הדפסה

בן צבי ואח' נ' ש.ב.א.מסד מהנדסים בע''מ ואח'

בפני
כב' השופט אבישי רובס

תובעים
1.עמית בן צבי
2.רוני בן צבי
3.מרגלית בן צבי
4.עיזבון המנוח צבי בן צבי ז"ל
5.המוסד לביטוח לאומי

נגד

נתבעות
1.ש.ב.א. מסד מהנדסים בע"מ
2.כלל חברה לביטוח בע"מ
3.אייס רשתות שיווק מוצרי צריכה בע"מ
4.מגדל חברה לביטוח בע"מ
5.חב' המזרח לאחזקות בע"מ

פסק דין

1. התובעים, ילדיו של המנוח צבי בן צבי ז"ל ואלמנתו, הגישו תביעה במסגרתה עתרו לחייב את הנתבעות בגין נזקי עזבון המנוח ונזקיהם כתלויים בו. לטענתם, ביום 23.6.2004 נשלח המנוח, יליד 1947, באמצעות הנתבעת מס' 1, מעבידתו, לביצוע עבודות במבנה - מפעל שילובים ברח' המדע באשדוד, אשר הוחזק באותה עת על ידי הנתבעת מס' 3. במסגרת עבודתו נדרש המנוח לעלות על גג המבנה לצורך תכנון מפוחי שחרור עשן בהתאם לתוכנית שהוכנה על ידי יועץ בטיחות מטעם הנתבעת מס' 3. נטען, כי בעת שהמנוח עשה מספר צעדים בודדים על גבי תקרת גג המבנה, הוא צנח לפתע דרך תקרת הגג אל אולם הייצור שמתחתיו, מגובה של כ - 7 מטרים, ופגע במסור גשר. המנוח הובהל באמצעות אמבולנס לבית החולים תל השומר, כשהוא מחוסר הכרה, ולאחר מספר שעות נפטר.

2. הנתבעת מס' 1 (להלן "ש.ב.א."), הינה מעבידתו של המנוח. הנתבעת מס' 2 (להלן "כלל") הייתה בכל זמן רלוונטי לאירוע נשוא התביעה המבטחת של ש.ב.א. בביטוח חבות מעבידים וביטוח כנגד סיכוני צד שלישי ואילו הנתבעת מס' 3 (להלן "אייס") החזיקה במבנה נשוא התביעה בעת התאונה, מכוח הסכם שכירות בינה לבין חברת המזרח לאחזקות בע"מ (להלן "חברת המזרח") , בעלת הנכס.

3. במהלך הדיון בתיק זה, צורף המוסד לביטוח לאומי כתובע נוסף וכתבי הטענות תוקנו בהתאם. במסגרת תביעתו של המוסד לביטוח לאומי צורפו גם מגדל חברה לביטוח בע"מ, שהייתה בכל זמן הרלוונטי לאירוע התאונה המבטחת של אייס בביטוח כנגד סיכוני צד שלישי, כנתבעת מס' 4 (להלן "מגדל"), וחברת המזרח, כנתבעת מס' 5.

4. התובעים טענו, כי התאונה ארעה כתוצאה מרשלנותם של ש.ב.א., אייס וחברת המזרח וכי הנ"ל הפרו חובות חקוקות, לרבות תקנות הבטיחות בעבודה, פקודת הבטיחות בעבודה ותקנות ארגון הפיקוח על העבודה. לפיכך, עתרו התובעים להורות לנתבעים לפצותם בגין נזקיהם ולשפות את המוסד לביטוח לאומי בגין התגמולים ששילם ו/או ישלם למי מהתובעים 1 - 4, עקב התאונה שבמהלכה מצא המנוח את מותו.

5. אייס הגישה הודעה לצד שלישי כנגד חברת המזרח וכנגד טרם בטיחות וגהות בע"מ (להלן "טרם"), בעילות נזיקיות, חוזיות וביטוחיות. חברת המזרח, מצדה, הגישה הודעה לצד רביעי כנגד ש.ב.א., כלל, אייס, מגדל וטרם, גם כן באותן עילות. בהמשך נמחקו ההודעות כנגד טרם.

6. ש.ב.א. נכנסה להליכי פירוק מרצון ולא הוגש כתב הגנה מטעמה . מנגד, כלל אשר ביטחה אותה בכל זמן הרלוונטי לאירוע תאונה, הן בביטוח חבות מעבידים והן בביטוח כנגד סיכוני צד שלישי (ראה הודעתה של ב"כ כלל מיום 23.1.2012), התגוננה מפני התביעה וטענה, כי המנוח שימש בפועל כמנהלה של ש.ב.א.. לטענתה, העובדה שלא נרשם כמנהל או בעל המניות במסמכי החברה, הינה תוצאה של שיקולים זרים, לרבות עובדת היותו חבר קיבוץ. נטען, כי המנוח הוא זה שהיה אחראי לניהול ענייניה של ש.ב.א., הוא שקבע את אופן העבודה ושיטותיה בפרויקט הספציפי והוא שהיה אחראי על הפרויקט מטעמה של ש.ב.א.. לטענתה, המנוח הוא שבחר לעלות על הגג, למרות שידע כי הגג עשוי לוחות אסבסט ופיברגלס, וזאת מבלי לנקוט בכל אמצעי בטיחות כנדרש. כלל כפרה בטענה כאילו עסקה ש.ב.א. בתכנון מערכת המיזוג וטענה, כי לצורך כך התקשרה אייס עם קבלנים ויועצים אחרים בתחום זה. עוד נטען, כי בכפוף לאשמו של המנוח, נגרמה התאונה עקב רשלנותה של אייס, אשר לא נקטה אמצעים למנוע עליה לגג המבנה, לא מנעה את הגישה אליו ולא הציבה שילוט מתאים המזהיר מפני הסכנה שבעליה לגג.

נטען, כי כלל ביטחה את ש.ב.א. בביטוח חבות מעבידים וכי על פי הוראות הפוליסה הכיסוי ניתן גם ביחס למנהלים שהם עובדים שכירים, בתנאי שהנזק אינו נובע ממעשה או מחדל של הנפגע עצמו. לטענתה, בנסיבות העניין, נגרמה התאונה אך ורק בשל מעשיו ו/או מחדליו של המנוח ולכן, אין כיסוי ביטוחי לחבותה של ש.ב.א.. עוד נטען, כי כל כיסוי ביטוחי הינו בכפוף להוראות הפוליסה ומעבר לסכום ההשתתפות העצמית המצויה בה. בנוסף, כפרה כלל בנזקיהם של התובעים.

7. אייס כפרה בכתבי הגנתה מפני התביעה העיקרית, כמו גם ההודעה לצד רביעי שנשלחה כנגדה, בנסיבות התאונה שתוארו על ידי התובעים, ובאחריותה הנטענת לתאונה. היא טענה, כי התאונה ארעה עקב רשלנותו הבלעדית של המנוח ולחילופין, חלה על ש.ב.א. ו/או חברת המזרח האחריות לתאונה.

8. חברת המזרח התגוננה מפני ההודעה לצד שלישי שנשלחה אליה על ידי אייס וטענה, כי היא אינה חייבת לשפות אותה בסכום כלשהו, ככל שייפסק. לטענתה, יהא על אייס לשאת בעצמה בכל פיצוי שיוטל עליה. במישור הנזיקי - נטען כי אייס הינה אחראית לאירוע התאונה, לצד גורמים נוספים וכי בתור שוכרת אין היא יכולה להאשים את המשכירה בקרות התאונה. במישור החוזי - נטען כי בהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים, חלה אחריות מוחלטת ובלעדית על אייס לשאת בכל נזק שייגרם עקב שימושה במבנה ובנוסף, נטלה על עצמה אייס חיוב חוזי מסוג תניית פטור ושי פוי מלא כלפי חברת המזרח. במישור הביטוחי - נטען כי אייס התחייבה בהסכם שנכרת בין הצדדים, כי תדאג להוצאת פוליסת ביטוח שתורחב לכסות את חברת המזרח כביטוח ראשוני וכי המבטחת תוותר על כל זכות שיבוב. עוד נטען, כי אייס התחייבה להוציא אישור על קיום ביטוחים ואף עשתה זאת.

9. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של גב' מרגלית בן צבי - האלמנה, ותצהיריהם של הילדים רוני ועמית בן צבי (עמית בן צבי לא נקרא לעדות בסופו של דבר ותצהירו אינו משמש ראיה בתיק זה). בנוסף, הוגש תצהירו של מר אמנון יגודה, אשר עבד בכל זמן רלוונטי לתביעה כשכיר בחברת ש.ב.א. וכן, זומן לעדות מר חגי סבאסון, אשר היה עד לתאונה והודעתו במשטרה הוגשה במקום תצהיר עדות ראשית (ת/1). עוד העיד מטעם התובעים מר תמיר זקן, מי שערך את דו"ח החקירה בדבר אירוע התאונה מטעם משרד העבודה והרווחה (ת/3) וכן, מר בועז מוגילבקין, מומחה בתחום הבטיחות, אשר ערך חוות דעת בנוגע לאירוע התאונה נשוא תיק זה (ת/6). התובעים הגישו חוות דעת של מר ידובסקי לעניין גובה שכרו של המנוח אולם, לאור הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים במהלך הדיון, כפי שיפורט להלן, ויתרו הצדדים על חקירתו. בנוסף, ויתרו הצדדים על חקירתם של האקטוארים לעניין גובה תגמולי המוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי הגיש מטעמו תעודות עובד ציבור בדבר פירוט רצף ביטוחי של המנוח ומעסיקיו לשנת 2004, פירוט תשלומים וטופס תביעה לקצבת תלויים וכן, צורפה על ידיו חוות דעת לעניין חישוב אקטוארי של התגמולים אשר שולמו וישולמו לעזבון ולתלויים.

חברת כלל לא הגישה תצהירי עדות ראשית.

מטעם אייס העיד מר יעקב סולומון, אשר הודעתו במשטרה סומנה כראיה (נ/1). חברת המזרח מצדה, הגישה את תצהירו של מר שמוליק עודי אשר משמש כסמנכ"ל הכספים בקבוצת המזרח.

במהלך דיון ההוכחות הגיעו הצדדים לידי הסכמה לפיה, תיק המוצגים שהוגש על ידי חברת המזרח, הכולל הסכם התקשרות בין חברת המזרח לבין אייס, פוליסת ביטוח של חברת מגדל, אישור על קיום ביטוחים, פוליסות ביטוח של חברת כלל, הזמנת עבודה לחברת ש.ב.א., דו"ח משרד העבודה ועדותם של מר אנטולי ספיקוב ויעקב סולומון במשטרה ובמשרד העבודה, יוגש כראיה (סומן נ/2).

במהלך שני דיוני ההוכחות נחקרו כל המצהירים , נותני ההודעות ומומחי הבטיחות, ולאחר מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

נסיבות התאונה

10. כפי שיפורט בהמשך, אייס שכרה את שירותיה של חברת ש.ב.א., לצורך ניהול ופיקוח על פרוייקט העברה של מפעל שבבעלותה למבנה תעשייתי ברח' המדע באשדוד. ביום 23.6.2004, בשעות הבקר, הגיע המנוח למקום, שם נפגש עם חגי סבאסון, יועץ מיזוג אויר, ששירותיו נשכרו על ידי אייס. השניים נפגשו במקום, על מנת לבחון כיצד ניתן לשחרר עשן, על פי הנחיות יועץ הבטיחות של אייס (ראה ת/1 - הודעתו של סבאסון במשטרה מיום 23.6.2004, בעמ' 1, שורות 8 - 11 וכן, נ/1 - הודעתו של מר יעקב סלומון במשטרה מיום 23.6.2004). השניים הבחינו במספר מפוחים המותקנים על גג האסבסט של המבנה והחליטו, באופן ספונטאני, לעלות לגג על מנת לבחון אפשרות לעשות שמוש במפוחים הקיימים (ת/1 - בעמ' 1, שורות 12 - 15 וכן, עדותו של סבאסון בעמ' 20 ,שורות 8 - 11 לפרוטוקול ועדותו של מר יגודה, עמ' 33, שורות 9 - 15 לפרוטוקול).

11. העד סבאסון השיב בחקירתו הנגדית, כי הוא חושב שהדלת לגג היתה פתוחה עת הגיע אליה יחד עם המנוח (עמ' 21, שורה 16 לפרוטוקול). כפי שעולה מעדותו של אנטולי ספיקוב, מנהל מפעל אייס במקום בזמנים הרלבנטיים לארוע התאונה, הרי שהוא הונחה על ידי יועץ הבטיחות לנעול את הגג (ראה נספח ט' לנ/2 - הודעתו במשטרה מיום 15.1.2005, עמ' 2, שורות 9 - 10). עם זאת, מר ספיקוב לא טען באף אחת מהודעותיו, אם בפני המשטרה ואם בפני החוקר מטעם משרד העבודה, כי פעל על פי הנחיה זו ונעל את הדלת לגג. בחקירתו הנגדית לב"כ חברת המזרח, אשר העד סבאסון, כי טרם העליה לגג, נפגשו השניים עם מר ספיקוב, מנהל המפעל. מנגד, הוא לא זכר האם המנוח נטל מפתחות ממשרדיה של אייס באותה עת (עמ' 24, שורות 11 - 20 לפרוטוקול). ב"כ חברת המזרח עמת את העד, כביכול, עם האמור בהודעתו לחוקר מטעם משרד העבודה והרווחה אולם, עדות זו לא סומנה ולא הוגשה כראיה במשפט. מר ספיקוב עצמו לא זומן להעיד על ידי מי מהצדדים (אעמוד על השלכות עניין זה בהמשך). לפיכך, הגם שהמנוח והעד סבאסון שוחחו עם מנהל המפעל טרם עלייתם לגג, לא הוכח בפני כי המנוח נטל ממנו מפתח או כי דלת הגג היתה נעולה.

12. העליה לגג נעשתה באמצעות מדרגות מתכת פנימיות, באופן שהעובדים במקום ראו את השניים (ראה עדותו של העד סבאסון בעמ' 21, שורות 13 - 14 לפרוטוקול). המדרגות הובילו לתוך מבנה משרדים שממנו המשיך גרם מדרגות נוסף לכוון דלת היציאה לגג בטון, עליו הוצבו מספר מדחסי מזגן. על מנת להגיע ל גג המבנה, היה על השניים לעבור מדרגה נמוכה שהפרידה בין גג הבטון לבין גג האסבסט המשופע. על מנת להגיע למפוחים, היה על השניים לטפס על גג האסבסט המשופע (ראה עמ' 25, שורות 14 - 19 לפרוטוקול וכן, סרטון הוידאו שצורף כנספח ו' לתצהיריהם של התובעים). המנוח עבר את המדרגה, עלה על הגג האסבסט המשופע, והחל להתקדם על גג האסבסט, שאין חולק, כי הותקנו בו פאנלים שקופים שטוחים המאפשרים תאורת חוץ בתוך המבנה. העד סבאסון הניח את הקלסר שהיה בידיו על אחד המזגנים והחל לצעוד בעקבות המנוח, על גבי החיזוקים של גג האסבסט (ת/1, שורות 16 - 20 ועדותו של הנ"ל בעמ' 20, שורות 18 - 29 ועמ' 25, שורות 24 - 25 לפרוטוקול). המנוח צעד מספר צעדים לכוון המפוחים ולפתע נשבר הגג מתחתיו, בחיבור שבין אחד הפאנלים השקופים לבין גג האזבסט, לצד המפוח הקרוב, והוא נפל למול עיניו של העד סבאסון לתוך המבנה. על פי הצילומים מתיק המשטרה, הרי שאחד הפאנלים השקופים נראה מכופף ואילו לוח האסבס ט הצמוד לו שבור (ראה נספח הצילומים מתיק המשטרה, שצורף לתצהיריהם של התובעים, התמונות שצורפו לת/3 - דו"ח חוקר משרד העבודה, ת/5 - התמונות שצולמו יום לאחר הלווייתו של המנוח, סרטון הוידאו שצולם באותו יום ותמונות הגג שצורפו לת/6 - חוות דעתו של המומחה בועז מוגילבקין). המנוח נפל מגובה של כ - 7 מטרים אל אולם הייצור שמתחתיו ופגע במסור גשר. המנוח הובהל באמצעות אמבולנס לבית החולים תל השומר, כשהוא מחוסר הכרה, ולאחר מספר שעות נפטר.

שאלת האחריות

אחריותה הנזיקית של ש.ב.א. ושאלת האשם התורם

13. כפי שעולה מתצהירה של מרגלית, המנוח ומשפחתו התגוררו מאז שנת 1969 בקיבוץ גבעת חיים המאוחד. בשנים הראשונות עבד המנוח בבית החרושת "פריגת" ובהמשך, כסדרן עבודה של המפעל. לאחר מספר שנים, עבר המנוח לעבוד בענף הבניה בקיבוץ. הוא הוכשר לתפקיד על ידי מרכז הענף בקיבוץ ובסופו של דבר החליף את קודמו בתפקיד, לאחר שהאחרון פרש. בהמשך, החל ללמוד הנדסאות בניין במכללת רופין, אולם לא סיים באופן פורמאלי את לימודיו ולא השלים את פרוייקט הגמר, בשל עומס עבודה שהוטל עליו בקיבוץ, כמרכז הענף.

בהמשך, עבד המנוח במחלקת הבניה של התק"מ והפך למנהלה. לטענת מרגלית, עם המעבר להפרטה ברב קיבוצי התק"מ, נסגרה גם מחלקת הבניה בה עבד המנוח, אולם, ניתן לה לעבוד באופן עצמאי. לטענתה, זה היה הבסיס להקמת המשרד שעסק בפיקוח וניהול בניה, בשותפות בין המנוח וחברת אקסלרוד, זאב טוניק (שהוגדר על ידי מרגלית בתצהירה כ"נאמן") ושחר יוסף, באמצעות חברת ש.ב.א..

14. כפי שעולה מתיקה של ש.ב.א. ברשם החברות, הרי שהחברה נוסדה במהלך חודש מרץ 1997. אחת ממטרות החברה היתה לבצע עבודות הנדסה אזרחית, תיאום ופקוח על עבודות הנדסה אזרחית וקבלנות כללית.

עם הוסדה של החברה, נרשמו כבעלי מניות שלה מר אביבי אקסלרוד (25 מניות מתוך 100), שחר יוסף (25 מניות מתוך 100) וזאב טוניק (50 מניות מתוך 100) והם גם נרשמו כבעלי זכות החתימה בה לצורך ניהול עסקיה.

כאמור, מרגלית הגדירה בתצהירה את זאב טוניק כ"נאמן". בחקירתה הנגדית, היא אשרה, כי רישום המניות על שמו של זאב טוניק, במקום על שמו של המנוח, נעשה מאחר והאחרון, כחבר קיבוץ, היה מנוע מלהחזיק במניות של חברה פרטית (ראה גם תשובתה לשאלה 38 בתצהיר התשובות לשאלון - נ/3). עוד אשרה הנ"ל, כי המנוח היה מנהל החברה ואיש הביצוע שלה (עמ' 60, שורה 21 ואילך ועמ' 61 לפרוטוקול). ראוי לציין גם , כי שמה של חברת ש.ב.א. מהווה ראשי תיבות של בעלי השליטה בה - שחר אביבי, בן צבי ואקסלרוד.

יתירה מזאת, לאחר פטירתו של המנוח, החברה פורקה ומרגלית קבלה כספים, על פי חלקו של המנוח במניות החברה, אף שלא היה רשום פורמאלית כמי שמחזיק במניותיה (ראה תשובה לשאלה 21(ו) לתצהיר התשובות לשאלון - נ/3 וכן, עמ' 63, שורות 24 - 30 לפרוטוקול).

נמצא, אפוא, כי הלכה למעשה, המנוח היה מבעלי החברה, יחד עם שחר יוסף ז"ל, שנפטר מאז ארוע התאונה, ואביבי אקסלרוד, והחזיק בידיו 50% ממניות החברה, אף שמניותיו לא נרשמו על שמו, אלא, על שמו של חברו - מר זאב טוניק.

15. בהתאם להודעה מיום 15.5.1997 על מינוי דירקטורים ראשונים, נרשמו שחר יוסף, אביבי אקסלרוד והמנוח, כדירקטורים בחברה. החל ממועד הווסדה של החברה, דווח המנוח כמנהלה היחיד והוא שחתם על הדו"חות השנתיים של ש.ב.א. לרשם החברות.

הדו"ח האחרון עליו חתם המנוח טרם התאונה, הינו מחודש מאי 2003. ביום 14.7.2004, בסמוך לאחר התאונה, נשלחה לרשם החברות הודעה בדבר שינוי הרכב הדירקטוריון, כאשר זאב טוניק מונה לדירקטור יחיד, במקום שלושת הדירקטורים האחרים שחדלו מכהונתם. במסגרת הודעה זו דווח כי המנוח נפטר ביום 23.6.2004.

זמן קצר לאחר מכן, נכנסה ש.ב.א. להליך של פירוק מרצון ובהמשך, בחודש נובמבר 2005, הוגש דו"ח נוסף, על ידי מפרק החברה, מר ירחמיאל שרון. החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 2006 והסיבה היחידה שלא חוסלה, הינה חוב שנותר לה (ראה נ/5).

16. העד יגודה החל לעבוד כשכיר בש.ב.א בשנת 2002. הוא אשר בחקירתו הנגדית, כי המנוח הוא ששכר את שירותיו וסכם עימו את תנאי העסקתו. עוד אשר הנ"ל, כי המנוח נהל את החברה, נתן לו הוראות ונהל את המגעים בנוגע לפרויקטים בהם היתה מעורבת ש.ב.א. (עמ' 27, שורות 4 - 19). בנוסף, אשר העד יגודה, כי העובדים היחידים בש.ב.א. היו הוא עצמו והמנוח וכי היו לחברה בעלים נוספים (עמ' 28, שורות 9 - 14 ועמ' 30, שורות 6 - 7 לפרוטוקול) . הוא הבהיר, כי לאחר מותו של המנוח הושלמו מספר פרויקטים קיימים ולאחר מכן החברה הפסיקה את פעילותה (עמ' 28, שורות 4 - 6).

17. מן המקובץ עולה, כי המנוח היה מיוזמי הקמתה של חברת ש.ב.א., הוא היה אחד משלושת בעליה, כאשר מניותיו נרשמו על שמו של חברו, מר זאב טוניק, אך מאחר ובאותה עת לא היה באפשרותו להיות בעל שליטה בתאגיד. המנוח היה מנהלה של החברה והרוח החיה בה, הוא שנהל את המגעים עם הלקוחות ונתן הוראות למר יגודה, עובד השטח היחיד הנוסף מלבדו וברור כי לא ניתן לראות בהם כבעלי מעמד שווה בחברה. למעשה, לאחר מותו של המנוח בתאונה הטראגית, הושלמו מספר פרויקטים קיימים ולאחר מכן נפסקה פעילותה של החברה.

18. מנגד, לא ניתן להתעלם מהרישומים בתיק רשם החברות ומעדותה של מרגלית לפיהם, המנוח לא היה הדמות היחידה בחברה אלא, היו שותפים בהקמתה והפעלתה גם שחר יוסף ז"ל ואביבי אקסלרוד וכי הנ"ל קיימו ישיבות קבועות (עמ' 64, שורה 10 לפרוטוקול). טרם הקמת החברה, עבדו שחר ואקסלרוד כיועצים לענייני קונסטרוקציה בתק"מ וכאשר נסגרה המחלקה, הם הקימו את החברה ש.ב.א. יחד עם המנוח. הנ"ל הבהירה בחקירתה הנגדית, כי לאחר מותו של המנוח, שחר ואקסלרוד הם שהחליטו שלא להמשיך את פעילותה של החברה (ראה תצהירה של מרגלית וכן, עדותה בעמ' 63, שורות 7 - 12 לפרוטוקול). המנוח אמנם היה הרוח בחברה, אולם לא מדובר ב - ONE MAN COMPANY "", כטענת כלל. יתירה מזאת, אף אם אקבל את טענתה של כלל בעניין זה, הרי שאין בכך כדי לפטור באופן אוטומאטי את ש.ב.א. מאחריות לתאונה.

19. יתירה מזאת, מלבד העובדה שמניותיו של המנוח נרשמו על שמו של זאב טוניק, הרי שחברת ש.ב.א. לא היתה פיקציה, אלא, מדובר בהתאגדות אשר אגדה מספר בעלי מניות, נרשמה כדין ועבדה תחת מאפייני סדר של חברה.

20. המנוח החזיק ב - 50% ממנותיה של ש.ב.א. (אשר נרשמו על שמו של חברו זאב טוניק), הוא היה מנהלה והרוח החיה בה. לפיכך, בהתאם להלכה שנפסקה בע"א 7130/01 סולל בונה ותשתית בע"מ נגד תנעמי, פ"ד נח(1), עמ' 1, במדה ותיוחס למנוח רשלנות במעשיו כלפי עצמו (קרי - אשם תורם), כי אז תחוייב ש.ב.א. על פי עוולת הרשלנות.

אין לקבל את טענתה של כלל הגורסת כי לא ניתן לחייב את ש.ב.א., כתאגיד, כלפי המנוח מנהלה, על יסוד טענה שהפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפיו, כאשר פעולותיה ומחדליה של החברה נקבעו על ידי המנוח עצמו, המשמש מנהל ואורגן שלה. טענה זו של ש.ב.א. נסמכה על פסק הדין שניתן בע"א 536/65 כץ נגד חברת "קציף" בע"מ, פ"ד כ(3) 533 והיא נדחתה בפסיקה מאוחרת יותר.

בפסק דינו בע"א 7130/01 התייחס בית המשפט העליון לטענה זו ודחה אותה, מן הטעם שהיא חותרת תחת עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדלקמן:

"מושכלות ראשונים הם כי האורגן אחראי אישית למעשים שלו, והתאגיד אחראי אישית למעשי האורגן, וכל אחד מהם הוא אישיות משפטית נפרדת מרעותה... זאת ועוד, טענה זו גם מסכלת את מטרתה של תורת האורגנים. כידוע, תורת האורגנים פותחה כדי שיהיה ניתן לייחס לחברה תכונות אנושיות מקום שהדין מתנה תוצאה משפטית בקיום תכונות אלה, ובכך להטיל עליה אחריות אזרחית, פלילית או אחרת (ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל [51], בעמ' 382-378). לפיכך קבלת הטענה עלולה לגרום לכך שתורת האורגנים, שנוצרה כדי לפתוח פתח להטלת אחריות על החברה, תהיה לה למגן. נמצאנו מעניקים חסינות לחברה מפני תביעות אורגנה ללא כל הצדקה (א' ברק "חסינות מאחריות או מתביעה: שלילת זכות הניזוק או שלילת תביעתו" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית [84], בעמ' 374). כך מנקודת המבט של דיני החברות. מנקודת המבט של דיני הנזיקין טענה זו פירושה שלילת חובת הזהירות המושגית בין תאגיד לבין האורגן שלו. לכך אין להסכים (ראו ע"א 4114/90 הנ"ל [24], בעמ' 427)".

באותו עניין נקבע, כי אין לייחס למנהל החברה הרשלנות במעשיו ולכן, לא הוטלה גם אחריות על החברה על פי עוולת הרשלנות.

סיכומה של נקודה זו, במדה ותיוחס למנוח רשלנות במעשיו כלפי עצמו (קרי - אשם תורם), כי אז תחוייב ש.ב.א. על פי עוולת הרשלנות.

21. באשר לאשמו של המנוח לארוע התאונה, סעיף 68 לפקודת הנזיקין קובע, כי פיצויים לנפגע "יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת אחריותו של התובע לנזק". שיעור הרשלנות התורמת - כמו גם אופן חלוקת האחריות בין מספר מזיקים - לא נקבע בדיוק מתמטי, והוא עניין להערכה המסורה, לבית המשפט, שהתרשם מן העדויות שהובאו בפניו ( ע"א 1952/11 חאלד נגד אבו אלהווא נגד עיריית ירושלים (6.11.2012)). על מנת לבחון קיומו של אשם תורם מצידו של המנוח, יש לבדוק האם נהג כאדם אחראי תוך זהירות סבירה או שמא, היה בהתנהגותו משום העדר סבירות בהגנה על עצמו. בחלוקת האחריות בין המזיק לניזוק, יש להציב את מעשי ההתרשלות או המחדלים של הנתבע והתובע זה למול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינה מוסרית, את מידת משקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד ( ע"א 73/86 לוי שטרנברג נגד עיריית בני ברק, פ"ד מג(3) 343).

בענייננו, כפי שפורט לעיל, המנוח למד הנדסאות בניין, הוא עבד בתחום הבניה שנים רבות והיה לו ניסיון רב בנושא. המנוח היה מנהל פרוייקט התאמת המבנה למפעלה של אייס וברור כי היה מודע, במדה זו או אחרת, לכך שמדובר בגג אסבסט. מנגד, לא הוכח בפני כי במהלך הפרוייקט, בניהולו של המנוח, הוחלפו חלק מלוחות האסבסט בגג לפאנלים שקופים. לא הובאה על ידי מי מהצדדים ראיה ישירה לכך ולא ניתן ללמוד כעל כך מדבריו של העד סבא סון. כפי שציינתי לעיל, הודעתו של מר סבא ון בפני החוקר מטעם משרד העבודה לא הוגשה כראיה בתיק זה וממילא, למר סבאסון לא היתה ידיעה אישית בעניין, מאחר ולא נכח בעת ביצוע העבודה ולא היה קשור אליה באופן כלשהו. הנתבעים נמנעו משום מה להביא לעדות מי מבעלי התפקיד במפעל אייס, על מנת שיאשר כי הפאנלים השקופים אכן הורכבו במהלך הפרוייקט ואף נמנעו מלהעלות עניין זה בעת חקירתו של העד יגודה, אשר עבד בש.ב.א. יחד עם המנוח ואף השלים את הפרוייקט לאחר התאונה. יתירה מזאת, כפי קבעתי לעיל, העליה לגג היתה ספונטאנית, והיא נבעה בשל צורך מיידי לבדוק את המפוחים המותקנים על הגג ואפשרות השמוש בהם. לכן, סביר להניח שלא נעשתה בדיקה מקדימה של טיב החמרים מהם עשוי הגג.

העד סבאסון, שהיה עד ראיה לתאונה, העיד כי המנוח צעד על גבי החיזוקים של גג האסבסט ולא על גבי לוחות האסבסט עצמם. תיאורו זה של מר סבאסון מחזק את המסקנה לפיה, המנוח היה מודע, במידה זו או אחרת, כי מדובר בגג אסבסט שעלול להיות שביר. השאלה האם הכיר המנוח בפועל את דרישות הבטיחות הנוגעות לעבודה על גגות שבירים או תלולים לא תיענה ככל הנראה לעולם. אכן, סביר להניח שהיה מודע לתקנות הרלבנטיות ולכללים אולם בודאי שלא ניתן לקבוע כי חזקה שהיה מודע לכללים, כפי שטענו הנתבעים.

מנגד, כפי שהעיד מר יגודה, כניסתה של ש.ב.א. לפרוייקט נעשתה בטווח קצר, עם לוח זמנים קצר של מעבר למבנה בתוך כחודש וחצי, כאשר אייס בקשה להתאים את המבנה לצרכיה בתוך זמן קצר. טענות אלו לא נסתרו במאומה בחקירתו הנגדית והן מעידות על לחץ העבודה בו היה נתון המנוח, לאור דרישותיה של אייס. יתירה מזאת, ראוי להדגיש, כי ש.ב.א. או המנוח בעצמו, לא היו בשום שלב האחראים על בטיחות העבודות שבוצעו במפעל ולצורך כך, הועסקה על ידי אייס חברה חיצונית וכן, אחראי בטיחות שכיר מטעמה.

הגם שהמנוח תואר על ידי מרגלית ומר יגודה כמי שמקפיד על הוראות הבטיחות, הוא סכן עצמו עת עלה לגג האסבסט ללא אמצעי זהירות. מדובר בפעולה שיש בה סיכון עצמי, אשר מצדיקה קביעת אשם תורם (ראה בעניין זה ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נגד שירותי נמל מאוחדים בע"מ, פד יט(3) 205, עמ' 211 - 212 וע"א 477/85 בוארון נגד עירית נתניה, פ"ד מב (1) 415, עמ' 425). עם זאת, כפי שיפורט להלן, גורמים נוספים מבין הנתבעים היו יכולים לצפות את התאונה ולמנוע אותה ואין להשית על המנוח את האחריות הבלעדית לארוע התאונה הטראגי, כפי שבקשו הנתבעות לעשות. בחינת האשם היחסי של הנתבעות למול זה של התובע, מוביל למסקנה כי יש להטיל על התובע אשם תורם עצמי בשיעור של 25%.

22. התביעה כנגד ש.ב.א. זה נשענת הן על עוולה של הפרת חובה חקוקה והן על עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיפים 35 - 36 ל פקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח - 1968. בקביעת האחריות בעוולת הרשלנות, מתעוררות שלוש שאלות. האחת - האם המזיק חב חובת זהירות לניזוק, השנייה - האם הפר את אותה חובת זהירות והשלישית - האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. שאלת קיומה של חובת זהירות מצויה במבחן הצפיות, הטומן בחובו שני היבטים. ההיבט העקרוני, בו ניתנת תשובה לשאלה האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות מושגית וההיבט הספציפי, בו ניתנת תשובה לשאלה, האם ביחס לניזוק פלוני ונסיבותיו של אירוע מסוים, קיימת חובת זהירות קונקרטית ( ע"א 145/80 שלמה ועקנין נגד המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113).

המנוח שמש מנהלה של ש.ב.א. ואף ששכרו הועבר לקיבוץ כנגד חשבוניות, ש.ב.א. היתה מעבידתו בפועל. אין חולק, כי מעביד (בין אם מעביד בשר ודם ובין אם תאגיד) חב חובת זהירות כלפי עובדו, בין אם מדובר בעובד בכיר ובין אם מנהל, ואינני רואה צורך להרחיב על כך. בתוך כלל המסגרת של אותה חובת זהירות מצויות חובות המעביד לספק לעובד סביבת עבודה בטוחה, שיטת עבודה נאותה, אספקה של כלי עבודה המתאימים לאופי העבודה, מתן הדרכה לעובד, הן על אופן ביצוע העבודה והן על הסיכונים הספציפיים הטמונים בעבודה מהסוג אותה הוא נדרש לבצע ובשמוש בכלים המסופקים לו לצורך ביצוע אותה עבודה (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע חשמל בע"מ נגד מוחמד יאסין ואח' (31.8.2011), ע"א 284/64 חרושת "אלבר" בע"מ נגד גולדמן, פ"ד יט(1) 371, ע"א 707/79 וינר את טיקו ואח' נגד אמסלם, פ"ד ל"ה(2) 209, 211 - 212, ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נגד פרץ גבריאל, פ"ד לט(4) 266, 271 - 272, ע"א 5425/97 עיריית קריית מוצקין נגד נטליה דביר, פ"ד נג(3) 172), ע"א 663/88 שירזיאן נגד לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מ"ז (3) 225).

לגבי שאלת צפיות הנזק בעת עבודה בגובה, נקבע בע"א (י-ם) 2522/01 אורי שלם נגד הדר חברה לביטוח בע"מ (25.11.2002) כדלקמן:

"בטיפוס לגובה של שלושה מטרים קיים סיכון אינהרנטי, מעצם העובדה שהעובד מצוי בגובה רב. אמת נכון הדבר, בדרך-כלל אין צורך להרבות ללמד ולהדריך אדם כיצד לטפס על סולם. עם זאת, על המעביד לשנן מדי פעם בפעם הוראות בטיחות לעובד. ... המעביד אינו יוצא אפוא ידי חובתו באספקת סולם תקין וריצפה ישרה. כל שכן עת העובד נדרש לטפס לגובה כה רב...".

23. העד אמנון יגודה אשר בחקירתו הנגדית לב"כ אייס, כי לא עבר הדרכה כלשהי בנוגע לעבודות בגובה עת עבד בחברת ש.ב.א. וטען, כי בסופו של דבר יש לבצע את העבודה, לקחת סיכונים והעובד עצמו מחליט איך לבצע אותה (עמ' 28, שורות 22 - 23 ועמ' 29, שורות 2 - 4 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית לב"כ חברת המזרח, סתר עצמו והשיב כי כל אחד בא עם הניסיון המקצועי שלו וכי "נאלצים ונדרשים במהלך השנים לעבור הדרכות" (עמ' 30 שורות 6 - 8 לפרוטוקול). מיד לאחר מכן טען, בניגוד לדבריו בחקירתו לב"כ אייס, כי ש.ב.א. דאגה לכך שעובדיה יעברו הדרכות. בהמשך, חזר ואשר כי הוא עצמו לא עבר הדרכות כלשהן בחברת ש.ב.א., מאז החל לעבוד בחברה בשנת 2002 וכי הסתמך על תעודות מעבודתו הקודמת. בנוסף, אשר כי החברה לא ספקה הוראות בטיחות כתובות לעובדיה (עמ' 30, שורות 19 - 31 ועמ' 31, שורות 1 - 9 לפרוטוקול).

24. לא הובא בפני ולו בדל ראיה שתעיד על כך שעובדיה של ש.ב.א. וביניהם התובע, עברו הדרכה או הכשרה כלשהי לצורך ביצוע עבודתם בגובה, על גבי הגג השביר. ש.ב.א., כמעבידה, לא הנהיגה נוהלי עבודה בטוחים, היא לא ספקה לעובדיה אמצעי בטיחות ולא דאגה להדרכות מתאימות והפרה בכך את חובת הזהירות הקונקרטית בה היא חבה כלפי המנוח. ש.ב.א. גם הפרה חובות חקוקות שנועדו להגן על עובדיה ובכללם המנוח. משנקבע כי הנתבעת התרשלה כלפי המנוח וחבה כלפיו ברשלנות לא אתעכב על סעיפי הפרת החובה החקוקה. אולם אבהיר, כי מהראיות שהוצגו בפני עולה כי הנתבעת הפרה חובתה לספק למנוח ציוד מגן אישי, בניגוד לתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי) התשנ"ז - 1997. בנוסף, הפרה ש.ב.א. את תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), התשמ"ו - 1986, שעה שלא ספקה למנוח אמצעים לעבודה על גג שביר ותלול כמו זה שבענייננו. הפרת חובותיה אלו של ש.ב.א. הן שגרמו למנוח נזק מסוגו או מטבעו של זה אליו נתכוון החיקוק ובכך מתקיימות גם יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה. אכן, המנוח עצמו היה מנהלה של ש.ב.א. ומתוקף תפקידו, הוא שאמון היה לדאוג להדרכות ואספקת אמצעים לעבודה בגובה. עם זאת, כפי שהובהר לעיל, אשמו של המנוח בעניין זה, מקביל לאשמה של החברה, שלה אישיות משפטית נפרדת ולכן, חלה על ש.ב.א. אחריות לארוע התאונה, בצד אשמו של המנוח. בנסיבות העניין, אני קובע כי חברת ש.ב.א. נושאת באחריות יחסית בשיעור של 25% לארוע התאונה.

חבותה הביטוחית של כלל

25. במועד הרלבנטי לארוע נשוא התביעה בטחה כלל את ש.ב.א. הן בביטוח חבות מעבידים והן בביטוח כנגד סיכוני צד שלישי. על פי רשימת פוליסת חבות המעבידים, חבותה של כלל חלה גם לגבי מנהלים שהם עובדים שכירים, בתנאי שלמבוטחת קיים הסכם עבודה בכתב עם המנהלים והם מופיעים ברשימת העובדים של המבוטחת לצורך ניכויים ממס הכנסה ולתשלומי הביטוח הלאומי. מאחר ואין חולק כי המנוח לא דווח ברשימת העובדים של ש.ב.א. לצורך ניכויים ממס הכנסה ותשלומים למוסד לביטוח לאומי, הרי שלא קיים כיסוי לפי פוליסה זו.

26. מנגד, אין חולק, כי קיים כיסוי ביטוחי לארוע נשוא התביעה, מכח פליסת הביטוח כנגד סיכוני צד שלישי שהוציאה כלל לש.ב.א..

27. ש.ב.א. נכנסה להליכי פירוק מרצון. על פי הראיות שהוגשו, ניתן כנגדה צו פירוק ומה שמנע את חיסולה ברשם החברות הוא חוב אגרות משנים קודמות.

במצב דברים זה, חלות הוראות סעיף 69 ל חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981, הקובע כי "אירע במבוטח בביטוח אחריות אחד האירועים המפורטים להלן ולפני אירועו או לאחריו התחייב המבוטח כלפי צד שלישי בחבות המכוסה בביטוח, לא יהיו זכויותיו של המבוטח כלפי המבטח בשל אותה חבות חלק מנכסיו, אלא יעברו לצד השלישי והוא יהיה רשאי לתבוע את המבטח על פי זכויות אלה; אולם טענה שהמבטח יכול לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי". הארוע הרלבנטי לענייננו, הנזכר בסעיף 69(ב) לחוק הינו צו פירוק שניתן כנגד המבוטח. הוראה זהה מופיעה גם בסעיף 68 ל חוק חוזה הביטוח, היוצר זיקה ישירה בין צד שלישי נפגע לבין המבטח.

28. השאלה האם מכח הוראות סעיף 69(א) ל חוק חוזה הביטוח זכאי המבטח לקזז מהתשלום המשולם לנפגע, כצד שלישי, את ההשתתפות העצמית, שעה שהמבוטח הינו חדל פרעון או תחת צו פירוק, טרם הוכרעה על ידי בית המשפט העליון. על פי גישה אחת, על המבטח לשאת בתשלום מלוא הנזק לניזוק, כצד שלישי, כולל סכום ההשתתפות עצמית (ראה למשל, ת.א. (שלום נצרת) 5449/01 סאלח חסן סאלח נגד קדמוני קורפוריישן (12.8.2004), ת.א. (שלום נצרת) 5816/02 חג'ה סעיד נגד חג'ה סאלח ואח' (2.10.2005), בת.א. (נצ') 4893/02 חלבי פלאח נגד קדמני קורפוריישן בע"מ, (7.11.2006) וע"א 303/09 עיריית ת"א - יפו נגד שחר יפעת (28.6.2010) ). בבסיס גישה זו ההנמקה שניתנה בע"א 5912/91 המגן חברה לביטוח נגד מצליח פ"ד מט(3) 265, לפיה יש להתחשב במטרת סעיף 69(א), אשר בא להגן על הצד השלישי הניזוק, שלא יפגעו זכויותיו כתוצאה מפשיטת רגל או פירוק המבוטח ומטרה זו מושגת על ידי ניתוק חוזה הביטוח מחיובי המבוטח שאינם נובעים מחוזה זה. לפיכך, נקבע באותו עניין, כי המבטח אינו זכאי לקזז חוב פרמיות של המבוטח חדל הפרעון מהפיצוי המגיע לצד שלישי. גישה זו, המבקשת לאמץ את הקביעות בפסק הדין בעניין מצליח גם לעניין ההשתתפות העצמית, מתעלמת מן ההבדל המהותי בין חוב דמי פרמיה, המהווה חוב כספי גרידא, שאינו פוגע בחיוביו של המבטח כל עוד הפוליסה לא בוטלה כדין, לבין השתתפות עצמית, שהיא פועל יוצא מההסכמה החוזית שבין המבטח למבוטח באשר להיקף הכיסוי הביטוחי. ממילא, ספק רב אם ניתן לראות בתניית ההשתתפות העצמית בפוליסת ביטוח כטענת קיזוז ולכן, לא מתקיים כלל הרציונל שבבסיס ההנמקה בפסק הדין שניתן בעניין מצליח.

מאידך, על פי הגישה הרווחת בפסיקה, המבטח חב כלפי הניזוק, כצד שלישי, בתשלום הפיצוי שמעבר לסכום ההשתתפות העצמית בפוליסת הביטוח (ראה ע"א (מחוזי-חיפה) 602/94 קופלוביץ נגד איילון חברה לביטוח בע"מ (16.3.1996), בר"ע 1808/04 (מחוזי-חיפה) כלל חברה לביטוח בע"מ נגד זערור (6.3.2005), ת.א. (עכו) 6897-07-11 מחמוד נביל כנעאן נגד תאגיד מים וביוב סובב שפרעם בע"מ ואח' (9.12.2009), ת.א. (שלום-קריות) 1122/06 טאהא נגד עיריית אלשאג'ור (16.6.2010), ת.א. (שלום-ת"א) 46397/06 ניו קופל נגד גבריאל תייר (2.6.2007), ת.א. 147/05 זועבי באסם נגד מוסך אדריס (15.3.2011) ות.א. (נצרת) 403/89 גיטר נגד חוף גולן, (21.9.1992)). על פי גישה זו, ההשתתפות העצמית נוגעת להיקף הכיסוי הביטוחי. היא יוצרת, בהסכמת הצדדים לחוזה הביטוח, רובד תחתון שרק מעליו חלה חבותו של המבטח בתשלום הפיצוי בגין חבות המכוסה בפוליסת הביטוח. הצדדים לחוזה הביטוח מסכימים, למעשה, כי הכיסוי הביטוחי אינו שלם ואינו מגיע כדי מלוא הנזק, אלא, מעבר לסכום ההשתתפות העצמית ועד לגובה סכום הביטוח המירבי בפוליסה. לכן, כפי שהמבטח אינו חייב לפצות את המבוטח בגין הרובד התחתון של ההשתתפות העצמית, כך הוא גם אינו חייב לפצות את הצד השלישי, אלא מעבר לסכום ההשתתפות העצמית.

גישה זו, שנימוקיה מקובלים עלי, מהווה את נקודת המוצא, בבחינת ברירת המחדל. על המבטח לשלם לצד השלישי את סכומי הפיצויים העולים על ההשתתפות העצמית, אלא אם נקבע אחרת בפוליסת הביטוח, המשקפת את הסכמת הצדדים. הנטל להוכיח כי פוליסת הביטוח קובעת הסדר אחר, המטיל למשל על המבטח לשאת במלוא סכום הפיצוי, כולל ההשתתפות העצמית ורק לאחר מכן לחזור ולגבות את ההשתתפות העצמית מהמבוטח, מוטל לפתחם של התובעים, הצד השלישי, כטענה המקדמת את עניינם. לא הוכח בפני כי הוראות פוליסת הביטוח בענייננו מורות כך. לפיכך, יהא על כלל לשאת בכל סכום בו היתה מחוייבת ש.ב.א. על פי חלקה באחריות לתאונה, בניכוי ההשתתפות העצמית.

אחריותה הנזיקית של אייס

29. עילת התביעה כנגד אייס נשענת אף היא הן על עוולת הפרת חובה חקוקה והן על עוולת הרשלנות.

30. המונח "בניה" מוגדר בסעיף 1 לפקודת הבטיחות בעבודה כ"עבודות הכנה והנחת יסודות לבנין, הקמת בנין, הריסתו, שינוי מבנהו, תיקונו או קיומו...".

תקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), התשמ"ח - 1988 מאמצות לתוכן את הגדרת המונח "בניה" שבפקודה.

סעיף 1 לתקנות הבטיחות בעבודה קובע הגדרות בסיסיות לצורך הכרעה בשאלה מיהו "מבצע הבניה", עליו מוטלות הוראות החוק בעת ביצוע עבודות בניה, כדלקמן:

"מבצע בניה" - קבלן ראשי או מזמין, המבצע את העבודה כולה או חלקה באמצעות עובדים שלו או באמצעות קבלנים העובדים עבורו".

"מזמין" - בעל הנכס או מי שבעל הנכס ייפה את כוחו להתקשר עם קבלנים לביצוע עבודת בניה או בניה הנדסית, כולה או חלקה.

"קבלן ראשי" - מי שמתקשר בהסכם חוזי עם מזמין לבצע עבודת בניה או בניה הנדסית".

תקנה 6(ג) לתקנות הבטיחות בעבודה קובע, כי "הטיל המזמין את ביצוע פעולת הבניה על יותר מקבלן ראשי אחד, יראו את המזמין כמבצע הבניה לענין תקנות אלה והחובות המוטלות על מבצע הבניה מוטלות עליו".

31. אייס שכרה את המבנה בו ארעה התאונה מחברת המזרח, בהתאם להסכם שכירות מיום 18.3.2004, לצורך הפעלת מפעל ייצור רהיטים, אחסון מוצריה ומרכז להפצת המוצרים.

יעקב סלומון, ששמש במועד התאונה כסמנכ"ל נכסים אצל אייס, ומי שהיה מעורב בשכירת הנכס, הבהיר בחקירתו הנגדית כי הנכס הושכר כ"סככה ריקה". אייס בקשה לבצע במבנה התאמות ושיפוצים לצורך העברת מפעל הרהיטים "דובהל'ה", שהלכה למעשה, כבר פעל במקום בעת ארוע התאונה (ראה ת/5 - סרטון הוידאו שצולם מיד לאחר הלווייתו של המנוח). לצורך ביצוע העבודות, התקשרה אייס עם קבלנים שונים, מתכננים, יועצים, לרבות יועץ מיזוג האוויר סבאסון ויועץ בטיחות (ראה עדותו של מר יעקוב סלומון בעמ' 46, שורות 29 - 32, עמ' 7, שורה 1, עמ' 49 ועמ' 50, שורות 14 - 20 לפרוטוקול). בנוסף, התקשרה אייס עם חברת ש.ב.א., באמצעות המנוח, שתפקידה היה לנהל את הפרוייקט, לרבות קבלת הצעות מהקבלנים המבצעים השונים ותיאום ביניהם, לאחר שאייס החליטה עם מי מהקבלנים להתקשר (עמ' 49, שורות 3 - 7, שורות 12 - 13, עמ' 50, שורות 21 - 23 לפרוטוקול).

32. אייס היא שהחזיקה בפועל במבנה, מכח הסכם השכירות שנכרת בינה לבין חברת המזרח, היא שהזמינה את העבודות במקום, התקשרה עם קבלנים השונים ולכן, היא מוגדרת גם כקבלן ראשי ומבצעת הבניה במקום. אדגיש, כי חברת ש.ב.א. לא מונתה ולא שמשה כקבלן ראשי, אלא, תפקידה היה אך לתאם בין הקבלנים השונים שהתקשרו עם אייס לצורך ביצוע עבודות ההתאמה במקום, והיא אינה נחשבת בשום אופן כמבצע הבניה בפרוייקט.

33. כמבצעת הבניה במקום, הפרה אייס שורה של חובות שהוטלו עליה. תקנה 2 לתקנות הבטיחות בעבודה מטילה על מבצע הבניה את החובה למנות מנהל עבודה רשום באתר. תקנה 3(ג) קובעת כי במדה ומבצע הבניה לא מינה מנהל עבודה, רואים את כל החובות המוטלות על מנהל העבודה, כמוטלות על מבצע הבניה.

אייס לא הוכיחה כי מינתה מנהל עבודה במפעל באשדוד. ש.ב.א., ובפרט המנוח מטעמה, לא שמשו כאחראי ם על בטיחות וגהות בנוגע לעבודות שבוצעו במקום. אלא, אייס העסיקה לטענתה ממונה בטיחות מטעמה, בשם דני שטראוס. בנוסף, נטען על ידי נציגי אייס, כי הועסק ה על ידיה חברת ייעוץ לבטיחות בשם טרם בטיחות, שהופעלה על ידי אותו דני שטראוס (ראה נ/1 - הודעתו של יעקב סלומון במשטרה ועדותו בעמ' 43, שורות 2 - 14, עמ' 45, שורות 2 - 9, עמ' 46, שורות 16 - 32 ועמ' 49, שורות 25 - 26 לפרוטוקול). בסופו של דבר, הודה מר סלומון בחקירתו הנגדית, כי הלכה למעשה, הוא אינו יודע מי היה אחראי הבטיחות מטעמה של אייס בפרוייקט הספציפי.

אייס נמנעה מלהביא לעדות, אם את אותו אחראי בטיחות מטעמה בשם דני שטראוס ואם עדים אחרים מחברת טרם, לרבות אותו גורם שדרש את הצבת המפוחים. בנוסף, היא חזרה בה מההודעה לצד שלישי שהגישה כנגד חברת תרם. יתכן כי הסיבה לכך נעוצה במכתבו של מר אבי משה, מנכ"ל טרם, מיום 12.12.2003 (ת/10). במסגרת מכתבו זה, התריע מנכ"ל טרם בפני אייס, כי מפעל נגרות כמו מפעל דובה'לה טומן בחובו סיכונים רבים ולכן, על המחזיק במקום לקיים פעילות למניעת תאונות. הנ"ל הציע לאייס את שירותיה של חברת טרם בעניין זה, לרבות כתיבת נהלים, ביצוע סקר מפגעים וסיכונים, הדרכת עובדים ועוד. אמנם, מכתב זה נשלח עוד בטרם שכרה אייס את מבנה התעשיה בו ארעה התאונה אולם, לא הוכח כי אייס אכן פעלה בהמשך על פי ההמלצות של חברת טרם וכי ערכה סקר בטיחות או הדרכות כלשהן. מכל מקום, הלכה היא כי הימנעות מלהביא ראיה שיכולה היתה לתמוך בטענתו של בעל דין, מקימה חזקה שבעובדה כי היה באותה הראיה לפעול לחובת אותו בעל דין (ע"א 2275/90 לימה נגד רוזנברג פ"ד מז(2) 606) וע"א 641/87 קלוגר נגד החברה הישראלית לטרקטורים ואח', פ"ד מד(1) 239). הימנעותה של אייס מלהביא לעדות את העדים הרלבנטיים בעניין זה, ובפרט דני שטראוס, ממונה הבטיחות מטעמה, אשר יכול היה לשפוך אור על נהלי הבטיחות במפעל במועד הרלבנטי, ככל שהיו כאלה, פועלת לרעתה במישור הראייתי. אני קובע, אפוא, כי אייס הפרה את חובתה למנות מנהל עבודה בפרוייקט, אשר אמור להיות אחראי על נושא הבטיחות.

34. תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים או תלולים), תשמ"ו - 1986 חלות כל אימת שמבוצעת עבודה על גג שביר או תלול, כבענייננו (ראה תקנה 2(א)) והיא מטילה שורה של חובות על מבצע בניה ומנהל עבודה מטעמו, בקשר לעבודות על גג שביר, כדלקמן:

תקנה 3 קובעת כי לא יועסק ו\או יעבוד אדם בעבודה על גג שביר או תלול אלא אם כן ננקטו אמצעים שימנעו נפילתו, בהתחשב במבנה הגג, בשבירותו, בשיפועו או בהשפעת מזג האויר.

תקנה 4 קובעת, כי לא יעבוד אדם על גג שביר או תלול אלא בהימצאו על לוח דריכה או זחילה מתאים, שהונח כך שבזמן עבודה עליו תימנע שבירת סיכוך הגג והלוח הובטח בפני תזוזה ובפני נדנוד.

תקנה 5 קובעת, כי על תופס מפעל או מנהל עבודה (בעת בניה) לספק לוחות דריכה או זחילה באיכות טובה ובכמות הדרושה לשם גישה ממקום העליה ועד למקום ביצוע העבודה עליו.

תקנה 7 קובעת, כי שילוט
שילוט
במקומות הגישה והעליה לגג שביר יוצגו שלטי אזהרה עליהם ייכתב באופן ברור לעין "זהירות, גג שביר".

תקנה 8 קובעת, כי בעת עבודה על גג שביר יש להתקין ו\או לעשות שמוש באמצעים שונים, המפורטים בתקנה, לרבות רתמות, לצורך מניעת נפילה.

תקנה 14 קובעת, כי לפני ביצוע עבודה על גג קיים תיערך בידי מהנדס בנין או הנדסאי בנין בדיקה יסודית של הגג על כל רכיביו כדי לוודא שטיבם וחוזקם מאפשר ביצוע העבודה על הגג בבטחה.

35. אייס, אם כמבצעת הבניה במקום ואם כתופסת המפעל, לא מינתה מנהל עבודה שיהא אחראי על בטיחות, לרבות החובות המפורטות בתקנות הבטיחות בעבודה (עבודה על גגות שבירים ותלולים) והפרה כל אחת מהוראות התקנות המפורטות לעיל. לו היתה ממנה מנהל עבודה, חזקה עליו שהיה מונע עלייתם של המנוח ומר סבאסון לגג ולחילופין, היה מאפשר להם לעלות לגג, רק עם אמצעי בטיחות מתאימים. מנהל עבודה מעין זה, היה מודע לסיכונים ומתוקף תפקידו, היה פועל לנעילת הגג ומונע עלייתם של אחרים לגג, אלא לאחר נקיטת כל אמצעי הבטיחות הנדרשים.

36. אין חולק, כי בקירות החיצונים של המבנה הוטבעו, עוד טרם השכרתו לאייס, מספר כתובות שהזהירו כי "אין לטפס על גג המבנה. סכנת קריסה". כתובות אלו הוטבעו במספר מקומות על הקירות החיצוניים של המבנה. מדובר בכתובת קטנות, הנבלעות בקיר החיצוני הגדול, הן כמעט בלתי נראות למבקרים במקום וממילא, הן לא נרשמו בדרך הגישה והעליה לגג, אם בתוך המפעל, אם במעלה המדרגות ואם על דלת היציאה לגג. אף אחד מהעדים שבקרו במקום, לרבות המומחים, לא היה ער לכתובות אלו ולא ראה אותן בזמן אמת (ראה עדותו של מר תמיר זקן, בעמ' 37, שורות 6 - 7 ועמ' 40, שורות 27 לפרוטוקול). כתובות אלו אינן עונות על דרישת התקנות בדבר הצבת שלטי אזהרה במקומות העליה והגישה לגג. במועד ארוע התאונה לא הוצבו שלטי אזהרה מתאימים המזהירים מפני עליה לגג השביר וסרטון הוידאו שצולם בסמוך לאחר הלוויתו של המנוח, כמו גם התמונות שצולמו במקום, מוכיחים זאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

רק לאחר ארוע התאונה, הוצבו במפעל הנחיות שחוברו על ידי חברת טרם, בנוגע לעבודה על גג המפעל והוצבו במקום שלטים מאירי עיניים, המזהירים מפני עליה לגג השביר (ראה ת/6 - חוות דעתו של המומחה מוגילבקין).

תפקידם של שלטי האזהרה להזהיר את מי שמתכוון לעלות לגג, כי מדובר במקום מסוכן ולחילופין, לחדד, להזהיר ולעורר את מי שאולי אמור לדעת זאת, כי הוא עלול להפגע במידה ויעלה על הגג השביר . כפי שהעיד העד סבאסון שעלה עם המנוח לגג, הרי שבאותו רגע, טרם העליה על הגג, השניים לא חשבו על הסכנה ולא דיברו על כך. לו היו מוצבים במקום שלטי אזהרה מאירי עיניים אפקטיביים, סביר להניח כי היה בכך כדי להסב את תשומת לבם של השניים לסכנה הטמונה בעליה לגג וכך התאונה הייתה נמנעת. אי הצבת שלטי אזהרה מפני הגג השביר, מהווה רק אחד מבין שורה של מחדלים של אייס.

37. דו"ח חקירת התאונה שנערך על ידי משרד התעשייה והמסחר, באמצעות מר תמיר זקן (ת/3), מאשש את המסקנות בדבר הפרת החובות האמורות על ידי אייס. על פי ממצאיו של החוקר, לא נמצאו על גג המבנה משטחי הליכה קבועים, המנוח עלה לגג ללא אמצעים שימנעו את נפילתו והוא הלך על הגג השביר ללא לוח דריכה או זחילה. מסקנותיו של החוקר היו כי התאונה ארעה עקב עליה לגג שביר ללא אמצעי אבטחה, המנוח לא עבר הדרכה בנושא עבודה על גג שביר, בדרך הגישה לגג לא הוצבו שלטי אזהרה והמנוח לא צוייד ברתמות בטיחות שתמנענה את נפילתו.

אמנם, במסגרת מסקנותיו בדו"ח שערך, מר תמיר זקן לא לקח בחשבון את הכשרתו של המנוח ולמעשה, לא נתן דעתו על כך. כפי שפורט לעיל, קיים אשם תורם בלתי מבוטל של המנוח אולם, אין בכך כדי לאיין את אחריותם של צדדים נוספים וביניהם אייס לתאונה נשוא התביעה. מר תמיר זקן הבהיר, כי מי שאחראי להדריך את המבקרים בנכס ולהציב שלטי אזהרה מפני עליה לגג, הוא תופס המקרקעין, ובמקרה זה - אייס (עמ' 37, שורות 26 - 30 ועמ' 39, שורות 1 - 23 לפרוטוקול).

העד תמיר זקן עומת עם הטענה לפיה, הדלת היתה נעולה. אני מקבל את עמדתו לפיה, במדה ומר ספיקוב נתן למנוח את המפתח לדלת הגג, הרי שמאותה עת, לא הוותה הנעילה של הדלת משום אמצעי הגנה (עמ' 41, שורות 12 - 15 לפרוטוקול). אף אם הדלת היתה נעולה, במדה ומר ספיקוב נתן למנוח את המפתח מבלי שהזהיר אותו או וידא בעצמו או באמצעות מנהל עבודה או אחראי בטיחות, כי קיימים אמצעי בטיחות מתא ימים לעליה לגג, הרי שסכן את המנוח והלכה למעשה, נעילת הדלת לא היוותה עוד אמצעי הגנה.

38. התובעים הגישו את חוות דעתו של בועז מוגילבקין, מומחה לבטיחות, מיום 24.8.2008. הנ"ל חזר בחוות דעתו על השתלשלות העניינים עד לארוע התאונה והממצאים שנמצאו במקום, מיד לאחר התאונה ובעת ביקורו במפעל, ביום 11.8.2008. המומחה פרט את החובות המוטלות על אייס כתופסת המפעל ומבצעת הבניה במקום, על פי תקנות הבטיחות בעובדה השונות. המומחה קבע בפרק המסקנות בחוות דעתו, כי אייס שהחזיקה במבנה, היתה חייבת, אם בעצמה ואם באמצעות מומחה בטיחות שהיה עליה למנות, להציב שלטי אזהרה ולתדרך את המנוח. הוא קבע כי אייס כשלה שעה שלא דאגה להדריך את המנוח, להזהירו, להציב שלטים, לספק לוחות זחילה וציוד מגן אישי בדמות רתמות ולמנוע מהמנוח מלעלות לגג המסוכן. עוד קבע המומחה, כי אייס כשלה משלא מינתה מומחה בטיחות שידאג לביצוע הוראות התקנות.

הגם שחוות דעתו של המומחה מוגילבקין לא נסתרה במאומה בעת החקירה הנגדית, ראוי להבהיר, כי חוות הדעת אינה מחדשת דבר ולמעשה, היא עולה בקנה אחד עם הקביעות העובדתיות והמשפטיות שפורטו לעיל.

39. אייס הגישה את חוות דעתו של המהנדס אריק יודלה. מעבר לעובדה שהמומחה כלל לא בקר בנכס נשוא התביעה, הרי שחוות דעתו אינה מוסיפה דבר על האמור לעיל, בעניין שבמומחיות, והיא נשענת בחלקה על תשתית עובדתית שגויה, כגון בעניין הכתובות שעל קירות המבנה, הטענה בדבר שילוט מתאים בדרך העליה לגג ותפקידה של חברת ש.ב.א. בפרוייקט. כפי שקבעתי לעיל, בניגוד לטענתו של המומחה יודלה, הרי שתפקידה של ש.ב.א. היה לנהל את הפרוייקט ולתאם אותו למול הקבלנים עמם התקשרה אייס לצורך ביצוע התאמת המבנה והיא לא מוגדרת כתופס המפעל או כקבלן ראשי על פי תקנות הבטיחות בעבודה.

40. מהראיות שהוצגו במהלך המשפט, עולה תמונה עגומה של הפרת שורה ארוכה של חובות חקוקות של ידי אייס. הרציונל המונח ביסוד פקודת הבטיחות בעבודה והתקנות שהותקנו מכוחה הוא לספק סביבת עבודה בטוחה ולהגן על חייו ועל שלמות גופו של כל מי שנמצא במקום העבודה לצורך עבודתו, בין שהוא עובד ובין שהוא קבלן עצמאי (ע"א 7130/01, לעיל, בעמ' 15). הנזק אותו בקש המחוקק למנוע במקרה זה הוא נזק שנגרם כתוצאה מנפילה מגובה. במקרה דנן, המנוח עלה לגג השביר במהלך עבודתו ולשם ביצועה. בכך הוא נחשף לסכנה של נפילה מגובה של כ 7 מטרים והיה בתחום הסיכון של הנזק שהחיקוקים נועדו למנוע. הפרת חובותיה של אייס גרמו, אפוא, למנוח נזק מסוגו או מטבעו של זה אליו נתכוונו החיקוקים הנזכרים לעיל ובכך מתקיימות גם יסודות העוולה של הפרת חובה חקוקה. בנוסף, הפרה אייס במחדליה את חובות הזהירות שלה כלפי התובע, כמחזיקת המקרקעין, אף שאינו עובד שלה, מקום בו היה עליה לצפות בנסיבות הקיימות את אירוע הנזק, והתרשלותה גרמה לתאונה בה קפח את חייו (ע" א 7130/01, לעיל, בעמ' 18 וכן, ע"א 411/73 פרחי נגד אלטמן, פ"ד כח(2) 145 וע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נגד סמרי, פ"ד מו(4) 421).

חלוקת האחריות בין מעוולים במשותף ובענייננו - ש.ב.א., אייס וחברת המזרח, מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, אשר קובע את החלוקה, לאור הראיות המונחות בפניו, לפי מידת האשמה המוסרית של כל אחד מהמעורבים (ע"א 477/85, לעיל וכן ע"א 7130/01, לעיל). אשמתה המוסרית של אייס, כתופסת המקרקעין, אשר התרשלה בביצוע הוראות תקנות פקודת הבטיחות בעבודה, לא דאגה למנות מנהל עבודה ולא פעלה להצבת שלטי אזהרה, בפרט בעת ביצוע עבודות ההתאמה בנכס, גדולה מזו של ש.ב.א. ובאופן ברור, גם מאשמתה של חברת המזרח, כפי שתפורט בהמשך. בנסיבות העניין, אני קובע כי חברת אייס נושאת באחריות יחסית בשיעור של 40% לארוע התאונה ותוצאותיו.

אחריות נזיקית של חברת המזרח

41. חברת המזרח הינה בעלת המבנה בו ארעה התאונה והיא השכירה את הנכס לאייס, על פי הסכם שכירות מיום 18.3.2004. על פי הסכם השכירות, קבלה אייס את הנכס ביום 1.4.20104, כשלושה חדשים טרם ארוע התאונה.

42. סעיפים 35 ו - 36 לפקודת הנזיקין מטילים חובת זהירות בלא אבחנה בין בעל מקרקעין לבין תופסם. סעיף 37 לפקודה מטיל חובת זהירות מושגית על בעל המקרקעין כלפי המבקרים במקרקעין, אפילו אם הפעלת הנכס, הלכה למעשה, נמסרה לאדם אחר ( ע"א 780/76 עזרא מועלם נגד רשות הפיתוח, פ"ד לא(2) 630).

43. על פי הסכם השכירות שנכרת בין חברת המזרח לבין אייס, ניתנה לאייס הזכות לבצע במבנה התאמות ושיפוצים (סעיף 6 להסכם) וחברת המזרח מוחזקת כמי שידעה כי שיפוצים מעין אלו אכן מבוצעים במקום בפועל, על מנת להתאים את המבנה לצרכיה של אייס. סעיפי ההסכם מעידים כי חברת המזרח אף החזיקה במפרט השינויים, אשר צורף כנספח ד' להסכם. מטעמים השמורים עמה, בחרה חברת המזרח, שבססה את הגנתה על הסכם זה, שלא להגיש את אותו נספח ד' כראיה. בנוסף, כבעלת המקרקעין, היא ידעה כי גג המבנה עשוי אסבסט ומוגדר כגג שביר. היא עצמה התהדרה בכך שבקירות החיצונים של המבנה הוטבעו, עוד טרם השכרתו לאייס, מספר כתובות שהזהירו כי "אין לטפס על גג המבנה. סכנת קריסה" ויש בכך כדי להוכיח כי ידעה בפועל על הסכנה הטמונה בגג. כאמור, מדובר במספר כתובות קטנות שהוטבעו על הקירות החיצוניים של המבנה, הן נבלעות בקיר החיצוני הגדול, הן כמעט בלתי נראות למבקרים במקום וממילא, הן לא נרשמו בדרך הגישה והעליה לגג, אם בתוך המפעל, אם במעלה המדרגות ואם על דלת היציאה לגג. אין בכתובות אלו כדי לענות על הצורך הברור בדבר הצבת שלטי אזהרה במקומות העליה והגישה לגג ובכך הפרה חברת המזרח את חובת הזהירות הקונקרטית שלה כלפי המנוח. מחדליה של אייס בעניין זה, הינם אך המשך להתרשלותה של חברת המזרח.

44. חברת המזרח ידעה כי גג המבנה עשוי אסבסט שביר, המהווה אחת מתכונות הנכס, וכבעליו של הנכס, היה עליה להתריע על כך, להזהיר ולנקוט אף מיוזמתה באמצעים המתבקשים לצורך מניעת הסיכונים, טרם העברת הנכס לחזקתה של אייס. בהיעדר שילוט אזהרה מתאים, היה על חברת המזרח לצפות מראש את האפשרות שאנשים יעלו על הגג, בפרט לאור העובדה שידעה כי אייס אמורה לבצע במבנה עבודות בניה לצורך התאמתו. הנזק שנגרם בפועל, קרי - עלייתו של המנוח לגג האסבסט ונפילתו עקב שבירת הגג עליו דרך, היה בגדר הסיכון שנוצר על ידי חברת המזרח ואין ספק, שמחדלה של חברת המזרח תרם לקרות התאונה. השכרת הנכס לאייס, שעה שהיא מודעת לסכנה הטמונה בגג, אינה פוטרת את חברת המזרח מאחריות. בנסיבות העניין, אני קובע כי חברת המזרח נושאת באחריות יחסית בשיעור של 10% לארוע התאונה ותוצאותיו.

מערכת היחסים החוזית בין אייס לחברת המזרח וההיבט הביטוחי

מערכת היחסים החוזית

45. אייס שכרה את המבנה בו ארעה התאונה מחברת המזרח, בהתאם להסכם שכירות מיום 18.3.2004, לצורך הפעלת מפעל ייצור רהיטים, אחסון מוצריה ומרכז להפצת המוצרים.

46. חברת המזרח הפנתה בסיכומיה למספר הוראות חוזיות, שמכוחן, לשיטתה, יש לחייב את אייס לשפותה בגין כל סכום שתחוייב בו.

47. סעיף 6 להסכם השכירות עוסק בנושא התאמת המושכר לצרכיה של אייס ותתי הסעיפים הרלבנטיים בו קובעים כדלקמן:

"6.1 מוסכם, כי התאמת המושכר תבוצע כדלהלן:

6.1.1 המשכירה תדאג לאספקת חשמל למושכר בזרם שאינו נופל מ - 350 X 3 אמפר כאשר מובהר כי בשלב ראשון תדאג המשכירה על חשבונה, לאספקת חשמל בנפח זרם שאינו נופל מ- 250 X 3 אמפר.

6.1.2 יתר ההתאמות והשיפוצים, ככל שיבוצעו במושכר בכפוף לתנאי הסכם זה - יבוצעו על ידי השוכר, על חשבונו ועל אחריותו הבלעדית".

"6.5 השוכר יהיה רשאי לבצע התאמות במושכר לצרכי פעילותו במושכר (להלן - "השינויים"), לאחר הגשת התכניות למשכירה ובכפוף לקבלת אישורה בכתב ומראש לביצוע שינויים עלות ביצעו השינויים, ככל שיהיו, יחולו על השוכר מפרט תוכניות השינויים ייחתם על ידי הצדדים בד בבד עם ההסכם ויצורף כנספח בלתי-נפרד מההסכם ויסומן נספח ד'" (ההדגשות שלי - א.ר.).

"6.12 מובהר, כי האחריות המלאה לרישוי התוספות והשינויים האמורים, לעלויות התכנון והרישוי, לרבות כל האגרות וההיטלים למיניהם, לתוצאות השינויים ולכל נזק אשר ייגרם למושכר, למשכירה ו/או לכל צד שלישי כלשהו במהלכה, כל יחולו על השוכר לבדו ויהיו באחריותו המלאה.

6.13 השוכר מתחייב בזה לפצות ו/או לשפות את המשכירה מיד עם דרישתה הראשונה, בגין כל נזק או הוצאה ו/או תביעה אשר יגרמו לה בשל אישום פלילי, הודעת קנס או תביעה אזרחית אשר המשכירה ו/או מי מטעמה יחויבו בהן בפסק-דין סופי וחלוט וכן בגין ההוצאות אשר יגרמו למי ממנהליה בעטיו של הצורך להתגונן בפני הליכים כאמור, ככל שהליך כזה נובע מאי קיום או הפרה של הוראה שעפ"י הדין חייב היה השוכר ו/או מי מטעמו לקיימו, לרבות ובמיוחד עקב היעדר רישיון ו/או היתר הנדרש עפ"י דין ולרבות בשל הגשת אישום, מתן קנס ו/או תביעה בגין הפרת איזה מהוראות חוק התכנון האמור לעיל...".

סעיף 9 להסכם, שכותרתו "אחריות לנזקים וביטוח" קובע כדלקמן:

"9.2 השוכר ישא בחבות המוטלת עליו על פי דין בגין כל פגיעה או נזק אשר עלול להיגרם לגופו ו/או לרכושו של כל אדם או גוף (לרבות המשכירה והבאים מטעמה) עקב פעילותו ו/או שימוש של השוכר ו/או הבאים מטעמו במושכר ו/או בסביבתו".

"9.4 השוכר מתחייב בזה לשפות את המשכירה, במלוא הסכום בגינו חוייבה על פי פסק דין שלא עוכב ביצועו בעקבות תביעה בגין הפגיעה או הנזק להם אחראי השוכר על פי האמור ברישא לסעיף 9.2 לעיל, וכן בגין ההוצאות הסבירות אשר המשכירה נשאה בהן לשם התגוננות מפני התביעה כאמור, ובלבד שהמשכירה מתחייבת להודיע לשוכר בהקדם אודות קבלת כל תביעה ו/או דרישה בגין האמור ברישא לסעיף 9.2 לעיל, ולאפשר לשוכר להתגונן מפניה ולשתף עימו פעולה בהתגוננות מפני תביעה כאמור...".

48. השאלה הרלבנטית אינה שאלת האחריות בנזיקין או חלוקתה הראויה של אחריות זו בין המעוולים השונים, אשר הוכרעה לעיל, אלא האם הותנה בין המעוולים - אייס וחברת המזרח, על שיפוי של חברת המזרח על ידי אייס ובאילו תנאים יחול סעיף השיפוי על פי מה שהסכימו הצדדים ביניהם. נקודת המוצא בעניין זה, הינה כי יש לכבד הסכמתם של צדדים על פי הסכם שנכרת ביניהם, מאחר ושיקולים מסחריים, כלכליים או שיקולי כדאיות אחרים יש בהם כדי להביא לתנאי מוסכם לפיו, בכל מקרה שאחד יחוייב בנזיקין, יהא האחר חייב לפצותו (ע"א 971/90 חרושת ברזל פתח תקוה בע"מ נגד סמרי, פ"ד מו(4) 421, 428 וכן, ע"א 10832/06 אבנר - איגוד נפגעי רכב בע"מ נגד ארזים - הנדסה טכנולוגיות (1991) בע"מ (25.11.2012) ).

49. הוראות סעיפי השיפוי 6.13 ו - 9 ברורות ואינן מצריכות פרשנות מיוחדת. מנוסח סעיף 6.13 עולה בבירור כי יהא על אייס לשפות את חברת המזרח בגין תביעה בה תחוייב חברת המזרח בפסק דין חלוט, במדה והליך זה נובע מאי קיום או הפרה של הוראות דין אותן חייבת אייס לקיים. מאידך, לא נקבע כי יהא על אייס לשפות את חברת המזרח עקב הפרת הוראות דין על יד חברת המזרח עצמה.

בדומה, סעיף 9.2 להסכם השכירות קובע, כי אייס תשא בחבות המוטלת עליה על פי דין, עקב נזק שיגרם לגופו של כל אדם עקב השמוש בנכס ולא עקב חבות המוטלת על חברת המזרח על פי דין. סעיף 9.4 , העוסק בשיפוי הנובע מהוראות סעיף 9.2, קובע כי רק במקום בו תחוייב חברת המזרח בפסק דין חלוט בגין נזק לו אחראית אייס (להבדיל ממקרה בו חברת המזרח היא שאחראית לנזק בשיעור כלשהו), כי אז יהא על אייס לשפותה. ההסכם בין הצדדים אינו קובע כי על אייס לשפות את חברת המזרח במקרה בו יגרם לצד שלישי נזק בשל רשלנותה של חברת המזרח.

50. תניות שיפוי מעין אלו פורשו בפסיקה באופן מצמצם. בע"א 119/90 סולל בונה בע"מ נגד שרף עבודות צנרת בע"מ (3.1.1994) נקבע, כי כאשר חבותו של הקבלן הראשי לנזק נובעת מעוולה שבוצעה על ידו במישרין באמצעות פעולה עצמאית של עובדיו הוא, אשר אינה קשורה לעבודת קבלן המשנה, לא ישפה קבלן המשנה את הקבלן הראשי (ראה גם ת.א. (חיפה) 1274/01 אמיר רנד (קטין) ואח' נגד החברה לאמנות תרבות וספורט חיפה בע"מ (7.9.2004), רע"א 3470/07 זוגלובג בע"מ נגד פארס נג'אר בע"מ ואח' (16.1.2009), ע"א (מחוזי-חיפה) 2114/05 עראבי סאלח נגד פארס נג'אר (26.3.2007) וע"א 3192/93 משה"ב חברה לשיכון בנין ופיתוח בע"מ נגד מאיר כחלון, פ"ד נ(1) 210, שם נקבע כי קיימת תניה ברורה לשיפוי גם במקרה שבו דורש השיפוי בעצמו עוול בנזיקין, בשונה מהמקרה שלפנינו). ההסכם שנכרת בין חברת המזרח לבין אייס אינו קובע הוראה מפורשת בדבר חובת שיפוי של אייס כלפי חברת המזרח גם למקרה שחברת המזרח עצמה התרשלה. לפיכך, חברת המזרח אינה זכאית לשיפוי כלשהו מאייס מכח ההסכם שנכרת בין הצדדים.

ההיבט הביטוחי

51. בהתאם לסעיף 10.1 להסכם, התחייבה אייס לערוך ולקיים במשך כל תקופת השכירות את הביטוחים המפורטים באישור עריכת הביטוח אשר צורף להסכם, כחלק בלתי נפרד הימנו, אצל חברת ביטוח מורשית. בהתאם, חתמו אייס ומגדל חברה לביטוח בע"מ, המבטחת שלה, על טופס אישור הביטוחים שצורף להסכם, המהווה כשלעצמו חלק מההסכם, לכל דבר ועניין.

52. במסגרת אישור הביטוחים, אשרה מגדל כי ערכה על שם אייס ביטוחים לתקופת השכירות, לרבות בעת ביצוע עבודות התאמת המושכר. ההוראה הרלבנטית לענייננו מצויה בסעיף 2 לאישור הביטוחים, במסגרתה אשרה מגדל כי ערכה פוליסת אחריות כנגד סיכוני צד שלישי, כדלקמן:

"ביטוח אחריות כלפי צד שלישי המבטח חבות השוכר על פי דין בגין פגיעה גופנית או נזק לרכוש העלול להגרם לגופו ו\או לרכושו של אדם או גוף כלשהו במושכר ובסביבתו, בגבול אחריות של 5,000,000$ לארוע ובמצטבר במשך תקופת ביטוח שנתית. ביטוח זה אינו כפוף לכל הגבלה בדבר חבות הנובעת מ - אש, התפוצצות..., חבות בגין וכלפי קבלני משנה ועובדיהם... וכן תביעות תחלוף מצד המוסד לביטוח לאומי. הביטוח מורחב לשפות את המשכירה בגין אחריות אשר עלולה להיות מוטלת עליה עקב מעשה ו\או מחדל של השוכר ו\או של מי מהבאים מטעמה, וזאת בכפוף לסעיף אחריות צולבת לפיו נחשב כאילו נערך בנפרד עבור כל אחד מיחידי המבוטח" (ההדגשות שלי - א.ר.).

בסיפא לאישור הביטוחים נרשם כי "הפוליסות דלעיל כוללות תנאי מפורש על - פיו הינן קודמות לכל ביטוח אשר נערך על - ידי המשכירה ואנו מוותרים על כל טענה או דרישה בדבר שיתוף ביטוחי המשכירה".

53. הסכם השכירות ואישור הביטוחים שהוצא על פי הוראותיו, בהתאמה, אינו מחייב את אייס לבטח את אחריותה של חברת המזרח, אלא, היא התחייבה לערוך ביטוחים, לרבות ביטוח כנגד סיכוני צד שלישי, הנוגעים לאחריותה היא בלבד ואין להכניס לאישור הביטוחים את מה שאין בו. בהתאם, אישור הביטוחים קובע, כי נערכה לאייס פוליסת ביטוח אחריות כלפי צד שלישי, המבטחת את חבותה של אייס (השוכרת) בגין נזק שיגרם לצד שלישי. ביטוח זה הורחב, על פי הסכמת הצדדים, באופן שעל מגדל לשפות את חברת המזרח (המשכירה) אך בגין אחריות העלולה להיות מוטלת עליה, עקב התרשלותה (במעשה או מחדל) של אייס (השוכרת) ו\או מי מטעמה. מאידך, בהתאם לאישור הביטוחים, שהינו חלק מההסכם בין חברת המזרח לבין אייס, לא התחייבה מגדל לשפות את חברת המזרח בגין חבות שתוטל עליה עקב התרשלות שלה. מגדל גם הוציאה לאייס בפועל פוליסת ביטוח כנגד סיכוני צד שלישי, התואמת את אישור הביטוחים.

על פי אישור הביטוחים, מגדל אמורה היתה לשפות את חברת המזרח, למשל במקרה בו חברת המזרח היתה נתבעת לבדה ומחוייבת כלפי הניזוק, מכח היותה אחת מבין מספר מעוולים במשותף. במקרה זה, היתה חברת המזרח מחוייבת בתשלום בגין אחריותה של אייס, ואז היה על מגדל לשפותה, כדי חלקה של אייס באחריות לנזק.

רק במקרה כזה, על פי הסכמת הצדדים, כפי שבאה לידי ביטוי בסיפא לאישור הביטוחים, פוליסת הביטוח שהוציאה מגדל הינה ראשונית לכל פוליסה אחרת, מאחר ומגדל נטלה על עצמה חיוב זה, תוך התניה על ההסדר הקבוע בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח (מדובר בתניה תקפה, לאור ההלכה שנקבעה בע"א 206/99 א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נגד מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(5) 566). במקרה כזה, היתה מנועה מגדל מלטעון לכפל ביטוח, נוכח פוליסת ביטוח נוספת הקיימת לחברת המזרח, ככל שקיימת פוליסה כזו.

54. סיכומה של נקודה זו, בנסיבות העניין, חברת המזרח אינה זכאית לשיפוי ממגדל, עקב תביעתו של המוסד לביטוח לאומי כנגדה.

מנגד, בכל הנוגע לתביעת התובעים 1 - 4, במסגרתה לא נתבעה חברת המזרח כנתבעת ישירה, אייס זכאית לשיפוי מחברת המזרח (כמעוולת משותפת), בגין כל סכום שתשלם מעבר לשיעור אחריות ה לארוע התאונה, כפי שנקבע לעיל.

נזקיהם של התובעים 1 - 4

55. המנוח, יליד 23.2.1947, בן 57 שנים בעת מותו. המנוח השאיר אחריו במותו אלמנה וארבעה ילדים בגירים: יניב - יליד 15.12.1970 (בן 34 בעת מותו של המנוח), שגית - ילידת 6.8.1973 (בת 31 בעת מותו של המנוח), רוני - ילידת 10.9.1979 (בת 25 בעת מותו של המנוח) ועמית - יליד 17.6.1983 (בן 21 בעת מותו של המנוח). האלמנה (מרגלית) הינה ילידת 2.9.1947.

56. על פי צו הירושה מיום 21.10.2004 (נספח א' לתצהירי התובעים), האלמנה הינה היורשת היחידה של המנוח ז"ל.

57. ילדיו של המנוח היו בגירים, מעל גיל 21, בעת מותו והם אינם נחשבים כתלויים בו.

58. תביעת העיזבון שלובה בתביעת האלמנה התלויה וקיימת זהות בין היורשת לבין התלויה שכן, האלמנה הינה היורשת העיקרית והתלויה היחידה במנוח. במקרה זה, יש לנהוג על פי ההלכות שנקבעו בע"א 4641/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נגד עיזבון המנוח חנא כרכבי ז"ל (19.12.2007) וע"א 2739/06 עיזבון המנוח דובינצקי ולדימיר ז"ל נגד אסדי רזקראללה (1.6.2008). על פי ההלכה שנקבעה בפסקי דין אלה, תביעות התלויים והעיזבון מובחנות ומובדלות וכל אחת מהן כוללת ראשי נזק שונים, גם אם קיים ביניהם מתחם חפיפה. לפיכך, על המזיק לשאת בפיצוי עבור הנזק שגרם ואין לנכות או לקזז ראשי נזק המצויים מחוץ לתחום החפיפה (ראה גם ע"א 4431/05 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נגד צרור (10.8.2006)).

בסיס שכרו של המנוח ו"הקופה המשותפת"

59. בהתאם להסכמת הצדדים במהלך הדיון שהתקיים ביום 31.12.2012, הרי שבסיס שכרו של המנוח ז"ל הינו 12,000 ₪ ואילו בסיס שכרה של האלמנה הינו בסך של 10,500 ₪, נכון ליום 4.1.2012.

60. בסיס שכרו של המנוח עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה, על סך של 12,418 ₪ ואילו בסיס שכרה של האלמנה עומד כיום, בצירוף הפרשי הצמדה, על סך של 10,865 ₪.

61. הכנסת התא המשפחתי ("הקופה המשותפת"), עד לצאתה של האלמנה לפנסיה, הינה בסך של 23,283 ₪, אפוא.

62. בהתחשב באופי עבודתו של המנוח, כמנהל פרוייקטים בחברת ש.ב.א., אשר הלכה למעשה היתה בבעלותו, בשותפות עם שניים נוספים, ולאור אינטנסיביות עבודתו, ההנחה היא, כי היה ממשיך לעבוד ולהשתכר עד לגיל 70, בדומה לעצמאי.

נזקי העיזבון

הפסד בשנים האבודות

63. על פי ההלכה הפסוקה, יש לנקוט בשיטת הידות, כאשר בתביעת העיזבון קיימות בענייננו ארבע ידות - ידת האשה (הנתמכת), בתוספת ידת המנוח, ידת משק הבית וידת החיסכון (ע"א 4641/06, לעיל). חישוב ההפסד החדשי עבור כל אחת מהתקופות נעשה על ידי הפחתה של ידת הקיום מהכנסתו של המנוח (נגיסתו של המנוח מהקופה המשותפת לצורך קיומו). הסכום המתקבל משקף את אותו חלק מהכנסתו של המנוח שהיה משמש לתמיכה ול"חיסכון". בענייננו, הכנסת המנוח הינה בסך של 12,418 ₪. לכן, הפסד התמיכה החדשי עומד על סך של 6,598 ₪.

64. הפסד התמיכה לעבר, מאז מותו של המנוח ועד היום (121 חדשים), בצירוף ריבית מאמצע תקופה, עומד כיום על סך של 854,436 ₪.

65. בעת המשפט, טרם יצאה האלמנה לפנסיה וההנחה היא, כי תצא לפנסיה בגיל 67, קרי - במועד מתן פסק הדין. מעת זו, משתנה גובה הקופה המשותפת, כאשר הכנסתה של האלמנה צפויה לרדת. התובעים לא הגישו ראיה כלשהי ממנה ניתן יהיה ללמוד מהי הכנסתה הצפויה המדוייקת של האלמנה מפנסיה. מרגלית טענה, אמנם, במהלך חקירתה הנגדית, כי הכנסתה מפנסיה עתידה לעמוד על סך של כ - 4,000 ₪ אולם, אין די באמירה זו כדי לקבוע ממצא עובדתי בעניין זה. לאור נתוני שכרה של מרגלית, אעריך את הכנסתה הצפויה מפנסיה בסך של 5,000 ₪.

לפיכך, מעת יציאתה של מרגלית לפנסיה, ובמשך כ - 3 שנים נוספות, תעמוד הקופה המשותפת על סך של 17,418 ₪. לכן, הפסד התמיכה החדשי מאותה עת הינו בסך של 8,063 ₪.

הפסד התמיכה לעתיד, החל מהיום, עת יציאתה של האלמנה לפנסיה, ועד למועד בו אמור היה המנוח להגיע לגיל 70, עומד כיום על סך של 255,093 ₪.

66. עובר לתאונה בה מצא המנוח את מותו, הועסק הנ"ל, במקביל לעבודתו בחברת ש.ב.א. גם אצל חברת א. אקסלרוד י. שחר מהנדסים בע"מ, קבל שכר והופרשו עבורו כספים לביטוח מנהלים. מאידך, שכרו של המנוח עבור עבודתו בחברת ש.ב.א. שולם לקיבוץ גבעת חיים בו היה חבר המנוח, כנגד חשבוניות שהוציא הקיבוץ. הקיבוץ הוציא למנוח תלוש שכר, שלם לו קצבה חודשית על בסיס תשלום זה והפריש עבורו כספים לפנסיה. בהתאם, זכאית האלמנה, כיורשת יחידה, לפיצוי בגין הפנסיה לה היה זכאי המנוח, אלמלא מותו, לאחר גיל 70 ועד לגיל תוחלת החיים, כחלק מהפסדי התמיכה. בהתחשב בהפרשות המעביד ובניכוי הפרשות העובד, מוערך סכום הפיצוי בסך של 100,000 ₪, במעוגל.

67. בעיקרון, זכאים היורשים לפיצוי בגין קצבת הזקנה לה היה זכאי המנוח, אלמלא התאונה בה מצא את מותו. המנוח הלך לעולמו כתוצאה מאירוע נזיקי ולכן, הפסד התמיכה מתבטא, בין היתר, באבדן קצבת הזקנה אשר נשללת עקב מותו. כשם שהפסדי הפנסיה מובאים בחשבון במסגרת הפסדי התמיכה ומצטרפים אליהם, כך ראוי להביא בחשבון אף את הפסד קצבת הזקנה של המנוח (ראה ע"א 9209/03 עיזבון המנוח יניב ניסן ז"ל ואח' נגד הכשרת הישוב (16.11.2008). אלא, שהתובעים לא טענו בכתב התביעה להפסד בגין קצבת הזיקנה ולכן, דרישתם זו בסיכומיהם, מהווה הרחבת חזית אסורה.

68. הפסדי השכר בשנים האבודות עקב מותו של המנוח (כולל פנסיה), מסתכמים, אפוא, לסך של 1,209,529 ₪.

כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים

69. התובעים דרשו בסיכומיהם פיצוי בסך של 1,000,000 ₪ בגין כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים. לטענתם, המנוח קיפח את חייו בתאונה בנסיבות קשות ומחרידות, כשהוא בשיא כושרו ואיתנו. נטען, כי השילוב של נפילה מגובה של 7 מטרים דרך גג שנשבר ונחיתה על גבי מכונת משור חשמלי, מהווה ארוע מזעזע וקשה שמחייב פיצוי מוגדל ומוגבר, שיבטא את הטראומה שנגרמה למנוח. עוד טענו, כי המנוח נפטר לאחר מספר שעות, ומכאן שסבלו נמשך שעות ארוכות לאחר מכן.

70. הנתבעים מצידם, הציעו פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין ראש נזק זה.

71. הלכה היא, כי הפיצוי בגין כאב וסבל הוא על נזק סובייקטיבי וכי אין לפסוק פיצויים בגין ראש נזק זה, במצב בו נפטר הניזוק באופן מיידי עקב פציעתו או כאשר הכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות. מאידך, ראש נזק של קיצור תוחלת חיים הנו ראש נזק אובייקטיבי במהותו ואיננו מהווה פיצוי בגין תחושתו הסובייקטיבית של הניזוק בחייו על דבר מותו ואיננו מותנה בתודעתו של הניזוק (ראה ע"א 773/81 עיזבון המנוח פרוייליך נגד מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816).

72. המנוח היה בן 57 שנים במותו , הוא עסק בניהול פרוייקטים וצפויות היו לו שנים ארוכות. בעת ארוע התאונה הקשה, נפל המנוח מגובה של כ - 7 מטרים אל אולם הייצור שמתחתיו ופגע במסור גשר. על פי חוות דעתו של פרופ' יהודה היס, אשר תאר את הפציעה שנגרמה למנוח, הרי שהנ"ל סבל משברים בגולגולת, בצלעות, באגן ובאמה השמאלית וניתן להניח כי הוא אבד הכרתו מיד או זמן קצר לאחר הפגיעה. המנוח לא מת מפצעיו מיד לאחר התאונה, אלא, הועבר לבית החולים תל השומר ונפטר בעת שנותח במקום. בנסיבות אלו, זכאים התובעים לפיצוי הן בגין כאב וסבל (אם כי בסכום מתון לאור הנתונים המפורטים לעיל) והן בגין קיצור תוחלת חיים. בהתחשב בנתונים שהובאו בפני, אני פוסק לעיזבון פיצוי בסך של 100,000 ₪ בגין כאב וסבל וכן, פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין קיצור תוחלת חיים.

הוצאות קבורה ואבל

73. התובעים עתרו לפסוק להם סכום גלובאלי בגין הוצאות הקבורה והמצבה בסך של 20,000 ₪ וצרפו לתצהיריהם קבלה בסך של 4,700 ₪ בגין מצבה. הנתבעות הציעו לפצותם בסך של 12,000 ₪ בלבד.

74. למרות שהתובעים לא צרפו קבלות על הוצאות הקבורה והאבל, מלבד קבלה בגין המצבה, אני מקבל את טענתם לפיה, הוציאו הוצאות נוספות ואני מעריך את סך ההוצאות בגין קבורה ואבל, על דרך האומדנא, בסך של 15,000 ₪, כערכם כיום.

נזקי האלמנה כתלויה

הפסד תמיכה (לרבות פנסיה וקצבת זיקנה) לתלויה

75. על פי ההלכה הפסוקה, לצורך חישוב הפסד התמיכה בתלויים, יש לנקוט בשיטת הידות, כאשר בתביעת התלויה קיימות בענייננו שלוש ידות - ידת האלמנה, בתוספת ידת המנוח וידת משק הבית. חישוב ההפסד החדשי עבור כל אחת מהתקופות נעשה על ידי הפחתה של ידת הקיום מהכנסתו של המנוח. בענייננו, הכנסת המנוח הינה בסך של 12,418 ₪. לכן, הפסד התמיכה החדשי עומד על סך של 4,657 ₪.

76. לאור תוצאה זו, בדבר גובה הפסד התמיכה החודשי, ברור כי מאחר וקיימת זהות מוחלטת בין היורשת לבין התלויה, שהינה האלמנה, הרי שהפסד התמיכה בה כתלויה נמוך מהפסדי התמיכה של העיזבון. לכן, זכאית האלמנה לקבל לידיה את הפיצוי הגבוה מבין השניים (ניכוי החפיפה בין שני ר אשי הנזק), קרי - סך של 1,209,529 ₪, על פי החישוב שנערך בפרק הדן בהפסד בגין השנים האבודות.

שירותי בעל

77. התובעים עתרו בסיכומיהם לפצותם בסך של 500,000 ₪ בגין אבדן שירותי אב ובעל. הם טענו, כי המנוח סייע ותרם מאישיותו, מרצו וזמנו למשפחתו, לקח על עצמו חלק גדול ממטלות הבית וחיי המשפחה, בצע צרכים פיסיים כמו תיקונים, קניות ועבודות משק הבית ונטל חלק פעיל ודומיננטי בצרכים אישיים ומנטליים כראש משפחה הדואג, אוהב ותומך בילדיו ובאשתו. עוד טענה מרגלית בתצהירה, כי במועד התאונה החלו בני הזוג בשיפוץ ביתם והרחבתו וכי המנוח טפל וריכז את ניהול הפרוייקט. העדה לא נחקרה בעניין זה וטענותיה לא נסתרו.

78. הנתבעים מצידם, הציעו לפצות את האלמנה בסך של 40,000 ₪ בלבד בגין ראש נזק זה.

79. במסגרת עילת התלות, רשאי בית המשפט לפצות את התלויים במנוח על אבדן השירותים שנהוג לתיתם ושקיימת ציפייה לקבלתם במסגרת המשפחה, אם האבדן ניתן להערכה כספית (ע"א 64/89 חיים גבאי נגד מלכה לוזון, פ"ד מח(4) 673). אין מחלוקת בפסיקה, כי הפיצוי בגין שירותי אב ובעל הוא פיצוי בגין נזק ממוני, הנמדד על ידי בירור מחירה של עזרה במשק הבית וטיפול בילדים (ראה ע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נגד ד"ר אילנה שלזינגר (25.8.2011)).

80. המנוח מצא את מותו בתאונה בעת שהיה בן 57 שנים וכל ילדיו היו בגירים. המנוח היה איש טכני, מנהל פרוייקטים ולא נסתרה הטענה בדבר תרומתו למטלות משק הבית, לרבות קניות ותיקונים שנדרשו וכן, כי טפל וריכז את ניהול פרוייקט השיפוץ והבניה של הבית עד לארוע התאונה. הפיצוי בענייננו, אמור לקחת בחשבון "שירותי בעל" בלבד (בשונה מ"שירותי אב ובעל") ויש לכך השלכה על גובה הפיצוי המגיע למרגלית, אלמנתו. בנסיבות העניין, אני פוסק לאלמנה פיצוי בסך של 150,000 ₪ בגין אבדן שירותי בעל.

טענתן של התובעות 2 ו - 3 בדבר נזקים נפשיים

81. התובעים טענו בסעיף 17 לכתב התביעה כי עקב מותו הטראגי של המנוח, בטרם עת, הם סובלים מפגיעה נפשית. מרגלית טענה בתצהירה, כי מותו של המנוח פגע בה ובילדיה באופן קשה מבחינה נפשית והדבר בא לידי ביטוי בהתפתחותם של חרדות, פחדים, סיוטים, הפרעות שינה ודיכאון. נטען, כי נוכח מצבה, היא פנתה לטיפול נפשי שכלל שיחות עם פסיכולוג וטיפול תרופתי, הניתנים לה עד היום. למרות זאת, היא לא מצליחה לתפקד כרגיל, סובלת מהתעלפויות, נמנעת מהשתתפות בכנסים מקצועיים וסובלת מפגיעה בביטחון העצמי.

רוני, בתו של המנוח, טענה אף היא, כי מותו של אביה בטרם עת פגע בה קשה מבחינה נפשית והדבר בא לידי ביטוי בחרדות, פחדים, סיוטים ודיכאון. נוכח מצבה, היא פנתה לקבלת טיפול נפשי שכלל שיחות עם פסיכולוג וטיפול תרופתי.

מרגלית ורוני צרפו לתצהיריהן סיכום שחבר ד"ר טלמון, פסיכולוג קליני שטפל בבני המשפחה לאחר התאונה וכן, קבלות בגין טיפולים פסיכולוגיים. הן עתרו בסיכומיהן לפצותן בגין נזקיהן הנפשיים והוצאותיהן, בסך שלח 250,000 ₪.

82. ארוע התאונה הטראגית ומותו של המנוח ז"ל, השפיע מטבע הדברים על מצבן הנפשי של מרגלית ורוני. עם זאת, הן אינן זכאיות לפיצוי נוסף במישור זה. ראשית, התובעות לא הגישו חוות דעת רפואיות בתחום הפסיכיאטריה, אף שמדובר בטענות שברפואה, המחייבות על פי התקנות ופקודת הראיות הגשת חוות דעת. שנית, התובעות אינן עומדות בתנאי הסף שנקבעו בהלכה שנפסקה ברע"א 444/87 אלסוחה נגד דבאן, פ"ד מד(3) 397, לצורך פיצוי לנפגעי משנה שניזוקו בעקיפין, מעוולה שנגרמה במישרין נזק לאדם אחר, בגין פגיעה נפשית שסבלו כתוצאה ממנה, וזאת גם אם ננקוט בגישה המרחיבה בעניין זה. על פי המצב המשפטי הקיים, התובעות אינן זכאיות לפיצוי נוסף בגין הנזק הנפשי הנטען. לפיכך, אני דוחה דרישתן בעניין זה.

ניכויים (תביעת המל"ל)

83. אין חולק, כי עקב מותו של המנוח שולמו לתובעים קצבת שארים וקצבת תלויים.

84. הן התובעים 1 - 4 והן התובע מס' 5 (המוסד לביטוח לאומי) הגישו חוות דעת אקטואריות באשר לגובה תגמולי המל"ל בעבר ולעתיד.

85. על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי התובעים 1 - 4 ביום 7.2.2013, שווי התגמולים ששולמו להם בעבר ואשר ישולמו לאלמנה בעתיד, הינו 817,137 ₪ (נכון ליום 1.12.2012) ויש להוסיף לסכום זה ריבית על תשלומי העבר בסך של 40,121 ₪, ובסה"כ 857,137 ₪.

על פי חוות הדעת האקטוארית שהוגשה על ידי המוסד לביטוח לאומי, שווי התגמולים ששולמו ואשר ישולמו לאלמנה בעתיד, הינו 890,258 ₪.

86. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסך של 33,121 ₪ ואין חולק, כי היא נובעת מהנחת הבסיס של המוסד לביטוח לאומי לפיה, התובעת תמשיך לעבוד עד לגיל 69. כפי שקבעתי לעיל, הרי שהאלמנה עתידה לעזוב את עבודתה ולצאת לפנסיה בימים אלו בגיל 67 ולכן, הנחת הבסיס של המוסד לביטוח לאומי שגויה.

לפיכך, אני מקבל את עמדתם של התובעים (והנתבעים) בעניין זה וקובע, כי סכום התגמולים ששולמו לתובעים בעבר ואשר ישולמו לאלמנה בעתיד, עמד על סך של 857,147 ₪, נכון ליום 1.12.2012. סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה, עומד כיום על סך של 870,244 ₪ ויש לנכותו מהפיצוי המגיע לתובעים.

87. מנגד, המוסד לביטוח לאומי זכאי לשיפוי מהנתבעות בגין מלוא התגמולים בסך של 870,244 ₪, ללא הפחתה בגין אשם תורם של המנוח (ראה ע"א 856/11, 1711/11 א. ארנסון בע"מ ואח' נגד עיזבון המנוח גנדי לק ז"ל ואח' (4.12.2012) ).

88. סעיף 82(ג) לפקודת הנזיקין מעניק למעבידו של הנפגע בתאונת עבודה חסינות מפני תביעת שיבוב של המוסד לביטוח לאומי. כאשר אדם נפגע בתאונת עבודה, לא קמה למוסד לביטוח לאומי זכות לשיבוב מאת המעביד והחברה המבטחת אותו.

סעיף 82(ב) מגדיר את המונח "מעביד" כ"החייב לפי חוק בתשלום דמי הביטוח בעד המבוטח".

בענייננו, אין חולק, כי מי ששלם את דמי הביטוח הלאומי עבור המנוח, היה קיבוץ גבעת חיים המאוחד. הקיבוץ הוא שעמד למול המוסד לביטוח לאומי ושלם את התשלומים הנדרשים ומנגד, הוא גם ששלם למנוח את שכרו. לכן, הוא מוחזק גם כמי שהיה חייב בתשלום דמי הביטוח בעד המנוח (ראה ע"א 6657/95 רותם דשנים אמפרט בנגב בע"מ נגד המוסד לביטוח לאומי וכן, רע"א 10453/07 המוסד לביטוח לאומי נגד אריה חברה לביטוח בע"מ (21.1.2010) ). כלל לא הניחה תשתית עובדתית ממנה ניתן יהיה להסיק כי בפועל, מי ששלם את דמי הביטוח היא חברת ש.ב.א. וכי הסכום גולם בתשלום ששולם לקיבוץ, המשמש מצידו אך כצינור להעברת כספים למוסד לביטוח לאומי. בנסיבות אלה, יש להניח כי מי שעמד מול המוסד לביטוח לאומי ושילם באופן פורמאלי הוא גם מי שהיה חייב בתשלום באופן פורמאלי. מאחר ולא הוכח בפני כי חברת ש.ב.א. היא "החייב לפי החוק בתשלום דמי הביטוח", הרי שאין לראות בה "מעביד" לצורך שלילת זכות השיבוב של המוסד לביטוח לאומי כנגדה .

89. לאור האמור לעיל, סכום התגמולים ששולמו לתובעים בעבר ואשר ישולמו לאלמנה בעתיד, ישולם לידי המוסד לביטוח לאומי על ידי הנתבעות, לרבות כלל חברה לביטוח בע"מ, שנכנסה לנעליה של ש.ב.א. כמבטחת שלה, על פי חלקן היחסי באחריות לארוע התאונה נשוא תיק זה.

90. נזקיהם של התובעים (וליתר דיוק - נזקיה של התובעת מס' 4 האלמנה) הינם, אפוא, כדלקמן:

הפסד שכר בשנים האבודות (כולל פנסיה) - 1,209,529 ₪
כאב וסבל - 200,000 ₪
קיצור תוחלת חיים - 100,000 ₪
הוצאות קבורה ואבל - 15,000 ₪
שירותי בעל - 150,000 ₪
סה"כ - 1,674,529 ₪
בניכוי אשם תורם (25%) - 418,632 ₪ (-)
בניכוי תגמולי מל"ל - 870,244 ₪ (-)
סה"כ פיצוי - 385,653 ₪

נזקי התובעים (התובעת מס' 4, האלמנה), לאחר ניכוי אשם תורם של המנוח ז"ל ותגמולי המוסד לביטוח לאומי, מסתכמים לסך של 385,653 ₪.

המוסד לביטוח לאומי זכאי בתביעתו, לשיפוי מהנתבעות בגין מלוא התגמולים בסך של 870,244 ₪.

סיכום

91. לאור האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

תביעת התובעים מס' 1 - 4

א. אני מחייב את הנתבעות 2 - 4 (כלל, אייס ומגדל), ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 4 פיצוי בסך של 385,653 ₪. בנוסף, אני מחייב את הנתבעות 2 - 4, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת מס' 4 את אגרת המשפט (בש ערוך) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 70,000 ₪ (הנתבעת מס' 2 חייבת בסכום הנ"ל, בניכוי ההשתתפות העצמית). הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהי ום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ב. אני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת מס' 1, שפורקה, וכך גם בנוגע להודעות לצדדים שלישיים ורביעיים שהוגשו נגדה.

ג. באשר להודעה לצדדים שלישיים שהגישה הנתבע ת מס' 3 (אייס), אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 (חברת המזרח) לשפות את המודיעה בגין כל סכום שהנ"ל תשל ם מעבר לשיעור אחריות ה לארוע התאונה, כפי שנקבע לעיל.

מנגד, ההודעה לצדדים רביעיים שהוגשה על ידי חברת המזרח כנגד הצדדים הרביעיים 2, 3 ו - 4 (כלל, אייס ומגדל, בהתאמה) נדחית.

הצד השלישי מס' 2 (חברת המזרח) תשלם לנתבעת מס' 3 (אייס) את אגרת המשפט (בשערוך) וכן, תשלם לנתבעות 3 ו - 4 (אייס ומגדל) שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪, בגין הליכי ההודעות לצדדים שלישיים ורביעיים, כאמור. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת התובע מס' 5 (המוסד לביטוח לאומי)

ד. אני מחייב את הנתבעים 2 - 5 (כלל, אייס, מגדל וחברת המזרח), ביחד ולחוד, לשלם לתובע מס' 5 סך של 870,244 ₪. בנוסף, ישלמו הנתבעים 2 - 5, ביחד ולחוד, לתובע מס' 5, שכ"ט עו"ד בסך של 80,000 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

במסגרת היחסים ביניהן, חייבות הנתבעות 2 - 5 בתשלום הסכומים הנ"ל, בהתאם לחלקן היחסי באחריות לארוע התאונה, כמפורט לעיל.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.