והסביר הנתבע כי מאחר ולאחר הגירושין היתה הנתבעת אסורה לו, הוא ביקש להגיש את הסכם 1991 גם על מנת ששלושת הילדים שנולדו לאחר הגירושין (כאשר הצעירה מביניהם נולדה בחודש ספטמבר 1991) יהיו רשומים ברבנות, על מנת למנוע אפשרות שבעתיד יהיו לילדים קשיים להינשא ברבנות (עמ' 52, שורות 6-8). הסברים אלו מקובלים עליי ואני מאמצת את העדויות של הנתבעים בהקשר זה, משמע – שהמסמכים השונים אינם מעידים על כך שהגירושין לא היו אמיתיים או שלא יצאו אל הפועל .
שנית, יש לראות כי העדויות של כל עדי התביעה אינן יכולות לבסס כל מסקנה לגבי "פיקטיביות הגירושין". החוקר איבגי, העיד כי מחקירה שערך בשנת 2010 (דוח חקירה מיום 24.11.2010, שצורף לתצהירו ת/1) עלה כי הנתבעים מתגוררים בדירה הנדונה יחדיו. מאחר ונתון עובדתי זה אינו שנוי במחלוקת (שכן הנתבעים מודים כי הנתבע מתגורר עם הנתבעת החל משנת 2008) - הרי שאין בחקירתו של החוקר איבגי כדי לסייע לבנק והוא אינו יודע דבר לגבי השנים 1981 עד 2008. כאשר נשאל החוקר איבגי בחקירתו הנגדית על בסיס אילו נתונים צוין בדוח החקירה האמור כי "בני משפחתם של הנתבעים מסתירים את עובדת המגורים המשותפים של הנתבעים בשל החובות הכבדים של הנתבע" - תשובתו לא היתה מניחה את הדעת (עמ' 13 שורות 26-29 ועמ' 14 שורות 1-7) – ומעבר לכך לא היו נתונים רלבנטיים נוספים בעדותו . החוקר חילף העיד לגבי חקירות שבוצעו על ידו בשנ ת 1996 ו בשנת 2000. מתצהירו עולה כי מהחקירה שבוצעה בשנת 1996 עלה כי הנתבעים מתגוררים יחדיו בדירה בהוגו מולר, ומסקנה דומה עלתה גם מהחקירה בשנת 2000. עם זאת, בחקירתו הודה חילף כי מעולם לא ראה את הנתבע בדירה בהוגו מולר (עמ' 25, שורות 28-32), ומחקירתו עלה כי כנראה הוא בכלל לא היה החוקר אשר ביצע את המעקבים אחרי הנתבע בשנים 1996 ו-2000 (עמ' 26, שורות 1-2, עמ' 28, שורה 4, שורות 18-19). מכאן שעדותו לגבי הממצאים אינה קבילה. יצוין עוד, כי החוקר חילף לא יכול היה להעיד מידיעה אישית על מרבית הנתונים שבתצהירו, לא הביא עימו לבהמ"ש את חומר החקירה לגביו הוא התבקש להעיד , ובאופן כללי עדותו היתה בעייתית ולא ממוקדת . העד כהן העיד כי מדוחות החקירה השונים עולה כי הנתבעים התגוררו יחד, וכי הוא הסתמך על מסקנותיהם של החוקרים השונים ששכר הבנק לאורך השנים. כאשר נשאל האם הוא יודע מאיזו שנה גרו הנתבעים יחד לשיטת הבנק, לא יכול היה כהן להשיב אך מסר כי התקופה בה לא התגוררו יחדיו היתה לשיטתו תקופה קצרה (עמ' 21, שורות 2-4). כאשר עומת עם טענת הנתבעים לפיה הנתבעים לא התגוררו יחדיו החל מהגירושין בשנת 1981 ועד לשנת 2008, וכי גם במעקבים שבוצעו במהלך שנות התשעים לא עלה שהנתבע אותר בדירה בה התגוררה הנתבעת - לא מסר כהן תשובה מספקת, וציין רק שהוא מסתמך על מסקנתו הסופית של החוקר לפיה הנתבעים התגוררו יחד, תוך שהוא יוצא מנקודת ההנחה כי המסקנה התבססה על נתונים (עמ' 21, שורות 5-13). דהיינו, שלכהן אין ידיעה אישית לגבי הנתבעים וכל עדותו הינה בגדר עדות סברה והסקת מסקנות מדוחות החקירה , שאף להם אין משקל ראייתי כנדרש.
בהקשר זה אוסיף עוד כמה מילים לגבי בקשה לעיקול רכב מסויים (להלן: "הרכב") שהגיש הבנק במסגרת תיק ההוצל"פ. אחת מטענות הבנק היתה כי הנתבע אף החזיק ברכב אך רשם אותו על שם בנו, על מנת שלא יעוקל לטובת החוב. אלא שהתברר, שהחקירה אשר עליה התבססה הבקשה לעיקול הרכב, לא הכילה את המידע הנדרש ולא הוכח שהנתבע עשה שימוש באותו הרכב. הוכח כי רק הבן השתמש בו, ובקשת העיקול נדחתה (וראו את חקירתו של כהן בעמ' 20 שורות 3-17). נושא הרכב אינו חיוני להכרעה בתיק , אך אף בו יש כדי להראות שעמדת הבנק סמכה על הנחות יסוד ועל הסקת מסקנות פרי החקירות בתיק – כאשר בדיעבד, מתברר כי לא כל הנתונים מדוייקים.
מכאן, שאין בעדויות מטעם הבנק, אף לא במצטבר, כדי ללמדנו על כך שהנתבעים לא התגרשו מתוך כוונה אמיתית לסיים את הקשר הזוגי, וכדי ללמדנו על כך כי הנתבעים אכן התגוררו יחד בתקופת הזמן ה נטענת (לאחר שנת 1981 ועובר לשנת 2008), כפי שטוען הבנק.
שלישית, מטעם הנתבעים הוצגו ראיות לגבי כך שהם לא גרו במשותף לאחר הגירושין בשנת 1981, ואפנה למסמכים הבאים: (א) בתעודת הגירושין משנת 1981, מופיע כי כתובתו של הנתבע היא רח' שמואל עזר בקרית אתא וכתובתה של הנתבעת – רח' רגב 72 בקרית אתא; (ב) בחודש יוני 1994 הבנק ביקש לבצע מסירה של ההזמנה לדין של התביעה המקורית לנתבע. שליח הבנק ביקר בכתובת הרשומה של הנתבע, ברח' ויצמן 3 ושמואל עזר 13 בקריית אתא, אך לא מצאוֹ שם. השליח ביקר בדירה, שם התגוררו באותה העת ההורים המנוחים, והם מסרו לו כי הנתבע מתגורר שם "כיון שהוא הסתכסך עם אישתו", וזאת על פי האמור במכתב מיום 26.6.1994 שהבנק צירף לכתב התביעה כנספח 5; (ג) בשנים 1998 עד 2001 ההודעות מטעם הביטוח הלאומי (לגבי חוב המזונות) נשלחו לנתבע לכתובת שברחוב חברון 2 בחיפה; (ד) משנת 2002 עד 2009 – הכתובת לפי רישומי המל"ל היתה הדירה ביל"ג; (ה) בשנת 2002 התאשפז הנתבע במרכז הרפואי בני ציון והכתובת המופיעה ברישומים הינה הדירה ביל"ג, ורק במסמכים רפואיים משנת 2009 של קופת החולים מצוין כי הכתובת של הנתבע הינה הדירה. מכאן, שהוצגו מסמכים רבים מטעם הנתבעים לגבי כך שכתובתו של הנתבע אחרי הגירושין בשנת 1981 לא היתה בדירה (עד שנת 2009) ולא היתה בכתובת של הנתבעת (אשר גרה בדירה ברח' עזר ואחר כך בדירה בהוגו מולר עד שעברה לדירה).
רביעית, העדויות של הנתבעים ושל טויטו (אחותו של הנתבע) לגבי הקרע בין בני הזוג, לגבי הסיבה לפרידה (בגידה של הנתבעת), לגבי הכעסים והנתק – הותירו רושם מהימן, היו עקביות, עסקו בפרטים אישיים ביותר של יחסי הזוג, תאמו האחת את השניה את השלישית, ולא מצאתי כל סיבה שלא לאמצן. לא ארחיב לגבי מכלול העובדות שהתבררו והמופיעות בפרוטוקול, לגבי הבגידה, יחסו של הנתבע לפרשה, יחסי הצדדים ועוד, על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בנתבעים ובשאר בני המשפחה – אך המכלול מחייב לשיטתי את המ סקנה שתיארתי מעלה.
מכאן, שהבנק לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ על שכמו להראות שהגירושים לא היו אמיתיים, כי נועדו עוד בשנת 1981 לאפשר לנתבע לחמוק מחובות (שלא נטען שהיו באותה העת) , כי למרות הגירושין המשיכו הנתבעים לגור ביחד משנת 1981 ועד 2008 (משך 27 שנים לערך) וכי הגירושים "הפיקטיביים" היו המהלך הראשון במלאכת הרמייה. אני מאמצת את הגרסה העובדתית של הנתבעים לגבי כך שהם נפרדו, הפסיקו להתגורר יחדיו משנת 1981 ועד 2008, ניהלו את חייהם בנפרד, חיו בנתק במשך מרבית התקופות, הסתכסכו לגבי אי תשלום מזונות מצד הנתבע במשך יותר ממחצית התקופה – ולמרות ניסיונות לשקם את הזוגיות במסגרתם נולדו ילדים נוספים, ולמרות שבשלב מסוים החל הנתבע בקשרים עם הילדים – המדובר בפרידה "אמיתית" ומהותית.
האם הוכח כי הסכם ההסתלקות מהעיזבון "פיקטיבי" ?
עד כאן עסקנו בגירושין בשנת 1981. עתה נעבור לאירועים סביב מותם של ההורים המנוחים של הנתבע, ואזכיר כי אין מחלוקת שהדירה בה עסקינן היתה שייכת במשך השנים להורים המנוחים וכי רק הם גרו בה עד פטירתם, כאשר האב נפטר בשנת 1993 והאם בשנת 1996.
עוד אזכיר כי טענת הבנק הינה כי הנתבע ירש את כל הדירה מההורים המנוחים, היה אמו ר לקבל את הזכויות לגבי כל הדירה אך העביר אותה לנתבעת על מנת להבריח אותה מנושיו.
אף טענה זו לא הוכחה על ידי הבנק, ולא רק זאת – אלא שהוצגו ראיות מטעם הנתבעים לגבי כך שהיא מעולם לא היתה אפשרית.
ראשית, הוכח כי ההורים המנוחים הורישו את הזכויות בדירה לשמונת ילדיהם בחלקים שווים ולא רק לנתבע, כך שהוא מעולם לא יכול היה או אמור היה לרשת את כל הדירה, אלא לכל היותר היה יכול להיות זכאי ל-1/8 מהזכויות בדירה. יתכן שהמידע לגבי צווי הירושה של ההורים המנוחים לא היה בידיעת הבנק עת הגיש את התביעה, אך גם עתה בסיכומים , הבנק אינו טוען כי הנתבע "הבריח 1/8 מהדירה" אלא שמתעלם לחלוטין מהמסמכים דלעיל וטוען כי כולם נועדו להבריח את הנכסים וכי הנתבע הבריח את כל הדירה, והעבירה לנתבעת. המשמעות של הדברים הינה שטענת הבנק היא שגם צווי הירושה נגועים באותה מרמה, משל גם ההורים המנוחים היו חלק מאותה מסכת - ולכך בוודאי שאין כל בסיס.
מעבר לכך, הטענה לגבי הסכם ההסתלקות מהעזבון, למעשה מייחסת מעשי רמייה גם לאחים של הנתבע, החתומים על אותו הסכם. האחים לא היו חלק מהליך המשפטי דנן וקשה להלום תוצאה לפיה ינתן פסק דין הצהרתי לפיו הם עשו כדי להונות יחדיו את נושיו של הנתבע, ללא שהיו צדדים לתיק.
אמנם, הסתלקותו של הנתבע מהעיזבון, לא חפה מתמיהות. טויטו בעדותה מסרה כי ידעה על העובדה כי ההורים המנוחים נתנו כספים לנתבע לאורך השנים, כי כל שמונת האחים היו מודעים לכך ולכן – הסתלק הנתבע מהעזבון (עמ' 33, שורו ת 13-22). הנתבע העיד כי במהלך השנים לווה מההורים המנוחים כספים מידי פעם לצורך עסקיו, בידיעת אחיו, וכי מעולם לא דיבר עם הוריו על החזר הכספים (עמ' 52, שורות 28-31). עוד הסביר הנתבע כי לאחר שאביו המנוח נפטר, הוסכם בין האחים שהנתבע לא יתחלק בירושה שההורים המנוחים ישאירו, וכי לאחר פטירת האם המנוחה, הוא שב והבהיר לאחים כי הוא אינו חלק מהירושה, בשל שגם לאחר פטירת האב העבירה האם לנתבע סכומים נוספים (עמ' 52, שורה 32, עמ' 53, שורות 1-5).
דברים אלו לא נסתרו, ומכאן שהוכח שההסתלקות של הנתבע מהעיזבון נבעה (לפחות בעיקרה) מרצונם של כל האחים "לאזן" בינם לבין הנתבע, שעה שהוא קיבל כספים מההורים בחייהם, והאחים – יקבלו כספים ורכוש במותם.
ברם אולם, בד בבד עם מסקנה זו, לגבי מטרה אחת של הסכם ההסתלקות מהעיזבון, אפשר בהחלט שהיתה לו מטרה נוספת. טויטו בעדותה ציינה כי בשל שהאחים היו מודעים למצבו הכלכלי של הנתבע, הם "הורידו אותו מהירושה" כלשונה (עמ' 33, שורות 28-29) ויש לייחס משקל לכך שבמועד ההסתלקות – חובותיו של הנתבע כבר היו משמעותיים וככל הנראה לא היו לו אמצעים חלופיים לפ רוע את החוב.
אם כך הם פני הדברים, ניתן היה להעלות טענות לגבי כך שהמדובר בהסכם שתכליתו (לפחות בחלקה) היא הברחת נכסים או מרמה, ואז – משמעותה של הטענה היא שהאחים של הנתבע הם אלו שקיבלו לידם, שלא כדין, את ה-1/8 של הנתבע מהעיזבון. אלא שטענה שכזו היה צריך להפנות כלפי האחים ולא כלפי הנתבעת, לגבי כל העיזבון ולא לגבי הדירה, ולא בהליך שבפני אלא אולי בהליך מכח סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 ( אם כי המדובר בטענה שעולה בשנת 2013 לגבי הסכם הסתלקות משנת 2001, כלומר, 12 שנים לאחר מעשה - ולצורך ההשוואה אפנה לפש"ר (מחוזי תל-אביב) 1659/09 עו"ד פדר נ' פפרמן (12.1.2012); פש"ר (מחוזי ירושלים) 5313/08 עו"ד גרין נ' גזאוי (1. 1.2012); פש"ר (מחוזי ירושלים) 6039/09 הנדל נ' הכנ"ר – מחוז ירושלים (8.7.2014) ).
לפיכך, יש לדחות את הטענות שהועלו ביחס להסכם ההסתלקות מהעיזבון בתיק זה, ונקודת המוצא להמשך הדיון בפני הינה שהוא שריר וקיים.
עתה נעבור לבחון את הטענה בנוגע לחוזה המכר לגבי הדירה.
האם הוכח כי חוזה המכר עם האחים "פיקטיבי" ויש לבטלו?
לא שוכנעתי כי הסכם המכר של הנתבעת עם האחים נועד לשרת מטרה בלתי חוקית, או בלתי מוסרית או שסותרת את תקנת הציבור, ולא שוכנעתי כי הסכם זה נעשה בניסיון להבריח את נכסיו של הנתבע. אעיר שוב כי גם כאן, טענת הבנק מגלמת בתוכה טענות חמורות כלפי האחים של הנתבע, כגון שיתוף פעולה לגבי מעשה בלתי חוקי או בלתי מוסרי - ומן הראוי היה לצרף את האחים של הנתבע כנתבעים לתיק, וזאת לא טרח הבנק לעשות.
אזכיר, כי לשיטת הבנק הסכם המכר עם האחים נועד "להשלים" את מעשה הרמייה - כאשר לשיטת הבנק לאחר שהנתבע הסתלק מהעיזבון, הנתבעת "רכשה" את הזכויות בדירה מידי יתר היורשים (האחים של הנתבע) והנתבעים הוסיפו לגור בדירה כבני זוג לכל דבר ועניין. לתמיכה בטענתו זו ניסה הבנק להוכיח כי הנתבעת לא היתה מסוגלת לרכוש את הדירה בעצמה, נוכח עברה התעסוקתי ומצבה הכלכלי - ועל כן לשיטת הבנק מתחייבת המסקנה כי חוזה המכר כולו היה "פיקטיבי".
לטעמי, לא צלח הבנק בהוכחת הדרוש הוכחה בהקשר זה, וברף הנדרש.
ראשית, מהראיות שהוצגו עולה כי עסקת המכר דווחה כדין ונרשמה כדין.
שנית, הוכח כי לצורך מימון עסקת הרכישה של הדירה נטלה הנתבעת יחד עם אחד מבניה, משכנתא מהבנק המלווה (בנק לאומי למשכנתאות), בשיעור מימון של כ-85% מתוך סכום התמורה. הנתבעת טענה כי היא זו אשר מחזירה לבדה את ההלוואה ופרטה באריכות נתונים רבים לגבי החזרי התשלומים – אותם גיבתה במסמכים (וראו את סעיפים 61 עד 70 לתצהירה). הבנק, מנגד, לא חקר אותה לגבי עיקרי האמור בסעיפים אלו ולא הציג כל ראיה שיש בה כדי לסתור טענה זו. יתרה מכך. הנתבעת הצהירה והציגה מסמכים לגבי כך שבמהלך תקופה מסויימת היא פיגרה בתשלום החזרי המשכנתא, והבנק המלווה פתח כנגדה בהליכים באמצעות עו"ד גרי אביבי, אשר כללו ביקורים של נציגי ההוצל"פ ודוחות – מהם עלה כי היא מתגוררת לבדה בדירה. חשוב מכך הוא כי עולה מהתצהיר והמסמכים כי לאחר ההליכים, הגיעו הנתבעת ו הבנק המלווה להסדר תשלום החוב – אותו היא שילמה בעצמה.
שלישית, אני מוצאת לקבל את הסבריה של הנתבעת ושל טויטו באשר לנסיבות ביצוע עסקת המכר של הדירה, ולגבי אופן המימון של הדירה. טויטו העידה בפניי כי הדירה היתה מוצעת למכירה תקופת זמן (שאת אורכה המדויק לא זכרה טויטו, עמ' 34 שורה 30), ואז הוצעה הדירה לנתבעת, אשר חיפשה דירה באותה העת (עמ' 34, שורות 30-32). עוד העידה טויטו כי הנתבע לא היה מעורב במהלך המכר לנתבעת, וכי היא זו שניהלה את המגעים לגבי עסקת המכר של הד ירה לנתבעת מול יתר היורשים (עמ' 34, שורות 5-13). לגבי אופן מימון רכישת הדירה נחקרה הנתבעת ארוכות לגבי תצהירה. יש לראות כי העובדה כי אכן ניטלה משכנתא, וכי חלק המימון מתוך כספי התמורה שולם באמצעות הבנק הממשכן - הוכחה כדבעי באמצעות העתקי מסמכי המשכנתא עצמם ובאמצעות העתקי השיקים שצורפו לתצהירה של הנתבעת. בא כוח הבנק ניסה בחקירותיו להצביע על סתירות בגרסאותיהן של הנתבעת וטויטו באשר לאופן העברת התשלומים בקשר עם מכירת הדירה, אך אומר שלא שוכנעתי שמדובר בסתירות מהותיות אשר יורדות לשורשן של עדויות אלו, עד כדי פגיעה במהימנותן. הטענה לפיה הנתבעת החזיקה בביתה סכומים במזומן שהתקבלו מאמה המנוחה במשך מספר שנים, אכן יכולה להעלות תהיות והיא בבחינת טענה מעט יוצאת דופן, אך מצאתי את עדותה של הנתבעת בקשר לכך כעדות מהימנה, וטענה זו לא נסתרה בחקירתה הנגדית. אף את עדותה של טויטו בקשר לנסיבות הצעת הדירה לנתבעת וקבלת התשלומים של התמורה על ידי כל היורשים הרלבנטיים, אני מוצאת לקבל.
רביעית, עוד הלין הבנק על כך שהנתבעת נמנעה מהצגת נתונים באשר למצבה הכלכלי "הטוב" - בבחינת ראייה שיש בה כדי להצביע על יכולתה לשלם את תמורת הדירה על פי הסכם המכר עם האחים , ואת החזרי המשכנתא לבנק המממן. בא כוחו של הבנק אף הטיח בנתבעת במהלך חקירתה כי היא נמנעה מהצגת דפי חשבון מחשבונה הפרטי מחמת רצונה להסתיר נתונים מהבנק (עמ' 44, שורות 7-12) - כאשר לשיטת הבנק נתונים אלו היו מעידים אולי שהנתבע ולא הנתבעת הוא שמשלם את החזרי המשכנתא לגבי הדירה. במבט ראשון, טענה זו שובה את הלב, שכן אין כל ספק כי נתונים אלו היו בהישג ידה של הנתבעת, ולכאורה בנקל היתה יכולה הנתבעת להזים את טענותיו של הבנק בכל הנוגע ליכולתה לממן את רכישת הדירה מכספיה. אלא ששוכנעתי שהנתבעת הציגה ראיות לכך שהיא משלמת את המשכנתא והיא שילמה את הסכומים לאחים של הנתבע, ולעומת זה הבנק לא הציג ולו ראיה בודדת לגבי מצב דברים אחר. לכן, הימנעותה של הנתבעת מלצרף לתצהירה תדפיסים מחשבון הבנק שלה – אינה בעלת המשקל הראיי תי לו טוען הבנק. דרישת הבנק, כי הנתבעת תוכיח באופן פוזיטיבי כי היתה לה יכולת כלכלית לשלם את התמורה (להבדיל מכך שהבנק יוכיח העדר יכולת כזו מצד הנתבעת) - היא מרחיקת לכת, ויש בה כדי לפגוע בזכותה של הנתבעת לפרטיותה (ואזכיר שוב כי הנתבעת אינה חייבת לבנק סכום כלשהוא). הנתבעת לא היתה חייבת לפרוש בפני הבנק את מכלול הנתונים הנוגעים למצבה הכלכלי, רק על מנת להזים את טענותיו של הבנק ביחס לחוסר יכולתה הכלכלית, מה גם שהיא כן הציגה תדפיסים ומסמכים לגבי תקופות מסוימות. מעבר לכך, ככל והבנק סבר שישנה חשיבות ראייתית עליונה להבאת נתוני חשבון הבנק של הנתבעת בפני בית המשפט, כדרך להוכיח את צדקת טענותיו - פתוחה היתה הדרך בפניו לבקש צו מתאים מבית המשפט - אשר יחייב את חשיפת הנתונים. זאת לא עשה הבנק, ואין לו אלא להלין על עצמו בכל הנוגע לכך (ויוזכר כי הבנק התובע הינו בנק לאומי לישראל והבנק המלווה הינו בנק לאומי למשכנתאות) .
חמישית, יש לתת את הדעת בהקשר זה אף לנושא השיהוי וההסתמכות. הבנק מבקש היום להורות על ביטול, ולמצער – ביטול חלקי, של הסכם מכר משנת 2002 , כאשר המועד שבו ידע הבנק על כך שהנתבעת מתגוררת בדירה היה לפני שנים רבות (בכח ובפועל), כאשר הבנק לא העלה כל טענה כלפי הנתבעת עד שנת 2013, וכאשר במשך כל הזמן הנתבעת ממשיכה לגור בדירה ומשלמת את המשכנתא לגביה. באשר למקרה דומה בו נדחתה תביעה שעילתה דומה (למתן פס"ד מכח סעיף 34 לחוק ההוצל"פ), לרבות לאור נימוקי שיהוי – ראו את ת.א. (מחוזי מרכז) 29305-08-11 בנק הפועלים בע"מ נ' אדזיאשוילי (11.3.2014), סעיף (ב) בעמ' 9).
מכאן, שהמסקנה המתבקשת היא כי הבנק לא צלח בהוכחת טענתו כי הסכם המכר עם האחים היה חוזה פיקטיבי למראית עין בלבד, שהיה חלק ממהלך התרמית שביצע הנתבע כלפי הבנק בניסיון להבריח את נכסיו.
סיכום ביניים – מהמקובץ עד כה עולה כי הבנק לא הוכיח שהעובדה שהדירה שהיתה בעבר של הורי הנתבע רשומה כיום על שם הנתבעת, היא תוצאה של מעשה רמייה מורכב וארוך שנים שמטרתו הברחת נכסיו של הנתבע מפני הבנק הנושה. הבנק בסיכומיו מפנה לשורה ארוכה של מקרים בהם נתקבלו טענות בדבר הענקות מרמה, חוזי גירושין פיקטיביים, הברחת נכסים, הענקות ללא תמורה לבני משפחה ועוד – וניתנו פסקי דין הצהרתיים כגון זה המבוקש כאן . אלא שכל מקרה לנסיבותיו. אכן, על פניו עסקינן במקרה דכאן בצירוף נסיבות המעורר תהיות, אם לא חשדות, ועל רקע זה הוגשה התביעה. אולם, במהלך שמיעת התיק, הראיות שהוצגו "נטלו את העוקץ" ממרבית החשדות הללו - ואין בהפניה למקרים אחרים בהם בתום שמיעת התיק נותרו אותם חשדות (או "אותות של מרמה") על כנם - כדי להואיל לבנק בנסיבות העובדתיות שבפניי. יש לראות עוד כי מטבע הדברים, ישנם בפסיקה אף מקרים הפוכים, בהם הועלו טענות בנוגע למרמה והברחת נכסים - והנטל להוכחתן לא הורם . אפנה למשל לה"פ (מחוזי-ירושלים) 9062/10 אדמוני נ' בנק לאומי בע"מ (29.2.2012), שם טען הבנק כי הסכם הגירושין בין המבקשת לבעלה לשעבר היה פיקטיבי ותכליתו הברחת נכסים. בית המשפט קבע שם כי אומנם סימני השאלה שהעלה הבנק לא היו מופרכים, אך לא די בהם - והבנק לא הרים את הנטל להראות כי הסכם הגירושין הוא למראית עין; ה"פ (מחוזי-מרכז) 32028-09-12 בצון נ' בצון (17.3.2013), אף שם נדחתה טענה לגבי היותו של הסכם גירושין הסכם למראית עין בלבד; ה"פ (מחוזי-באר שבע) 17863-09-11 נתן נ' נתן (8.9.2013), שם הועלתה טענה של פיקטיביות הסכם הגירושין בין הצדדים, ובית המשפט שם מצא כי לא הורם הנטל להוכחת הטענה בנסיבות אותו המקרה. כן ראו ה"פ (מחוזי-מרכז) 52601-06-12 שינדלהיים נ' שינדלהיים (25.2.2014), שם נטען שהענקה שביצע הבעל במסגרת הגירושין נעשתה שלא בתום לב ובכוונה להבריח נכסים מנושיו של הבעל - וטענה זו נדחתה מאחר ולא הורם הנטל הכבד להוכיחה). בנוסף, אפנה לה"פ (מחוזי תל-אביב) 6686-12-14 יזדיאן נ' הושיאר נ' חברה לבנין ויזמות בע"מ (2.3.2015), שם נדחתה בקשה להצהיר על בעלות לגבי דירה מכח סעיף 34 לחוק ההוצל"פ, בזיקה ליחסים בין שני אחים, האחד מהם חייב, תוך ציון רף ההוכחה והמסקנה כי לא הוכחו "אותות המרמה" כנדרש.
משמע, שמסקנתי עד כה היא שהדירה נרכשה כדין על ידי הנתבעת ב-2002 ושייכת לה ורק לה, ועד שנת 2008 – הנתבע אף לא גר בה. עתה, נעבור לבחון את טענות הבנק לגבי תחולת חזקת השיתוף מכח חוק יחסי ממון על היחסים בין הנתבעים, שמא מכח קונסטרוקציה זו יש להורות על כך שמחצית הדירה שייכת לנתבע.
חזקת השיתוף בנכסים -
מקדמית, יובהר כי בעוד שבכתב התביעה טענת הבנק הינה שיש לראות בדירה כשייכת במחציתה לנתבע, בשל חזקת השיתוף בנכסים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון, הרי שבסיכומים מוצאים אנו טענה נוספת, שונה במקצת, לפיה יש להחיל את חזקת השיתוף בחובות, ולראות בנתבעת כמי שחבה ביחד עם הנתבע כלפי הבנק, לפחות במחצית החוב (וראו את סעיפים 191 עד 203 לסיכומים). דין הטענה לגבי השיתוף בחובות להדחות מכל וכל בהיותה הרחבת חזית ברורה (וראו כי במהלך הדיון הקפידו שני הצדדים להבהיר שלא יסכימו לכל הרחבת או שינוי חזית, וניתנו החלטות לגבי כך שלא אאפשר הרחבת חזית – הדדית, כמובן) . מעבר לכך, החוב כלפי הבנק נוצר בתקופה שבה הצדדים לא חיו יחדיו, לא ניהלו משק בית משותף, ובמצב דברים שכזה , אין כל בסיס להלכת השיתוף בחובות (נסים שלם, "יחסי ממון ורכוש – הדין והפסיקה ", אפריל 2013, עמ' 112 ועמ' 392-395 ).
נותרנו אם כן עם הטענה כי יש לראות בנתבע כמי שבבעלותו מחצית מהדירה מכח החזקה לפיה הרכוש של שני בני הזוג, המתגוררים יחדיו והמקיימים משק בין משותף, הינו רכוש משותף.
הוראת החוק אליה מפנה הבנק הינה המצויה בסעיף 5 לחוק יחסי ממון, אשר כותרתו "איזון בפקיעת הנישואין", לאמור:
"5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות;
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם."
לגבי מועד פקיעת הנישואין, בשנת 1981, עת התגרשו הנתבעים זו מזה – אזי שבשלב זה הדירה עדיין לא נרכשה ו לא היתה חלק מנכסי הנתבעים – והסעיף אינו רלבנטי כלל וכלל.
לגבי התקופה הנוכחית – אחרי ש החל הנתבע לגור בדירה בשנת 2008 – יש לברר את טענת הבנק לפיה יש להחיל לגבי הנתבעים כוונת שיתוף בנכסים ספציפיים, ולהחיל עליהם את חזקת השיתוף, מכוח היותם ידועים בציבור לאור המגורים המשותפים לפחות משנת 2008, ו לראות בנתבע כבעלים של מחצית מהדירה.
אף בהקשר זה, לא מצאתי לקבל את טענותיו של הבנק.
ראשית, החזקה מתייחסת למקרים שבהם נבחנת מצבת הנכסים בעת הפרידה, ואם נכונה הנחת העבודה של הבנק – הנתבעים ידועים בציבור בשלב זה ולא נפרדו. לכן, טרם הגיעה נקודת הזמן לבחינת יישומו של הסעיף .
שנית, גם לפי הוראות סעיף 5(א)(1) – יוצאים מכלל האיזון נכסים שאחד מבני הזוג הביא עמו טרם הנישואין. אם נשווה את המצב למקרה דכאן, הנתבעת הביאה לקשר בשנת 2008 את הדירה שרכשה בשנת 2003, ואין מקום "לאזן" את הדירה.
שלישית, הבנק לא הצליח להרים את נטל ההוכחה להראות כי הנתבעים מתגוררים כידועים בציבור ומנהלים משק בית משותף החל משנת 2008. כזכור, אין חולק כי הנתבעים אכן מתגוררים תחת קורת גג אחת מאז שנת 2008. הנתבעים אינם מכחישים עובדה זו. אלא שלטענת הנתבעים מגוריהם המשותפים הם על רקע מצבו הרפואי הקשה של הנתבע כאשר הנתבעת לקחה על עצמה, חרף עברם המורכב, את עול הטיפול בנתבע, ובתמורה היא מקבלת שכר עבור הטיפול בו. טענות אלו מצד הנתבעים - לא הופרכו או נסתרו ואני מוצאת לקבלן. אין עוררין לגבי מצבו הרפואי הקשה של הנתבע, והאסמכתאות הרפואיות שהוגשו לתיק תומכות באמור. אכן, הטענה של הנתבעים לפיה הנתבעת אספה את הנתבע אל ביתה לאחר שנים ארוכות של נתק - אינה חפה מסימני שאלה ותמיהות - אולם, מנגד, החיים מזמנים לנו גם נסיבות חריגות ומיוחדות. לעיתים, סיטואציה רפואית מסוימת מגשרת על פערים שהיו בין אנשים קודם לכן, וחרף הגירושין והנתק – ה עבר והווה המשפחתי של הנתבעים בהחלט יכולים להסביר את הסכמת הנתבעת לקבל לביתה את הנתבע לצורך טיפול רפואי בו, נוכח מצבו הרפואי הקשה.
זאת ועוד. בנסיבות בהם הנתבעים מתגוררים באותה דירה בשנים האחרונות, בהחלט סביר כי גופים ומוסדות שונים יתייחסו אליהם כידועים בציבור (בהעדר "הגדרה" אחרת ובשל הצורך של גופים מעין אלו "להכניס" אנשים לתוך הגדרות ברורות ומובנות). האם מצב דברים זה מחייב את המסקנה כי הנתבעים מנהלים משק בית משותף ויש להם כוונת שיתוף בנכסים בכלל, ובדירה בפרט? האם מצב דברים זה מחייב את המסקנה כי יש להורות על כך כי מחצית מהדירה שייכת גם לנתבע? דומה כי מסקנות אלו מרחיקות לכת עד מאוד בנסיבות של תיק זה . ההסברים של הנתבעים לגבי הנסיבות שהובילו למגוריהם המשותפים מאז שנת 2008, לא הופרכו ולא נסתרו; הטענות לניהול משק בית משותף לא הוכחו ; הטענה לגבי כך שהנתבע משלם לנתבעת עבור מגוריו מתוך הקצבה שהוא מקבל וכי זהו התנאי למגוריו עמה – לא נסתרה; ולכך מצטרפת העובדה שהנתבעת רכשה את הדירה שש שנים לפני שהחל הנתבע לגור בדירה. על כן, אין אף בהוראות חוק יחסי ממון והפסיקה הרלבנטית כדי להביאני למסקנה כי במקרה זה יש לראות בנתבע כבעלים של מחצית מהדירה ובכך לפגוע בקיניינה של הנתבעת .
טענות נוספות לגבי הסכמה מכללא ונאמנות -
בסעיפים 204-205 לסיכומי הבנק מופיעות טענות לגבי כך שיש לראות בנתבעת כמי שמחזיקה במחצית מהזכויות בדירה בנאמנות לטובת הנתבע, מכח הסכמה מכללא שבין השניים. הטענה מהווה הרחבת חזית, אין לה זכר בכתב התביעה, ויש לדחותה מהטעם הזה. אף לגופה – יש לדחותה. אמנם, היו מקרים בהם הפסיקה ראתה בבן זוג אחד נאמן עבור רעהו בנכסים שנרשמו על שמו של הראשון, כאשר בן הזוג האחר, ייחשב לנהנה, ויוכל לדרוש מהנאמן למסור לו את זכויותיו – אך היה זה בנסיבות שונות בתכלית ורק במישור היחסים שבין בני הזוג ולא כלפי צדדים שלישיים (ע"א 3829/91 וואלס נ' גת, פ"ד מח(1) 801 (1994)). לכן, הטענה נדחית.
בנסיבות הללו - האם יש מקום ליישום סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל?
סעיף 34 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967, מורה כדלקמן:
"34. (א) רשם ההוצאה לפועל רשאי לצוות על עיקול מקרקעי החייב הרשומים על שמו וכן על עיקול זכויות החייב במקרקעין הנובעות מרישום הערת אזהרה עליהם לטובתו; לענין זה, "הערת אזהרה" - כמשמעותה בסעיף 126 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.
(ב) בית המשפט רשאי, לבקשת הזוכה ולאחר ששוכנע שמקרקעין שאינם רשומים על שם החייב הם של החייב, להצהיר על כך ולצוות על עיקולם.
(ג) ציווה רשם ההוצאה לפועל או בית המשפט על עיקול מקרקעין, יוטל העיקול על ידי רישומו בפנקסי המקרקעין, ומשנרשם וכל עוד לא בוטל, לא תיעשה ולא תירשם באותם מקרקעין כל פעולה מרצון - למעט פדיון משכנתה - אלא בהיתר מאת בית המשפט."
מאחר ואין חולק כי הדירה רשומה על שמה של הנתבעת, ועל שמה בלבד, הרי שהסעיף הרלבנטי לנסיבות המקרה שבפניי הוא סעיף קטן (ב) אשר דן במקרה בו נכס המקרקעין אינו רשום על שם החייב, אך הוא "של החייב". יובהר, כי סעיף 34 האמור, הינו בבחינת הכלי המשפטי "הטכני" להשגתו של הסעד שהתבקש על ידי הבנק. מאחר והבנק לא עמד בנטל להוכיח את המהות אשר תצדיק הצהרה כאמור בסעיף קטין 34(ב) - כלומר, מאחר ובית משפט זה לא שוכנע שהמקרקעין הם של הנתבע על אף שאינם רשומים על שמו במרשם הרשמי - אין מקום ליתן הצהרה כמבוקש על ידי הבנק.
סיכום -
אשר על כן, לאור כל האמור מעלה, התביעה של הבנק נדחית.
כפי שצוין בפתיח, אין ספק כי המקרה עורר סימני שאלה, ועל חלקם עמדה אף כבוד השופטת שרון-נתנאל בהחלטתה בבקשה למתן סעד זמני. חלקם נותר בעינו, אך על מרביתם ניתן מענה, ועתה, לאחר ששמענו את כל העדים, מצאתי כי הבנק לא הרים את הנטל שהיה על שכמו, ונותר על שכמו , ו לא שוכנעתי כי בכל הנוגע לדירה הספציפית, המדובר בקנוניה ובמרמה אשר אותותיה ברורים, אשר החלה בשנת 1981 וממשיכה עד היום ואשר שותפים לה הנתבעת והאחים של הנתבע. העדויות מצד התביעה כללו דוח חקירה שלא היה רלבנטי, דוח חקירה שנותר בגדר עדות שמיעה, ועדות סברה. העדויות מטעם ההגנה, המסמכים שהוצגו וההסברים לגבי המסמכים – סיפקו מענה למרבית הטענות, והגם שגרסת הנתבעים לא היתה חפה מקשיים, במאזן ההסתברויות האזרחי, מצאתי כי גרסת ההגנה מסתברת יותר (אף אם הנטל היה עובר לנתבעים). שוכנעתי כי הנתבעת רכשה את הדירה, ושילמה את תמורתה, בתקופת זמן שבה לא היה לה קשר עם הנתבע ובוודאי שלא כל אינטרס ל"הסתבך" במערך חוזי "שקרי" ומורכב, שיאפשר לנתבע למלט 1/8 מהדירה מידי הבנק – וממילא ניתן היה להגיש את התביעה כפי שהוגשה – רק לגבי 1/8 מהדירה. לא אכחד ואומר כי "נקודת התורפה" של השתלשלות האירועים היתה ההסתלקות מהעזבון, אלא שכפי שכבר כתבתי, הטענות לגבי "חוליה" זו – לא יכולות להיות מופנות כלפי הנתבעת ולא כפי שנוסחו. לגבי שנת 2008 ואילך - מצאתי את ההסברים של הנתבעים כמהימנים, והעובדה שהנתבע עבר לדירה, בנסיבות שהוכחו, אין בה כדי לחייב את המסקנה שניתן לרדת אל הנכס של הנתבעת לשם פרעון חובותיו של הנתבע.
צר לי שלא הצלחתי להביא את הצדדים לכדי פשרה כספית מסויימת, נוכח חובו של הנתבע ונוכח האפשרות שחלק מבני המשפחה יסייעו לו, אם כי יוער כי היות ובמהלך ניהול התיק כאן, החל במקביל ההליך של פשיטת הרגל – יכולותי ממילא היו מוגבלות.
נוכח האמור - העיקול שהוטל על הדירה מבוטל.
הבנק ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ) תוך 30 יום. לא אורה על ביטול ההוצאות שנפסקו לחובת הנתבעת בהליך הזמני ביום 16/5/2013 כפי שביקשה הנתבעת. ככל שהנתבעת טרם שילמה הוצאות אלו לבנק – הצדדים יכולים לבצע התחשבנות לגבי ההוצאות. לא מצאתי לחייב את הבנק בהוצאות לטובת הנתבע, למרות התוצאה.

ניתן היום, ח' אייר תשע"ה, 27 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.