הדפסה

בנימין נ' רשקובן

בפני כב' השופטת איילת הוך-טל
התובעת
מירי בנימין ת.ז. XXXXXX867

נגד

הנתבע
רומן רשקובן ת.ז. XXXXXX896

פסק דין

א. רקע כללי
עסקינן בבקשה לביצוע שטר אשר הוגשה ביום 26.1.12 בלשכת ההוצל"פ במסגרת תיק מס'
02-XX633-12-4.
מדובר בשטר ע"ס 200,000 ₪ , זמן פרעון 1.1.12 שנמשך על ידי הנתבע לפקודת התובעת וחולל בחוסר פרעון (להלן – השיק).
הנתבע הגיש התנגדות לביצוע השיק אשר הוגשה באיחור.
בהחלטת כב' הרשם צ'יזיק מיום 20.9.12 התקבלו הן הבקשה להארכת המועד והן התנגדות הנתבע, והתביעה הועברה לדיון בסדר דין רגיל.
על מנת לבאר את גדר המחלוקת ומעמד הצדדים בה להלן תובא פריסה תמציתית של האירועים שאינם במחלוקת.
התובעת ובעלה, מר אלי בנימין (להלן – אלי), היו בעלי חברת מירית אהרון סלון כלות בע"מ, ח"פ 514345180 (להלן – החברה), באמצעותה ניהלו סלון כלות בשם "בואי כלה" במתחם אולמי פאר בעפולה (להלן – הסלון או העסק).
החברה הוקמה ביום 1.1.10.
ביום 30.11.10 נכרת הסכם (להלן – ההסכם) בו מכרו התובעת ואלי (להלן – המוכרים) את מניותיהם בחברה ללודמילה רשקובן ויקטרינה רשקובן-שיטוב (להלן – הקונות).
על פי תנאי ההסכם הועברו החברה, פעילותה והמלאי והציוד שבבעלותה לקונות תמורת השקעת בעלים בסך של 700,000 ₪, כאשר התשלום יבוצע כדלקמן:
200,000 ₪ יופקדו בחשבון החברה עד 1.1.11.
500,000 ₪ יופקדו במהלך 3 השנים 2011-2013 – בכל שנה לפחות 200,000 ₪ והיתרה, במהלך שנת 2013. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית שנתית בשיעור 10%.
כבטוחה לביצוע ההסכם נמסר השיק נשוא הליך זה, אשר נמשך על ידי הנתבע, הוא אביה של לודמילה רשקובן, לפקודת התובעת.
בהסכם, נאסר על הקונות להעביר את פעילות העסק לאחר אלא אם נתקבלה הסכמת המוכרים.
הוסכם כי התובעת תלווה את הקונות למשך תקופת חפיפה בת 12 חודש, במהלכה תקבל שכר חודשי של 10,000 ₪ נטו בתוספת נסיעות.
נקבע כי המוכרים רשאים לבטל את ההסכם בין אם יפרו הקונות התחייבותן שלא להעביר הזכות להפעלת העסק לצד ג' ובין אם יחל נגד הקונות הליך משפטי לרבות הליכי חדלות פרעון מכל סוג.
במידה ויבוטל ההסכם על ידי מי מהצדדים, ישלם המבטל קנס בסך 200,000 ₪ לצד השני וכן יעביר הבעלות בחברה לצד השני.
בהתאם לתנאי ההסכם, הועברו מניות החברה לקונות ביום 8.12.10.
הצדדים התנהלו על פי ההסכם במשך למעלה משנה, עד שביום 26.1.12 הוגש לביצוע השיק וביום 31.1.12 שלחה ב"כ הקונות הודעת ביטול ההסכם.
הקונות המשיכו להפעיל את הסלון באותו שם ובאותו מקום גם לאחר שליחת הודעת הביטול.
הקונות לא שילמו את יתרת התשלומים בהתאם לתנאי ההסכם, אלא שלטענתן הוטעו ורומו על ידי המוכרים, כאשר הוצג בפניהן מצג כוזב בעניין מצב החברה עובר לחתימת ההסכם ומשכך שילמו כספים רבים ביתר ושלא על פי המתחייב בהסכם.
התובעת סבורה כי הקונות הפרו את ההסכם עת קיבלו לרשותן את מניות החברה ואת הסלון, על כל הרכוש והמלאי שבו, ולא שילמו עבור כך את הסכומים המגיעים לפי תנאי הסכם הרכישה.

ב. תמצית טענות הצדדים
טענות התובעת
הקונות קיבלו את מניות החברה בתמורה להשקעה בסך 700,000 ₪ בקופת החברה.
סכום זה נועד להחזר הלוואת בעלים שהעניקו המוכרים לחברה.
בפועל, המוכרים השלימו ביצוע התחייבותם על פי ההסכם כאשר העבירו את מניות החברה ע"ש הקונות ומינו אותן כמנהלות החברה. מנגד, הקונות לא עמדו בחובת התשלום כאשר העבירו רק תשלום אחד בסך 200,000 ₪.
לקונות ניתנה גישה חופשית לקבלת נתוני החברה אצל רואה החשבון, מר שכטר. הוצגו בפניהן מלוא הנתונים הנחוצים על פי דין על ידי המוכרים. המשא ומתן נמשך זמן מה והוחלפו טיוטות הסכם, שאף תוקנו על ידי הקונות והנתבע, עד לחתימה הסופית. הקונות והנתבע בחרו שלא לבצע כל בדיקות מעבר לנתונים שקיבלו מהמוכרים, בחרו שלא להתייעץ עם אנשי מקצוע, כל זאת חרף היעדר כל ניסיון מקצועי מצדם בתחום זה. אין מקום להטיל רשלנות זו מצדם לפתחם של המוכרים.
על פי עדות רו"ח שכטר, עובר לכריתת ההסכם לא פנו הקונות אליו לקבלת נתונים חשבונאיים ולא בוצעה ספירת מלאי, כך שלא ניתן להעריך את השינויים במלאי בין סוף 2009 ועד לכריתת ההסכם. כמו כן עולה מעדותו כי כל משיכות המוכרים מהחברה מופיעות בדו"ח הנהלת החשבונות שהועבר לקונות לפני כריתת ההסכם.
הוכח כי המוכרים שילמו בעצמם חלק מן החובות עליהם מסתמכות הקונות בדרישתן לביטול ההסכם , כי הקונות שלטו בחשבון הבנק של החברה לאחר מכירת החברה וכי אכן הועבר לקונות ציוד כמופיע במאזן הבוחן. הנתבע לא הוכיח כי התובעת לא עמדה בחובתה ללוות את העסק בשנה שלאחר המכירה משלא הוגש תצהיר מטעם הקונות לעניין זה.
הודעת ביטול מצד הקונות נשלחה לאחר שנה וחודשיים מיום כריתת ההסכם, למרות שהקונות ידעו על קיום חובות לספק הבדים כ-13 ימים לאחר כריתת ההסכם. אי מסירת הודעת ביטול בתוך זמן סביר מיום שנודע לרוכשות על עילת הביטול הנטענת משמעה ויתור על זכות זו.
ביטול הסכם גורר גם חובת השבה. העובדה שהקונות לא טרחו להשיב את החברה או את המלאי העסקי שקיבלו לידי המוכרים מראה כי לא מדובר באמת בביטול העסקה אלא בניסיון להתחמק מתשלום על פי ההסכם.
הקונות ממשיכות להפעיל את העסק בשם "בואי כלה" במקום אחר ובאמצעות חברה חדשה.
גם אם הקונות נקשרו בהסכם מחמת טעות, אין זו אלא טעות בכדאיות העסקה אשר אינה מהווה עילה לביטולו.
הקונות קיבלו לידיהן עסק שהוערך בהסכם בשווי של 700,000 ₪, אותו הן מפעילות עד היום, כאשר מתוך התמורה החוזית שולם רק סך של 200,000 ₪. מדובר בניסיון לעשות עושר ולא במשפט כאשר הנתבע והקונות מבקשים שלא להשלים את התמורה החוזית מחד, אך להשאיר בידיהן את העסק, החברה והרכוש שהועבר להם באותה עסקה מאידך.
טענות הנתבע
מדובר בעסקה להעברת הסלון מהמוכרים לקונות בתמורה להשקעה של 700,000 בחברה, שנועדה לאפשר השבת הלוואת בעלים למוכרים.
לאחר ביצוע העסקה התברר כי שווי העסקה, שהתבסס על המצגים בדבר נכסי החברה והתחייבויותיה, לא היה נכון. הנכסים שהועברו בעסקה היו בשווי נמוך בהרבה מהמוצהר כאשר מנגד התגלו עוד ועוד חובות של החברה.
לכן הודיעו הקונות על ביטול העסקה כשנה לאחר כריתת ההסכם. בשלב זה, לאחר קיזוז כל התשלומים וההשקעות שבוצעו מטעם הקונות בחברה, לא נותר מקום להשבה.
המוכרים הציגו את השיק לביצוע בניסיון לעקוף את הטענות החוזיות שהעלו הקונות.
בדיעבד התברר כי החברה הנדונה הינה החברה השלישית באמצעותה פעלו המוכרים. הרווחיות אליה התייחסו בהצגת העסק לקונות נבעה מהון לא מדווח, כאשר החברה עצמה היתה בהפסדים.
החברה החלה פעילותה ביום 1.1.10 עת הועבר אליה מלאי מן החברה הקודמת שהפעילו המוכרים, חברת מלכת שבא, כאשר מנגד נרשמה הלוואת בעלים בסך 737,535 ₪. מדובר בהתעלמות ממסך ההתאגדות של החברה המעבירה, כאשר משמעות תשלום החזר ההלוואה למוכרים הינה סיכון לתשלום כפול, באם תגיע דרישה מטעם חב' מלכת שבא לתשלום עבור המלאי שהעבירה לחברה. מחומר הראיות עולה כי שווי המלאי והציוד נכון למועד ההסכם הגיע לסך של 480,000 ₪ לכל היותר.
המוכרים לא יידעו את הקונות על חובות נוספים שהיו לחברה – משיכת כספים בסך 158,035 ₪ מחשבון החברה בטרם תחילת פעילותה, חוב לספק הבדים בסך 116,952 ₪, חוב למע"מ בסך 67,567 ₪ ומשיכות של המוכרים בסך 87,000 ₪ לתשלום הוצאות אישיות של המוכרים בגין משכנתא, חשבונות שונים וכו'. יש לנכות סכומים אלו משווי העסקה.
המוכרים הציגו את הציוד שנמצא בסלון כציוד השייך לחברה כאשר ציוד החברה הוערך במאזן הבוחן בשווי 42,000 ₪. בדיעבד התברר כי הציוד בסלון היה שייך בכלל לבעל הנכס ולא לחברה. יש לנכות סכום זה משווי העסקה.
בתוך כחודש מיום כריתת ההסכם גדלה יתרת החוב בחשבון החברה בלמעלה מ-100,000 ₪ כאשר מנגד הוקטנה מסגרת האשראי של החברה, כך שהקונות נאלצו להפקיד בחשבון סך של 100,000 ₪. גם סכום זה יש להפחית ממחיר העסקה.
המוכרים קיבלו לידיהם את התשלום הראשון בסך 200,000 ₪ אך דיווחו רק על סכום של 125,000 ₪ כך שספרי החברה אינם מבטאים סך של 75,000 ₪ שהקונות השקיעו בה, מה שמקטין את היכולת למשוך רווחים מהחברה.
מועד הביטול (31.1.12) נבע מכך שהקונות הבינו את מצבה האמיתי של החברה רק עם פרסום המאזן של שנת 2010, אותו סיים רו"ח שכטר רק בסוף שנת 2011 (על פי עדותו).
מחיבור כל הנתונים שלעיל, יוצא כי הקונות שילמו סך של למעלה מ- 200,000 ₪ ביתר בגין העסקה ולכן יש לדחות את הבקשה לביצוע השטר נשוא הליך זה.

ג. מסכת הראיות
מטעם התובעת הוגשו תצהירי עדות ונחקרו התובעת בעצמה ובעלה, אלי.
מטעם הנתבע הוגש תצהיר עדות מטעמו וכן זומנו ונחקרו רו"ח יובל שכטר (רואה החשבון של החברה בזמנים הרלבנטיים), מר עידן לוי (ספק הבדים- מנהל חברת סקורניק איתן סוכנויות בע"מ) ומר שדו שלו (בעלים של בעל הנכס, אולמי פאר בראשית בעפולה).
בנוסף, הגיש הנתבע חוות דעת רואה חשבון דמיטרי זאיל אשר לא נדרש לחקירה נגדית.

ד. דיון והכרעה
בפנינו תביעה על פי שטר.
אין חולק כי שטר זה ניתן להבטחת התחייבויות הקונות על פי ההסכם.
עוד הובהר כי על אף ששם הנתבע אינו מופיע בהסכם הוא היה גורם פעיל במו"מ לכריתתו (ראו ס' 4-13 לתצהיר הנתבע, כאשר טענותיו למעורבותו במו"מ אינן מוכחשות בתצהיר התגובה של אלי).
מאחר שכך, הרי שהנתבע הינו צד קרוב לעסקת היסוד (להסכם), והוא יכול להעלות טענות על בסיס עסקת היסוד כנגד חבותו השטרית.
ראו לעניין זה דנ"א 258/98‏ צמח נ' שלשבסקי, פ''ד נה(4) 193, 196 (1998).
אשר על כן, לצורך בחינת חבות הנתבע על פי השיק הנדון, יש להתייחס לטענותיו בדבר העסקה העומדת בבסיס משיכתו.

ד.1. ההסכם בין הצדדים
על אף שעד עתה התייחסתי להסכם בין הצדדים, ידוע כי הצדדים כרתו לפחות שני הסכמים שהוגשו בתיק זה, ויש האומרים אף שלושה , ראו דברי הנתבע בדיון מיום 5.9.12 עמ' 1 ש' 25-26):
"ש. אני מציג לך הסכם, אתה מכיר אותו, אציין כי זה לא אותו הסכם. אתה מכיר את ההסכם?
ת. היו שלושה הסכמים, האחד לא דומה לשני, זה אחד מההסכמים."
יש לציין כי הטענה לקיומם של למעלה משני הסכמים לא חזרה על עצמה בתצהירו של הנתבע או במסגרת עדותו.
שני ההסכמים האמורים נושאים את אותו התאריך על אף ששני הצדדים מסכימים כי עברו מספר ימים בין חתימת האחד לבין חתימת השני.
ההבדל העיקרי בין ההסכמים הינו בזהות המוכר על פי ההסכם. ההסכם הראשון שנחתם (נספח ו' לתצהיר הנתבע) נוקב בחברה כ-"מוכרת" ואילו ההסכם השני נוקב בתובעת ובאלי כמוכרים.
התובעת ואלי טוענים בס' 13 לתצהיריהם כי הצורך בשינוי ההסכם הראשון שנחתם הינו בעובדה שבס' 4.1 לנוסח המקורי, לכאורה החברה מוכרת לקונות את מניותיה שלה בתמורה ל-700,000 ₪, דבר שאינו אפשרי שכן התובעת ואלי החזיקו במניות החברה באותו מועד. על כן, נחתם הנוסח השני של ההסכם (נספח ז' לתצהיר הנתבע) בו מופיעים התובעת ואלי כמוכרים.
בס' 4 לנוסח זה נקבע כי מניות החברה יועברו לקונות בתמורה לערכן הנקוב (1 ₪ על פי תדפיס פרטי החברה, נספח ז' לתצהיר התובעת). עוד נקבע, בס' 5.1 לנוסח השני כי הקונות מתחייבות להשקיע בחברה סך של 700,000 ₪, אשר על פי ס' 5.1.4 נועדה להחזיר לתובעת ולאלי את השקעת הבעלים שלה.
על אף ההבדלים המשפטיים בין שני ההסכמים שנחתמו על ידי הצדדים, עיקרה של העסקה נותר זהה בשניהם.
שני נוסחי ההסכם משמעם מכירת עסק, קרי הסלון, לקונות. בעסקה קיבלו הקונות את מלוא המניות המונפקות, שקודם לכן הוחזקו על ידי אלי והתובעת, לפי ערכן הנקוב (100 מניות לפי ערך נקוב 1 ₪ לכל מניה – נספח ז לתצהיר התובעת).
הקונות התחייבו לשלם סך של 700,000 ₪ בגין הסלון. בשני נוסחי ההסכם התשלום אמור היה לעבור לקופת החברה ולא ישירות לתובעת ולאלי.
ניתן לקבוע כי על אף ההפרדה, לכאורה, בין העברת המניות לבין התמורה בגין רכישת הסלון מדובר בעסקה אחת, כאשר התמורה בסך 700,000 ₪ כוללת את רכישת הסלון כעסק על כל מרכיביו, לרבות רכישת החברה (ראו סעיף 3.2 להסכם).
בהמשך להסכם, נערך פרוטוקול אסיפת בעלי מניות החברה מיום 30.11.10 (נספח יא' לתצהיר הנתבע) בו הוחלט על העברת מניות התובעת ואלי לקונות, החלפת הדירקטורים בחברה (הקונות מונו במקום התובעת ואלי) ומינוי הקונות כמורשות חתימה בשם החברה, אגב הקביעה כי לאלי ולתובעת אין זכות חתימה בשם החברה.

ד.2 אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה
השמירה על הפרדה בין חברה לבין בעלי מניותיה עקרון יסוד הוא בדיני החברות. אולם במקרים רבים עדים אנו למצבים בהם בעלי מניות עושים שימוש בחברות תוך התעלמות ממסך ההתאגדות.
נראה כי מצב כזה קיים גם כאן, כאשר התובעת ואלי נהגו לנהל עסקיהם באמצעות חברות, תוך ערבוב בין זכויות וחובות אישיות שלהם לבין זכויות וחובות של החברות שהפעילו.
זאת ניתן ללמוד ממערכת ההסכמים שנזכרה לעיל. כך, בנוסח הראשון להסכם, שימשה החברה כמוכרת, כאשר התמורה החוזית צריכה היתה להיכנס לחשבונה. אולם ברור מנוסח ההסכם השני ומטענות הצדדים בתיק זה, כי התובעת ואלי ביקשו לקבל את התמורה החוזית לידיהם ולא להשאירה בחברה. אלי גם אישר כי הסך אותו שילמו הקונות על פי הסכם עבר לחשבונו הפרט. ראו את עדותו של אלי בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 9 בש' 4-7:
"ש. כשקיבלתם את ה-200,000 ₪ התשלום הראשון לאיזה חשבון הוא שולם?
ת. נמשכו לטובת הלוואת הבעלים.
ש. לחשבון של מי זה הלך?
ת. לחשבון הפרטי שלי.
ש. אתה לא יודע להסביר כיצד מתוך 200,000 ₪ תשלום, אתמול סיפר לנו מר שכטר שאליו רק הגיעו דיווחים של 2 תשלומים של 65,000 ₪ ו-60,000 ₪?
ת. ה-200,000 ₪ שולמו בשיק אחד."
עוד ניתן ללמוד על התעלמות ממסך ההתאגדות בעובדה שהלוואת הבעלים אליה מתייחסים התובעת ואלי בנוסח ההסכם השני אינה נובעת ממזומנים שהופקדו בחברה, אלא ממלאי שהועבר לחברה מחברה אחרת שבבעלותם, שהפסיקה פעילותה. ראו את עדותו של אלי בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 9 בש' 1-3:
"ש. אני מפנה להסכם סעיף 5.1, אני אומר לך שבחב' מירית אהרון מעולם לא בצעתם השקעת בעלים לא של הסכום הזה ולא כל סכום אחר מה תגיד?
ת. כל הציוד כל מה שניידנו מהחברה הקודמת יש לה ערך כספי כלשהו."
כלומר, אם נסתכל על המהות האמיתית של העסקה בין הצדדים, ולא על הכסות המשפטית שהולבשה עליה, הרי שברור כי התובעת ואלי התכוונו כי תמורת העסקה תועבר לכיסם ולא לחברה, כך גם נעשה בתשלום הראשון על פי ההסכם, שהועבר ישירות לחשבונם הפרטי, כאשר בספרי החברה נרשם התשלום רק באופן חלקי, למרות שלכאורה כל התשלום היה צריך להיות מופקד תחילה בקופת החברה או לכל הפחות להירשם בספריה במלואו.
הערבוב שבין התובעת ובעלה לבין החברות שבאמצעותן הפעילו את עסקיהם פוגעת בקונות. ברור כי אותה הלוואת בעלים, שהחזרה מומן בהסכם מן התמורה החוזית, נבע ממלאי וציוד שהועבר לחברה מן החברה הקודמת אותה הפעילו התובעת ואלי, חברת מלכת שבא.
על כן, טוען הנתבע כי יכול ובמועד הפירוק של מלכת שבא (שעל פי הראיות שעלו כאן, המועד טרם הגיע) עשויה להיות מוגשת תביעה כנגד החברה בגין המלאי שהועבר אליה ושככל הנראה החברה לא שילמה תמורתו לחברת מלכת שבא. תביעה כנגד החברה יכולה לסכן את הקונות בהרמת מסך והגשת תביעות אישיות כנגדן.
אף אם יש צדק מסוים בחששות שמביע הנתבע, חשש זה לכפל תשלום בעתיד ובהתקיים נסיבות מסוימות, אינו רלוונטי לתביעה זו. טענת הנתבע, כטענת הגנה, לפיה יידרש לכפל תשלום בעתיד אם וכאשר תיקלע חברת מלכת שבא להליך פירוק אינה יכולה לעמוד לו כטענת הגנה מפני עסקת רכישת הסלון. אין בה לשנות דבר מנתוני היסוד שעמדו ביסוד העסקה ואף לא טעם לכך שלא עמד בתשלום על פיה. לפיכך, ככל שחשש זה יתממש, יכול ויידרש הנתבע להתמודד עימו במסגרת הליך אחר, ככל שיתנהל וטענותיו יישמרו ויעמדו לו שם.

ד.3 התשלום שהועבר על חשבון התמורה החוזית
אין מחלוקת כי הקונות שילמו לתובעת ולאלי את התשלום הראשון על פי ההסכם בסך של 200,000 ₪ (ס' 4.1.1 בנוסח הראשון וס' 5.1.1 בנוסח השני) וכי תשלום זה עבר לידי התובעת ואלי ולא לידי החברה (ס' 14 לתצהירי התובעת ואלי).
מעבר לתשלום האמור, לא שילמו הקונות סכומים נוספים במישרין לאלי או לתובעת.
על כן, טענת התובעת היא כי הקונות נותרו חייבות סך של 500,000 ₪ לפחות מתוך התמורה החוזית, ולכן הינה זכאית להיפרע מן השטר.
הנתבע מתקומם כנגד שני עניינים –
האחד - מצגי השווא שיצרו התובעת ובעלה עובר לחתימת ההסכם בדבר שוויה הריאלי של החברה, אשר על פיהם חתמו הקונות על עסקת רכישה בסך 700,000 ₪, ובדיעבד התברר כי שוויה האמיתי של החברה אינו עולה על 480,000 ₪ (סעיף 67 לסיכומי הנתבע).
השני –בפועל שילמו הקונות כספים ביתר, מעבר לסך של 200,000 ₪ אך זאת לא ישירות לתובעת אלא לצדדים שלישיים, כפועל יוצא מהטעיה שיצרו התובעת ובעלה. סכומים אלה עולים על הסך של 484,000 ₪ לדידם (סעיף 66 לסיכומי טענות הנתבע).
יש לבחון את טענות הנתבע כסדרן.
ד.3.א שווי החברה
לטענת הנתבע התמורה החוזית בסך 700,000 ₪ נקבעה על סמך מצגים שיצרו התובעת ואלי בדבר שווי החברה, רווחיותה והרכוש בו היא מחזיקה. לעניין זה הסתמכו על מסמכים שהעביר להם אלי.
הנתבע למעשה מבקש התערבות בית המשפט בהסכמה החוזית בין הצדדים, אגב קביעה כי לנוכח הנתונים שהתבררו, הרי שווי מניות התובעת ואלי תומחר ביתר ומשום כך, נשאו הקונות זה מכבר בתשלום מלוא השווי הריאלי של המניות ואף מעבר לכך.
אציין כבר עתה כי לא מצאתי מקום להתערבות בהסכמה החוזית בין הצדדים בין משום שהטענות לשווי הנטען לא הוכחו ובין משום שאין מקום להתערבות מעין זו בשים לב לדוקטרינה המצדדת בקיום חוזים כלשונם.
להלן ייבחנו טענות הנתבע בנוגע לשווי החברה בשים לב לנכסיה ולחובותיה נכון למועד ההסכם.
בחינת שווי הנכסים
הציוד בסלון - טוען הנתבע כי במסמכים שהציג להם אלי, הציוד (הרכוש הקבוע) בסלון הוערך בשווי 42,000 ₪. הנתבע מפנה לנספח י"ח בו מופיע דו"ח רווח והפסד שכותרתו "מאזן בוחן" וכן דו"ח ריכוז מלאי 2010 (אשר לא ברור מי ערך אותו). במאזן הבוחן מופיעה הערכה של הציוד בסך 42,000 ₪. יש לציין כי בשורה שמתחת מופיעה הערכה של "ריהוט" בסך 50,000 ₪.
בדוחותיה הכספיים של החברה (נספח י"ט לתצהיר הנתבע), מוערכים הציוד והריהוט לסלון בסך 57,522 ₪ (עלות בניכוי פחת).
רו"ח זאיל בחוות דעתו (נספח כ' לתצהיר הנתבע) מסביר כי, קיימת בעייתיות באופן הרישום שכן לא הוצג כל פירוט לציוד האמור בדוחות הכספיים, בניגוד לדרישת כללי החשבונאות המקובלת (ראו עמוד 6 ס' 4 לחוות הדעת).
לטענת הנתבע, למעשה לחברה לא היה ציוד כלשהו בסלון, שכן כל הציוד היה שייך לבעלי המקום, כפי העולה מהסכם השכירות בין בעל הנכס לחברה מיום 21.12.09 (נספח ח לתצהיר הנתבע- סעיף 6ה). בעלי הנכס הפעילו בעצמם סלון כלות לפני שהתובעת ואלי לקחו על עצמם את ניהולו בשנת 2005. לעניין זה מסתמך הנתבע בעיקר על עדותו של מר שדו שלו, בעלי הנכס ואולם הארועים במקום, בפרוט' הדיון מיום 9.10.13, בעמ' 17 ש' 5-15:
"ש. זאת אומרת שמשפ' בנימין באו למקום עם חברה שלהם הכל היה מוכן מבחינת רהוט, ציוד מקום עבודה, תפאורה ועיצוב?
ת. נכון.
...
ש. האם זה נכון או לא נכון שקיבלת את המקום בחזרה ראית שדרוגים מבחינת ציוד, רהוט, שיפוץ?
ת. לא שודרג דבר חוץ מצבע."
יחד עם זאת, הנתבע מתעלם מדברים שאמר מר שלו בחקירתו הנגדית. ראו עמ' 19 לאותו פרוט' בש' 4-14:
"ש. מכונות לפן של תסרוקות של אישה וכל הציוד שקשור בזה היה שלך?
ת. לא היה שלי והוא גם לא נשאר בסלון.
ש. זה נלקח כשהם עזבו את הסלון?
ת. כן.
ש. למשל שולחנות ניידים וכסאות גם נלקחו?
ת. שולחנות וכסאות שהם שלי נשארו במקום, מה שלא היה שלי לא נשאר. לי יש ארונות ובמות ומסכי מחשב ומחשב ומזגנים ומכונות תפירה אוברלוקים. היו עוד מכונות תפירה שנקנו לא שלי והם לקחו איתם. לי היו כ-4 מכונות תפירה.
ש. לשאלת בית המשפט כשעזבו את המקום לפני כ-4 מקום אתה באת לראות ואמרת זה תשאירו?
ת. כן."
עדותו של מר שלו סותרת את טענת הנתבע לעניין הציוד. הנתבע טען כי התברר לו ולקונות כי כל הציוד בסלון היה של משכיר הנכס, אולם מעדותו של מר שלו עולה כי על אף שלטענתו עיקר הציוד בסלון היה שלו, היה בסלון ציוד נוסף, שלא היה שלו, אשר נלקח על ידי הקונות כאשר עזבו את הנכס.
ראו גם את עדותו של אלי באותו עניין, בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 11 ש' 10-19:
"ש. אני רואה בנספח י"ח רהוט ב-50,000 ₪ ולא מדוח שנתי ולא מעדות בעל האולם אני מבין שלא היה שום רהוט בסכום הזה ששייך לכם?
ת. ב-170 מטר של סלון כלון אתה באמת חושב שלא היה רהוט?
ש. היה אבל הוא לא היה שלך?
ת. ציוד מספרה, מחלקת גברים
ש. מחלקת גברים זה חליפות?
ת. סלון כלות זה הפירוט של כל מה שיש בפנים כולל מח' גברים, כולל הכל. תמחרתי 50,000 ₪ את מה שהיה שלי. לא ראיתי פירוט של בעל האולם לגבי הציוד שלו. כשאתם עזבתם את המקום מה לקחתם משם? מכונות תפירה, ציוד מספרה כל מה שהיה הם לקחו.אני העברתי את הציוד מחיפה לעפולה איפה כל הציוד הזה?"
משהוכח כי לחברה היה ציוד מסוים משלה, שככל הנראה נלקח מן הנכס כאשר עזבו אותו הקונות, הרי שאין מקום לפקפק בשווי הרכוש אשר הוצג בדו"חות החברה, כאשר הנתבע לא הביא כל ראיה לסתור. כאמור, כל שטען הנתבע הוא כי לחברה לא היה ציוד קבוע כלשהו וטענה זו התבררה כשגויה.
לפיכך, יש לדחות טענת הנתבע לפיה לא נמכר לו ציוד של החברה על פי ההסכם ויש לקבל טענת התובעת לפיה ציוד החברה מוערך בסך 57,522 ₪ נכון ליום 31.12.10.
שווי המלאי - הנתבע טוען לחברה היה מלאי נכבד שעל יסודו תימחר אלי את שווי מניותיו למכירה, אולם בדיעבד התברר כי שווי המלאי נמוך משמעותית מהסכום המוערך מלכתחילה באופן המכרסם בשווי הרכישה על פי תנאי ההסכם.
רו"ח זאיל, בס' 3 לחוות דעתו, מציין כי קיימות שתי פקודות יומן המתייחסות למלאי – פק' מס' 2074 הנושאת תאריך 1.1.10 שנרשמה כ-"העברת מלאי" בסך 737,535 ₪ ופק' מס' 2145 הנושאת תאריך 31.12.10, היא הפקודה היחידה בכרטיס המלאי של אותה שנה, שם נרשם מלאי בסך 429,035 ₪, אשר מהווה את מלאי הסגירה לפי הדוחות הכספיים.
בביאור 1 ג' לדוחות הכספיים (נספח י"ט לתצהיר הנתבע) המתייחס למלאי נקבע כך:
"מלאי החברה הוערך ע"י מנהלי החברה לפי שיטת פיפ"ו ועל פי עלות או שווי שוק כנמוך. במהלך 2010 הפסיקה החברה להפעיל את סניף קרית חיים והמלאי המיותר והבלוי נזרק."
על כך טוען הנתבע כי גם כאן מדובר בהפחתה לא ראויה המפחיתה את שווי החברה.
דין טענות הנתבע בהקשר זה להידחות.
אכן, נראה כי במהלך שנת 2010 היתה הפחתת מלאי של כ-300,000 ₪ אולם אין בכך פסול.
האם הקונות הסתמכו על קיומו של מלאי בשווי 737,535 ₪ בקביעת התמורה החוזית? הדבר אינו מתיישב עם טענות הנתבע שלא הועבר לקונות מידע בנוגע למלאי הנמצא בסלון (ס' 8 לתצהיר הנתבע) וגם לא עם העובדה שאין מחלוקת כי לא ביצע בדיקת מלאי בעצמו עובר לרכישה (פרוטוקול מיום 10.10.13 עמ' 15 שורה 27).
הנתבע מסתמך על עדותו של אלי בדיון מיום 10.10.13, שטען כי העמיד את התמורה החוזית ע"ס 700,000 ₪ על בסיס הבדים והציוד (עמ' 11 לפרוט' בש' 5-6).
מכאן ובדיעבד מבקש הנתבע להסיק כי אלי הטעה אותו בדבר שווי המלאי שנמצא בחברה עובר לחתימת ההסכם.
אין ממש בטענות אלו.
ראשית, הנתבע עצמו מודה כי מחיר המכירה המקורי שהוצע לו על ידי אלי עמד על 600,000 ₪ (ס' 5 לתצהיר הנתבע ודבריו בפרוטוקול מיום 10.10.13 עמ' 14 שורה 29 ).
הנה כי כן, אין מחלוקת כי סכום המכירה הראשוני שהוצע לנתבע דווקא תואם, בקרוב, את שווי החברה, אם נלך לגישתו כי שווי זה תומחר על יסוד מלאי וציוד בלבד.
אין מחלוקת, גם לדידו של הנתבע, כי סכום הרכישה עלה מכיוון שלא התאפשר לקונות לגייס סכום זה במזומן. הקונות נדרשו לשלם 100,000 ₪ נוספים לעסקה ככל הנראה גם על מנת לכמת את פריסת התשלומים בגינה.
שנית, יש לקבל את האמור בדו"חות הכספיים לעניין שווי המלאי בחברה נכון ליום 31.12.10 כמשקף את שווי המלאי במועד חתימת ההסכם, שכן פער הזמנים מצומצם למדי ויש להניח כי לא חל שינוי מהותי במלאי החברה ממועד חתימת ההסכם ביום 30.11.10 ועד לביצוע ספירת המלאי ביום 31.12.10.
בהקשר זה יוער כי ברור ממוצג ת/1 כי ספירת המלאי שבוצעה בסוף שנת 2010 עליה מתבססים הדוחות הכספיים בוצעה על ידי הקונות. לכן, אם טוען הנתבע כי להפרשים הנטענים במלאי יש משמעות כה רבה בקביעת שווי החברה והתמורה החוזית, לא ברור מדוע לא נשלחה הודעת הביטול כבר בשלב זה.
לא ניתן לקבל טענת הנתבע המועלית בדיעבד לפיה שווי המלאי בתחילת פעילותה של החברה זהה לשוויו ביום שנמכרה ומכאן לקבוע כי שווי החברה תומחר ביתר. אין כל היגיון בטענה זו בפרט שמלכתחילה לא יכולות הקונות לטעון כי הסתמכו על שווי המלאי המקורי בשים לב לנימוקים דלעיל.
לכן, יש לדחות טענות הנתבע במישור המלאי ולקבוע כי שווי המלאי למועד הרכישה עמד על סך 429,035 ₪ כמבואר בעמ' 3 לדוח הכספי.
משעה שנקבע כי שווי הציוד והמלאי ביום המכירה עמדו על 486,557 ₪ האם מכאן ניתן להסיק כי זהו שווי העסקה? לטעמי, על כך יש להשיב בשלילה.
שווי כלכלי של עסקה ומוניטין החברה
יש לבחון שני היבטים נוספים לעניין העסקה אשר בהם יש כדי להמחיש את הבעייתיות שבטענות הנתבע כיום.
הראשון - לטענת הנתבע , אלי יצר בפניו מצג כי לחברה מחזור עסקי של כ-2.2 מליון ש"ח מתוכם רווחים בשיעור 60% (ס' 7 לתצהיר הנתבע). תגובתו של אלי לטענה זו היא כי אכן הצהיר על מחזור כאמור, אולם טען כי מדובר על רווח (לפני מס) בשיעור 30%-40% (ס' 4 לתצהיר המשלים מטעם א לי). על פי הערכתו הזהירה של אלי, מדובר ברווח שנתי של למעלה מ-660,000 ₪ (לפני מס) ואילו לפי ההערכה שמוסר הנתבע בתצהירו מדובר ברווח שנתי של כ-1.3 מליון ש"ח.
כלומר, אם נלך לשיטת הנתבע, הקונות קיבלו הצעה לרכישת הסלון ב-600,000 ₪ (לתשלום מידי) ורכשו את הסלון בסך של 700,000 ₪ בפריסה ל-3 שנים, כאשר לטענתם סכום זה נקבע על בסיס של מלאי בשווי 737,535 ₪ (קרי למעלה מסכום הרכישה) ורווח שנתי צפוי של למעלה מ-660,000 ₪. מדובר בעסקה נעדרת הגיון כלכלי לדידם של המוכרים.
השני - שווי של עסק פעיל אינו מורכב אך ורק משווי נכסיו הפיסיים. עסק פעיל צובר לו במהלך השנים נכסים בלתי מוחשיים כגון שם מסחרי ומוניטין. ראו לעניין זה ע"א 5321/98 אינווסט אימפקס בע"מ נ' פקיד שומה תל-אביב, פ"ד נח(2) 241, 248-250 (2003 וע"מ (מח'-ת"א) 36620-12-09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים (פורסם במסים, 20.2.13) (להלן – עניין כלל), בס' 30-31.
אין לקבל אם כן את טענת הנתבע כאילו יש להעמיד את שווי החברה על בסיס רכושה הפיסי בלבד. מה גם שעל פי טענת הנתבע, הקונות הסתמכו על הבטחה לרווחים שנתיים של כ-1.3 מליון ש"ח, מה שצריך לקבל ביטוי בשווי מוניטין העסק (ראו בציטוט הנ"ל מעניין כלל ובע"א 5321/98 הנ"ל בעמ' 254-255). לשום ההסכם אף היא אינה מייחסת את המכירה ל"ציוד ומלאי" בלבד אלא נוקטת בלשון "החברה, הפעילות(כלות), המלאי והציוד" (סעיף 3.2 להסכם).
לכן, שעה שנקבע כי שווי הציוד והמלאי עמדו בשעתו על סך כ 486,557 ₪, יש להוסיף לכך את שווי המוניטין, אשר לא הוכח על ידי מי מהצדדים, ולקבוע כי שווי העסקה בסך 700,000 ₪ תואם את היקף כלל נכסיה בנסיבות.

ד.3. ב בחינת היקף החובות והתשלומים שביצע הנתבע על חשבון התמורה החוזית
החוב לספק הבדים –
הנתבע טוען בס' 22 ו-25א לתצהירו כי בעת העברת החברה לקונות היה לה חוב בסך 100,000₪ לספק הבדים אותו שילמו הקונות. לטענת התובעת בס' 10(א) לתצהירה, חובות אלו היו ידועים לקונות עוד בטרם כריתת ההסכם, שכן הקונות קיבלו את כל התיעוד הנוגע להתנהלות מול ספק הבדים וכי התובעת ואלי הציגו אותן לספקים, כך שהחוב היה ידוע להן.
טענות התובעת ואלי בנוגע להכרות שערכו לקונות עם ספק הבדים הוכחו כלא נכונות בעדותו של מר עידן לוי, מטעם ספק הבדים, בדיון מיום 9.10.13 בעמ' 14 ש' 1-4:
"...ביום מסוים אני לא זוכר את התאריך קיבלתי התראה מהמערכת בקרת אשראי שלנו כמו BDI שהמניות של חב' מירית אהרון עברו לשני שמות אחרים שזה לודה וקטי ובאותו יום אלי הגיע אלי לעסק שאלתי אותו מה קרה, אציין בהערת אגב, שאלי ואני עבדנו על בסיס אמון, אלי היה מגיע אחת לכמה חודשים לסגור חשבון. סמכתי עליו ב-100% והוא מגיע אחת ל-4 חודשים לשלם ובאופן שוטף לקבל סחורה. באותו יום שאלתי את אלי מה הסיפור. הוא אמר לי שהוא התכוון בכל מקרה לבוא והוא הציג לי את לודה וקטי, הוא הגיע איתם למיטב זכרוני, הוא הציג אותם בתור השותפות החדשות שלו..."
כלומר, הקונות הוצגו לספק הבדים רק לאחר כריתת ההסכם ולא מוקדם יותר, כטענת התובעת ואלי. מה נפקות הסתירה בעדויות? לטעמי, נפקות הסתירה מינורית ביחס לתוצאה.
בדו"ח שהוצג לקונות לפני כריתת ההסכם (נספח א' לתצהיר הנתבע) נרשמה הוצאה בסך 175,933.25 ₪ בגין "קניות". על כך טוען הנתבע כי היה על התובעת להוכיח פירוט של מה כוללת הוצאה זו ומשלא הוכיחה כאמור, הרי שלא הוכיחה כי החוב לספק הבדים נכלל בדיווח זה ולכן יש לנכותו מסכום הרכישה.
איני מקבלת את טענת הנתבע לעניין זה. מן הדו"ח שנמסר לקונות בטרם הרכישה עולה כי לחברה היו הוצאות בגין "קניות". ברגיל, המשמעות של המושג "קניות" בדו"ח רווח והפסד הינה רכישות של מלאי או חומרי גלם.
סכום החוב לספק הבדים נמוך מסך ההוצאות בגין קניות הנקוב בדו"ח. לו היה החוב האמור גבוה מסכום ההתחייבויות שהוצג לקונות בטרם הרכישה, היתה לקונות טענה טובה בדבר הטעיה במצבת החובות והזכויות של החברה. הקונות יכולות היו לבדוק את ההתחייבויות, לבקש פרטים, אך הדבר לא נעשה. ראו לעניין זה את עדותו של עידן לוי בפרוט' הדיון מיום 9.10.13 בעמ' 15 ש' 13-20:
"ש. אמרת קודם שבאותו יום קיבלת אור אדום מחב' דן אנד ברד סטריט על העברת המניות אמרת לנו שבאותו הופיע אצלך אלי יחד עם משפ' רשקובן ואמרת שגם נתן לך שיקים, תגיד לי אם זה נכון?
ת. נכון.
ש. משפח' רשקובן לא שאלו אותך משהו למה נותנים שיקים?
ת. זה היו שיקים על חשבון החובות של מירית אהרון לגבי החברה שלי.
ש. לא גילו עניין?
ת. נראה לי שזה ברור"
כמו כן, הנתבע לא טען כי סך החובות שהיו לחברה לספקיה עם העברתה היו גבוהים מהסכום הנקוב בסעיף "קניות" בדו"ח שהוצג לקונות עובר לרכישה. הטענה ביחס לחוב גבוה מהנחזה הועלתה ביחס לספק הבדים בלבד.
מאחר שסכום החוב לספק הבדים נמוך מסכום ההתחייבויות המופיעות בדו"ח, אין מקום להפחית חוב זה מן התמורה החוזית.
החוב לרשויות המס –
בס' 17 לתצהיר הנתבע מתייחס הנתבע לחיוב מע"מ בסך 50,000 ₪, בתוספת קנסות פיגורים, שהגיע בשלב כלשהו לאחר קבלת הסלון לידיהם.
בס' 6 לחוות דעתו קובע רו"ח זאיל כי על פי כרטיס המע"מ של החברה, במועד כריתת ההסכם היא היתה ביתרת זכות בסך 12,703 ₪ מול מע"מ ואילו ביום 31.12.10 מופיעה בכרטיס יתרה של חוב למע"מ בסך 54,864 ₪. מדובר בהפרש של 67,567 ₪ הנובע מעסקאות בסך 435,181 ₪ שנרשמו בתאריך ערך 31.12.10 .
לטענת רו"ח זאיל הדבר מעלה חשד כי מדובר ברישום בתאריך ערך פיקטיבי.
רו"ח שכטר אישר כי רישום העסקאות בסוף השנה כללו הכנסות הנוגעות לפעילות במשך כל השנה. ראו פרוט' הדיון מיום 9.10.13 בעמ' 6 ש' 22-26:
"ש. זאת אומרת שמנהלת החשבונות או אתה יכול לדעת כיצד קרה שבמשך שנת 2010 כמעט ולא היו תשלומי מע"מ ואילו באוקטובר ונובמבר 2010 היו דיווחים מאד מסיבים של לדעתי 90% מהפעילות השנתית?
ת. לא בדקתי את האחוזים אבל זה נכון, בדיווחים הדו חודשיים של ספטמבר אוקטובר ונובמבר דצמבר דווחו הכנסות גבוהות ששייכות למעשה לכל השנה."
מן הראיות בתיק עולה כי לא הועבר לקונות מידע על החיוב הצפוי במע"מ. גם בס' 10 לתצהיר התגובה של אלי, בו הוא מתייחס לטענה בדבר חוב המע"מ, טוען אלי כי יש להפחית סכום זה מסכום הרכישה.
מאחר והנתבע הרים את הנטל בדבר היות סכום זה חיוב הנובע, בחלקו הארי, מן התקופה בה החזיקו התובעת ואלי בסלון ומנגד התובעת לא הראתה פירוט המייחס את החוב , ולו באופן חלקי, לתקופה שלאחר העברת הסלון, הרי שיש לזקוף לזכות הנתבע את כל סכום ההפרש האמור בסך 67,567 ₪ ולהפחיתו מן התמורה החוזית.
יוער כי לא הוצג אישור בגין תשלום החובות האמורים למע"מ וגם רו"ח זאיל מציין כי לא הוצגו בפניו אישורי תשלום. אולם, מאחר ומדובר בחובות הרשומים על שם החברה, כאשר החברה עברה לידי הקונות, הרי שממילא החיוב חל על החברה ועליהן ולא על התובעת ואלי.
החוב בגין החשבון בבנק לאומי –
הנתבע טוען בס' 25ה-ו לתצהירו כי לאחר כריתת ההסכם שילמו התובעת ואלי מחשבון החברה סך של 87,000 ₪ בגין הוצאות אישיות שלהם ועוד סך של 50,000 ₪ בגין משכורת של עובדיהם.
על כך משיב אלי (סעיף 18 לתצהיר המשלים), כי מכיוון שהקונות לא יכולות היו לפתוח חשבון בנק לחברה, התבקשו התובעת ואלי להמשיך ולהפעיל את החשבון בלאומי לטובת תשלום הוצאות החברה כאשר סוכם בין הצדדים כי התחשבנות לגבי תשלומים פרטיים שיצאו מחשבון זה תתבצע מיד לאחר שהקונות יפתחו חשבון נפרד.
על פי פרוטוקול אסיפת בעלי מניות החברה מיום 7.12.10 (נספח יב' לתצהיר הנתבע ונספח ט' לתצהיר התובעת) נקבע כי החברה תעשה שימוש בחשבון הבנק שנוהל על ידי התובעת ואלי בסניף בנק לאומי בקרית חיים עד לסגירתו, לא יאוחר מיום 31.12.11, כאשר הקונות לקחו על עצמן את האחריות להתחייבויות עתידיות בחשבון גם לאחר סגירתו. הנתבע בעצמו חתום על פרוטוקול זה.
ההסבר שניתן לפעולה זו נעוץ בעובדה שהקונות לא יכלו לפתוח חשבון בנק ולכן נאלצו לעשות שימוש בחשבון שזכויות החתימה בו היו של התובעת ואלי (ס' 10(ג) לתצהירי התובעת ואלי, ס' 11,18 לתצהיר התגובה של אלי).
לעניין משכורות העובדים, טענה זו לא נטענה בסיכום טענות הנתבע ועל כן יש לראותה כטענה שנזנחה. למעלה מן הצורך ייאמר כי בס' 19 לתצהיר התגובה של אלי נטען כי העובדים האמורים הינם עובדי החברה, כך שמדובר בתשלומים שאלי והתובעת ביצעו עבור החברה ולא נראה כי יש בעיה עם תשלומים אלו. הנתבע אישר כי לפחות חלק מן ההוצאות העסקיות של הסלון, לרבות משכורת התובעת, שולמו מתוך חשבון הבנק.
ראו פרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 18 ש' 22 – עמ' 19 ש' 6 ואילך:
"ש. מהחשבון הזה שולמו דמי שכירות, המשכורות של העובדים, תשלום עבור שירותי טלוויזיה בסלון, מה עוד שולם מהחשבון הזה?
ת. נכון ששילמו משם דמי שכירות, משכורות, טלוויזיה לא שלנו. בהתחלה שיקים של ספקים שהיו דחויים והגיעו אחר כך, דלק לרכב של מירה אני לא זוכר. מירה קיבלה במשכורת דמי נסיעה.
ש. האם אתה ידעת על התשלומים, מי משלם שכירות על העסק?
ת. שכירות ידעתי שזה משולם משם, משכורות אלי שילם בחודש נובמבר בעצמו, בדצמבר שילמנו אנחנו.
ש. מאיפה שולמו המשכורות של מירי?
ת. המשכורות של מירי המשיכו להשתלם מבנק לאומי.
ש. איך שילמת לעובדים?
ת. מזומן."
ברור כי מחשבון הבנק האמור שולמו הוצאות עסקיות של הסלון גם לאחר העברתו לקונות. לכן, תשלום המשכורות אליו התייחס הנתבע, הינו ככל הנראה תשלום משכורות לעובדי הסלון. כך שאין להפחית את הסכום האמור מן החוב של הקונות.
לעניין הוצאותיהם האישיות של התובעת ואלי, נטען בס' 18 לתצהיר התגובה מטעם אלי, כי אכן הוצאו מחשבון החברה תשלומים פרטיים שלו ושל התובעת בגינם היה עליהם להתחשבן עם הקונות, אולם ההתחשבנות האמורה לא בוצעה.
קיומן של הוצאות אישיות של התובעת ואלי הוכחו גם בעדותו של רו"ח שכטר בפרוט' הדיון מיום 9.10.13 בעמ' 8 ש' 19 – עמ' 9 ש' 4 ואילך.
מאחר שאלי לא הכחיש את הסכום הנטען לגבי הוצאות אישיות שלו ושל התובעת ששולמו מחשבון החברה לאחר העברתה לקונות, יש לראות את הסכום כסכום מוכח ולהפחית מיתרת סכום הרכישה סך של 87,000 ₪.
מנגד, יש לציין כי התובעת ואלי נשאו בתשלום בסך 107,000 ₪ ביום 12.1.12 על מנת לאפס את יתרת החובה בחשבון הבנק האמור לשם סגירתו. ראו לעניין זה בס' 10(ג) לתצהירי התובעת ואלי ונספחים י'-יא. כן ראו את עדות הנתבע בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 19 בש' 15-17: "ש. האם אתה יכול לאשר שאת סגירת הפעילות בחשבון החברה בבנק לאומי סגר אלי על ידי זה שהוא העביר 107,000 ש"ח?
ת. כן."
בנסיבות אלה, הגם שיש לקבל טענת הקונות כי מחשבון הבנק ביצעו המוכרים משיכות פרטיות, אין מחלוקת כי בסופו של יום הוזרמו כספי המוכרים לסגירתו. לכן אין לנכות סכום זה מהתמורה החוזית.
עניין נוסף הנוגע לחשבון הבנק האמור הינו תשלום בסך 100,000 ₪ אותו שילמו הקונות ביום 5.1.11 בגין צמצום האשראי בחשבון הבנק. ראו ס' 19-20 לתצהיר הנתבע ועדות אלי בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 12 ש' 15-21:
"ש. תאשר לי שהקונות נאלצו להכניס מכיסם סך של 100,000 ₪ לחשבון בנק לאומי כמה חודשים אחרי שנכנסו?
ת. אני חולק על זה, אני אגיד לך באיזה מעמד זה נעשה, האשראי של חשבון בנק היה של 200,000 ₪ זה אשראי שאני קיבלתי, לאור השתלשלות העניינים שהם לא הצליחו לפתוח חשבון בנק כי אחת השותפות היתה מוגבלת הייתי חייב להוריד ל- 100,000 ₪ לא רציתי להסתכן יותר מידי וסוכם בע"פ שמורידים את האשראי ל- 100,000 ₪ ולכן הם הפקידו את ההפרש ומסגרת האשראי ירדה בהתאם."
הוכח כי בעת העברת החברה לקונות צוין במפורש כי חשבון העו"ש של החברה נמצא בגרעון בסך כ-79,000 ₪. אולם ניתן לראות בדפי החשבון (נספח יא לתצהיר התובעת ונספח י לתצהיר הנתבע) כי כעבור חודש צמח גרעון זה ועמד על סך 178,253 ₪ נכון ליום 4.1.11. ביום 5.1.11 הפקידו הקונות 100,000 ₪ ויתרת החוב בחשבון חזרה ועמדה על סך 78,253 ₪.
גידול מעין זה בשיעור יתרת החוב בעו"ש תוך חודש מעיד על כך שמקורו לאו דווקא מאותו חודש בו החזיקו הקונות בחברה. מאחר והתובעת ואלי לא הראו את מקור הגידול הזה ולא הצביעו על כך שהוא הועבר לידיעת הקונות לפני כריתת ההסכם, הרי שיש לראות גם בהפקדת הסך של 100,000 ₪ כתשלום על חשבון התמורה החוזית.

בירור הטענות לחובות נוספים -
הנתבע טוען כי הוא והקונות ביצעו תשלומים שונים בגין חובות שיצרו התובעת ואלי, אותם יש להפחית מן החוב.
חוב ראשון - מתייחס לכך שעל אף שהחברה החלה לכאורה פעילותה בראשית שנת 2010, הרי שעל פי אישור יתרות ליום 31.12.09 היתה החברה בחוב של 158,035 ₪. (ראו ס' 4 לחוות דעת זאיל). לטענת הנתבע, התובעת ואלי חייבים להשיב סכום זה לקופת החברה.
לא מצאתי מקום לקבל את טענת הנתבע לעניין זה. הנתבע מודה בס' 11 לתצהירו כי בשלב כריתת ההסכם היה ידוע להם על חוב בסך 79,000 ₪ בחשבון החברה.
לא מובן לי כיצד מבסס הנתבע טענת השבה בגין יתרת עו"ש מיום הקודם בהרבה לרכישת החברה על ידי הקונות.
הקונות רכשו את הסלון כעסק, ביחד עם יתרות החובה והזכות שהיו ידועות להן בנוגע ליום ביצוע העסקה ואין להסתמך על יתרת חובה בעבר, שהוקטנה עד ליום כריתת ההסכם, בכדי לבסס חובת השבה כלשהי של התובעת או אלי.
חוב שני - מתייחס לסך של 131,600 ₪ ששולם כשכר לתובעת. אין חולק כי התובעת התחייבה להמשיך ללוות את העסק כשכירה בהתאם לסעיף 6.4 להסכם (עד ליום 30.11.11). לטענת הנתבע, התובעת קיבלה את מלוא השכר לו התחייבו הקונות בהסכם, אך בחודש יוני 2011 הפסיקה לבוא לעבודה (ראו ס' 25ד ונספח המסומן טח' לתצהיר הנתבע וכן ראו עדותו בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 18 ש' 14-21).
טענה זו לא הוכחה. הנתבע צירף בנספח טח העתק תלושי שכר לתובעת וכן טבלת נוכחות לגבי חודשים יוני-דצמבר, אלא שלא ברור לאיזו שנה הם מתייחסים וממילא אין הטבלה מתייחסת למלוא תקופת התחייבותה של התובעת. בנוסף, לא מצאתי מקום להתייחס להפחית הוצאות אלו מחובן של הקונות על פי ההסכם, שכן ככל ונוצרה בעיה בהעסקת התובעת כבר לאחר 6 חודשים, כפי הנטען, היה על הנתבע והקונות לטפל בכך בעת שהועסקה בחברה ולא לעורר טענה זו רק לאחר שהתובעת פנתה לתשלום חובותיהם.
חוב שלישי - מתייחס לתביעה שהוגשה כנגד החברה בת"א (של'-חי') 59128-03-11 ומתייחסת לתקופה בה החזיקו התובעת ואלי בחברה., לטענת הנתבע מדובר בתביעה על סך 80,000 ₪ שהוגשה כנגד החברה (ראו ס' 25ב ונספח טז' לתצהיר הנתבע). בס' 15 לתצהיר התגובה של אלי נטען כי מאחר והתביעה הוגשה רק בחודש מרץ 2011, לא ניתן היה ליידע את הקונות בנוגע אליה מבעוד מועד.
לעצם העניין, אלי לא הכחיש כי מדובר בתביעה הנוגעת למועד בו החזיק ביחד עם התובעת בחברה. אלא שלא הוכח מה עלה בגורלה של תביעה זו ובאם נדרשה החברה לשאת בתשלום כלשהו בגינה או נשאה בו בפועל. משכך, אין להפחית את סכום התביעה מהתמורה החוזית שסוכמה.
חוב רביעי- נוגע לתשלום ריבית בסך 50,000 ₪ שעלה רק במסגרת עדות הנתבע בעל פה ולא עלה בתצהירו (בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 19 בש' 10-14). אולם על פי ס' 5.1.3 להסכם ממילא סכום הריבית מתווסף על התמורה החוזית ולכן אין להפחית סכום זה מיתרת סכום הרכישה.

לסיכום –
נקבע כי אין מקום להפחית את סכום התמורה החוזית כפי טענת הנתבע ולכן זה יוותר על כנו בסך 700,000 ₪.
מנגד, הוכח כי מסכום זה יש להפחית את סכום המע"מ שהופחת בספרי החברה בסך 67,567 ₪ והסך של 100,000 ₪ שהופקדו בחשבון הבנק אשר נובעים מחובות החברה עובר למועד ההסכם.

ה. "רווחיות" החברה ואומד דעת הצדדים
נראה כי עיקר הבעייתיות בעסקה הנדונה נובעת מן ההבטחות שניתנו לנתבע ולקונות בעניין הרווחיות בסלון. מקריאת ס' 7 לתצהיר הנתבע וס' 4 לתצהיר התגובה של אלי, ברור כי אלי הציג לקונות ולנתבע את הסלון כעסק המגלגל מחזור של 2.2 מ' ש"ח כאשר המחלוקת בין הצדדים היא שיעור הרווחיות – הנתבע טוען כי אלי טען לרווח בשיעור 60% מהמחזור ואלי טוען כי מדובר על 30%-40% של רווח לפני מס.
אולם העובדה שאלי והתובעת הפעילות את העסק באמצעות שלוש חברות שהקימו ואז זנחו מעידות אחרת. אלי הודה במפורש כי החברות הללו לא היו רווחיות. ראו פרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 10 ש' 9-11:
"ש. החברות אל טוקסידו אחר כך מלכת שבא ומירית אהרון היו חברות רווחיות?
ת. הם לא היו רווחיות עד כמה שהתרשמתי עם השיחות עם רוה"ח שכטר כל פעם בפגישות שלנו הוא אמר שיש הפסדים, הוא ביקש ממני להוריד עלויות, נאלצתי גם לקחת הלוואה"
כיצד מיישב אלי את הסתירה הזו? באופן פשוט. ראו המשך עדותו באותו עמוד בש' 18-22:
"ש. איך בדיוק אתה כותב בסעיף 4 לתצהיר עדות המשלים שלך ואני מצטט?
ת. דבר פשוט. תחום האירועים בארץ הוא תחום עם תאים אפורים. יש המון כסף שחור שזורם בתחום הזה, גם אם החברה לא מרוויחה זה לא ומר שאתה באופן אישי מפסיד כסף. יש לעשות הבדל מהותי בין חברה לבין עובד החברה. יכול להיות שהחברה מפסידה והבעלים מרוויח."
מן האמור ברור כי הרווחיות אותה הציג אלי נובעת מכספים לא מדווחים שממילא הקונות והנתבע לא יכולים היו לעקוב אחריהם במסמך כלשהו שהוגש להם בטרם כריתת ההסכם והיו יכולים להסתמך אך ורק על הסבריו של אלי בנובע לטיב ההשקעה בחברה.
עובדה זו שומטת את הקרקע מתחת טענת התובעת ואלי כי פעלו בתום לב כאשר איפשרו לקונות לקבל את כל המידע שרצו, אך הן לא טרחו לבדוק (ס' 5 לתצהירי התובעת ואלי וס' 16 לתצהיר התגובה של אלי). הרי כאשר בהכנסות לא מדווחות עסקינן, כיצד יכלו הקונות או הנתבע לבדוק את טיב ההשקעה?
מנגד, יכול וההבטחה לאותה רווחיות שאינה מופיעה בספרים הינה הסיבה בגינה ביקשו הקונות להיכנס לעסק. הדבר עולה מעדות הנתבע בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 15 ש' 7-15:
"ש. אתה ביקשת לקבל ממנו דוחות כספיים?
ת. ביקשנו להראות לנו משהו שאנו נראה, הוא הראה לנו רשימת כלות עם מחזור כמעט 2 מליון קצת יותר בשנה, אמר שרווח שלו 60% וזה כתוב באתר שלו באינטרנט.
ש. והוא נתן לך את המאזן בוחן שאני מציג בפניך (נספח א') אתה עיינת במאזן?
ת. כמה שהבנתי
ש. מה הבנת?
ת. אני שאלתי למה יש פה מינוס 300,000 ₪ הוא אמר שבסוף שנה הוא צריך להכניס עוד נתונים שזה יהיה ב-0. כשראיתי את הסכום הבנתי שזה בהפסד, שאלתי איך זה שיש 2 מליון וזה בהפסד אז הוא הסביר לי שעד סוף שנה הוא צריך להכניס עוד נתונים וזה יהיה 0.
ש. אתה ראית שההכנסות הם רק 100,000 ש"ח?
ת. אבל אני ראיתי שיש לו 2 מליון ₪ שנתי והוא אמר שרק צריך להשלים נתונים וזה יהיה בסדר על 0 וכל השאר רווח. אני מספיק לי גם 25% מ-2 מליון ."
כלומר, ברור כי העסקה הנדונה אינה יכולה להימדד בכלים העומדים לרשות בית המשפט, שכן היא מתבססת על הכנסות שאינן מדווחות וסמויות מן העין. לכן גם לא ניתן לומר כי מי מן הצדדים פעל בתום לב בעסקה זו.
ודוק. אין מחלוקת כי חרף הודעת הביטול ששלחו הקונות, הקונות המשיכו להפעיל את הסלון באותו מקום ובאותו שם (אפילו שעשו שימוש בחברה חדשה – ראו מוצג ת/2). ראו לעניין זה את עדות הנתבע בפרוט' הדיון מיום 5.9.12 בבקשת ההתנגדות, בעמ' 2 ש' 17-20:
"ש. זה נכון שהחברה שרכשת מניותיה המשיכה לפעול?
ת. כן.
ש. היא ממשיכה למעשה עד היום?
ת. כן."
וכן ראו את עדותו בפרוט' הדיון מיום 10.10.13 בעמ' 20 ש' 12-13:
"ש. את השם בואי כלה שהיה במקום לא שיניתם?
ת. לא שינינו, גם בחדרה משתמשים בשם הזה."
ודוק. הקונות המשיכו באופן פעילות דומה לקודמיהן בעסק כאשר בשנת 2012 המשיכו להפעיל את הסלון באותו מיקום ותחת אותו שם מסחרי , אך באמצעות חברה חדשה – לוקה סלון לכלות בע"מ, ח"פ 514705938 (ראו הסכם השכירות בגין הסלון החל מיום 1.1.12 - מוצג ת/2).

סיכום
על פי מה שהוכח בפניי, מתוך הסכום אותו התחייבו הקונות להעביר לתובעת ולאלי בגין רכישת הסלון (700,000 ₪) יש להפחית את הסכומים הבאים:
א. תשלום לתובעת ולאלי 200,000 ₪
ב. חיוב מע"מ 67,567 ₪
ג. תשלום לבנק בגין הפחתת האשראי 100,000 ₪
========
סך הכל יתרת לתשלום על פי ההסכם 332,433 ₪

כלומר, מתוך התמורה החוזית נותרה יתרה בסך של 332,433 ₪ שטרם שולמה, קרי סכום הגבוה מערך השטר. מדובר בערכים נומינליים ועל הצדדים לבצע חישוב מדויק לפי ערכי ביצוע החיוב ו/או התשלום בפועל ועליהם להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק .
מאחר ואינני נדרשת אלא לתביעה השטרית, אין צורך בביצוע החישוב במסגרת זו.

אשר על כן, ההתנגדות נדחית והנתבע ישלם לתובעת את סכום השטר.
הליכי ההוצאה לפועל לביצוע השטר יימשכו כסדרם במסגרת תיק הוצל"פ מספר 02-XX633-12-4.
הנתבע יישא בהוצאות משפטיות ושכר טרחת עו"ד התובעת בגין הליך זה בסך כולל של 25,000 ₪

ניתן היום, א' תמוז תשע"ד, 29 יוני 2014, בהעדר הצדדים.