הדפסה

בניסטי נ' המוסד לביטוח לאומי

לפני: כב' השופט יוחנן כהן

המערער:
מישל בניסטי, ( ת.ז.-XXXXXX715)
ע"י ב"כ: עו"ד זהבי ניר

-
המשיב:
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד אילנית גדקר-אהרוני

פסק דין

1. לפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 28.5.14 אשר קבעה למערע נכות צמיתה בשיעור 9.75% החל מיום 1.8.13 (להלן: "הוועדה").

רקע עובדתי

2. המערער הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה ולתשלום תגמול נכות בגין פגיעה מיום 29.7.12 אשר הוכרה כ"תאונת עבודה" (להלן: "התאונה").

3. ועדה רפואית מדרג ראשון אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 17.1.13 קבעה למערער נכות זמנית בשיעור 20% לתקופה שמיום 28.10.12 ועד ליום 31.7.13.

4. בתום תקופת הנכות הזמנית, התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינו של המערער. הוועדה הרפואית מדרג ראשון אשר התכנסה לדון בעניינו של המערער ביום 19.8.13 ואשר סיכמה את דיוניה ביום 25.11.13 קבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 0% החל מיום 1.8.13.

5. על החלטת הוועדה הרפואית מהדרג הראשון, הגיש המערער ערר לוועדה רפואית לעררים.

6. ועדה הרפואית לעררים אשר התכנסה לדון בעררו של המשיב ביום 10.2.14 ואשר סיכמה את דיוניה ביום 28.5.14 קיבלה את הערר ביחס לנכות האורטופדית וקבעה למערער נכות צמיתה בשיעור 9.75% בהתאם לסעיף ליקוי 37 (5) (א) במחצית וסעיף ליקוי 37 (7) (א) במחצית.
הוועדה הוסיפה וקבעה כי אין קשר סיבתי בין ערכי הגלוקוז הגבוהים שהתגלו לאחר התאונה לתאונה ובהתאם, דחתה את הערר ככל שהוא נוגע למחלת הסכרת.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

7. עיקר טענות המערער

א. בבדיקות שנערכו למערער לפני התאונה רמות הסוכר בדמו היו תקינות ואילו לאחר התאונה ערכי הסוכר היו גבוהים ועל כן, היה על הוועדה לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התפרצות הסכרת לבין התאונה.
גם אם ערכי הסוכר של המערער היו במגמת עליה לפני התאונה, אין הדבר מעיד על קיומה של מחלה היות וערכי הסוכר היו תקינים.

ב. הוועדה כלל לא התייחסה לרמת הדחק בתאונה, לסטרס עקב התאונה, למנגנון התאונה ולעובדה כי ערכי הסוכר לאחר התאונה, עלו בצורה שהצריכה טיפול תרופתי.

ג. על הוועדה היה לבחון את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הסכרת עם מומחה לסכרת ולא עם מומחה בתחום הקרדיולוגיה.

בנסיבות אלה, מדובר בטעות משפטית של הוועדה ועל כן, יש להחזיר את העניין לוועדה על מנת שתשוב ותדון בעניינו של המערער.

8. עיקר טענות המשיב

א. הוועדה ציינה כי המערער סבל מעליה ברמת הגלוקוז שנים טרם התאונה, בערכים אשר לא דרשו טיפול. הוועדה הוסיפה וקבעה כי המדובר בהתפתחות טבעית של המחלה ומשכך קבעה כי לא קיים קשר סיבתי לתאונה.

ב. הוועדה לא שללה את הקשר הסיבתי בשל העדר קשר למנגנון הפגיעה, אלא בהתאם לערכים שהיו גבוהים עוד לפני התאונה.

בנסיבות אלה, החלטת הוועדה הינה ברורה ומנומקת, טענות המערער הינן טענות רפואיות ומשלא עולה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות.

דיון והכרעה

9. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.

10. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה. (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד - המוסד, פד"ע ל"ד 213). היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

11. לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להידחות, ואפרט.

12. עיון בפרוטוקול הוועדה מיום 10.2.14 מלמד כי הוועדה רשמה את נימוקי הערעור מפי המערער ובא כוחו, כדלקמן:

"... לענין הסכרת, לפני התאונה לא סבל מהסכרת ואחרי התאונה החל לסבול לכן לדעתנו, קיים קשר סיבתי. מצרף בדיקות דם. נהג לא עצר בעצור וזרק אותי עד לצד שני, נכנס בי בצד ימין. סובל מכאבי ראש מאחורה. הייתי אצל נוירולוג, נתן לי כדורים...".

13. הוועדה, בישיבתה מיום 10.2.14, בדקה את המערער, ורשמה את ממצאיה כדלקמן:

"... הוועדה עיינה בבדיקות מעבדה מ- 28/7/11 בה התגלו ערכי גלוקוז של 104 מג' אחוז, סיכום אישפוז מ- 17/3/97 בית חולים ברזילי ניצפו ערכי גלוקוז של 107 מג' אחוז . בסיכום ביקור מד"ר גליסקברג מ- 1/8/11 מתועדת אבחנה של עליה בערכי הגלוקוז בצום".

הוועדה איבחנה:

"מצב לאחר חבלה בצוואר ובגב תחתון".

14. בפרק סיכום ומסקנות, קבעה הוועדה בישיבתה מיום 10.2.14:

"... מבחינה פנימית- התובע סבל מעליה בערכי הגלוקוז בדם שנים רבות טרם התאונה, אם כי בערכים שלא דרשו טיפול תרופתי, ערכי הגלוקוז שהתגלו לאחר התאונה אינם אלא התפתחות טבעית צפויה של מחלת הסכרת שקיננה בגופו במשך שנים ארוכות, הוועדה כי אין קשר סיבתי בין ערכי הגלוקוז הגבוהים שהתגלו לאחר התאונה ולבין התאונה עצמה וכי מדובר במהלך טבעי וצפוי של החמרת מחלתו היסודית בלבד...".

15. הוועדה סיכמה את דיוניה ביום 28.5.14 וקבעה, בקשר למחלת הסכרת, כי "אין קשר סיבתי בין ערכי הגלוקוז הגבוהים שהתגלו לאחר התאונה לתאונה הנדונה".

16. לא מצאתי ממש בטענת המערער שלפיה הוועדה שגתה משקבעה כי אין קשר סיבתי בין ערכי הגלוקוז הגבוהים שהתגלו לאחר התאונה לתאונה, היות ובבדיקות שנערכו למערער לפני התאונה רמות הסוכר בדם היו תקינות.
קביעת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין מחלת הסכרת לבין התאונה הינה קביעה רפואית אשר מצויה בתחום סמכותה ומומחיותה של הוועדה הרפואית ובית הדין נעדר סמכות להתערב בה.

הוועדה נימקה באופן מפורט וברור מדוע היא סבורה כי לא קיים קשר סיבתי בין ערכי הגלוקוז הגבוהים שהתגלו לאחר התאונה לבין התאונה. הוועדה הסבירה כי התובע סבל מעליה בערכי הגלוקוז בדם שנים רבות טרם התאונה, אם כי בערכים שלא דרשו טיפול תרופתי וכי ערכי הגלוקוז שהתגלו לאחר התאונה אינם אלא התפתחות טבעית צפויה של מחלת הסכרת שקיננה בגופו במשך שנים ארוכות.

17. אין בידי לקבל את טענת המערער שלפיה הוועדה לא התייחסה לכך שעובר לתאונה הוא לא נזקק לטיפול תרופתי. הוועדה התייחסה לנתון זה וציינה כי המערער סבל שנים רבות טרם התאונה מעליה בערכי הגלוקוז בדם בערכים שלא דרשו טיפול תרופתי. עם זאת, הוועדה קבעה כי היא סבורה שהעלייה בערכי הגלוקוז הינה חלק ממהלך טבעי וצפוי של החמרת מחלתו היסודית.
מדובר בסוגיה רפואית, אשר בית הדין, כאמור, אינו מתערב בה.

18. טענת המערער שלפיה היה על הוועדה לבחון את שאלת קיומו של קשר סיבתי בין התאונה לבין מחלת הסכרת עם מומחה לסכרת ולא עם מומחה בתחום הקרדיולוגיה, דינה להידחות.
אינני סבור כי הוועדה בהרכבה הנוכחי, הרכב אשר כלל מומחה בתחום הקרדיולוגיה והרפואה הפנימית (ד"ר בורשטיין משה), אינה מסוגלת לבחון האם קיים קשר סיבתי בין מחלת הסכרת לבין התאונה. מדובר בקביעות רפואיות אשר הינן, בין היתר, בתחום מומחיותו של מומחה בתחום הרפואה הפנימית.

19. מהמקובץ עולה כי אין מקום להתערב בהחלטתה הרפואית של הוועדה לפיה לא קיים קשר סיבתי רפואי בין מחלת הסכרת לבין התאונה.

20. לאור האמור לעיל, משלא עולה כל טעות משפטית מהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות.

21. משמדובר בערעור מתחום הביטחון הסוציאלי, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.

22. הערעור על פסק הדין הוא ברשות. בקשת רשות ערעור ניתן להגיש לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לצד המבקש.

ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ה, (15 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.