הדפסה

בן שימול נ' עיריית שדרות

בפני
כבוד ה שופט עידו כפכפי

תובע

שמעון בן שימול
ע"י ב"כ עו"ד מוטי מויאל

נגד

נתבעת
עיריית שדרות
ע"י ב"כ עו"ד ברוך חייקין, עו"ד ליאת שני-דיחובסקי

פסק דין

1. קבלן זכה במכרז למתן שירותי ניקיון ותחזוקה לשירותים ציבוריים. בהסכם ההתקשרות ישנו מנגנון להארכת משך ההתקשרות. במהלך תקופת ההתקשרות הראשונית מונה לעיר חשב מלווה אשר לא היה מודע לתנאי ההסכם. עם תום תקופת ההסכם המקורי המשיך הקבלן להעניק שירותי ניקיון, למרות שהחשב המלווה לא אישר ביצוע תשלומים. האם הקבלן זכאי לתשלום בגין החודשים בהם נתן שירות לאחר תום תקופת ההסכם המקורי, קרי, האם מנגנון הא רכת ההסכם כפוף לאישור החשב המלווה?

רקע וטענות הצדדים
2. בינואר 2010 פרסמה עיריית שדרות מכרז להפעלת ואחזקת שירותים ציבוריים הממוקמים במרכז המסחרי בסמוך לשוק העירוני. מדובר במבנה מלבני בשטח של כ- 62 מ"ר הכולל 10 תאי שירותים (כפי שעולה מנספחים ב' - ג' למכרז) . במכרז התחייב המציע לבצע תוך 14 ימים מחתימת ההסכם שיפוץ כללי לפי כתב כמויות אשר כלל בין היתר החלפת אסלות, דלתות ואיטום לפי אומדן כולל של 106,504 ₪. התובע זכה במכרז וביום 1.3.10 נחתם עמו הסכם (להלן: ההסכם) לתקופה של 36 חודשים עד ליום 29.2.13 והתמורה עבור התחייבויות הקבלן בהסכם נקבע ה לסך חודשי של 20,689 ₪ לפני מע"מ.

ביום 13.7.11 מונה מר יששכר בן חיים כחשב מלווה לעירייה. הנתבעת שילמה לתובע את מלוא התשלומים עד לתום תקופת ההתקשרות ולאור בירורים שערך החשב המלווה נעצרו התשלומים ביחס לתקופת הארכת ההסכם, שהליך הארכתו בלב המחלוקת.

3. השאלה העיקרית שבמחלוקת נוגעת לתוקפו של ההסכם בתקופת ההארכה. לטענת התובע הוארך ההסכם לשלוש שנים נוספות, בהתאם למנגנון הכלול בו, ותוקפו עד לחודש פברואר 2016. הנתבעת מנגד סבורה כי ההסכם הסתיים בתום תקופת ההתקשרות הנקובה בו ולא הוארך . פערים אלו בין הצדדים מקורם בהוראת סעיף 25 להסכם אשר עניינו מנגנון הארכת תוקפו של ההסכם, אשר תקופת ההתקשרות הראשוני ת בו הי יתה ל - 36 חודשים ש הסתיימו ביום 29.2.13.

מפאת מרכזיות הסעיף האמור לטענות התובע , להלן לשונו:
"בתום ההתקשרות הראשונה להסכם תהא העירייה רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, להודיע לקבלן על הארכת תוקף ההסכם בשלוש שנים נוספות, (להלן: "תקופת ההארכה"). במידה והעירייה תחליט לממש את הזכות הנתונה לה על פי סעיף זה, תודיע היא על כך לקבלן לפחות חודשיים לפני תום תקופת ההארכה, במידה ולא התקבל מכתב ההארכה, ההסכם יוארך אוטומטית כאמור לעיל."

התובע נתלה בהוראת סעיף 25 סיפא להסכם, כשלטענתו הוארך תוקף ההסכם בפועל באופן אוטומטי מאחר שלא התקבל מכתב הארכה מטעם הנתבעת, או לא נמסרה לו הודעה מפורשת לפחות חודשיים לפני תום ההתקשרות כי לא תוארך ההתקשרות.

הנתבעת נסמכת על הוראות הרישא לסעיף 25 כשלטענתה עולה כי יש הכרח בהודעה פוזיטיבית מפורשת מצידה כדי לממש את אופציית ההארכה הנתונה לה ומשלא נעשה כן ועל ידי גורם מוסמך, הרי שההסכם תם בחודש פברואר 2013. עוד מפנה לסעיף 26 המורה כי אם תממש העירייה זכותה, יחולו הוראות ההסכם "בשינויים המחויבים, לרבות התמורה...".

4. אין חולק כי עם תום תקופת ההתקשרות המקורית המשיך התובע לתת שירותי ניקיון מסוימים לשירותים הציבוריים. ביום 11.9.13 הגיש התובע תביעה זו לתשלום סך של 153,821 ₪, על בסיס חשבוניות חודשיות שהוציא לעירייה (מחיר חודשי של כ- 21,700 ₪ בצירוף מע"מ) ממרץ 2013 עד לאוגוסט 2013. (למרות האמור בסעיף 11 לכתב התביעה, לא נתבע תשלום מינואר 2013).

סמוך לאחר הגשת התביעה, בדצמבר 2013, הגיש התובע הליך מקביל (ה"פ 25717-12-13) במטרה לאכוף את הארכת ההסכם עד סיומה, וזאת לאחר שרק סמוך לפני הגשת התביעה פעלה הנתבעת באופן פיזי למנוע מהתובע המשך גישה לשירותים הציבוריים. כן הוגשה בקשה לצו מניעה זמני ולאחר דיון בפני כב' השופטת א' חדד, נדחתה הבקשה לצו מניעה זמני ובוטל צו ארעי שניתן, בהחלטה מפורטת מיום 6.1.14. בהמשך נמחק ההליך לאכיפת ההסכם.

דיון והכרעה
תוקפו של ההסכם ב תקופת ההארכה
5. הנתבעת תוקפת את תוקפה של הארכת ההסכם בשלושה מישורים. שאלת חוקיות ההסכם לאור הוראות פקודת העיריות (נוסח חדש), פרשנות ההסכם לפי לשונו ותכליתו, בחינת התנהגות הצדדים וידיעת התובע אודות הצורך באישור החשב המלווה. מעבר לשאלות אלו עלתה השאלה של טיב והיקף השירות שנדרש התובע לבצע כאינדיקציה לסבירות ההסכם ורצון העירייה לקיימו. אדון תחילה בחוקיות הארכת ההסכם ולאחר מכן ביתר הטענות במאוחד.

חוקיות מנגנון הארכת ההסכם לאור מינוי חשב מלווה לעירייה
6. לטענת הנתבעת מדובר בהסכם שאינו חוקי נוכח הוראות סעיפים 203 (א), 142ג(א) לפקודת העיריות המחייבות אישורו של גורם מוסמך כתנאי הכרחי לתוקפה של התקשרות ובענייננו - אישור ראש העיר, הגזבר והחשב המלווה. אישורים אלו חיוניים היו, לשיטת הנתבעת, אף לצורך מימושה של תקופת האופציה על פי ההסכם. לאור אי החוקיות נטען כי אין להיעתר לתביעה שמשמעותה אכיפת הסכם לא חוקי שכן – אכיפת הסכם בלתי חוקי זה תאלץ את ה נתבעת להוצאה מכבידה ומיותרת שיכולה הייתה לה יחסך על ידי ביצוע השירות באמצעות עובדי העירייה, כפי שנעשה בפועל במתכונת מצומצמת יותר לאחר סילוק ידו של התובע ממתחם השירותים.

מקובל עלי הניתוח המשפטי של הנתבעת אודות התגברות ההוראות המפורשות של פקודת העיריות על מנגנון הארכת ההסכם שלא זכה לאישור החשב המלווה. התובע לא ניסה כלל להתמודד עם טענות משפטיות אלו ולא מצאתי כי ניתן לראות בהוראות סעיף 25 להסכם הכולל לכאורה מנגנון "הארכה אוטומטית" כפסקת התגברות על הוראות החוק המחייבות אישור חשב מלווה לכל התחייבות כספית מטעם העיריה.

בענייננו יש לבחון את הוראות סעיף 142ג(א) לפקודת העיריות הקובעת כי התחייבות כספית שלא חתם עליה חשב מלווה בטלה, אל מול מנגנון הארכת ההסכם. לפי עמדת התובע, עם כניסת החשב המלווה לתפקידו היה עליו לקרוא בעיון את כל חוזי ההתקשרות של העירייה עם קבלנים ולאתר "מוקשים" אשר עלולים לחייב את העירייה בהתחייבויות כספיות עתידיות. לשיטתו, משלא עשה כן "איחר את הרכבת", מנגנון הארכה נכנס לפעולה והחשב המלווה אינו יכול למנוע התקשרות שהוארכה כאמור. אין בידי לקבל את עמדת התובע היוצרת מנגנון עוקף לחשב המלווה, מעקרת את סמכויותיו ותפקידו, ומשמרת התקשרויות ישנות שערכה עירייה טרם מינויו. הסיבה בגינה ממונה חשב מלווה לעירייה היא התנהלותה הכלכלית, עיקר תפקידו לאפשר ניהול בתקציב מאוזן ולצמצם עלויות לא חיוניות. שעה שחשב מלווה סבור כי ישנה הוצאה לא הכרחית שאינו רוצה לאשרה, נמנע הוא מחתימה על הוראת התשלום. לא ניתן לעקוף סמכות מ הותית זו בשימור אותה הוצאה במנגנון הארכה "אוטומטי" המצוי לשיטת התובע בהסכם עמו. מדובר בתניה חריגה בנוף ההתקשרויות בכלל ומול רשויות מקומיות בפרט, שעל טיבה אעמוד להלן. ספק אם יש לפרש את התניה כמאריכה אוטומטית את ההסכם ללא מצג חיובי של העירייה, אולם כאשר מונה חשב מלווה כפופה הארכת ההסכם לאישורו בפועל.

לפיכך, משמונה חשב מלווה בטרם נכנס מנגנון הארכה לתוקף, כפופה הארכת ההתקשרות לאישורו של החשב המלווה. משלא ניתן אישור כאמור, וכפי שיובהר להלן התנגד החשב להמשך ההתקשרות, אין תוקף למנגנון הארכת ההסכם. פועל יוצא הוא כי ההסכם עליו נשען התובע בתקופת הארכת ההתקשרות אינו חוקי.

תוצאות אי החוקיות – האם זכאי התובע לתשלום, ולו חלקי, בגין שירותיו לעירייה
7. השיקולים לבחינת תוצאות אי החוקיות רוכזו על ידי כב' השופטת ד' ברק-ארז בע"א 8661/12 מ. מזוז (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון , 29.11.14, פסקאות 32 – 35:
"גם במקרים שבהם נכרת חוזה לא חוקי אין משמעות הדברים שהצד המתקשר נעדר כל זכות לסעד. על-פי רוב, במקרים שבהם צד אחד מילא את חלקו על-פי החוזה נקודת המוצא היא חובת השבה ( בין לפי סעיף 31 לחוק החוזים ( חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) ובין לפי דיני עשיית עושר ולא במשפט ( ראו: ע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ''ד סג(2) 1, 37 (2009) (להלן: עניין בית הרכב)).

הקושי בהטלתה של חובת השבה מלאה במקרים מסוג זה נעוץ בכך שהיא עשויה להיות שקולה לאכיפה של החוזה עצמו – אם ההשבה תשקף את ערכי התמורה החוזיים. על כן, יש להקפיד על כך שההשבה תביא בחשבון את הערכים ההוגנים של הסחורה שסופקה, ולא תשקף את התמורה המוסכמת ( ראו: עניין בית הרכב; רע"א 5210/08 רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין [פורסם בנבו] , פסקאות 31-30 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (20.12.2010), דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי כלכלי 272-270 (2013)). במקרים מתאימים, ניתן אף לבחון את האפשרות של הגבלת היקפה של חובת ההשבה מטעמי צדק ( סעיף 31 לחוק החוזים וסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979. ראו גם: עניין בית הרכב, בעמ' 39; ע"א 2702/92 גינזברג נ' בן יוסף, פ''ד מז(1) 540 (1993); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב 657-656, 777-776 ( מהדורה שנייה, 1998)). אם כן, בהמשך לבחינת השאלה האם הוכיחה המערערת כדבעי אספקת מוצרים שלא קיבלה תמורה כנגדם ובהתאם לתשובה שתינתן לה עשויה להתעורר השאלה הנוספת האם יש מקום לחיוב המדינה בסכום שישקף, ולו באופן חלקי, את שוויים של המוצרים שסופקו.
...
לקראת סיום: מי ישמור על הקופה הציבורית?
המקרה שבפנינו הוא מקרה נוסף שבו נחשפים זלזול וזילות באופן ההתקשרות של גופים ציבוריים, תוך דריסת כל נוהל ודין. לא אחת – ונראה שגם בענייננו היה לכך משקל לא מבוטל – הדבר נעשה גם ממניעים " טובים" שעניינם התקשרות מהירה יותר עם גורם שנתפס כיעיל ואמין על-ידי העושים במלאכה. אולם, גם כאן וגם במקרים אחרים הרווח יוצא במחירו של הפסד גדול לקופה הציבורית. הלקח הוא אפוא ברור: חרף הפיתוי לעשיית " קיצורי דרך" – לא ניתן להשלים עמם. ידעו מתקשרים פרטיים כי אל להם לתת יד לפעילות מסוג זה. אולם, לא פחות מכך, ידעו גם משרתי הציבור שמוטלת עליהם חובה לא רק להצליח בתפקידם, אלא לעשות כן תוך שמירה על הנהלים הנוגעים להוצאת כספים מן הקופה הציבורית. אם לא יעשו כן, אף הם עשויים לתת על כך את הדין."

8. במקרה הנדון לא סופקו בתקופת הארכת ההסכם מוצרים לנתבעת, אלא שירותי ניקיון של מתחם השירותים הציבוריים. מקובל עלי הניתוח של החשב המלווה, יששכר בן חיים, כי דרישתו לצמצום היקף השירות שמבקשת העירייה לצורך תחזוקת השירותים הציבוריים נבעה משיעורה החריג של ההוצאה אל מול הצורך הממשי בשירותי ניקיון בהיקף המפורט במכרז . אל מול עמדתו, תמך התובע גרסתו בעדות ראש העיר מר דוד בוסקילה, שכיהן בתקופת הארכת ההסכם הלא חוקית, עד שסיים כהונתו בנובמבר 2013. בעדותו הציג ראש העיר את המחלוקת בינו לבין החשב המלווה על בסיס עקרוני, לשיטתו קבע סל שירותים חיוניים לעיר, אולם החשב המלווה סירב לאשר שירותים חיוניים אלו שכן סבר כי העירייה מושחתת. בנוסף ניסה לפגוע במהימנות החשב המלווה בכך ש הפנה לכך שלא ניתנה לחשב האפשרות לסיים את תפקידו.

בניגוד למצג ראש העיר, התרשמתי כי עמדת החשב המלווה מבוססת על שיקולים ענייניים של עלות מול תועלת ונועדה לצמצם את היקף השירות במתחם השירותים וכפועל יוצא את העלות החודשית לעירייה. יובהר כי לא הוכחה הסיבה בגינה סיים החשב את תפקידו אולם ודאי שלא עמד התובע בנטל להוכיח טענתו כי החשב המלווה כשל בתפקידו, הגדיל את הגירעון, ולכן פוטר. מסתברת יותר טענת החשב כי מניעים פוליטיים הובילו לסיום תפקידו. לא מצאתי כי הטיעונים כנגד החשב פוגעים במהימנות עדותו. מדובר בעד שאינו נתון לשליטת הנתבעת ובאי כוחה, העיד באופן מפורט ובהיר בצירוף תכתובות שערך בזמן האירועים, ועדותה מהימנה עלי במלואה, ומקובלים עלי מסקנותיו. בתמצית טענות החשב הינן כי המכרז נערך במקור כדי להצדיק הוצאה מופרזת מעבר להיקף השירות הנדרש. כך, נספח א' לתנאי המכרז, תיאור העבודות ודרישות לביצוע, כולל שעות עבודה מעבר לצורך הממשי והוראות עמומות של "שיפוץ כללי" פעמיים בשנה.

בעדותו ומסמכיו של החשב המלווה (נ/2 עד נ/4, נ/7) השתקפו השיקולים שעמדו בבסיס סירובו לאשר את תשלום החשבוניות שהגיש התובע לתקופת הארכת ההסכם. תחילת טיפולו של החשב המלווה נבעה מפניית הנהלת החשבונות בעירייה מיום 19.2.13 שציינה כי החוזה מול התובע פג ביום 1.3.13 ויש אפשרות להארכה. (לשיטת התובע, שנשללה על ידי לעיל, גם פניה זו נעשתה בתוך 60 הימים לפני תום ההתקשרות ולכן במועד האמור כבר הוארך החוזה אוטומטית). בו ביום פנה החשב לגזבר וביקש שיערוך תחשיב וניתוח כלכלי. בשלב זה הגזבר משתהה, במכוון או במחדל, והחוזה מועבר לעיון החשב המלווה ללא תחשיב לאחר מועד החידוש. ביום 19.3.13 מקיים ראש העיר ישיבה עם החשב המלווה, במסעדה במושב אמונים . החשב עורך אחריה סיכום דיון בו מבקש כי ינותח תחשיב עלות השירות ושומר על זכותו להתנגד להארכת החוזה. ביום 19.4.13 עורך החשב המלווה שני מכתבים לגזבר העירייה ולגורמים במשרד הפנים בהם מפרט את טענותיו כנגד חריגות ההסכם בצירוף תחשיב כלכלי ממנו עולה כי העלות למ"ר בהסכם גבוהה פי 34 לערך מעלות ניקיון חדרי שירותים בבתי ספר בעיר. החשב מבהיר כי מבחינתו להארכת ההסכם האוטומטית אין תוקף (עמדה שהתקבלה על ידי לעיל) ומבקש להודיע לתובע במפורש על הפסקת העבודה. בנוסף הגיש החשב את התחשיב הנגדי שערך הגזבר (נ/5) המתאר עלות חודשית של 20,689 ₪ עם רווח קבלני של 1820 ₪ בלבד. לא נסתרה עדות החשב כי תחשיב זה אינו ריאלי ולא סביר כי רווח הקבלן הינו בסכום הנטען. למרות דרישות החשב, לאחר הצגת התחשיבים לא נערכה ישיבה ולא סוכם מתווה להתקשרות מול התובע.

מהעדויות עלה כי היה דין ודברים מול התובע בנוגע לאפשרות ש ימשיך לספק שירותים במחיר נמוך, אולם ניסיונות אלו לא הובילו לסיכום אודות היקף השירות שיסופק ושיעור התמורה בגינו. ראש העיר העיד כי התובע היה מוכן אף להפחית 40% מהמחיר, אולם למרות נכונות נטענת זו, נתבעה התמורה בהתאם לחוזה המקורי. עוד עלה כי לאחר סיום פעולות התובע במתחם מסתפקת הנתבעת בעובדת עירייה בחצי משרה לביצוע מטלות הניקיון. עלה בבירור כי במחיר המקורי, ככל שהיה סביר למטלות המוגזמות שנדרשו, נכלל רכיב נכבד לעלות השיפוץ הראשונית. פועל יוצא הוא כי בתקופת ההארכה היה צורך במשא ומתן מחודש לתמורה והיקף השירותים כך שלא ניתן היה להמשיך במנגנון ההארכה ללא קבלת עמדת העירייה.

9. אל מול עדות מפורטת זו הסתפק התובע בעדותו ועדות ראש העיר, שלא מצאתי כי ניתן לאמץ את מסקנותיו. התובע העיד באופן מיתמם כי לא ידע על הדין ודברים הפנימי בעירייה, אולם באותה נשימה אישר כי פנה לגורמים בעירייה לברר , החל מחודש מרץ, מדוע לא מקבל תשלום בגין עבודה שוטפת. עלה מהעדויות, ולאור טיבה של העיר שדרות כעיר שדה בה התושבים מכירים זה את זה באופן אישי, כי בין התובע לראש העיר היו קשרים טובים בגינם ניסה ראש העיר לאשר את המשך ההתקשרות עמו. מקשרים אלו עולה כי התובע היה מודע היטב לכך כי החשב המלווה מסרב לאשר את המשך ההתקשרות. עצם נכונות התובע לנהל משא ומתן על היקף השירותים והתמורה מלמדת כי עסקינן בהתקשרות חדשה, שספק אם פטורה ממכרז, וודאי שלא נופלת לגדרו של חידוש אוטומטי כפי שגורס התובע.

התובע נסמך בנוסף על עצם הגשת החשבוניות לעירייה, אולם אין כל משקל לעצם הגשתן. עולה מהחשבוניות עצמן ומעדות הגזבר כי אושרה הגשתן פיזית לבדיקה וקליטה בהנהלת החשבונות, אולם הגשתן לא מעידה על אישור העירייה לסכומים הנקובים בהן. רשום על חלק מהחשבוניות כי נבדקו לפי מחירי חוזה ישן ו"עדיין אין הארכה". אכן נושאות החשבוניות חתימות של בעלי תפקידים מאגף השפ"ע המעידות כי בוצעה עבודה מסוימת בחודשים האמורים, אולם לא מצאתי כי יש בכך כדי להטות את הכף לעבר זכותו של התובע לקבלת התמורה הנקובה בחשבוניות.

כמו כן, לא מצאתי מקום לתת משקל למכתבו מיום 18.6.13 של היועץ המשפטי של עיריית שדרות. לטענת ראש העיר התבקש היועץ המשפטי, בעל פה, לערוך חוות דעת בדבר תוקף ההתקשרות מול התובע בתקופת הארכת ההסכם. מכתב התשובה מיום 18.6.13 כולל אמירה סתמית כי התובע מפעיל את השירותים: מכח ההסכם שנחתם איתו ב- 1.3.10. אמירה זו הינה תיאור עובדתי של המצב, אולם לא כוללת מסקנה בדבר תקינות ההתקשרות מבחינה משפטית. המחדל באי העדת היועץ המשפטי פועל לחובת התובע וממילא מסקנה כאמור, שלא הועלתה על ידי היועץ המשפטי, אינה מקובלת עלי.

כמו כן, אין משקל לעובדה כי התובע הציג ערבות בנקאית מיום 14.3.13 בסך 29,000 ₪, ככל הנראה ערבות טיב ביצוע שסכומה לא ברור ממכרזי ההסכם שצורף, ופוליסת ביטוח מיום 1.4.13. התובע לא הבהיר איזה גורם בעירייה דרש מסמכים אלו ומדוע טרח בהוצאתם למרות ידיעתו כי החשב המלווה לא מאשר תשלומים לתקופת הארכת ההסכם.

מעבר לכל האמור לעיל, בולטת בהעדרה תשתית עובדתית ביחס לשיעור ההוצאות של התובע בפועל. התובע לא הוכיח כמה השקיע בשיפוץ הראשוני של השירותים או בשיפוצים התקופתיים. בנוסף לא הוכיח את עלות התפעול השוטף, כך שהוצאותיו בעין לא הוכחו כלל ואין בסיס להעניק לו ולו שלום חלקי על הוצאותיו, לו סברתי כי יש מקום לתשלום כאמור.

10. לא מצאתי מקום להידרש לטיב השירות בפועל, אולם דווקא מהראיות שהביא התובע להוכחה כי המשיך לתת שירות, עולה כי רמת השירות ביחס לתמורה החוזית, לא עמדה ברמה הצפויה מהמחיר החוזי. כך בביקור החשב המלווה בשירותים ביום 7.4.13 גילה דליפת מים ולאחר שעובדי העירייה סרבו לטפל בעניין, הופנה הטיפול לתובע. אירוע זה אינו מעיד כי התובע המשיך לתת שירות בהסכמת העירייה, אלא דווקא משקף את הלך הרוח בעירייה שבעצה אחת עם ראש העיר המכהן אז, ביד אחת עם התובע, ולמרות התנגדות החשב המלווה, הציבו עובדה מוגמרת כי ממשיך התובע לספק שירותים.

לא מצאתי כי ראוי בנסיבות המתוארות לעיל לאפשר לתובע לקבל תמורה עבור טובת ההנאה שכפה על העירייה. אמנם גורמים מסוימים בעירייה שיתפו פעולה עם התובע, אולם התובע ידע כי החשב המלווה מתנגד להמשך ההתקשרות. התנהגות התובע עולה לכדי חוסר תום לב ועצימת עיניים לאי החוקיות הנובעת מהמשך ההתקשרות עמו. בנסיבות אלו, מדיניות שיפוטית ראויה הנותנת תוקף להוראות המפורשות בפקודת העיריות, מצדיקה שלילת כל תמורה מהתובע ופטור מחובת ההשבה לרשות. על השיקולים שיש להחיל על בחינת היקף ההשבה עמד כב' השופט י' דנציגר ברע"א 5210/08 עו"ד זרח רוזנבלום נ' מועצה מקומית חבל מודיעין, 20.12.10, פסקאות 34 – 35:
"המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי הקביעה האם להורות על רשות לקיים באופן חלקי את חיובה הכספי תעשה בשים לב למכלול נסיבות המקרה. במסגרת הפעלת שיקול הדעת ייתן בית המשפט את דעתו לתום ליבם של הצדדים ולמידת אשמתם בהתקשרות הבלתי חוקית, להתנהלות הצדדים ולרקע לכריתת ההסכם (כך אין די הסכם שכריתתו מלווה במתן שוחד כדין הסכם שמחמת רשלנות או מצג שווא של הרשות לא עמד בדרישות הצורה הקבועות בסעיף 232 לצו). מנגד, על בית המשפט לשוות לנגד עיניו את התכלית החברתית שבבסיס סעיף 232 לצו וסעיף 30 ל חוק החוזים המבקשת להרתיע צדדים מכריתת חוזה בלתי חוקי, וכן לתכלית הפרטיקולארית של סעיף 232 לצו המבקשת לשמור על כספי הציבור ולחייב פיקוח על הוצאתם. ...
בבחינת נסיבות המקרה, על בית המשפט לעמוד על התנהלות הצדדים ולקבוע: האם נותן השירות או מבצע העבודה היה תם לב, או ידע כי היה עליו לעמוד בדרישות סעיף 232 לצו [השוו: בג"ץ 556/07 דדון נ' החברה למוסדות חינוך ותרבות ברמלה מיסודה של הסוכנות היהודית בע"מ ([פורסם בנבו], 7.11.2007); שלו חוזים, 389]; האם הרשות פעלה בתום לב, הייתה רשלנית או יצרה מצג שווא כלפי נותן השירות או מבצע העבודה לפיו די בהתקשרות כפי שנעשתה כדי לחייבה [ראו: עניין שם-אור, 568-567; שלו חוזים, 389]; האם התמורה החוזית אושרה במסגרת התקציב לתקופה הרלבנטית; והאם הפגם שנפל בהתקשרות הינו שולי או מהותי. לאחר בחינת כל אלו, עליו לקבוע כיצד יש לאזן בין התוצאה שנראית כתוצאה הצודקת במישור היחסים בין הצדדים הקונקרטיים לסכסוך לבין התוצאה המתבקשת בשים לב לתכליות הכלליות עליהן עמדתי לעיל. בסופו של דבר, על בית המשפט לקבוע על מי מהצדדים לשאת בתוצאות אי העמידה בדרישות סעיף 232 לצו בנסיבות המקרה הקונקרטי. הכרעה זו אינה הכרעה דיכוטומית, וניתן לאזן בין אשמתם של הצדדים, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל.

35. באשר לקביעת השכר הראוי או גובה התמורה החלקית שתחויב הרשות בתשלומה, אסתפק בהצבת "סימני הדרך" הבאים: כפי שציינתי לעיל, הכלל הוא כי בית המשפט לא יורה לרשות לשלם את התמורה החוזית עליה הוסכם כשכר ראוי או על דרך של צו לקיום ההתחייבות. בנוסף, בקביעת הסכום שעל הרשות לשלם, אם בכלל, יש להעדיף אמות מידה אובייקטיביות להערכת שווי העבודה או השירות שנהנתה מהם הרשות, ובכל מקרה בו נותן השירות או מבצע העבודה אינו תם לב לחלוטין, יש לתת ביטוי לחוסר תום לב זה באמצעות הפחתת הסך בו מוערכים השירות או העבודה באופן אובייקטיבי"

התובע אישר כי לווה בייעוץ משפטי שוטף, ידע שיש חשב מלווה לעירייה המסרב לאשר את התשלום וניהל משא ומתן על היקף השירות והתמורה. לפיכך, עצם המשך מתן שירות לפני שסוכם המתווה להמשך ההתקשרות מעיד על התנהגות חסרת תום לב שנועדה להציב את העירייה בפני עובדה מוגמרת כי השירות הנטען ניתן. עצם קיומו של חשב מלווה מטה את הכף לעבר שלילת חובת ההשבה של הרשות, אלא אם החשב עצמו יצר מצג כי יאשר תשלום מלא או חלקי עבור השירותים. מכלול הנסיבות מוביל אותי למסקנה כי נסיבות העניין מצדיקות לפטור את הנתבעת מחובת ההשבה.

מעבר לבחינה המהותית, מבחינה דיונית לא נתבע כלל שכר ראוי, לא הוכח שיעורו, ולכן גם מטעם זה לא הוכיח התובע את זכאותו לקבל שכר, ולו חלקי, עבור השירות שסיפק בתקופת הארכת ההסכם. הנטייה להעניק לתובע שכר ראוי, גם אם התקשר בחוזה לא חוקי, קמה במקרים בהם הוכח כי השקיע מאמצים וכספים ממשאביו אשר הקימו טובת הנאה לרשות ותחושת הצדק מחייבת שיפוי בגין הוצאות אלו. במקרה הנדון לא הובאו ראיות להיקף ההוצאות שהוציא התובע ונותר רושם כי בשלוש השנים בהם זכה לתמורה הנקובה בהסכם, נותר בידיו רווח מספיק כדי לממן את המשך הפעילות שניסה לכפות על העירייה. ממילא לא עולה מהראיות כי התוצאה הצודקת היא חיוב העירייה לשלם לתובע עבור תקופת הארכת ההסכם.
פרשנות ההסכם
11. ניתחתי לעיל את מעמדו המשפטי של ההסכם וחובת ההשבה, גם בהנחה כי הוראות ההסכם תומכות בטענת התובע כי כולל הוא מנגנון הארכה אוטומטית כמפורט לעיל. גם על בסיס הנחה זו מצאתי כי הארכת ההסכם נעשתה בניגוד לפקודת העיריות וכי ראוי לפטור את העירייה מחובת השבת התמורה בגין השירות שניתן. לפיכך, דין התביעה להידחות על בסיס המסקנות האמורות.

על בסיס התשתית העובדתית שפורטה עולה כי גם פרשנות ההסכם לא תומכת במסקנת התובע כי מוארך הוא באופן אוטומטי גם ללא הבעת רצון מפורשת של העירייה להאריך את ההסכם.

לעניין פרשנות ההסכם מקובלת עלי במלואה מסקנתה של כב' השופטת א' חדד בהליך צו המניעה בתובענה לאכיפת ההסכם, אודות פרשנותו הראויה של סעיף 25 להסכם. אמנם לא מדובר בקביעה המהווה השתק פלוגתא, אולם מצאתי לאמץ את הקביעות כלשונן, ובמקום בו נקבעו ממצאים לכאורה בשלב הסעד הזמני, מצאתי כי ממצאים אלו קיבלו משנה תוקף לאחר שמיעת הראיות וניתן לקבעם כמסקנות:
"נראה כי אף המבקש (התובע, ע.כ) עצמו אינו מתיימר להשיג על חלותם של סעיפי החוק אליהם מפנה המשיבה ועל משמעותם של אלו, אלא שמבקש הוא להיתלות בניסוחו הקלוקל של סעיף 25 להסכם תוך שהוא נאחז בסיפא בלבד משיש בזו כדי לשרת את עניינו.

בית המשפט לא יכול שיתעלם מהרישא לסעיף 25 שם מובהר ומפורשות כי שיקול הדעת בכל הנוגע למימוש האופציה נתון למשיבה דווקא וכי מימוש כאמור מחייב החלטה מצד המשיבה כמו גם הודעה הימנה ובמועד מוגדר הנקוב בסעיף.

מבלי לקבוע מסמרות בדבר, נראה לכאורה, כי המנגנון שנקבע בסעיף 25 להסכם נועד לאפשר למשיבה לבחון עניינה ויכולתה התקציבית בשלוש שנות התקשרות נוספות ומשעה שכך, הארכה אוטומטית של ההסכם אינה מתיישבת עם ייעודו של הסעיף ועם ההגיון הטמון בו. לו סברה המשיבה כי אין מניעה, לרבות תקציבית, להתקשרות בת 6 שנים, חזקה עליה כי היתה קובעת כן מראש תוך קביעת מנגנון המאפשר הפסקה מוקדמת של ההסכם.

קריאתו של סעיף 25 ברצף מלמדת על כוונת הצדדים לכאורה לקבוע תנאי מתלה להארכתה של ההתקשרות ולחייב מעש מצד המשיבה לשם כך. הגיונו של הסעיף נגדע אך במילותיו האחרונות ממש עת היה מקום לצפות כי ירשם "במידה ולא התקבל מכתב ההארכה, ההסכם לא יוארך אוטומטית כאמור לעיל". חסרונה של מילת השלילה המודגשת הוא שמביא לשיבוש הגיונו וייעודו של הסעיף הנחזה לכתחילה ולא אוכל לומר כי מפי המבקש ניתן הסבר מניח את הדעת בשלב זה לחלק הארי בסעיף 25. היתלות המבקש בנוסח הסיפא הנחזה כמשובש, יש בה קושי בלתי מבוטל ובבחינת עצימת עיניים, במידה מסוימת, מצידו.

הקושי האמור מקבל משמעות יתר משבעניננו כפופה המשיבה לפיקוחו של החשב המלווה אשר מונה מטבע הדברים דווקא על רקע הצורך במעקב ובפיקוח הדוקים יותר בכל הנוגע לשימוש בתקציבה של המשיבה. יישום הוראות סעיפי פקודת העיריות הנזכרים משמעותו כי ההחלטה בדבר מימוש האופציה בהסכם אמורה היתה להתקבל באופן מפורש על ידי הגורמים המוסמכים בעיריית שדרות וכי ההתחייבות הכספית הכרוכה בכך אמורה היתה להחתם על ידי ראש העיר, הגזבר והחשב המלווה גם יחד. אין חולק כי אין בנמצא חתימות כאמור בהתייחס למימוש האופציה".

למרות שקביעות אלו נעשו טרם שמיעת הראיות בהליך שבפני, לא טרח התובע להציג ראיות שיעידו על תכליתו של ההסכם וכוונת הצדדים בעת כריתתו. אמנם לשון ההסכם מפורשת לכאורה, אולם פרשנות מילולית נותנת משמעות לא עקבית להוראות ההסכם ולא מתיישבת עם התכלית האובייקטיבית של חוזה ציבורי, לאפשר לרשות לשקול את הצורך בהמשך ההתקשרות עם קבלן. לשון ההסכם בכללותה מאפשרת פרשנות הדורשת הודעה של העירייה על רצונה בהארכת ההתקשרות ותכליתו של ההסכם מצדיקה העדפת עמדה פרשנית זו. המסקנה האמורה מתחזקת נוכח הוראת סעיף 26 להסכם הקובע:
"... באם תשתמש העירייה בזכותה להורות על הארכת ההסכם בתום התקופה הראשונה, תחולנה כל הוראות הסכם זה בתקופת ההארכה, בשינויים המחויבים, לרבות התמורה..." (ההדגשות הוספו, ע.כ).

כפי שפורט לעיל, בתקופת ההארכה לא נדרש ביצועו של שיפוץ יסודי במבנה, התמורה הייתה אמורה להיות נמוכה באופן משמעותי והתובע הסכים להפחיתה ואף ניהל מגעים עם הנתבעת לצורך כך. מנגנון ארכה מעין זה אינו מתיישב עם הארכה אוטומטית של הסכם במחדל של העירייה. על כן יש לפרש את ההסכם כמחייב הודעה חיובית של העירייה על רצונה להארכת ההתקשרות. מסקנה זו מחזקת את הטעמים שהובאו לעיל כבסיס לדחיית התביעה.
בטרם סיום נתלה התובע במסמך שלא הוגש כראיה והוצג לגזבר בחקירתו הנגדית, והמעיד לכאורה כי העירייה הכירה כי חייבת כספים לתובע וקיזזה ביום 29.4.14 מחובה כלפיו חובות של התובע כלפיה. לאור מסקנותי לא מצאתי מקום להידרש לטענה זו. מדובר בהרחבת חזית ובטענה שלא נתמכה בראיות. הגזבר לא אישר בחקירתו קיומה של הוראת קיזוז כאמור. למרות שלא פעל בהתאם להוראת בית המשפט להבהיר האם בוצע קיזוז וכנגד איזה חוב של העירייה, שעה שקבעתי כי העירייה לא חייבת כל תשלום לתובע ממילא לא ניתן לקזז חיוב של התובע כנגד חוב זה. אם אכן בוצעה פעולת קיזוז כאמור בעוד תלוי ועומד הליך לבירור חבותה של העירייה, ראוי כי ייערך בירור בדבר מקור הסמכות לביצועו.

סוף דבר
12. פרשנות תכליתית של ההסכם מלמדת כי אינו ניתן להארכה ללא מצג מפורש של העירייה בדבר רצונה להאריך את ההסכם, לאחר שסוכמו תנאי ההתקשרות העסקית לתקופת ההארכה. גם אם ההסכם ניתן להארכה במחדל, שעה שבעת הארכתו כיהן חשב מלווה, כפופה ההארכה לאישורו. עולה כי הארכת ההסכם בוצעה בניגוד להוראות פקודת העיריות וכפועל יוצא ההתקשרות בתקופת ההארכה לא חוקית. בנסיבות העניין אין הצדקה לחייב את הנתבעת בהשבת התמורה של טובת ההנאה שצמחה לה והתובע לא תבע ולא הוכיח את שיעור השכר הראוי בגין השירותים שסיפק.

על כן, התביעה נדחית.

התובע יישא בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח ובהוצאות הנתבעת.

ניתן היום, ב' תשרי תשע"ו, 15 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.