הדפסה

בנקובסקי נ' בירמן

בפני
כב' השופטת מירב קלמפנר נבון

תובע

אביהו בנקובסקי ת.ז. XXXXXX539

נגד

נתבע

אמיר בירמן, עו"ד ת.ז. XXXXXX972

פסק דין

בפני תביעה כספית הכוללת בחובה טענות נזיקין, טענות חוזיות, רשלנות מקצועית ומתן חשבונות.

התובע טוען כי הנתבע שהינו בעל משרד עורכי דין, שימש כבא כוחו במסגרת הליך התנגדות לביצוע שטר בתיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא.
לטענת התובע, הוא ביצע עסקה אל מול מר רן זילברבוש בתיווכו של רו"ח שיוביץ, במסגרתה הוחלפו שיקים בין הצדדים. באמצע חודש 6/10 הודיע הבנק של התובע, כי השיקים אשר הפקיד התובע לחשבונו, אותם מסר בידיו מר רן זילברבוש חוללו עם מתן הוראת ביטול. התובע טוען כי פנה אל הנתבע וזה יעץ לו לבטל מיידית את השיק אשר נתן התובע למר זילברבוש. בהמשך גילה התובע לטענתו, כי הוטל עיקול על חשבונו בבנק לאומי ולאחר בירור הבין כי תיק ההוצאה לפועל כנגדו נפתח בגין אותו השיק אשר בוטל. התובע פנה שוב אל הנתבע אשר לטענתו, יעץ לו שלא לעשות דבר בטרם נמסרה לידיו האזהרה בדבר פתיחת תיק הוצאה לפועל כנגדו. התובע טוען, כי ביום 26.10.10 הגיעו בעלי תפקיד מטעם לשכת ההוצאה לפועל, הציגו לתובע צו עיקול לרכבו ותפסו את הרכב מידיו. התובע, לטענתו, יצר מיידית קשר עם הנתבע, וזה הבטיח לו כי הרכב ישוחרר למחרת בבוקר, אלא שהרכב לא שוחרר ואף הוטלו עיקולים בבנקים שונים על נכסי התובע. לטענת התובע, בשל אותם עיקולים, נגרמו לו נזקים דוגמת סירוב בנק לאומי לאשר הגדלה של המשכנתא. התובע טוען כי באותו היום ניגש אל לשכת ההוצאה לפועל, צילם את המסמכים בתיק ההוצאה לפועל והעבירם אל הנתבע. ביום 26.10.10 הנתבע החתים את התובע על תצהיר הנילווה להתנגדות והכין עבורו התנגדות לביצוע שטר, בקשה לעיכוב הליכי הוצאה לפועל, בקשה להשבת הרכב ובקשה למחיקת רישום מסירת האזהרה. לטענת התובע, בדיעבד התברר לו כי לא הוגשה בקשה להארכת מועד לצורך הגשת ההתנגדות, יחד עם הגשת הבקשה ביום 26.10.10 ומסיבה זו נדחתה ההתנגדות וגם ערעור על החלטת רשם לא הועיל. התובע טוען כי הנתבע המשיך לטפל בתיק ההוצאה לפועל וביום 3.1.11 הגיש בין היתר את תצהיריהם של התובע ושל רו"ח שיוביץ. ביום 29.12.10 ניתנה החלטה ולפיה על מנת להוסיף תצהירים להתנגדות היה על הנתבע לצרף תצהיר תמיכה לבקשה עצמה משום שמדובר בבקשה לתיקון ההתנגדות. דיון בתיק התקיים בתאריך 19.1.11, וביום 22.2.11 ניתנה החלטת כבוד הרשם צוריאל לרנר הדוחה את ההתנגדות, מאחר וזו הוגשה באיחור וללא שצורפה אליה בקשה להארכת המועד. התובע טוען כי לאחר קבלת ההחלטה הוא הגיע אל משרדו של הנתבע וזה הסביר לו כי עליו לשלם את סכום השיק כולל הוצאות. התובע שילם לנתבע שכר טרחה בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ. בהמשך פנה התובע אל עו"ד אליעד שחם על מנת שימשיך לייצגו בתיק ההוצאה לפועל, ואף הוגש ערעור על החלטת הרשם מיום 22.2.11. הערעור התקבל והתיק הושב לרשם על מתן שייתן דעתו באשר לבקשה להארכת מועד, בלא שבית המשפט הביע עמדתו בשאלה האם היה מקום לתת את הארכה. כבוד הרשם לרנר בהחלטתו מיום 24.1.12, דחה פעם נוספת את הבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות והתובע חויב בהוצאות. לטענת התובע, הנתבע נהג כלפיו ברשלנות בהתאם לסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין. לטענתו בנסיבות מתקיימים התנאים המקימים את עוולת הרשלנות. לטענתו מתקיימות חובת הזהירות המושגית והקונקרטית וקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין התנהלות הנתבע לנזקיו של התובע. לטענתו, הייעוץ שניתן לו על ידי הנתבע הוא שהביא לדחיית ההתנגדות בסופו של יום. לטענת התובע, הנתבע כעו"ד סביר, היה צריך לצפות את התרחשות הנזק. התובע העריך את נזקיו בסך כולל של 77,800 ₪ נכון למועד הגשת התביעה ומכאן תביעתו אשר בפני.

הנתבע טוען כי מעולם לא ייעץ לתובע שלא לפעול בכל הנוגע לתיק ההוצאה לפועל אשר נפתח כנגדו. לטענתו, הוא מעולם לא הבטיח לתובע כי רכבו ישוחרר למחרת בבוקר, לא הבטיח לתובע מאום וכל שביקש מהתובע היה כי זה יעביר למשרדו את החומר המשפטי, על מנת שהנתבע יוכל לשקול כיצד עליו לטפל בתיק. לטענת הנתבע, בניגוד לטענת התובע, הוא הגיש ללשכת ההוצאה לפועל יחד עם יתר הבקשות, אף בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות ולראיה הבקשה הוקלדה ונרשמה בתיק ההוצאה לפועל. לטענתו, כאשר הגיע התובע למשרדו יחד עם מסמכי תיק ההוצאה לפועל, ביקש הנתבע לראות את אישור מסירת האזהרה המצוי בתיק ההוצאה לפועל והבחין מיד כי באישור המסירה מצוין שהאזהרה נמסרה לתובע עצמו ברח' אבא הלל סילבר 14/1 בחיפה. הנתבע עימת את התובע עם עובדה זו וזה השיבו כי מעולם לא קיבל את האזהרה וכי אינו מתגורר בכתובת זו וכי תצהיר מוסר האזהרה, שקרי. לפיכך ובהתאם להצהרת התובע, הגיש הנתבע כחלק בלתי נפרד מההתנגדות, בקשה למחיקת אישור מסירת האזהרה וטען כי בכתובת המסירה מתגוררת אחותו של התובע. לטענת הנתבע, בסופו של דבר התברר כי גרסת התובע לפיה האזהרה מעולם לא נמסרה לידיו, שקרית ואכן בדיון שהתקיים בתיק מס' ת"ט 2029-11-11 בבית משפט השלום בכפר סבא, ביקש הרשם כי השליח אשר מסר את האזהרה לידי התובע יכנס לאולם לזהות את התובע ואכן התובע זוהה בידי השליח וביום 22.2.11 נתן הרשם צוריאל החלטתו, בה העדיף גרסת השליח על פני גרסת הנתבע. הנתבע טוען כי הגיש לבית משפט השלום בכפר סבא בקשה להוספת תצהיריהם של רו"ח שיוביץ והגב' אורלי לוקצינסקי, כל זאת במטרה לחזק את גרסת התובע בהתנגדות ולא במטרה "לתקן" את ההתנגדות כנטען על ידי התובע. לטענתו, התובע קיבל טיפול יסודי ומעמיק בכל תיקיו לרבות בתיק נשוא התובענה, הנתבע לא התרשל במתן הטיפול המשפטי ומשכך, יש לדחות התובענה לחייבו בנזקיו הנטענים והמוכחשים של התובע.
דיון:
כבר בפתחם של דברים, יאמר כי התובע אשר תביעתו נושאת כותרת המכילה עילות מתחום החוזים ותביעה למתן חשבונות, בחר בסיכומיו להתמקד אך ורק בעילה הנזיקית וטען לרשלנות מקצועית בהתנהלות הנתבע.
הבסיס המשפטי לתביעה בגין רשלנות מקצועית מצוי בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] תשכ"ח 1968: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.".

על מנת שתתקיים עוולה של רשלנות מקצועית, צריכים להתקיים שלושה תנאים מצטברים: התנהגות בלתי סבירה או בלתי זהירה של נותן השירות כלפי אדם אחר; היחסים שבין נותן השירות לאדם האחר הטילו עליו חובה שלא לנהוג כפי שנהג; האדם האחר סבל נזק כתוצאה מהתנהגות זו.

פקודת הנזיקין מחייבת קיום חובה מיוחדת ביחסים שבין המזיק לניזוק, חובה שעל פיה נותן השירות צריך היה לנהוג אחרת מכפי שנהג, על מנת שתיווצר עוולת רשלנות מצדו בהפרת "חובת זהירות". קיומה של חובת הזהירות נקבע על פי המבחן בסעיף 36 לפקודת הנזיקין "מבחן הציפיות". השאלה היא האם היה על בעל-מקצוע סביר לצפות התרחשות נזק כתוצאה מהתנהגותו בנסיבות. כאשר התשובה לשאלה זו חיובית - קמה אחריות של בעל-המקצוע, לנזק שנגרם ללקוחו.
במסגרת בחינת חובת הזהירות המושגית נבחנת השאלה, האם ביחס לסיכון מסוים קיימת בכלל חובת זהירות. החובה הקונקרטית מתייחסת להיבט הספציפי של האירוע, ובו נבחנת השאלה, האם ביחס לניזוק בנסיבותיו של אירוע קיימת חובת זהירות.

כאשר המדובר בעורך דין, מתקיימת "חובת זהירות מושגית" שלו כלפי כל מי שנזקק לשירותיו. הטעם לכך ברור וזאת מעצם תפקידו של עורך הדין. חובה על עורך דין ליתן שירות מיטבי בהתאם לידע המקצועי הקנוי לו וחובותיו על פי חוק. הפסיקה קבעה לא אחת כי על עוה"ד לפעול לקידום העניין אשר נמסר לטיפולו בשקידה ראויה ולנהוג בעניינו של הלקוח באחריות סבירה , על פי הנדרש והמצופה מעו"ד רגיל בנסיבות דומות.
ראה בע"א 4166/00 שטרית נ. ובר פ"ד נה(4) 958.
נקבע עוד כי מכוחם של יחסי עורך דין לקוח נובע כי על עוה"ד להימנע מהסבת נזק למרשו.
ראה 2786/07 לופטיג נ. עוה"ד הדסה בן יעקב (ניתן ביום 11/11/07).
נוכח הדברים האמורים, מתקיימת איפוא בענייננו, מכוחם של יחסי עורך דין לקוח בין התובע לנתבע, חובת זהירות מושגית.

השאלה, אם מתקיימת גם "חובת זהירות קונקרטית", נענית בהתאם לעובדות ולנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה. יש לקבוע בתובענה אשר בפני, באם בנסיבות, יש בהתנהלות הנתבע, כבא כוחו של התובע במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנדון, משום רשלנות מקצועית אשר יחוב בגינה, בנזקים אשר נגרמו לתובע, לטענתו.

תביעת התובע נסמכת על טענתו, לפיה הנתבע התרשל כלפיו כאשר לא הגיש, במצורף להגשת בקשתו להתנגד לביצוע השטר נשוא תיק ההוצאה לפועל, גם בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות.
עוה"ד המייצג לקוח, איננו לרוב בעל ידיעה אישית בדבר נסיבות העניין אשר בפני והוא ניזון מפי לקוחו שלו. הנתבע העיד כי התובע הגיע אל משרדו, הביא לו את מלוא החומר אותו צילם בלשכת ההוצאה לפועל. באותו חומר מצולם נמצא בין היתר אף אישור לפיו קיבל התובע את האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל לידיו, אך התובע טען כי לא קיבל את האזהרה ולפיכך הוגשו הבקשות המתאימות בידי הנתבע. וכך העיד הנתבע "הטענה של התובע היתה שהוא לא קיבל את המסירה. את המידע הזה הבאנו בפני רשם ההוצאה לפועל במטרה למחוק את הרישום, אילו הטענה היתה מתקבלת כי אז זה היה מוביל כי ההתנגדות מוגשת במועד... מה שקרה בפועל, שהרשם דחה את הטענה הזו לאחר בירור וחקירת עדים וקבע בהחלטה שיפוטית כי האזהרה נמסרה במועד כפי שנמסר על ידי אותו פקיד ההוצאה לפועל" (ראה עמ' 8 שורות 31-32, עמ' 9 שורות 1-4 לפרוטוקול). התובע לא הכחיש כי טען באזני הנתבע שלא קיבל את האזהרה ולמעשה טענתו זו של הנתבע לא נסתרה כלל.

אם אכן גרסתו של התובע באשר לאי קבלת האזהרה היתה נכונה, לא היה כל מקום להגיש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות, שכן בהעדר מסירת האזהרה לתובע כדין, לא חלף המועד להגשתה של ההתנגדות ומשכך אין מקום להגשת בקשה להארכת מועד.
יתרה מזו, ככל שהיתה מוגשת בקשה להארכת מועד, היתה בכך הודאה כי נתקבלה האזהרה אצל התובע כדין, חלף המועד והדבר עומד בסתירה לטענותיו של התובע ומכשילן, תחת לקדמן.
כבוד הרשם צוריאל לרנר , אשר דן בהתנגדות קבע מפורשות בהחלטתו : "לא למותר לציין כי בצדק העיר ב"כ הנתבע כי לא ניתן לבקש הארכת מועד בד בבד עם העלאת הטענה כי האזהרה כלל לא נמסרה כדין, שכן הלכה ידועה היא מקדמת דנא, שהמבקש הארכת מועד מודה במשתמע כי הוא זקוק להארכת מועד, ועל כן מודה במשתמע כי האזהרה כן נמסרה כדין, והנה נמצא הוא מעלה טענות עובדתיות חלופיות, שלא כדין (ראה זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ 887 וה"ש 13 שם; ראה גם בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה שישית), 2005 בע"מ 730), משמע , גם אליבא דהנתבע עצמו, לא הגיש בקשה להארכת מועד.... הפועל היוצר מכל האמור הוא, שבפועל אכן אין בפני בקשה להארכת מועד, גם אם יש בקשה שכותרתה (ע"ע טופס ההוצאה לפועל הנלווה) היא בקשה להארכת מועד. ואף אם תמצי לומר שיש לראות בה בקשה להארכת מועד, הרי שמדובר במצב בו "הבקשות הללו לא היו מנומקות די צרכן" כלשון בית המשפט שלערעור, אלא במצב שלא זו בלבד שאין הסעד מנומק כלל, אלא שהוא אף אינו מתבקש כלל מבית המשפט, והנתבע כלל אינו עותר לו."

מעיון במסמכים שבפני עולה כי על אף עמדתו הנחרצת של התובע אשר גורסת כי לא נתקבלה במענו האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, הוגשה בקשה להארכת מועד לראשונה אל תיק ההוצאה לפועל, על ידי התובע עצמו ביום 26.10.10 והוקלדה בתיק ההוצאה לפועל ביום 27.10.10 (ראה נספח א לתצהיר הנתבע). ביום 1.11.10, מאחר וטרם ניתנה החלטה בבקשה, הוגשה בקשה נוספת שכותרתה "בקשה בהולה למתן החלטה בבקשה לשחרור רכב שנתפס, בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות, בקשה לעיכוב הליכי הוצל"פ ובקשה למחיקת רישום מסירת אזהרה".
הבקשות הוגשו בדרך של סימון על גבי טופסי ההוצאה לפועל הנילווים לבקשה גופה על נימוקיה, ולכך אתייחס בהמשך.

בהודעת הערעור שהגיש התובע על החלטת הרשם צוריאל מיום 22.2.11, מציין המערער- התובע שבפני, בסעיף 3 כי בתאריך 26.10.10 הגיש המבקש אל תיק ההוצאה לפועל, בין יתר הבקשות גם בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות (לעניין זה ראה אף ס' 12 להודעת הערעור). אף בהחלטת כבוד הש ופט פרופ' עופר גרוסקופף מיום 20.6.11 במסגרת ע"א 34034-03-1 1 בנקובסקי נ' אדר, מצא לנכון כבוד השופט גרוסקופף להחזיר את הדיון אל הרשם הנכבד לרנר על מנת "שייתן דעתו לבקשה להארכת מועד".

הנה כי כן, נמצאנו למדים כי אף שבהתאם לגרסת הלקוח- התובע, האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, כלל לא נתקבלה במענו כדין ולא היה מקום בהתאם להגיונם של דברים ולחקיקה ולהלכה הרלבנטיות בעניין זה , להגיש בקשה להארכת מועד, הוגשה בכל זאת בקשה שכזו.

עדות התובע לעניין הגשת הבקשה להארכת מועד, הצטיינה בעמימות. כאשר נדרש התובע להבהיר את השאלה כיצד טען במסגרת הערעור כי הוגשה בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, בעוד שבתביעה שבפני הוא טען לא הוגשה בקשה כזו, השיב התובע: "נחמד שאתה מכנה אותי שקרן אבל אני לא משפטן. מה שאני הבנתי בדיעבד, שהגשת לא הייתה בקשה להתנגדות כמו שצריך מבחינה משפטית והסיבה שדחו אותה. אם אתה רוצה שאסביר לך בהגיון שלי את מה שנכתב בהודעת הערעור, זו דרכיהם של עורכי דין, הדף סובל הכל, ועד כמה שאני מבין השופט דחה את הטענה הזו." (עמ' 6 שורות 3-6 לפרוטוקול). "בדיעבד הובהר לי שהבקשה הוגשה לא נכון וזו הסיבה שלא התקבלה בקשה להארכת מועד. כך הוסבר לי על ידי עורכי הדין שלי." (ראה עמ' 6 שורות 17-18 לפרוטוקול).

בעניין זה, יצויין כי כבוד הרשם צוריאל לרנר ציין בהחלטתו מיום 24.1.12 במסגרת ת"ט
2029-11-10 כי אין בסימון הסעד של בקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות על גבי טופס ההוצאה לפועל משום "בקשה להארכת מועד", בפועל וכי גם הבקשה מיום 1.11.10 אין לראותה כבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות שכן בבקשה זו לא עשה התובע דבר מלבד התייחסות אגב אורחא לבקשתו לקבוע כי האזהרה לא מסרה לדין, בתוך בקשה לארכת מועד.

אלא שכאמור, לא היה מקום כי תוגש בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר, לאור גירסת התובע ואף באם לא היתה זו מוגשת הרי שבהתאם לחובת הנתבע כעו"ד כלפי לקוחו, קויימה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבע במלואה. השאלה אם הוגשה בסופו של יום "בקשה להארכת מועד", או לא הוגשה, שכן מדובר אך בסימון על גבי טופס, אינה מעלה ואינה מורידה באשר להפרת חובת הזהירות של הנתבע.

הצורך בהגשת בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות לביצוע שטר התעורר אך בעקבות דחיית טענתו של התובע כי לא נתקבלה במענו האזהרה. לעניין זה הצהיר הנתבע כי בפגישה עם התובע הוא שאל אותו האם הומצאה לידיו אזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל וזה השיב כי מעולם לא קיבל את האזהרה. גם לאחר שהביא התובע עימו את מסמכי התיק, ובין היתר את אישור המסירה המציין כי האזהרה נמסרה לתובע עצמו ברח' אבא הלל סילבר בחיפה, טען התובע כי הוא מעולם לא קיבל את האזהרה וכי אינו מתגורר בכתובת ברח' אבא הלל סילבר הרשומה ככתובת מסירת האזהרה לידיו. הנתבע נשאל באשר לכתובת מסירת האזהרה ובאם הוא שאל את התובע היכן הוא מתגורר והוא משיב כי נושא זה עבר בירור יסודי עם התובע "אנו קיבלנו הסבר מהתובע כי אחותו מתגוררת באבא הלל והוא מתגורר בפיקא, אני מפנה אותך לסעיף 18 לתצהיר שלי" (ראה עמ' 9 שורות 24-25 לפרוטוקול). על סמך הצהרות אלו של התובע, הגיש הנתבע, יחד עם בקשות אחרות, אף בקשה למחיקת אישור מסירת האזהרה. טענות אלו לא נסתרו על ידי התובע ונתמכו בתצהיר התובע (ת/1) ובעדותו בפני. הנתבע העיד לעניין זה כי הבקשות הוגשו על סמך טענת התובע לפיה האזהרה לא נמסרה לידיו (עמ' 8 שורות 1-3 לפרוטוקול). "אני לא קיבלתי שום סיפור מהלקוח שלי, התובע, מלבד הטענה שהוא לא קיבל את האזהרה. מה שמסר לי הלקוח, זה מה שפרסתי בפני הרשם." (עמ' 9 שורות 12-13 לפרוטוקול). "הטענה שלו שהוא מעולם לא נפגש עם השליח. זו הייתה הגרסה שלו....הוא אמר לי שהוא לא מכיר אותו מעולם לא פגש אותו. זה מה שהוא סיפר לי וזהו." (עמ' 9 שורות 28-30 לפרוטוקול). אלא שגרסה זו קרסה , עת נדון עניינו של התובע בפני כבוד הרשם לרנר. התובע והנתבע החליטו לערוך מעין "מסדר זיהוי" בפני הרשם ולבקש מן השליח אשר נחקר לנסות ולזהות את התובע, שהרי בהתאם לגירסת התובע הוא מעולם לא נפגש עימו ולא יתכן כי יזהה אותו. "השליח הזה לא אמור להכיר אותו, אם לא אמור להכיר אותו, אז יהיה לו קשה לבחור מקהל של אנשים אם הוא לא מכיר אותו. עשינו את הפעולה הזו והחלטנו זא ת אחרי שהתייעצנו. השליח נכנס לדיון, ישבו התובע וחברו אחד ליד השני. שאלנו אותו מי זה התובע, והוא הלך ישר והצביע על התובע"(ראה עמ' 9 שורות 17-21 לפרוטוקול). במצב דברים זה, ניתנה החלטת הרשם הנכבד כי המסירה בוצעה כדין וגרסתו של התובע נדחתה.
אף לעניין זה אני קובעת כי לא הופרה חובת הזהירות של הנתבע כלפי התובע. הנתבע עשה כמיטב יכולתו על בסיס הגרסה העובדתית אשר מסר לו התובע. הוא אף נקט בכל האמצעים אשר אמורים היו להניב את המסקנה המשפטית כי לא נמסרה האזהרה כדין, אלא שהגרסה העובדתית אשר מסר התובע התגלתה כלא נכונה, זאת בלשון עדינה ומשכך, אין תמה כי זו נדחתה בידי כבוד הרשם לרנר. בפועלו של הנתבע בעניין זה לא נפל רבב.

אף את טענת התובע לפיה לאחר שעוקל רכבו של התובע, התחייב בפניו הנתבע כי אין לו מה לדאוג וכי הרכב ישוחרר למחרת היום בבוקר (ס' 18 לכתב התביעה, ס' 16 לתצהיר התובע) ומשלא קרו הדברים כך הופרה חובת הזהירות של הנתבע , יש לדחות.
טענה זו לא גובתה בכל אסמכתא או עדות מלבד עדותו של התובע. המדובר על עדות יחידה של בעל דין ושומא על בית המשפט להתייחס אליה במידת הזהירות הנדרשת. לעניין זה העיד בפני הנתבע: "ש: זה נכון כאשר הוא אמר לך שעיקלו לו את הרכב אתה אמרת שאחרי יום יומיים תשחררו לו את הרכב? ת: זה לא נכון. אנחנו אמרנו כי נעשה כל מה שאפשר ונגיש את הבקשות וזה מה שעשינו. אני לא יכול לתת תעודת ביטוח על התוצאה. אני לא יודע מה השופט יחליט. ש: לא הייתה שיחה לגבי השבת הרכב? ת: מה אני סופרמן? הייתה שיחה כזאת אך אני לא יכול להבטיח הבטחות." (עמ' 10 שורות 4-9 לפרוטוקול). בעניין זה יש לקבל עדותו של הנתבע באשר לאופן קרות הדברים. ההחלטה בדבר שחרור הרכב התפוס נתונה לסמכותו של רשם ההוצאה לפועל וברי כי עורך דין סביר ובוודאי מנוסה בתחומו, לא יהין להתחייב אודות תוצאת החלטה שיפוטית שאינה בשליטתו.

נוכח הדברים האמורים, אכן קיימת חובת זהירות מושגית החלה על יחסיהם של התובע והנתבע, מכוחם של יחסי עו"ד - לקוח אשר שררו ביניהם. חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על הנתבע בנסיבות העניין שבפני לא הופרה על ידו, כפי שפורט היטב לעיל והנתבע מילא חובתו כלפי התובע היטב ועפ"י דין. משכך לא התקיים היסוד הראשון המקים את עוולת הרשלנות ודי בכך על מנת לדחות תביעתו של התובע.

בבחינת למעלה מהצורך, אין מקום לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין נזקיו הנטענים של התובע להתנהלות הנתבע. התובע הוא זה אשר מסר גרסה עובדתית אשר נדחתה בידי בית המשפט. כבוד הרשם לרנר קובע חד משמעית כי לתובע נמסרה האזהרה בדבר פתיחת תיק ההוצאה לפועל כדין ומשכך, בהעדר הגשת התנגדות לביצוע השטרות במועדה, היה על התובע לפרוע את השטרות נשוא תיק ההוצאה לפועל, ממילא. משבחר התובע למסור לנתבע גרסה עובדתית לא נכונה, דבר אשר הוביל להגשת התנגדות שלא במועדה וההתנגדות כוללת גרסה עובדתית אשר נדחתה בידי כבוד הרשם, הרי שאין לתובע להלין אלא על עצמו בלבד. פעולתו של הנתבע בוודאי לא יצרה חיוב במסגרת תיק ההוצאה לפועל אשר נפתח כנגד התובע. החיוב היה קיים ממילא ובלא קשר לפעולת הנתבע. אף לעובדה כי התובע נדרש לשלם שכר טרחת עו"ד או כי רכבו נמכר במסגרתם של הליכי הוצאה לפועל אין קשר להתנהלות הנתבע. תיק ההוצאה לפועל הכיל חיוב אותו היה על התובע לפרוע כפי שנקבע בהחלטת כבוד הרשם לרנר , בלא קשר לפעולות אשר ננקטו בידי הנתבע. משכך, אין מקום לקבוע כי קיים קשר סיבתי בין מעשי הנתבע לנזקיו הנטענים של התובע.

אף לו הייתי קובעת כי נפל מתום במעשיו של הנתבע, ואין הדבר כך, ואף לו הייתי מוצאת קשר סיבתי לנזקיו הנטענים של התובע, הרי שהתובע לא הוכיח נזקיו כנדרש. התובע טוען כי כתוצאה מהתנהלות הנתבע הוא נדרש לשלם את מלוא חובו במסגרת תיק ההוצאה לפועל בו טיפל הנתבע בסך 36,000 ₪. התובע טוען עוד כי רכבו אשר נתפס במסגרת אותו תיק הוצאה לפועל נמכר בפחות משוויו ולפיכך נגרם לו נזק בסך של 6178 ₪. כן, נשא התובע בשכר טרחת עורכי דין בסך של 9200 ₪ והעריך את נזקו הלא ממוני בסך של 20,000 ₪. כאמור, תיק ההוצאה לפועל לפועל כנגד התובע נפתח בעטים של שטרות עליהם התנוססה חתימת התובע ובהתאם לפקודת השטרות משחוללו השטרות, חב התובע בפרעונם. התובע צירף קבלות חלקיות בלבד אודות תשלומים אשר ביצע במסגרת תיק ההוצאה לפועל (נספח כה לת/1). אף עניין תשלום שכר הטרחה לא הוכח במלואו, צורפה חשבונית שכר טרחה אחת של הנתבע ולא צורפו חשבוניות אחרות, בניגוד לנטען בידי התובע. התובע לא המציא לעיוני מסמכים המעידים על אופן אישור מכירת הרכב במסגרת תיק ההוצאה לפועל, כך שניתן יהא להיווכח כי עשה בהתאם להוראותיה של פקודת הנזיקין על מנת למזער את נזקיו, את מירב המאמצים על מנת למקסם את התמורה המתקבלת ממכירת הרכב. אף לא הובהר כיצד זה חושב נזקו הלא ממוני של התובע ובנסיבות נראה כי סכום זה הינו מופרך ונטען ללא בסיס של ממש.

מכל המקובץ עולה כי אכן קיימת חובת זהירות מושגית בין התובע לנתבע, ברם חובת הזהירות הקונקרטית לא הופרה ובמעשיו של הנתבע לא נפל כל פגם. אך אף לו הייתי מוצאת כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית בידי הנתבע, לא הוכח בפני הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע לנזקיו הנטענים של התובע ואף נזקיו של התובע לא הוכחו בפני במלואם וכראוי. לא הוכחו יסודות עוולת הרשלנות ולהיפך , הוכח בפני כי הנתבע נהג כפי שעו"ד סביר היה נוהג בנסיבות אלו ואל נוכח המידע אותו מסר לו התובע ובהתאם יש לדחות תביעת התובע כנגדו.

אשר לשאלת ההוצאות. כבר נקבע לא אחת כי אם מצא בית המשפט בתום בירור תביעה אשר הוגשה כנגד עורך דין בעילה של רשלנות מקצועית , כי זו הוגשה בקלות ראש וללא השקילה והזהירות המתבקשים בהקשר זה, מן הראוי כי ינתן לכך ביטוי בפסיקת הוצאות.
ראה בת.א. 23333-03-10 ברון נ . עו"ד סמי זחאלקה ואח' (ניתן ביום 15/2/14).
התובע שבפני, לא זו בלבד שמסר מידע לא נכון בידי הנתבע, כאשר פעל הנתבע כדין בהתאם למידע זה, במסירות ובשקידה הראויים והנובעים מתפקידו אך כשל בהבאת התוצאה המשפטית הרצויה לתובע, אל נוכח הגילוי כי גרסת התובע אינה נכונה, מיהר ותבע את הנתבע בנסיון לכסות על חובות אשר נוצרו כתוצאה מהתנהגותו שלו. לא היה מקום לטעון לרשלנות מקצועית של עורך הדין, שעה שהלקוח עצמו מוסר בידיו מידע אשר בוודאי ברור ללקוח כי אינו נכון. על אחת כמה וכמה לאחר שהדבר הוכח ונקבע בהחלטה שיפוטית בידי כבוד הרשם לרנר. את מורת הרוח של בית המשפט מאופן התנהלותו זה של התובע יש לבטא בדמות פסיקת הוצאות.

סוף דבר,

התביעה נדחית.

התובע ישא בהוצאות הנתבע אשר ייצג עצמו, בסך של 5000 ₪.
הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ה' אייר תשע"ד, 05 מאי 2014, בהעדר הצדדים.