בן עזרא נ' עירית עכו

בפני
כב' השופט ג'מיל נאסר, שופט בכיר

תובע/ת/ים

ישראל בן עזרא

נגד

נתבע/ת/ים

עירית עכו

החלטה

בפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית.

המדובר בתביעה למתן צו עשה/צו מניעה, במסגרתה עותר התובע להטיל צו עשה המחייב את הנתבעת, עיריית עכו (להלן: "העירייה"), להציב חזרה למקומה יצירה שהונחה בכיכר הסמוכה לכניסה לבית הספר לקציני ים בעכו (פסל בדמות גולש), אותה הגה ועיצב, בתקופת עבודתו בעירייה, כיועץ בכיר לראש העירייה, וכפרויקטור וכן שלא לפגוע בה. ולחלופין, להורות לעירייה להעביר את היצירה לידיו של התובע.

העירייה טוענת כי את הפסל הזמין התובע במסגרת תפקידו בעירייה וזאת כפי שניתן ללמוד ממאפיינים רבים של התנהלות התובע: הנושא הוא מסוג העניינים בהם טיפל התובע בתפקידו כפרויקטור בעירייה. בדומה לפסל נשוא התביעה, טיפל התובע בפסלים נוספים שהוצבו ברחבי העיר אשר כולם מומנו ע"י העירייה; הנושא טופל ע"י התובע במהלך שעות עבודתו מתוך משרדי העירייה ותוך שימוש באמצעים שהעמידה העירייה לרשותו; העירייה היא זו שמימנה באופן מלא את ייצור הפסל ונשאה בתשלום לחברה המבצעת עפ"י הוראת התובע.

נטען כי התובע אומנם טוען כי הגה את הפסל בזמנו החופשי בביתו אלא שיש לזכור כי התובע הועסק בחוזה אישי המקובל במשרות בכירות בלבד, ללא מגבלת שעות. כמקובל בסוג כזה של העסקה, שעות העבודה נמשכות פעמים רבות מאד מעבר לשעות העבודה הרגילות, והעבודה מתבצעת פעמים רבות גם בביתו של העובד; טענת התובע לפיה היצירה נוצרה על ידו שלא לצורך עבודתו ובמהלכה וכי הוסכם בינו לבין העירייה כי כל יצירה של התובע תישאר בבעלותו בלבד תוך הסכמתו להעמידה לרשות הציבור לא רק שאינה נתמכת בכל ראיה שהיא ואף מנוגדת לשכל הישר אלא עומדת בניגוד לתנאי הסכם העסקתו של התובע ולדין החל עליו.

לאור האמור נטען כי מאחר והפסל בוצע ע"י התובע במסגרת עבודתו בעירייה, הרי שהסמכות הייחודית לדון בתביעה הינה לבית הדין לעבודה מכוח סעיף 24(א)(1) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969; גם אם עצם קיום יחסי עובד מעביד בין התובע לעירייה, הינה במחלוקת הרי שהסמכות הייחודית להחליט בשאלה זו הינה לבית הדין לעבודה. לחלופין, טוענת העירייה כי הסמכות למתן צווי מניעה/צווי עשה מכוח זכויות יוצרים נתונה לבית המשפט המחוזי בחיפה, לאור סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד -1984.

מנגד טוען התובע כי אין חולק כי הפסל אותו הגה ועיצב ואשר שורטט על ידו בביתו היה מיועד לכיכר הכניסה לביה"ס לקציני ים בעכו, כאשר מיקום הפסל, כמו גם עיצובו, היו בתאום מוחלט עם ראש העיר, והאחרון הוא שאישר זאת; בניגוד להחלטת ראש העיר, הוחלט על הוצאת הפסל ממקומו, תוך פגיעה בזכויות התובע בפסל. למרות שמדובר בכספי ציבור, ולמרות הפגיעה בזכויות התובע בפסל, הוחלט על בצעד חריג לעקור את הפסל, ולהשליכו בין פחי אשפה. נטען כי מי מנציגי העירייה מנסה לבוא חשבון עם התובע במעשים כגון הסרת הפסל ממקומו ואף בהסרת השלט המתעד את שמו של התובע מהפסל.

נטען כי התובע העמיד את הפסל לרשות העירייה כל עוד עבד בעירייה, ובמקום בו הוא הוצב; התובע מודה כי העירייה היא זו שהזמינה את הפסל ונשאה במלוא עלותו; אין רלבנטיות לעובדה שהעירייה מימנה את הפסל על התביעה המבוססת על זכות היוצרים של התובע בפסל. גם אם הפסל תוכנן ע"י התובע במהלך שעות עבודתו כנטען (דבר המוכחש), עדיין אין בכך כדי לפגוע בזכויותיו של התובע בפסל; אין קשר בין עבודתו של התובע אצל הנתבעת, וחוזה עסקתו, כדי לפגוע בזכויות התובע בפסל; התובע הגה את רעיון הפסל לבקשת העירייה ובאישורה, ואף הפסל הוזמן ונבנה בהתאם לאותו רעיון, וכיום העירייה טוענת כי כל המהלך הזה היה ללא הסכמה, ומדובר בטיעון אשר מטרתו לשלול את זכויות התובע בפסל.

התובע מוסיף וטוען כי אין מדובר בתביעה שעילתה ביחסי עבודה ומכאן שאין סמכות לבית הדין לעבודה לדון בתביעה, אלא מדובר בתביעה שעילתה זכויות יוצרים, והפגיעה בזכויות אלה, אשר אין להם קשר ליחסי עובד –מעביד; מדובר בתביעה שעילתה בפקודת הנזיקין ומכאן שאינה בסמכות ביה"ד לעבודה; יש לדחות את טענתה החלופית של העירייה לפיה הסמכות העניינית הינה לביהמ"ש המחוזי, מאחר ומדובר בסמכות שיורית לדון בעל עניין אזרחי שאינו בסמכות בימ"ש שלום, כאשר לפי מבחן הסעד, תחולת סעיף 40(4) לחוק בתי המשפט, הינה לגבי תביעה לעניין קנין רוחני, הכרוכה בתביעה בעניין קנין רוחני, ואילו בתביעה דנן, אין מדובר בתביעה כרוכה אלא בתביעה עצמאית, אשר בסמכות בימ"ש שלום.
העירייה הגיש תשובה לתגובת התובע לבקשה. נטען כי בניגוד לטענת התובע אין תביעתו נסמכת על פקודת הנזיקין, באופן המוציאה מתחולת סעיף 24 (א)(1) לחוק בית הדין לעבודה. תביעת התובע נסמכת על חוק זכויות יוצרים, התשס"ח- 2007; התביעה מבוססת על פסל אשר הוזמן ושולם ע"י העירייה, ואשר התובע עסק בהזמנתו כחלק מתפקידו כפרויקטור בעירייה; ההכרעה בשאלת הזכויות בפסל, הינה הכרעה שכל כולה במסגרת סמכויות בית הדין לעבודה, אשר לו המומחיות המיוחדת בענייני עבודה, וכל הנגזר מהם, לרבות זכויות הקמות לעובד בתוצר עבודתו לאחר שפרש ממקום עבודתו, קיומן והיקפן (העירייה מפנה לת"א (נצ') 31284-07-11 סלמאן אלאמיר עאמר נגד מינרוה יעוץ והדרכה בע"מ (פורסם בנבו, 3.10.11); התיקון לחוק בתי משפט לא שינה את הסמכות הייחודית המוקנית לביהמ"ש המחוזי לדון בתובענה שעניינה קנין רוחני, אשר אינה ניתנת להערכה כספית, כדוגמת הצווים המבוקשים בתביעה זו. נהפוך הוא, כדי לא להטריח את התובע להגיש תביעתו לשני בתי משפט שונים, העניק המחוקק בתקנו את סעיף 40(4) לחוק בתי משפט, סמכות נלווית לביהמ"ש המחוזי לדון גם בתביעה הכספית, גם אם סכומה הינו ברגיל בגדר סמכות בית משפט השלום. לפיכך, ככל שתדחה עמדת העירייה כי תובענה זו הינה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה, הרי שהיא נמצאת בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר הקיים בתיק ביהמ"ש, נחה דעתי לקבל את הבקשה. להלן נימוקיי.

הצדדים אינם במחלוקת כנה לגבי העובדות הבאות: במועדים הרלבנטיים לתביעה ועד פרישת התובע לפנסיה (לפני כשנתיים) היה התובע החל משנת 2004 מועסק אצל העירייה תחילה כמנהל האחראי על חזות העיר ומתאריך 1.1.2007 בחוזה העסקה מיוחד, כיועץ לראש העיר (פרויקטור); התובע הוא זה שהגה את רעיון הפסל נשוא התביעה ואופן עיצובו, והדבר נעשה על ידו במהלך תקופת עבודתו אצל העירייה כפרויקטור; לאחר שהפסל תוכנן ע"י התובע, הוא הוזמן ע"י העירייה מהחברה המבצעת אשר מימנה את מלוא עלותו, כשההזמנה מאושרת ע"י הגורמים המוסמכים בעירייה; בתפקידו כפרויקטור בעירייה טיפל התובע בפסלים נוספים שהוצבו במיקומים שונים ברחבי העיר, אשר מומנו כולם ע"י העירייה; מיקום הצבתו של הפסל נשוא התביעה, בסמוך לכניסה לביה"ס לקציני ים עכו, נעשה על דעת ראש העיר, ובאישורו; בחודש 10/14 (או בסמוך לכך), פורק הפסל מהמקום שבו הוצב ע"י העיריה, כשנסיבות הסרתו טרם נתבררו דיין.

הצדדים חלוקים בעיקרם בשאלה האם הפסל שתוכנן ועוצב ע"י התובע נעשה במסגרת עבודתו של התובע כיועץ בכיר לראש העירייה, כטענת העירייה או שמא הפסל נוצר ע"י התובע שלא במהלך עבודתו של התובע בעירייה (אלא בביתו ובזמנו החופשי), וכי הוסכם בין התובע לעירייה כי זכות הבעלות בפסל תישאר בידי התובע אשר יסכים להעמידו לזכות הציבור, כל עוד התובע עובד בעירייה, ובמקום בו הפסל הוצב במקורו, כטענת התובע.

בעל דין אשר ברצונו להגיש תביעה אזרחית לבית המשפט חייב להגישה לביהמ"ש המוסמך על פי דין לדון בתביעה. הסמכות העניינית עוסקת בשאלה איזה בית משפט מוסמך לדון בעניין שבו עוסקת התובענה. שאלה זו נבדקת לפי הסעדים המבוקשים במסגרת התובענה.

הכללים לבחינת הסמכות העניינית קובעים כי ראשית יש לבחון האם קיימת הוראת חוק ספציפית המקנה לבימ"ש או לבית דין כלשהו סמכות עניינית ייחודית לדון בעניין. אם כן- הסמכות מסורה לאותו בית משפט או בית דין אשר לא הוקנתה הסמכות בחוק.
סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה קובע כי עניין הנוגע ליחסי עובד מעביד מצוי בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה:

"24. סמכות בית –הדין אזורי
(א)(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתו ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]"

התובע מנסה לבסס את התנגדותו לבקשה על הסיפא של סעיף 24 הנ"ל, לפיה יש להחריג מתחולת סמכותו של בית הדין לעבודה, תביעות שעילתן בפקודת הנזיקין. איני מקבל טענה זו. התשתית העובדתית עליה מבסס התובע את תביעתו עוסקת בשאלת זכות המעסיק/ העובד בתוצרי עבודתו של התובע במהלך תקופת עבודתו אצל המעסיק ומיהות הבעלים על זכויות היוצרים לגביה, בהינתן שהיצירה הוזמנה ע"י העיריה, מומנה במלואה על ידה, הוצבה בתחומי העיר לרווחת תושבי העיר. הינה כי כן, לצורך הכרעה בסעדים המבוקשים (מתן צו עשה להחזרת הפסל למקומו המקורי ולחלופין, העברתו לרשות התובע), יש לצורך להכריע האם הפסל תוכנן ע"י התובע במסגרת עבודתו אצל העירייה אם לאו, וכפועל יוצא מכך, למי שייכים זכויות היוצרים בפסל. העובדה כי הצדדים חלוקים האם היצירה של הפסל נעשתה ע"י התובע במסגרת עבודתו אם לאו, אין בה כדי לשנות מסקנה זו, מאחר ובסעיף 24 הנ"ל נקבע כי סמכות בית הדין הינה לרבות הכרעה במחלוקת בדבר עצם קיום יחסי העבודה.

סיכום:
לאור האמור לעיל, אני מורה על העברת התביעה אל בית הדין האזורי עבודה בחיפה.
אין צו להוצאות.
ניתנה היום, א' טבת תשע"ו, 13 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.