הדפסה

בן לביא ואח' נ' הסתדרות המעו"ף ואח'

בפני
כבוד ה שופטת רות רונן

המבקשת:

המשיבות:

שולמית בן לביא
ע"י ב"כ עוה"ד הררי, אהרונסון ותורג'מן

נגד

1.העמותה לקידום מקצועי חברתי של הפקידים עובדי המינהל והשירותים
2.עמותה לקידום מקצועי של עובדי הרשויות המקומיות ועובדי התאגידים העירוניי
3.שחר- און שירותי ניהול בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד קידר, רונקין ונווה

הנתבעים:

1.הסתדרות המעו"ף
2.לאון מורזובסקי
3.גבע שגיא
4.צבי ורדי
5.יצחק רוכברגר
6.מרדכי גלל
7.אתי יניב
8.מיניב בע"מ
9.רימונים פרויקטים והכשרה בע"מ
10.אסף ברזאני
11.חיים אגמון
12. עו"ד אופיר אלקלעי
13. ארנון בר-דוד

פסק דין

1. בקשה לאישור תביעה נגזרת (להלן: "בקשת האישור" או "הבקשה").

הבקשה מתייחסת לכשלים בניהול עמותות המארגנות השתלמויות מקצועיות לעובדים, במימון חלקי של מעסיקיהם. במוקד הבקשה עומדת התקשרות בין העמותות לבין חברה בשם "רימונים פרויקטים והכשרה בע"מ" (הנתבעת 9; להלן: "רימונים"). התקשרות זו באה לסיומה ב"הסכמי ניתוק", שמכוחם, כך נטען, שולם לרימונים סכום של כ-25 מיליון ₪. המבקשת עותרת לאשר תביעה נגזרת בשם המשיבות נגד רימונים ונגד נושאי משרה במשיבות בעילות שונות, על מנת שיושב להן סכום זה.

רקע עובדתי
2. ביום 31.10.1999 נחתם הסכם קיבוצי רחב היקף בין הסתדרות העובדים החדשה והנתבעת 1 (להלן: "הסתדרות המעו"ף"), לבין קבוצה גדולה של מעסיקים הכוללת את מרכז השלטון המקומי, רשויות מקומיות, מוסדות להשכלה גבוהה, הסוכנות היהודית לארץ-ישראל, קופת-חולים כללית וההסתדרות המדיצינית הדסה (להלן יחדיו: "המעסיקים"; ההסכם צורף כנספח א' לדו"ח החקירה כפי שהוא יוגדר להלן, ויכונה: "ההסכם הקיבוצי").

3. ההסכם הקיבוצי כלל מנגנון ליצירת מסגרות להשתלמויות מקצועיות לעובדים במימון חלקי של המעסיקים. לצורך זה, הקימה הסתדרות המעו"ף החל משנת 1998 תשע עמותות. שמונה עמותות - ובהן המשיבה 2 (להלן: "עמותת מוסדות הבריאות"), הוקמו כעמותות ייעודיות לסקטורים שונים של עובדים (מוסדות הבריאות, עובדי רשויות מקומיות ותאגידים עירוניים וכד'). המשיבה 1 - "העמותה לקידום מקצועי חברתי של הפקידים עובדי המינהל והשירותים" (להלן: "העמותה הכללית") - הוקמה כעמותת "גג" שנועדה לרכז את הפעילות של יתר העמותות (תשע העמותות יכונו להלן יחדיו: "העמותות").

בהסכם הקיבוצי נקבע כי המעסיקים יישאו בהחזר דמי-חבר שנתיים עבור חברות בעמותות (סעיף 10 להסכם הקיבוצי). כספים אלה היוו את הבסיס לתקציב העמותות, וזאת כאמור לצורך מימון ההשתלמויות המקצועיות לעמיתים.

4. בשנת 2002 נערכה כתבת תחקיר בערוץ 2 בנוגע לעמותות, שבעקבותיה הוגשה תלונה לרשם העמותות (להלן: "רשם העמותות" או "הרשם") והחל הליך ביקורת על התנהלותן.

5. ביום 22.6.2003 מינה רשם העמותות את עו"ד אמיר איבצן (להלן: "עו"ד איבצן" או "החוקר") כחוקר מטעמו, לפי סעיף 40 לחוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: "חוק העמותות").

6. ביום 8.2.2007 הגיש עו"ד איבצן את דו"ח החקירה הסופי (להלן: "דו"ח החקירה" או "הדו"ח"). דו"ח החקירה חשף כשלים ומחדלים קשים באופן ניהול העמותות. נטען בו, בתמצית, כי הסתדרות המעו"ף ובכיריה השתלטו על פעילות העמותות ועל נכסיהן ועשו בעמותות כבשלהם, תוך ניגודי עניינים, ותוך שהם זוכים לטובות הנאה על-חשבון העמיתים. הדבר נעשה, בין היתר, על-ידי ריקון למעשה של העמותות מכל סמכויותיהן. תחילה הועברה פעילות העמותות לחברה חיצונית – רימונים, ובהמשך לחברות בבעלות הסתדרות המעו"ף – קודם לחברת שחר-און שירותי ניהול בע"מ (המשיבה 3; להלן: "שחר-און") ואז לחברת מיניב בע"מ (הנתבעת 8; להלן: "מיניב"). כאמור לעיל, התקשרות זו באה לסיומה ב"הסכמי ניתוק", שמכוחם, כך נטען, שולם לרימונים סכום של כ-25 מיליון ₪.

7. בדו"ח החקירה הומלץ, בין היתר, להגיש תביעות אזרחיות על-מנת לגבות מנושאי המשרה בעמותות, חברי וועדים מנהלים ונותני שירותים, את כל ההפסדים והנזקים שנגרמו לעמותות, בסך של למעלה מ-15 מיליון ₪ (ס' 444.3.1 לדו"ח החקירה).

8. כפי שיפורט להלן בס' 69-53, בעקבות ממצאי דו"ח החקירה ובהוראת רשם העמותות (ראש רשות התאגידים) החל הליך הבראה בעמותות, במסגרתו נבחנה האפשרות להגשת תביעות נגד הגורמים הנזכרים בדו"ח החקירה, ובכלל זה הנתבעים שכנגדם מתבקשת הגשת תביעה נגזרת זו. בסופו של דבר לא הוגשו תביעות כאלה. על רקע זה הוגשה ביום 7.8.2012 בקשת האישור דנן.

9. בבקשת האישור המקורית עתרה המבקשת לאשר תביעה נגזרת בשם המשיבות נגד הנתבעים 11-1 בקשר לממצאי דו"ח החקירה. בקשת האישור התבססה על דו"ח החקירה בכללותו, אולם במרכזה עמדה סוגיית ההתקשרות בין העמותות לרימונים, ובפרט הסכמי הניתוק עם רימונים . נושאים אלה יכונו להלן למען הנוחות: "פרשת רימונים", פרשה שפרטיה יובאו להלן בסעיפים 46-26 .

10. לנוכח טענת התיישנות שהעלו המשיבות, ביקשה המבקשת לתקן את בקשת האישור וכתב התביעה. לאחר שהותר לה לעשות כן, הוגשו ביום 14.10.2013 בקשת האישור וכתב התביעה המתוקנים. לבקשת האישור המתוקנת נוספו הנתבעים 13-12 העומדים כיום בראש העמותות והסתדרות המעו"ף, והועלתה נגדם ונגד נתבעים נוספים עילת תביעה חלופית (להלן: "עילת התביעה החלופית"). עניינה של עילת התביעה החלופית בליקויים נטענים באופן הטיפול בהגשת התביעות בעמותות בקשר לפרשת רימונים.

הצדדים
11. המבקשת - שולמית בן לביא, היא מזכירה רפואית בבי"ח בלינסון ועמיתה במשיבות 2-1 החל משנת 2000 (ס' 34 לתצהיר המבקשת; ס' 10 לסיכומי המבקשת).

12. המשיבות 1 ו-2 - העמותה הכללית ועמותת מוסדות הבריאות, הן עמותות שנוסדו על-ידי הסתדרות המעו"ף בהתאם להסכם הקיבוצי, כמפורט לעיל בס' 3.

13. המשיבה 3 - שחר-און, הוקמה בשנת 2001 כחברה בת בבעלות הסתדרות המעו"ף. במהלך שנת 2003 הועברה שחר-און, בהוראת רשם העמותות, לבעלות העמותה הכללית.

14. הנתבעת 1 - הסתדרות המעו"ף (ובכינויה הקודם - "הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים"), היא איגוד מקצועי המשתייך להסתדרות העובדים הכללית החדשה. הסתדרות המעו"ף היא שחתמה על ההסכם הקיבוצי וייסדה את העמותות לצורך הקמת "מפעל ההכשרות".

15. הנתבע 2 - מר לאון מורוזובסקי (להלן: " מורוזובסקי"), כיהן כיו"ר הסתדרות המעו"ף. על-פי דו"ח החקירה, מורוזובסקי הוביל את המו"מ לחתימת ההסכם הקיבוצי, ייסד את העמותות ושימש כיו"ר הוועד המנהל של כל אחת מהעמותות. עם הקמת שחר-און, הוא החל לשמש במקביל גם כיו"ר דירקטוריון שחר-און (נספח מח לדו"ח החקירה). מורוזובסקי עזב את תפקידיו בנובמבר 2006 (נספחים ג.ט.-ג.י. לתגובת המשיבות).

16. הנתבע 3 - מר גבע שגיא (להלן: " שגיא"), שימש כמנכ"ל הסתדרות המעו"ף. באוקטובר 2000 מונה שגיא לתפקיד של יועץ לעמותות (נספחים כז 1-2 לדו"ח החקירה). על-פי דו"ח החקירה, שגיא הפך במהלך הזמן להיות מנהל בפועל של העמותות ושל כל הפעילות הקשורה בהן (תפקידו של שגיא הוגדר כ"מנכ"ל העמותות" גם בס' 81 לתצהירו של אלקלעי. תצהירו של אלקלעי צורף לתגובת המשיבות המתוקנת לבקשת האישור, ויכונה להלן: "תצהיר אלקלעי"). עם הקמת שחר-און, החל שגיא לשמש גם כמנכ"ל של שחר-און (נספח מח לדו"ח החקירה), ולאחר מכן, ב-30.12.2002, עבר לשמש כיו"ר דירקטוריון מיניב (נספחים נב, נט לדו"ח החקירה). שגיא סיים את תפקידיו בחודש יולי 2006 (נספח ג.יא. לתגובת המשיבות; עמ' 104-102 לפרוטוקול).

17. הנתבע 4 - רו"ח צבי ורדי (להלן: " רו"ח ורדי"), שימש כרואה-חשבון של העמותות, שחר-און ומיניב. על-פי דו"ח החקירה הוא היה מיוזמי הקמת שחר-און, היה מעורב באופן פעיל וייעץ באופן שוטף בכל הקשור לפעילות הכספית של העמותות, שחר-און ומיניב (ס' 14.10 לדו"ח).

18. הנתבע 5 - מר יצחק רוכברגר (להלן: " רוכברגר") (לשעבר ראש עיריית רמת השרון), היה מזכיר חטיבת הרשויות המקומיות בהסתדרות המעו"ף. רוכברגר נמנה על המייסדים של מספר עמותות, ובהן העמותה הכללית, והיה חבר בוועדים המנהלים שלהן. לפי דו"ח החקירה, רוכברגר היה היוזם של העברת פעילות העמותות לרימונים במסגרת הסכם רימונים (שיוגדר להלן בס' 26).

19. הנתבע 6 - מר מרדכי גלר (להלן: " גלר"), היה גזבר הסתדרות המעו"ף, חבר בוועדים המנהלים של העמותות וחבר בדירקטוריון שחר-און (ס' 14.3 לדו"ח החקירה).

20. הנתבעת 7 - הגב' אתי יניב (להלן: "יניב"), שימשה כחשבת הסתדרות המעו"ף ולאחר מכן כחשבת העמותות. עם הקמת שחר-און עברה לתפקיד סמנכ"לית כספים של שחר-און ובינואר 2003, מונתה במקום שגיא לשמש כמנכ"לית שחר-און (נספח נב לדו"ח החקירה; ס' 14.12 לדו"ח החקירה).

21. הנתבעת 8 - מיניב, היא חברה שהוקמה בתחילת שנת 2003 כחברה פרטית בבעלות הסתדרות המעו"ף. על-פי הדו"ח, לאחר ההתנתקות מרימונים והעברת פעילות רימונים לשחר-און, הועברה פעילות זו למיניב.

22. הנתבעת 9 - רימונים, היא חברה פרטית שהוקמה על-ידי הנתבע 11, מר חיים אגמון (להלן: "אגמון"), לצורך ניהול פעילות העמותות על-פי הסכם רימונים. על-פי דו"ח החקירה, במהלך שנת 2002 הועברה השליטה ברימונים, במישרין או בעקיפין, לידי הנתבע 10, מר אסף ברזאני (להלן: "ברזאני").

23. הנתבע 12 - עו"ד אופיר אלקלעי (לעיל ולהלן: " אלקלעי") משמש כיום כמנכ"ל הסתדרות המעו"ף וכן כמנכ"ל של העמותות ושל שחר-און.

24. הנתבע 13 - מר ארנון בר-דוד (להלן: " בר-דוד") משמש כיום כיו"ר הסתדרות המעו"ף, וכן כיו"ר העמותות ויו"ר דירקטוריון שחר-און.

תמצית ממצאי דו"ח החקירה
25. המבקשת ביססה את טענותיה בבקשת האישור על דו"ח החקירה. להלן יובאו בתמצית ממצאי הדו"ח, תוך התמקדות בפרשת רימונים.

פרשת רימונים
הסכם רימונים
26. על-פי דו"ח החקירה, תחילתה של "פרשת רימונים" בהסכם שנכרת ביום 8.3.2000 בין העמותה הכללית לבין רימונים (ההסכם צורף כנספח ד' לדו"ח, ויכונה להלן: "הסכם רימונים"). בדו"ח החקירה מפורטים כשלים חמורים בהסכם זה - מבחינת דרך ההתקשרות, תנאי ההסכם ואישורו בוועדים המנהלים של העמותות.

27. בתמצית, נמצא בדו"ח כי ההחלטה להתקשר עם רימונים התקבלה על-בסיס היכרות אישית של רוכברגר עם אגמון, שהקים את רימונים לצורך ההתקשרות. הבחירה ברימונים נעשתה ללא מכרז, וללא בחינת הצעות חלופיות, ובפרט בחינת הצעה זולה יותר של חברת אשד שהיתה בעלת ניסיון בתחום. ההתקשרות נעשתה ללא ייפוי-כוח מתאים מהוועדים המנהלים, והיא אושרה על-ידי חברי הוועדים (למעט מר ישראל לוין שיכונה להלן: "מר לוין", שהתנגד) רק בדיעבד, ועל-יסוד אינפורמציה חלקית ומצגי-שווא ביחס לניסיונו של אגמון.

28. על-פי הדו"ח, הסכם רימונים העניק לרימונים למעשה את כל סמכויות העמותות, וניתן לה ייפוי-כוח מלא לפעול בשמן. זאת, בניגוד לסעיף 25 לחוק העמותות הקובע כי ענייני העמותות ינוהלו על-ידי הוועדים המנהלים. יתרה מכך, הסכם רימונים שלל מהעמותות את הסמכות לפעול בעצמן (או באמצעות צד שלישי) בכל הקשור לפעילות העמותות.

29. לפי דו"ח החקירה, העניק הסכם רימונים לרימונים תמורה מופרזת הכוללת עמלה בגין גיוס חברים (בגובה 9% מדמי החבר בשנת ההצטרפות), וכן דמי ניהול "שוטפים" (בגובה 8.7% מהכספים שהעמותה הכללית תעביר למימון ההשתלמויות) כמפורט בהסכם רימונים. מקור רווח נוסף שהפיקה רימונים נבע מההפרש שבין סכום ההשתתפות של העמותות במימון הלינות של העמיתים, למחיר הסיטונאי ששילמה רימונים בפועל, שהיה נמוך יותר וכלל הטבות שונות. יתרה מכך, לרימונים היה מקור רווח משמעותי נוסף שנבע מגביית עמלה עבור "נלווים" (בני משפחה שנלוו לעמיתים לבתי-המלון שבהם נערכו ההשתלמויות המקצועיות, להלן: "הנלווים").
בנוסף להסכם רימונים, לרימונים נמסרה האחריות להוציא כתב עת שהופץ לעמיתים, באופן שהקנה לה רווח של מאות אלפי שקלים בשנה.

30. על-פי הדו"ח, סוגיית התמורה בהסכם רימונים לא נבחנה על-ידי הוועדים המנהלים, ולו היתה נבחנת, נראה שלא היתה מאושרת על-ידיהם. כמו כן, תקופת ההסכם עם רימונים נקבעה לשבע שנים עם שלוש שנות אופציה נוספות – עובדה שלימים הביאה לתשלום פיצוי של למעלה מ-12 מיליון ש"ח לרימונים כאשר ההסכם בוטל במסגרת "הסכמי הניתוק".

הקמת שחר-און, הסכם העמותות-שחר-און והסכם שחר-און-רימונים
31. כעולה מדו"ח החקירה, בשנת 2001 החליט שגיא, בהתייעצות עם רו"ח ורדי, על הקמת שחר-און. שחר-און הוקמה באמתלה של גוף לפיקוח חשבונאי על רימונים, אך פעלה כחברת תיירות עסקית למטרות רווח, תוך שימוש בנכסי העמותות ודחיקת רגליה של רימונים. כמנכ"ל שחר-און מונה שגיא, שהיה מנכ"ל הסתדרות המעו"ף, והפך להיות הרוח החיה בכל התנהלות העמותות. הדירקטורים של שחר-און התמנו גם הם מקרב בעלי תפקידים בהסתדרות המעו"ף, בעת שהם שימשו גם כחברי ועדים מנהלים של העמותות.

32. על-פי הדו"ח, תחילה, הועברו כלל עובדי העמותות לשחר-און, ולאחר מכן הורחבה פעילותה של שחר-און. בין שחר-און לבין העמותה הכללית נחתם הסכם, שבמסגרתו הועבר כל ניהול הפעילות הכספית של העמותות (שנותר בידי העמותות לאחר ההתקשרות עם רימונים) לידי שחר-און (ההסכם צורף כנספח מה לדו"ח החקירה, ויכונה לעיל ולהלן: "הסכם שחר-און – העמותות").

33. בהסכם שחר-און - העמותות, לקחה על עצמה שחר-און את ניהול כספי ההשתתפות שהעבירו המעסיקים, את הגביה של דמי-ההשתתפות מהעמיתים ואת הגביה והטיפול בכספי הנלווים. בנוסף, לקחה על עצמה שחר-און את ביצוע התשלומים של כל הוצאות הפעילות של העמותות לרבות התשלום לרימונים, והעבירה לעצמה את "ניהול" מאגר הנתונים של חברי העמותות שהוא נכס בעל פוטנציאל רב.

34. על-פי דו"ח החקירה, מורוזובסקי ושגיא ביקשו, כחלק מאסטרטגיה להפיכתה של שחר-און לחברת תיירות בעלת היקף מהותי, להעביר לשחר-און עניינים נוספים שהיו בשליטת רימונים: גביית תשלומי ההשתתפות העצמית ותשלומי ה"נלווים" מהעמיתים, לרבות הזכות לעמלת נלווים; שליטה בתשלומים לספקים ולבתי-מלון; והאחריות על מוקד הקשר (ה"קול סנטר") ששימש לביצוע הזמנות מהעמיתים.

35. בדו"ח נקבע כי התהליך של העברת הפעילויות הנ"ל מרימונים לשחר-און התבצע על-ידי לחץ שהפעיל שגיא על אגמון, שהתבטא בעיכובים של תשלומי כספים שנדרשו לרימונים לצורך תשלום לבתי-מלון, וכן בטענות להפרת הסכם שהועלו נגד רימונים.

36. על-פי דו"ח החקירה, ביום 15.4.2002 נחתם לבסוף הסכם בין שחר-און לרימונים (ההסכם צורף כנספח מז לדו"ח החקירה, ויכונה להלן: "הסכם שחר-און – רימונים"). לטענת אגמון, הסכם זה צמצם במידה ניכרת את יכולת הפעולה של רימונים ופגע משמעותית בהכנסותיה. כמו כן, עם תחילת פעילותה של שחר-און, הועברו לשחר-און מרימונים עובדי ה"קול סנטר" והעובדים שטיפלו בחשבות של העמותות.

הסכמי הניתוק
37. בדו"ח החקירה נקבע כי בסוף שנת 2001 לערך הורעו היחסים בין רימונים לעמותות, בשל טענות של העמותות להפרות ההסכם מצד רימונים. לטענת העמותות, רימונים חרגה באופן משמעותי מתקציבים, לא הגישה תכנית פעולה שנתית כנדרש, חרגה מנהלים, דיווחה דיווחים כוזבים והתרשלה בהסדרת תשלומים, באופן שהביא לסירוב להלין עמיתים שהגיעו לנפוש בבתי-מלון. כעולה מדו"ח החקירה, טעם אפשרי נוסף להרעת היחסים בין הצדדים היה רצונם של הסתדרות המעו"ף ובכיריה להשתלט על רימונים לשם גריפת רווחים.

38. ביום 1.8.2002 נחתם הסכם פשרה בין רימונים לשחר-און, מכוחו הסכימה שחר-און לשלם לרימונים "לפנים משורת הדין" כחצי מיליון ₪. מנגד, אישרה רימונים כי היא הפרה את הסכם שחר-און-רימונים, וכי ידוע לה שלא ישולמו לה כספים נוספים אלא בכפוף למילוי דווקני של התחייבויותיה לפי הסכם זה (יוער כי ההסכם מיום 1.8.2002 לא צורף לדו"ח החקירה).

39. זמן קצר לאחר מכן אירעה הפרה נוספת מצד רימונים, בעטיה סורבו עמיתים להיכנס לבית-מלון. בעקבות זאת, ביום 11.8.2002 דווח לדירקטוריון שחר-און על ההפרות של הסכם רימונים, ונדונה האפשרות של סיום ההתקשרות עם רימונים. לאחר הישיבה נשלחה לרימונים הודעה על הכוונה לסיים את ההתקשרות עמה. בשלב זה נכנס לתמונה ברזאני שהציג עצמו כבעלים החדש של רימונים, וביקש לשכנע את הוועדים המנהלים של העמותות שלא לבטל את הסכם רימונים.

40. ב-13-14 לאוגוסט 2002 התקיימו ישיבות של הוועדים המנהלים בסוגיית ביטול הסכם רימונים (שבחלקן נכח והופיע בין היתר נציג מטעם רימונים, מר יצחק חממי (להלן: "חממי")). על-פי דו"ח החקירה, בישיבות אלו הוצגה על-ידי מורוזובסקי, שגיא והיועצים המשפטיים של העמותות עמדה לפיה הסכם רימונים הופר על-ידי רימונים בהפרות שונות ויסודיות, באופן המצדיק את ביטול ההסכם ללא פיצוי, וכן כי ביטול ההסכם עם רימונים לא יגרום לנזק או לפגיעה בפעילות ההכשרות.

41. על-סמך מצגים אלה, הוחלט בוועדים המנהלים לייפות את כוחה של נציגות מוסמכת שתמונה על-ידי יו"ר הוועדים המנהלים (מורוזובסקי), לצורך ניהול משא-ומתן עם רימונים בנוגע לסיום ההתקשרות עמה. בפועל נוהל המו"מ על-ידי שגיא ומול חממי ששימש כנציג רימונים, וזאת תוך עדכון כללי בלבד של מורוזובסקי, וללא עדכון של הוועדים המנהלים בעמותות או של דירקטוריון שחר-און. הוועדים המנהלים לא גילו עניין בתהליך, ולא דרשו להביא את הסכם הפשרה לאישורם.

42. על-פי דו"ח החקירה, מבנה העסקה שהתגבש כלל תשלומים בסכומים ניכרים לרימונים כנגד הפסקת ההתקשרות עמה, בניגוד לעמדה שהוצגה לפני הוועדים המנהלים. ביום 21.8.2002 נערכה ישיבה במשרד חיים צדוק ושות' שייצג הן את רימונים והן את העמותות ושחר-און. בהתאם לעדותה של היועצת המשפטית של העמותות, עו"ד נעמי לנדאו (להלן: "עו"ד לנדאו") לפני החוקר, בישיבה זו נודע לה לראשונה על הכוונה לשלם לרימונים פיצוי בסך מיליון ₪ בחודש. נאמנה להחלטת הוועדים המנהלים שלא ישולם פיצוי, התנגדה עו"ד לנדאו לחתימה על הסכם כזה, ודרשה כי העמותות יחתמו על הסכם פשוט שלא כולל פיצוי לרימונים.

43. לאור האמור, פוצלה העסקה לשני הסכמים נפרדים: הסכם אחד נחתם בין רימונים לשחר-און – והוא כלל התחייבויות כספיות כלפי רימונים (ההסכם צורף כנספח עה לדו"ח החקירה, ויכונה להלן: " הסכם הניתוק עם שחר-און"); ההסכם השני נחתם בין רימונים לעמותות – והוא לא כלל התחייבויות כאלה (ההסכם צורף כנספח עד לדו"ח החקירה, ויכונה להלן: " הסכם הניתוק עם העמותות". שני ההסכמים כונו לעיל ויכונו להלן יחדיו "הסכמי הניתוק").

44. על-פי דו"ח החקירה, סך ההתחייבויות הכספיות כלפי רימונים בהסכם הניתוק עם שחר-און היה כ-24 מיליון ₪, סכום הכולל: (1) פיצוי בסך של כ-12.7 מיליון ₪ שככל הנראה הוסווה באופן פיקטיבי כתשלום עבור שירותי ניהול שתעניק רימונים לשחר-און ב"תקופת המעבר"; (2) תשלום של כ-11 מיליון ₪ לכיסוי חובות שונים של רימונים כלפי צדדים שלישיים; ו-(3) תשלום של כ-400,000 ש"ח כתמורה עבור רכישת נכסיה של רימונים. בנוסף, שחר-און התחייבה לקלוט את כל עובדי רימונים ולחלופין לשאת בתשלומים בשל הפסקת העסקתם. בדו"ח צוין כי הסכם הניתוק עם שחר-און כלל תניית סודיות שאסרה על הצדדים לגלות את דבר ההסכם ואת פרטיו.

45. דו"ח החקירה קבע כי ההפרדה בין הסכמי הניתוק נעשתה באופן מלאכותי ולמראית עין, שכן מי שנאלצו לשאת בפועל בעלויות הסכם הניתוק עם שחר-און, או לפחות בחלק ניכר מהן, היו העמותות. כמו כן, ההטבות הגלומות בהסכמי הניתוק היו חריגות וחסרות היגיון עסקי. כך למשל, הפיצוי שנקבע שישולם לרימונים גילם את כל הרווח שהיה צפוי לרימונים במשך תקופת ההסכם, והיווה כ-90% מתקציב העמותות באותה השנה. פיצוי זה ניתן לרימונים למרות שלפי חוות-דעתה של עו"ד לנדאו היתה שחר-און זכאית לבטל את ההסכם בשל הפרתו היסודית על-ידי רימונים. בנוסף, ההתחייבות לכסות את חובותיה של רימונים כלפי צדדים שלישיים נעשתה ללא כל בדיקה, וכללה חובות שאינם קשורים לפעילות העמותות.

46. הסכמי הניתוק נחתמו ביום 29.8.2002, מבלי שהובאו מראש לעיון הוועדים המנהלים בעמותות או לדירקטוריון שחר-און. רק ביום 17.9.2002 קיבל דירקטוריון שחר-און דיווח לקוני משגיא על סיום היחסים עם רימונים תוך מצג שווא בנוגע לעלויות ההסכם. אשר לוועדים המנהלים – רק ביום 27.10.2002 ולאחר ששולם כבר סכום של כשלושה מיליון ₪ לרימונים, נמסר להם דיווח על הסכמי הניתוק, והתבקש אישור בדיעבד שלהם. אישור זה ניתן על-יסוד מצגי שווא בנוגע למימון עלויותיהם של ההסכמים, ומבלי שההסכמים עצמם הובאו לעיון הוועדים המנהלים.

ממצאים נוספים בדו"ח החקירה
47. דו"ח החקירה כולל פירוט של כשלים נוספים בהתנהלות העמותות, שיתוארו להלן בקצרה.

48. על-פי דו"ח החקירה, הסתדרות המעו"ף שלטה בפועל בעמותות. בוועדים המנהלים של העמותות כיהנו בכירי הסתדרות המעו"ף, וזאת בניגוד לדין ולתקנוני העמותות. חברי הוועדים המנהלים נקטו בצעדים שונים, כגון הארכת תקופת הכהונה בוועדים, כדי לעגן את שליטתה של הסתדרות המעו"ף בעמותות.

49. בדו"ח החקירה צוין כי הסתדרות המעו"ף עשתה שימוש לרעה בנכסי העמותות על-ידי כך שהעמיסה עליהן הוצאות שונות – שכר עובדים, שירותים אדמיניסטרטיביים מיותרים (שניתנו מכוח הסכם מיום 24.10.2000), חשבונות "מנופחים" בגין הרצאות שהעניקו חברי הוועדים המנהלים, וכן החזרי הוצאות אש"ל של מורוזובסקי ושגיא. כמו כן נטען כי הזכות להעניק הרצאות בהשתלמויות הוענקה למכללה למינהל שבשליטת הסתדרות המעו"ף, בניגוד לכללי מינהל תקין.

50. דרך נוספת שבה ניצלה הסתדרות המעו"ף את העמותות היא על-ידי הקמת שחר-און. לשיטת החוקר, לא היתה כל הצדקה להקים את שחר-און כחברה בת של הסתדרות המעו"ף ולא של העמותות, בהתחשב בכך ששחר-און מומנה באופן מלא על-ידי העמותות וביססה את פעילותה על נכסיהן. כמו כן, כך עולה מהדו"ח, הסתדרות המעו"ף ניסתה לבצע באמצעות שחר-און פרויקטים בעלי סיכון כלכלי (כגון ה"ספורטיאדה" וה"מרחביאדה"), תוך שימוש במאגר הנתונים של העמותות. לאחר הסכמי הניתוק, נמסר לשחר-און הטיפול בכתב העת של העמיתים כנגד תמורה בלתי-סבירה. בנוסף, הקמת שחר-און גרמה לניפוח מנגנוני כוח-אדם, ובמסגרת זו התקבלו לעבודה מקורבים וקרובי משפחה של חברי הוועדים המנהלים.

51. לפי הדו"ח, ניהול העמותות נעשה תוך ניגודי עניינים אסורים, באופן שגרם לעמותות לנזקים. ניגוד העניינים היה מובנה בקשר שבין העמותות להסתדרות המעו"ף, באופן שהסתדרות המעו"ף שלטה בנכסי העמותות וניצלה אותן לטובתה. בכירי הסתדרות המעו"ף מילאו תפקידים בעמותות (כמפורט לעיל בס' 51) ללא בקרה השוקלת את האינטרסים של כל אחד מהגופים בפני עצמו. בפועל אכן פעלו נושאי משרה אלה לרעת העמותות וגרמו להן לנזקים חמורים. בנוסף הובע חשש לניגוד עניינים מצד יועצים חיצוניים – עו"ד לנדאו ששימשה יועצת משפטית של העמותות ושל הסתדרות המעו"ף, ורו"ח ורדי שהיה רו"ח של העמותות ושל גופים הקשורים להסתדרות, וכן של שחר-און ומיניב.

52. דו"ח החקירה פירט את טובות ההנאה שהפיקו נושאי המשרה בעמותות כחלק מהתנהלותם. לפי הדו"ח, נהגו שגיא ומורוזובסקי לסעוד מדי יום על-חשבון העמותות. בנוסף שגיא לן בבתי-מלון על-חשבון העמותות והעביר התקשרויות עם ספקים למקורבים. עוד נטען בדו"ח כי נהוג היה לתת טובות הנאה לראשי ועדים במסגרת ההכשרות לעמיתים.

ההליכים מול רשם העמותות והטיפול בהגשת התביעות בעמותות
53. הליך הביקורת אצל רשם העמותות החל כאמור בשנת 2002. בשנת 2003 החלה החקירה על-ידי עו"ד איבצן. ביום 7.11.2004 הועברה טיוטת דו"ח החקירה לרשם העמותות. ביום 27.7.2005 הועברה הטיוטה לתגובת העמותות ולגורמים נוספים. ביום 20.6.2006 נתקבלה תגובת העמותות לדו"ח ובעקבותיה נערכו השלמות חקירה. ביום 8.2.2008 הושלם דו"ח החקירה הסופי.

54. בעקבות הליך הביקורת ובמהלכו ננקטו צעדים שונים בעמותות. בשנת 2003 הועברה שחר-און לבעלות הסתדרות המעו"ף, בהוראת רשם העמותות. כמו כן, בשנת 2004 הפסיקה מיניב לנהל את הפעילות המקצועית של העמותות ופעילות זו הושבה לשחר-און (ס' 76-74 לתצהיר אלקלעי וכן נספח ז' לתגובת המשיבות).

55. ביולי 2006 עזב שגיא את תפקידיו בהסתדרות המעו"ף, בעמותות ובמיניב. בנובמבר 2006 עזב מורוזובסקי את תפקידיו בהסתדרות המעו"ף, בעמותות ובשחר-און. בשנת 2008, עזבו את תפקידיהם גם גלר ורו"ח ורדי.

בשנת 2007, השתנה באופן חלקי הרכב דירקטוריון שחר-און (נספח ז' לתשובת המבקשת לתגובת העמותות). המשיבות לא הביאו נתונים בנוגע להרכב הוועדים המנהלים בעמותות בתקופה זו, אף שהם בוודאי מצויים בידיהן, באופן שנזקף לחובתן.

56. בחודש יולי 2008 מונתה רו"ח שטרק כמבקרת פנים לעמותות.

57. ביום 22.10.2008 ניתנה החלטת סגנית ראש רשות התאגידים (מלכ"רים), עו"ד א' שרייבר, שבה אומצו ממצאי דו"ח החקירה (ההחלטה צורפה כנספח ח' לתגובת המשיבות, ותכונה להלן: "ההחלטה מיום 22.10.2008"). בהחלטה זו נקבע כי ממצאי דו"ח החקירה מקימים עילה לפירוק העמותות, אך יש לשקול מתן אפשרות לעמותות לתקן את הליקויים. בהתאם, נקבע בהחלטה הנ"ל כי תוגש בקשה לפירוק העמותות, אלא-אם-כן יגישו העמותות תוך 30 יום הצעה מפורטת לתיקון הליקויים, שתכלול מינוי גורם מלווה מטעם רשם העמותות על-חשבונן, ונקיטה בצעדים נוספים שפורטו בהחלטה.

58. בין היתר נקבע בהחלטה מיום 22.10.2008, כי על העמותות לנקוט בהליכים משפטיים כדי להשיב את הכספים שנגזלו מהן ולתבוע את הנזקים שנגרמו להן – וזאת, בהתאם להנחיות של הגורם המלווה שימונה לעמותות ובפיקוחו, ועל-פי דרישות רשם העמותות. נקבע שיש להגיש תביעות נגד נושאי משרה לשעבר, ובפרט נגד מורוזובסקי, שגיא, גלר ורוכברגר, וכן לשקול הגשת תביעות נגד חברי ועדים ובעלי-תפקידים נוספים. בהחלטה נקבע כי בשל החשש להתיישנות יש להגיש את התביעות תוך 6 חודשים, וכי אי-הגשת תביעה כאמור תיחשב לליקוי מהותי שיהווה בסיס עצמאי לפירוק העמותות.

59. ביום 4.1.2010 חתמה העמותה הכללית על תכנית הבראה (התכנית צורפה כנספח ט' לתגובת המשיבות, ותכונה להלן: "תכנית ההבראה"). בתכנית ההבראה התחייבה העמותה הכללית למנות גורם מלווה לעמותות – עו"ד טל אליאסף (להלן: "עוה"ד המלווה"); למנוע המשך כהונה של נושאי משרה רלוונטיים; לנקוט צעדים לצמצום ניגוד עניינים בחברי הוועדים המנהלים; להקים ועדת ביקורת לעמותות ולקבוע נוהל לפעילותה ובכלל זה הוראות לעניין מינוי מבקר פנימי.

בנוסף, הוסדר בתכנית ההבראה נושא הגשת התביעות. בתכנית ההבראה נקבע כי העמותות יגישו תביעות אישיות נגד האנשים והגופים שקיבלו מהעמותות כספים שלא כדין ובגין נזקי העמותות. תכנית ההבראה קבעה כי לצורך כך ימונה בהסכמה בין העמותות לרשם העמותות עורך-דין שיבדוק את הראיות, ויחווה דעתו בנוגע לזהות הנתבעים וגובה הסכומים שיש לתבוע. הצדדים יקיימו התייעצות בנוגע לאופן יישום חוות-הדעת, וייקחו בחשבון שיקולים נוספים כגון טובת העמותה והאינטרס הציבורי. בתכנית ההבראה נקבע כי בהיעדר הסכמה, יכריע רשם העמותות בנוגע לזהות הנתבעים והיקף התביעות. עוה"ד המלווה ינחה את העמותות ויפקח עליהן בכל השלבים הללו.

60. ביום 24.3.2010 נערך תיקון לתכנית ההבראה (נספח יב לתגובת המשיבות, להלן: "התיקון לתכנית ההבראה"). בתיקון לתכנית ההבראה נערכה הבחנה בין עילות התביעה המפורטות בדו"ח החקירה:

61. לגבי פרשת רימונים (העילות המפורטות בס' 10-1 ו-59-34 להחלטה מיום 22.10.2008) – נקבע כי תישקל האפשרות להגיש תביעות לאחר קבלת חוות-דעת משפטית וקיום התייעצות כאמור לעיל. עוד נקבע כי ככל שעוה"ד המלווה לא יביא את הצדדים להסכמה בנוגע לאופן יישום חוות-הדעת תוך חודש ממועד קבלתה, יכריע רשם העמותות בסוגיה. לעמותות תינתן זכות טיעון בנוגע לזהות הנתבעים והיקף התביעות. בתיקון לתכנית ההבראה נקבע כי ככל שיוחלט על הגשת תביעות, יגיש אותן עורך הדין שערך את חוות הדעת. כן נקבע כי העמותות יביאו לאישור רשם העמותות כל פשרה שתושג בינן לנתבעים.

62. לגבי יתר העניינים שבדו"ח (העילות המפורטות בס' 25-11, 33-26 ו-63-60 להחלטה מיום 22.10.2008) – נקבע כי עוה"ד המלווה יבחן את הראיות ויפעל לגיבוש הסדרי פשרה.

63. על-פי התיקון לתכנית ההבראה, מונה עו"ד אבי שץ (להלן: "עו"ד שץ") לערוך חוו"ד בנוגע לפרשת רימונים. ביום 10.12.2010 הגיש עו"ד שץ את חוות-דעתו (נספח יג לתגובת המשיבות, להלן: "חוו"ד שץ"). חוו"ד שץ דנה בפירוט בסוגיות המשפטיות הכרוכות בפרשת רימונים, ובכלל זה סוגיית מעמדו הראייתי של דו"ח החקירה, סוגית ההתיישנות וכיו"ב. בסופו של דבר נקבע בחוו"ד שץ, כי קיימת עילת תביעה ברשלנות נגד חברי הוועדים המנהלים (למעט מר לוין) בקשר לאישור הסכם רימונים והסכמי הניתוק. בנוסף נקבע כי קיימת עילת תביעה של תרמית והפרת חובת אמונים נגד מורוזבסקי ורוכברגר, בשל מצגי שווא שהוצגו בקשר להסכמי הניתוק, ועילת תביעה של הפרת חובת אמון וחריגה מהרשאה נגד מורוזובסקי ושגיא בקשר להסכמי הניתוק.

64. ביום 23.2.2011 נמסרה לעוה"ד המלווה חוות-דעת נגדית מטעם העמותות שנערכה על-ידי משרד עו"ד כבירי, נבו, קידר, אשר מייצג את המשיבות בהליך דנן (נספח יד לתגובת המשיבות, להלן: "חוו"ד קידר"). חוו"ד קידר תקפה את מסקנותיה של חוו"ד שץ, ונקבע בה כי טובת העמותות היא להימנע מהגשת תביעות לנוכח ההוצאות המשפטיות הכרוכות בכך, הנזק הכלכלי והתדמיתי שעלול להיגרם לעמותות וחלוף הזמן. חוו"ד קידר הצביעה על קשיים נוספים בניהול ההליך, בשל העובדה שהעדויות שביסוד דו"ח החקירה אינן בידי העמותות ולאור השיהוי בהגשת התביעות.

65. לאחר מספר ישיבות בנוכחות עוה"ד המלווה ועו"ד שץ בהן לא הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע ליישום חוו"ד שץ, פנו העמותות ועוה"ד המלווה - בהתאם לתכנית ההבראה - לרשם העמותות כדי שיכריע בסוגיה. ביום 13.7.2011 העלו העמותות את טיעוניהן לפני רשם העמותות. במקביל, הורה עוה"ד המלווה לעמותות לבדוק אפשרות לקבל פיצוי חלקי מהגורמים הרלוונטיים המרכזיים במסגרת הסכמי פשרה.

66. ביום 27.9.2011 חתמו העמותות על הסכמי פשרה עם מורוזובסקי, שגיא ורוכברגר - בסכום כולל של כ-30,000 ₪ בלבד, וכן על הסכם פשרה עם הסתדרות המעו"ף ומיניב בסכום כולל של כ-1.05 מיליון ₪. כפי שיפורט להלן בס' 213, הסכמי הפשרה התייחסו לחלק מעילות התביעה המפורטות בדו"ח החקירה, וזאת בהתאם לתיקון לתכנית ההבראה.

67. יצוין כי הסכם פשרה נוסף נחתם בינואר 2012 בין העמותות לבין הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הראל"), חברת הביטוח שהנפיקה פוליסות ביטוח לנושאי המשרה בעמותות (ההסכמים ותכתובות בנוגע אליהם צורפו כנספח טו לתגובת המשיבות). הסכם זה (שיכונה להלן, " הסכם הפשרה עם הראל") נחתם בעקבות תובענה שהגישו העמותות נגד הראל (ה"פ 26931-12-09), ומכוחו קיבלו העמותות מהראל סכום של 200,000 ₪.

68. ביום 14.12.2011 ניתנה החלטה של רשם העמותות (ראש רשות התאגידים), עו"ד אלון בכר, לפיה העמותות אינן חייבות להגיש תביעות ביחס לפרשת רימונים. בהחלטה צוין כי היא כפופה להמשך עמידתן של העמותות בהתחייבויותיהן בנוגע לאימוץ מנגנוני ביקורת ושמירה על ניהול תקין של העמותות, וכן בעמידת נושאי המשרה לשעבר בהסכמי הפשרה שנחתמו עמם (ההחלטה צורפה כנספח א' לתגובת המשיבות, ותכונה להלן: "ההחלטה מיום 14.12.2011").

69. בעקבות פניית העמותות, ניתנה ביום 17.10.2013, ולאחר הגשת הבקשה הנוכחית, החלטה נוספת מטעם רשם העמותות, מאת עו"ד א' שרייבר (ההחלטה צורפה כנספח ג.א. לתגובת המשיבות, ותכונה להלן: "ההחלטה מיום 17.10.2013"). בהחלטה זו נקבע כי העמותות עמדו בהתחייבויותיהן לתיקון הליקויים כנדרש בתכנית ההבראה וכי "אין עוד מקום לחייב את העמותות להגיש תביעות אישיות נגד הגורמים שפורטו בדו"ח החקירה". בנוסף ניתן בהחלטה אישור לכך שמשנת 2010 ואילך, העמותות שהשתתפו בתכנית ההבראה קיבלו אישור ניהול תקין בכפוף לכך שהגישו את המסמכים הנדרשים על-פי דין.

טענות הצדדים
תמצית טענות המבקשת
70. המבקשת טענה כי הבקשה עומדת בתנאים לאישור תביעה נגזרת. לגישתה, האפשרות להגיש תביעה נגזרת בשם עמותה הוכרה בפסיקת בתי-המשפט, וכן הוכרה האפשרות להגיש תביעה נגזרת "כפולה" בשם חברה בת (שחר-און שהיא כיום בבעלות העמותה הכללית).

71. המבקשת טוענת כי הנטל הראייתי לצורך אישור תביעה נגזרת הוא לכאורי בלבד, וכי היא עומדת בנטל זה. לטענתה, הבקשה מבוססת על דו"ח החקירה שערך עו"ד איבצן. המבקשת סבורה כי לדו"ח החקירה יש מעמד של תעודה ציבורית המהווה ראיה לאמיתות תוכנה. לטענת המבקשת, המשיבות ומרבית הנתבעים לא הציגו כל גרסה נגדית לאמור בדו"ח הזה, אף שניתנה להם הזדמנות לעשות כן. כמו כן, אלקלעי אישר בעדותו לפני בית-המשפט חלק ניכר מהעובדות המרכזיות בפרשה. המבקשת מוסיפה כי לנוכח ההתנהלות התמוהה של העמותות ושל מנהליהן בקשר להסכמי הניתוק, הנטל "לספק הסברים" ולהוכיח את כשרות פעולותיהם רובץ עליהם.

72. המבקשת טענה כי למשיבות לא עומדת טענת התיישנות. המשיבות לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, והן מושתקות מלטעון להתיישנות, שכן בהזדמנויות שונות הן גרסו בעצמן כי לא היה להן די מידע כדי להגיש תביעות נגד הנתבעים. בנוסף נטען כי טענת ההתיישנות הועלתה בחוסר תום-לב, ולאחר שהעמותות עיכבו את החקירה ואת הטיפול בה לאחר פרסום הדו"ח.

לגופה של סוגיית ההתיישנות, טענה המבקשת כי מרוץ ההתיישנות מתחיל עם גיבושו של "כוח תביעה מהותי" – הכולל לשיטתה הן את ידיעת העובדות המקימות את העילה והן את היכולת המשפטית והדיונית להגיש תביעה ולזכות בה. ביחס לעבירת תרמית, הידיעה הנדרשת לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית הניתנת להוכחה בראיות. כן נטען לתחולה של סעיף 8 לחוק ההתיישנות (העוסק בהתיישנות שלא מדעת) על-יתר עילות הבקשה.

לשיטת המבקשת, כוח התביעה המהותי של העמותות קם, לכל המוקדם, עם אישור דו"ח החקירה בהחלטה מיום 22.10.2008. המבקשת טוענת כי העמותות נשלטו על-ידי מנהלים שאינם "תמימים" ומשום כך, ידיעתם אינה מתחילה את מרוץ ההתיישנות; כי רשם העמותות והחוקר מטעמו היו חסרי-סמכות להגיש תביעות בשם העמותות; כי לא הוכח שהיו חברי וועד "תמימים" שלהם ידיעה ממשית סובייקטיבית ושהיו מסוגלים "לשבור את הכלים" ולנקוט בהליך משפטי; וכן כי לעמיתים שאינם מעורבים בניהול העמותות לא הייתה יכולה להיות ידיעה ממשית כנדרש לשם תחילת מרוץ ההתיישנות, מאחר שעילות התביעה כוללות תרמית והונאה.

73. המבקשת גורסת כי הסכמי הפשרה שנערכו עם חלק מהנתבעים אינם מייתרים את עילות התביעה. לטענת המבקשת, הסכמי הפשרה נכרתו תוך ניגוד עניינים, וכך יש לבחון אותם. עוד נטען כי הסכמי הפשרה כלל אינם חלים על עילות הקשורות להסכמי הניתוק; כי הסכם הפשרה עם הראל הוא הסכם בלתי-חוקי הבטל מעיקרו; וכי שחר-און אינה חתומה על הסכמי הפשרה הנ"ל ולכן אינה מחויבת בהם. המבקשת טוענת עוד כי החלטת הרשם מיום 14.12.2011 "שלא לחייב את העמותות להגיש תביעות" אינה משמיטה את עילת התביעה, שכן שיקול-הדעת בשאלה זו היה ונותר בידי העמותות - שלא קבלו כל החלטה לוותר על עילת התביעה.

74. לטענת המבקשת, היא פנתה למשיבות בפניה מוקדמת כדין, ועל-כל-פנים הוכח שלא היה כל טעם בפניה מוקדמת. כן טוענת המבקשת כי התביעה היא לטובת העמותות. לטענתה, העמותות פועלות בדרך של "סבסוד" פעילויות העמיתים, ולכן השבת הכספים לעמותות תיטיב עם העמיתים. עוד נטען כי מאחר שמדובר בעמותות, יש לתת משקל גם לעצם פעילותן התקינה, למיצוי הדין עם מנהלים שסרחו ולהרתעה לעתיד. המבקשת טענה כי חוו"ד קידר אינה אובייקטיבית, וכי אין לקבל את נימוקיה.

75. המבקשת טענה כי גם אם חלה התיישנות, עומדת לה עילת התביעה החלופית נגד מנהלי העמותות והסתדרות המעו"ף, וזאת - בשל הטיפול הלקוי שלהם בפרשה. בהקשר זה נטען כי להסתדרות המעו"ף אחריות ישירה ולחלופין שילוחית בגין פעולות המנהלים ומחדליהם.

76. לאור כל האמור, עותרת המבקשת לאשר לה להגיש תביעה נגזרת לסעד כספי בסכום של כ-25 מיליון ₪, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה.

תמצית טענות המשיבות
77. לטענת המשיבות, המבקשת יצרה את הרושם בבקשת האישור כאילו עד להגשת הבקשה התעלמו העמותות מדו"ח החקירה והסתירו אותו. לאמיתו של דבר, המבקשת היא שהסתירה בחוסר תום-לב את הליך ההבראה שהתרחש בעמותות, ואת החלטת רשם העמותות מיום 14.12.2011 שלא לחייב את העמותות בהגשת תביעה. מלבד הדו"ח שאינו יכול לשמש ראיה לאמיתות תוכנו, למבקשת אין כל ראיה לתמיכה בטענותיה.

78. המשיבות טענו כי הטיפול בפרשה בעמותות היה ללא דופי. המשיבות פירטו את הצעדים שננקטו בעמותות בעקבות הליך הביקורת – השבת פעילות העמותות ממיניב לשחר-און, העברת שחר-און לבעלות העמותה הכללית ועזיבתם של שגיא, מורוזובסקי, רו"ח ורדי וגלר. בנוסף המשיבות פירטו אודות הליך ההבראה האינטנסיבי שלטענתן נערך בעמותות, וזאת בליווי של יועציהן המשפטיים, רו"ח איריס שטרק שמונתה כמבקרת הפנים בעמותות (להלן: "רו"ח שטרק" או "מבקרת הפנים") ועוה"ד המלווה מטעם רשם העמותות.

לטענת המשיבות, הנהלת העמותות פעלה בשיתוף פעולה צמוד עם מבקרת הפנים ועם עוה"ד המלווה לביצוע מלא של כל הוראות רשם העמותות ואף מעבר לכך. גם לאחר סיום תפקידו של עוה"ד המלווה החליטו העמותות באופן עצמאי לבקש להאריך את מינויו לצורך המשך הפיקוח והביקורת. המשיבות ציינו כי עמדתן לפיה יש להימנע מהגשת תביעות מבוססת אך ורק על טובת העמותות, וזאת בהתבסס על מסקנות של שורה של גורמים מקצועיים.

79. המשיבות סבורות כי ההחלטה מיום 14.12.2011 משמיטה לחלוטין את עילת הבקשה לאישור תביעה נגזרת באופן שמייתר את הדיון בה, בהתאם לסעיף 197(1) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות" או "החוק"). מדובר בהחלטה של גוף רשמי, חיצוני ובלתי-תלוי, שאינה מותירה מקום לערעור עליה במסגרת תביעה נגזרת.

80. בנוסף טוענות המשיבות כי הסכמי הפשרה שנכרתו עם חלק מהנתבעים בהתאם לתכנית ההבראה השמיטו את עילות התביעה נגד נתבעים אלה, והסכם הפשרה עם הראל השמיט את עילות התביעה נגד יתר הנתבעים. עוד נטען כי יתכן שהנתבעים יוכלו לטעון להשתק בשל טענות העמותות בהליך מול רשם העמותות ובשל הסכמי הפשרה שנכרתו עימם. המשיבות התייחסו בסיכומיהן להסכם הפשרה שנחתם עם הראל. המשיבות טענו שהסכם זה אינו מהווה חוזה ביטוח בלתי-חוקי, וכי אין פסול בהבטחת הכיסוי הביטוחי לנושאי המשרה בעמותות.

81. לשיטת המשיבות, אישור התביעה הנגזרת מנוגד לטובת העמותות, שכן הגשת התביעות עלולה לגרום לעמותות לנזקים כלכליים ותדמיתיים חמורים ובלתי-הפיכים, וכן בשל העלויות הגבוהות של ניהול ההליך - מול הפיצוי הנמוך שעשוי להתקבל בשל קשיי-גביה. מדובר בהליך חסר-תועלת לאור הקושי הראייתי לבסס עילת תביעה ולאור מכשול ההתיישנות. המשיבות חזרו וטענו כי משהצוות בראשות רשם העמותות הגיע למסקנה שהגשת התביעות עומדת בניגוד לטובתן של העמותות, מתייתר הדיון בנושא זה. כן נטען כי ההחלטה שלא להגיש תביעות חוסה תחת כלל שיקול-הדעת העסקי, ונטל הראיה להוכיח שלא אלה הם פני הדברים מוטל על המבקשת. לטענת המשיבות גם לגופו של עניין, שיקול-דעתן של העמותות היה נכון.

82. כמו כן, טוענות המשיבות כי אין סיכוי להוכיח את עילות התביעה. חלוף הזמן מקשה על איסוף ראיות ועל קבלת תצהירים, ופוגם ביכולת המצהירים לזכור את העובדות הרלוונטיות. בעיה זו לא תיפתר באמצעות אישור התביעה הנגזרת, שכן לעמותות אין ראיות נוספות על אלה שהוצגו בהליך זה, ואין בידיהן המידע והעדויות עליהם מבוסס דו"ח החקירה. לשיטת המשיבות, האמור בדו"ח החקירה אינו יכול לשמש כראיה לאמיתות ממצאיו, והוא יכול רק להעיד כי "כך נאמר בו". גם אם דו"ח החקירה יתקבל באופן מלא, אין בו כדי לתמוך בשלל עילות התביעה שעליהן מתבססת המבקשת. המשיבות מוסיפות כי הפרק בסיכומי המבקשת המתייחס להודאות נטענות של אלקלעי, הינו ניסיון חסר תום-לב להטעות את בית-משפט, והוא מבוסס כולו על עיוות מוחלט של דברי אלקלעי.

83. המשיבות גורסות כי התביעות נגד הנתבעים התיישנו. האירועים שבמרכז התובענה התרחשו במהלך השנים 2003-2002, כ-13-11 שנים לפני הגשת בקשת האישור. לשיטת המשיבות, הנטל להוכיח כי התביעות לא התיישנו יוטל בתביעה הנגזרת על כתפי המשיבות, ומדובר בנטל שהן לא יוכלו לעמוד בו.

לטענת המשיבות כדי להתחיל את מניין ההתיישנות אין צורך בידיעה מלאה ודי ב"קצה חוט", ולשם כך נדרש חשד השקול לידיעה בכוח. המשיבות טוענות כי כל הנוגעים בדבר בתוך העמותות ומחוץ להן ידעו על האירועים, החשדות והעובדות, באופן שמקים בוודאי "קצה חוט" כבר בשנת 2002. המשיבות מוסיפות כי טענות המבקשת כאילו לא היו מנהלים "תמימים" בעמותות הן קונספירטיביות ולא הוכחו. לשיטת המשיבות, גורמים רלוונטיים הם בין היתר רשם העמותות שיכול ליזום הליך פירוק, מפרק וגורמים נוספים. המשיבות גורסות גם כי אין לקבל את הטענה להשתק מצד העמותות או את הטענה כי הנתבעים לא העלו את סוגיית ההתיישנות ב"הזדמנות הראשונה".

84. המשיבות טוענות כי התביעה דנן הוגשה על-ידי המבקשת ובא-כוחה עו"ד אהרונסון בחוסר תום-לב. המשיבות מוסיפות וטוענות לשיהוי מצד המבקשת – שהגישה את הבקשה למעלה משלוש שנים לאחר משלוח הפניה המוקדמת, אף שהיא ידעה שהתביעות עומדות להתיישן. כן נטען כי התביעה הוגשה ללא פניה מוקדמת כנדרש בחוק החברות.

85. המשיבות התייחסו גם לעילת התביעה החלופית וכפרו גם באחריות המיוחסת להם בהתאם לה. בהקשר זה נטען כי אין לעקוף את דיני ההתיישנות באמצעות עוולת "גרימת התיישנות". באופן ספציפי נטען כי אין בסיס לטענות נגד הסתדרות המעו"ף, ונגד מורוזובסקי ושגיא שעזבו את העמותות בשנת 2006. בנוגע לאלקלעי ובר-דוד, טענו המשיבות כי הם לא היו מעורבים באירועים בעמותות בתקופת דו"ח החקירה, וגם אם הם היו בניגוד עניינים - אין די בכך לצורך ביסוס אחריותם.

תמצית טענות הנתבעים
86. מבין הנתבעים (המשיבים שכנגדם התבקשה הגשת התביעה הנגזרת) הגיבו לבקשת האישור שגיא, רו"ח ורדי ואגמון.

87. שגיא (שאיננו מיוצג) הצטרף בתגובתו לטענות המשיבות. הוא הדגיש שהתביעה נגדו התיישנה, וכי המשיבות מנועות מלתבוע אותו לאור הסדר הפשרה שנכרת עמו. שגיא הכחיש את הטענות המיוחסות לו, ובכלל זה את הטענות לגבי הפרת אמונים ורשלנות, וטען כי הן מחוסרות יסוד. לטענתו, סמכויות ההחלטה בנושא "ההסכם לגבי העמותות" (כך במקור, הכוונה היא ככל הנראה להסכמי הניתוק) היו של העמותות, וההחלטות התקבלו על-ידי הגופים הרלוונטיים, על-יסוד חוות-דעת משפטיות ובפיקוח מחלקת הכספים.

שגיא טען כי בקשת האישור הוגשה בחוסר תום-לב ותוך הטעיית בית-המשפט. שגיא הכחיש כי הומלץ להעמידו לדין בשל הפרשה. כן טען שגיא כי לעמותות נבחרה ועדת ביקורת מדי שנה, וכי הוא פעל בהתאם לנתונים שסופקו לו על-ידי יניב ולפי הוראותיו של מורוזבסקי. שגיא הכחיש שאישור הוועדים המנהלים להסכמי הניתוק התקבל רק לאחר ששולמו מיליוני שקלים לרימונים.

88. רו"ח ורדי הצטרף אף הוא לטיעוני המשיבות. רו"ח ורדי העלה מספר טענות סף – התיישנות, היעדר עילה והיעדר יריבות. הוא ציין כי הן עו"ד שץ בחוות-דעתו והן רשם העמותות (בהחלטה מיום 22.10.2008) סברו שאין להגיש נגדו תביעה. לגופו של עניין, טען רו"ח ורדי כי ההחלטות על העברת הפעילות לרימונים ועל הסכמי הניתוק לא התקבלו על-ידיו. בהתייחס לחלקו בהקמת שחר-און טען רו"ח ורדי, כי הוא אמנם ראה יתרונות בהקמת גוף שינהל את כספי העמיתים במקום רימונים, אך הוא לא לקח חלק בהחלטה שגוף זה יהיה בבעלות הסתדרות המעו"ף, ולא החליט על שינוי המטרה שלשמה הוקמה שחר-און.

בנוגע לטענות לניגוד עניינים, הבהיר רו"ח ורדי כי הוא מעולם לא היה רו"ח של הסתדרות המעו"ף (אלא רק של שחר-און ושל העמותות). עוד נטען כי הן על-פי הדין והן על-פי הפרקטיקה, רו"ח מבקר של חברה אינו מנוע מלשמש גם כרו"ח מבקר של גופים קשורים, ואין בכך משום ניגוד עניינים.

89. אגמון טען בתגובתו להיעדר עילה ולהיעדר יריבות. לטענתו, המבקשת מודה שלא היה לו כל חלק בהסכם הניתוק, מה גם שבמועד הרלוונטי ברזאני הוא זה שהיה בעליה של רימונים. לכן אין בסיס לתביעת ההשבה נגדו. אגמון ציין כי המלצות הדו"ח אינן נוגעות אליו. הטענה היחידה נגד אגמון מתייחסת לכך שהוא היה הבעלים של רימונים, ומי שגרם במצגי-שווא לכריתת הסכם רימונים. לטענת אגמון, מדובר בטענה סתמית שאין לה תימוכין. בנוסף, אין קשר בין חתימת הסכם רימונים לבין הנזקים שנגרמו על-פי הטענה כתוצאה מהסכמי הניתוק. עוד נטען כי גם אם נפל פגם בהתקשרות עם רימונים, הדבר אינו קשור לאגמון אלא לגופים המנהלים של העמותות. אגמון טען כי בקשת האישור לוקה בהיעדר פירוט כנדרש. עוד נטען כי לא התבקשה כל הרמת מסך ברימונים, וכי אין כל עילה להרמת מסך כזו.

דיון
90. כידוע, הליך התביעה הנגזרת הוא הליך חריג שבמסגרתו ניתנת לבעל-מניות או לדירקטור אפשרות להגיש תביעה בשמה של חברה, כאשר האורגנים המוסמכים (מנהלי החברה) נמנעים מלעשות כן. הגשת תביעה נגזרת מהווה חריגה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. ההצדקה לחריגה זו נעוצה ב"בעיית הנציג" הקיימת בעיקר כאשר למנהלים קיים אינטרס שלא להפעיל את זכות התביעה של החברה, למשל כאשר הם עצמם הנתבעים (ראו, למשל: ע"א 52/79 סולימני נ' בראונר, פ"ד לה(3) 617, 628 (1980); תנ"ג (מחוזי ת"א) 15442-11-09 ברטי סין בטי נ' לבייב ס' 65 (28.4.2012)).

91. התנאים לאישור תביעה נגזרת קבועים בחוק החברות, ועל-פיהם נדרש המבקש להראות כי - "(1) קיימת עילת תביעה לחברה (2) התביעה וניהולה הן לטובת החברה (3) התובע אינו פועל בחוסר תום-לב. כמו כן בודק בית-המשפט את הסיכוי הלכאורי של התביעה ואם התביעה עשויה לתרום להגדלת ערך החברה" (רע"א 4024/14 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' כהן (26.4.2015), בס' 16 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (להלן: "עניין אפריקה ישראל"); ס' 198(א) לחוק החברות). סעיף 194 לחוק החברות מתנה בנוסף את הגשת התביעה הנגזרת בפניה מוקדמת בכתב לחברה בדרישה שתמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תביעה, וזאת בכפוף לחריגים מסוימים.

הגשת תביעה נגזרת בשם עמותה
92. סעיף 194(א) לחוק החברות קובע כי הזכות להגיש תביעה נגזרת נתונה ל"כל בעל מניה וכל דירקטור בחברה...". סעיף 345יד לחוק החברות מחיל הסדר זה גם על חברה לתועלת הציבור. במקרה דנן מתבקשת הגשת תביעה נגזרת בשם המשיבות 2-1 המאוגדות כעמותות.

93. האפשרות להחיל את ההסדר הקבוע בחוק החברות בדרך של היקש גם על תאגידים אחרים נדונה בבג"ץ 6627/98 נוימן נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נד(5) 299 (2000) (להלן: "הלכת נוימן"). באותו עניין קבע בית-המשפט העליון כי חברי אגודה שיתופית רשאים לעתור להפסקת חברותם של חברים אחרים בעמותה. קביעה זו התבססה על טעמים שונים, ובהם האפשרות לערוך היקש מההסדר הקבוע בחוק החברות לעניין תביעה נגזרת ולהחילו על אגודות שיתופיות.

בית-המשפט העליון (כב' השופט מ' חשין) הסביר כי -
"במקום שבו מצויים האורגנים המוסמכים (הוועד, האספה הכללית וכו') במצב של ניגוד עניינים, ראוי כי תינתן זכות לחבר לטעון בשם האגודה – כ'נציגה' של האגודה – מחשש שמא לא תממש האגודה באמצעות האורגנים המוסמכים שבה – בשל 'בעיית הנציג' – זכות שבמהלך הדברים הרגיל הייתה נדרשת לממשה... כך יצרה ההלכה את זכות התביעה הנגזרת המוקנית בנסיבות מסוימות לבעל מניות בחברה – זכות שהפכה לחוק חרות בחוק החברות שלשנת תשנ"ט-1999 – ולא נמצא לי טעם טוב וראוי שלא להקיש מדין החברות לדין האגודות השיתופיות... עם זאת נזכור כי תביעה נגזרת היא החריג, וכי בית-משפט יכיר בה רק במקרים שהצדק מחייב זאת ".

94. בת"א 1931/00 (מחוזי ת"א) שטרית נ' אריסון השקעות בע"מ (20.8.2002) (להלן: "עניין שטרית"), התבקש אישור של תביעה נגזרת בשם הסתדרות העובדים הכללית החדשה, שהיא אגודה עותומנית. בית-המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ישעיה) קבע, בהתבסס על הלכת נוימן האמורה, כי –
"יש להחיל, או ליישם, על דרך ההיקש ומכוח סעיף 1 לחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980, את הדין הקיים לגבי תביעות נגזרות בחברות (חוק החברות) גם על אגודות עותומניות (ועמותות שבאו במקומן לפי חוק העמותות) באותו אופן ומטעמים דומים לאלה שהניעו את בית המשפט העליון להחיל את דין התביעה הנגזרת על אגודות שיתופיות (ראה פרשת נוימן)".

בית-המשפט המחוזי (כב' השופט נ' ישעיה) הסביר כי "בעיית הנציג" וניגודי אינטרסים עלולים להיווצר גם בעמותות, ובפרט בעמותות עם חברים רבים, שחלקו של כל אחד מהם בשליטה בעמותה הוא זניח. לכן, אין לשלול את האפשרות של חברי העמותות להגן על האינטרסים שלהם באמצעות תביעה בשם התאגיד, רק משום שחברותם אינה רכושית, במובן זה שהחבר אינו יכול לסחור בזכותו ואינו זכאי לרווחים או לחלק ברכוש האגודה. באותו עניין נקבע כי לחברי הסתדרות העובדים הכללית החדשה יש אינטרס כלכלי-קנייני בר-הגנה באיתנותה הפיננסית ובגובה התמורה שהיא מקבלת עבור נכסיה.

יצוין, כי ערעור על פסק הדין בעניין שטרית נדחה בבית-המשפט העליון, מבלי שבית-המשפט נדרש מפורשות לשאלה האם ניתן לאשר תביעה נגזרת בשם אגודה עותומנית או עמותה (ע"א 9491/04 שטרית נ' אריסון השקעות בע"מ ס' 13 (23.8.2006). ראו גם: בש"א (מחוזי נצ') 1472/05 לבני נ' גן נר כפר קהילתי (21.11.2005); דוד א' פרנקל דיני עמותות 208-201 (מהדורה שניה מורחבת, 2012) (להלן: " פרנקל")).

95. השאלה אם ניתן להחיל את ההסדר שבחוק החברות על תאגידים שאינם חברות התעוררה לאחרונה בתנ"ג 9167-02-14 (מחוזי ת"א) כוהני נ' שירותי בריאות כללית (11.6.2015) (להלן: "עניין כוהני"). בהחלטתו של כב' השופט ח' כבוב באותו ענין נקבע כי ניתן להחיל את ההסדר הקבוע בחוק החברות בדרך של היקש ובשינויים המחויבים, על קופות-חולים המאוגדות כאגודות עותומניות. השופט כבוב הסביר כי מדובר בתאגיד דמוי-חברה שאף שלא נועד למטרות רווח, פעילותו כלכלית ומנהליו אחראיים לניהול כספים של מיליוני מבוטחים, לכן גם בו קיימת בעיית נציג. יתרה מכך – בהחלטה הוסבר כי בשונה מעמותות הכפופות לפיקוח של רשם העמותות, אגודות עותומניות אינן נתונות לבקרה ולפיקוח. לכן, קביעה לפיה אין לאפשר הגשת תביעה נגזרת תיצור למעשה מצב של רִיק שאיננו ראוי (יצוין כי ערעור על החלטה זו תלוי ועומד בבית-המשפט העליון (רע"א 4981/15 מכבי שירותי בריאות נ' כוהני)).

96. בעניין שלפנינו אין צורך להידרש לשאלה העקרונית בנוגע לאפשרות להגיש תביעה נגזרת בשם עמותה (ובכלל זה להבחנה אפשרית בין עמותה לאגודה עותומנית) מאחר שהצדדים אינם חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה זו. השאלה היחידה שבמחלוקת לפני היא אם בנסיבות העניין קיים למבקשת אינטרס כלכלי-קנייני המצדיק את הגשת התביעה הנגזרת, על-פי המבחן שקבע בית-המשפט המחוזי בעניין שטרית.

97. המשיבות טענו כי אין למבקשת אינטרס כזה. לשיטתן, מטרת העמותות היתה להעניק הכשרה מקצועית לעמיתים, ומטרה זו לא נפגעה כלל. מנגד טענה המבקשת כי העמותות פועלות בדרך של סבסוד פעילות העמיתים. לכן, אם תתקבל התביעה ויושבו לקופת העמותות עשרות מיליוני שקלים, הדבר יביא להגדלת הסבסוד שהעמותות מעניקות לעמיתיהן עבור עריכת השתלמויות מקצועיות – ומכאן האינטרס הקנייני שלהם בהגשת התביעה.

98. אני סבורה כי הדין עם המבקשת. הסעד המבוקש בתביעה דנן הוא סעד כספי של מיליוני שקלים (כ-40 מיליון ש"ח סה"כ), שעל-פי הטענה הוצאו שלא כדין מהעמותות ומשחר-און. אם יושבו הכספים לקופת העמותות הדבר יאפשר להגדיל את הסבסוד שמעניקות העמותות לפעילויות ולהכשרות לעמיתים. על-כן, בהתאם למבחן שנקבע בעניין שטרית – האינטרס של העמיתים בהגדלת קופת העמותות ובמימון הכשרות מקצועיות, הינו בר-הגנה בדרך של תביעה נגזרת.

99. המסקנה היא כי אין מניעה עקרונית להגיש תביעה נגזרת בשם המשיבות 1-2 חרף היותן עמותות.

הגשת תביעה נגזרת "כפולה" בשם שחר-און
100. שאלה נוספת היא אם בנסיבות העניין ניתן לאשר תביעה נגזרת "כפולה" בשם שחר-און, שהיא חברה המצויה בבעלות של העמותה הכללית.

101. ברע"א 2903/13 אינטרקולוני השקעות בע"מ נ' שקדי (27.8.2014) (להלן: "עניין אינטרקולוני") הכיר בית-המשפט העליון באופן מפורש בסמכות בית-המשפט לאשר תביעה נגזרת "כפולה", ולכן אין להידרש עוד למחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו. בית-המשפט העליון הסביר באותו ענין כי העיגון הנורמטיבי להגשת תביעה נגזרת כפולה מצוי בדיני הרמת מסך, מכוחם ניתן לייחס את זכות התביעה של החברה הבת לבעלת המניות בה (ס' 6(ב)) לחוק החברות). לחלופין, הוסבר כי על-פי פרשנות תכליתית, ניתן לראות בחברה הבת כנכס של החברה האם, שיש לחברה האם אינטרס ישיר להגן עליה. בנסיבות מסוימות, לחברה האם תעמוד עילת תביעה ישירה נגד מי שגרם נזק לחברה הבת (כמפורט שם, בס' 41). לכן בעלי המניות בחברה האם יכולים להגיש תביעה נגזרת "רגילה" בגין נזקי החברה הבת.

בעניין אינטרקולוני נקבע, לאור האמור, שניתן להגיש תביעה נגזרת כפולה בהתקיים שליטה בחברה הבת. מצב מובהק של שליטה הוא כאשר החברה הבת נמצאת בבעלות מלאה של החברה האם.

102. בענייננו, הנחת המוצא (שכאמור איננה שנויה במחלוקת) היא כי חברי עמותה רשאים להגיש בשמה תביעה נגזרת, אם יש להם אינטרס קנייני או רכושי במימוש זכות התביעה. כאמור, אני סבורה שהאינטרס של העמיתים בהגדלת תקציב העמותות הוא אינטרס כזה. שחר-און היא חברה בת שמצויה בבעלות מלאה של העמותה הכללית. תקציב שחר-און מבוסס על תקציב העמותות, ופעילותה של שחר-און קשורה במישרין לפעילות העמותות. אם תזכה שחר-און בסעד המבוקש, ניתן להניח כי העמיתים הם שייהנו מאותם הכספים, בין אם בדרך של שימוש בכספים למימון הכשרות או למימון פעילויות אחרות. לכן האינטרס הקנייני של העמיתים בהגשת התביעה הנגזרת, מתקיים גם לגבי שחר-און.

103. על-כן, ניתן באופן עקרוני להגיש תביעה נגזרת "כפולה" בשם שחר-און. זאת, הן על-פי הגישה הרואה בהגשת תביעה נגזרת כפולה כהרמת מסך חלקית (ייחוס זכות התביעה משחר-און לבעלת המניות בה – העמותה הכללית), והן על-פי הגישה הרואה בשחר-און כנכס או השקעה של העמותה הכללית שיש לעמותה הכללית אינטרס ישיר להגן עליה.

104. המשיבות טענו כי אין לאשר תביעה נגזרת בשם שחר-און, שכן במועד הרלוונטי לעילת התביעה לא היתה שחר-און בבעלות העמותה הכללית אלא בבעלות הסתדרות המעו"ף. לשיטתן, במצב זה, גם אם תזכה שחר-און בתביעתה, תוכל הסתדרות המעו"ף לדרוש לקבל לידיה את כספי הפיצויים.

איני מקבלת טענה זו. במישור העקרוני, ניתן לראות בעילת התביעה של שחר-און כמעין נכס או קניין של שחר-און, לכן משהועברה שחר-און (על נכסיה) לבעלות העמותה הכללית, אין להסתדרות המעו"ף זכות כלשהי בקשר לעילה זו. מכל מקום, אין מקום להישמע לטענה מסוג זה במקרה דנן, לנוכח הקביעה בדו"ח החקירה (שאומצה בהחלטה מיום 22.10.2008) כי מלכתחילה לא היה מקום להקים את שחר-און כחברה בת בבעלות הסתדרות המעו"ף ולא בבעלות העמותה הכללית.

פניה מוקדמת
האם נעשתה פניה מוקדמת כדין?
105. סעיף 194(ב) לחוק החברות קובע כי: "המעוניין להגיש תביעה נגזרת יפנה לחברה בכתב וידרוש ממנה כי תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה...".

106. אין חולק כי ביום 16.7.2009 פנה בא-כוח המבקשת במכתב לבר-דוד ששימש כיו"ר דירקטוריון שחר-און ויו"ר העמותה הכללית (המכתב צורף כנספח ד' לבקשת האישור, ויכונה להלן: "המכתב מיום 16.7.2009"). המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה אם מכתב זה מהווה פניה מוקדמת, כמשמעה בסעיף 194(ב) לחוק החברות.

107. המשיבות טענו כי המכתב מיום 16.7.2009 לוקה בכמה פגמים מהותיים: מנוסח המכתב כלל לא ברור שמדובר בדרישה להגיש תביעות אלא הוא נראה כבקשה לקבלת מידע, חלק מעילות התביעה וחלק מהנתבעים אינם נזכרים במכתב, וגם עילות התביעה שנזכרו במכתב אינן מפורטות כדבעי.

108. אני סבורה כי יש לדחות את טענות המשיבות. במכתב מיום 16.7.2009 התבקש בר-דוד להודיע אם בכוונת המשיבות להגיש תביעות נגד בעלי תפקידים בנוגע להסכמי הניתוק, לאור פרסום דו"ח החקירה. במכתב תוארו ממצאי הדו"ח כך –
"בקליפת האגוז בעוד שעפ"י יעוץ משפטי שלכן רימונים (רימון) בע"מ הפרה מהותית את התחייבויותיה כלפי העמותות (ושחר און בע"מ) כך שניתן היה לבטל את ההתקשרות עימה ללא תשלום פיצויים מצד העמותות ושחר און בע"מ... הרי בפועל נציגי העמותות ושחר און בע"מ במו"מ מורוזבסקי וגבע שגיא התחייבו לשלם לרימונים בגין ביטול הזיכיון שלה, בסכום [של] למעלה מ-20 מיליון ₪ (ערך שנת 2002)... רשם העמותות סבור שהן ה"ה גבע שגיא ומורוזבסקי שהעלימו עובדות והטעו את הוועדים המנהלים, הן הוועדים המנהלים שנרדמו בשמירה והן בעלי תפקידים אחרים כרוה"ח ורדי, אתי יניב ולדעתנו גם עו"ד אופיר אלקלעי שהיו שותפים לביצוע הסכמי הניתוק.... כל אלו צריכים להיות אחראים להפסדים הכבדים שנגרמו ללא צורך לעמותות ושחר און בע"מ וצריך להגיש תביעה נגד כולם".

בהמשך המכתב צוין – "ראו בפנייתי פניה עפ"י חוק החברות קרי: אם לא תענו לה בהקדם האפשרי ישקלו מרשי הגשת בקשה לתביעה נגזרת בשם שחר און בע"מ + עמותות בנדון" (ס' 4 למכתב מיום 16.7.2009).

109. די בפירוט זה ביחס לעילה שבמרכז בקשת האישור – פרשת רימונים, ובפרט אודות ממצאי הדו"ח בנוגע להתקשרות בהסכמי הניתוק. מהמכתב אף עולה בבירור כי מדובר בפניה לצורך הגשת תביעה נגזרת. העובדה שחלק קטן מהנתבעים אינו נזכר במכתב אינה משנה את המסקנה שלעיל. בהיעדר תגובה עניינית מצד המשיבות למכתב מיום 16.7.2009, אין מקום להניח שעמדת המשיבות היתה משתנה לו היו גם הנתבעים הנוספים נזכרים במכתב.

110. המשיבות טענו לשיהוי בהגשת בקשת האישור, והדגישו כי המכתב מיום 16.7.2009 נשלח אליהן כשלוש שנים בטרם הוגשה הבקשה דנן. מנגד, טענה המבקשת כי אין לקבל את טענת השיהוי, שכן לא היה כל מצג של ויתור מצידה, ולא ניתן לדבר על הסתמכות בתום-לב או שינוי מצב לרעה שעה שהמשיבות לא דנו בפניה המוקדמת של המבקשת.

אכן, ממועד משלוח מכתב הפניה המוקדמת ועד להגשת הבקשה דנן חלף פרק זמן ממושך. לנוכח החשש שהביע בא-כוח המבקשת עצמו מפני התיישנות התביעה, אין ספק כי מוטב היה לו הבקשה דנן היתה מוגשת במועד מוקדם יותר. שיהוי זה בעייתי במיוחד בהתחשב בכך שעל-אף שנקבע בחוו"ד שץ כי עילות התביעה עתידות להתיישן ביום 27.7.2012 (ס' 238), הבקשה דנן הוגשה רק ביום 7.8.2012.

אף-על-פי-כן, אינני סבורה כי שיהוי זה כשלעצמו מצדיק את דחיית בקשת האישור. פרק זמן ממושך החולף ממשלוח מכתב הפניה המוקדמת ועד להגשת התביעה עשוי במקרים מסוימים להקים טענת השתק, וזאת – אם כתוצאה מהשיהוי הניחה החברה כי המבקש ויתר על הגשת הבקשה לאישור תביעה נגזרת, ושינתה את מצבה לרעה בהסתמך על מצב דברים זה. בענייננו אין טענה כי המשיבות הסיקו מהשיהוי כי המבקשת או בא-כוחה ויתרו על התביעה הנגזרת או כי הן שינו את מצבן לרעה בהסתמך על כך. המכתב מיום 16.7.2009 כלל לא הובא לדיון בוועדים המנהלים בעמותות או בדירקטוריון שחר-און, וכפי שנראה להלן הוא לא זכה לתגובה כנדרש לפי הוראות חוק החברות. לכן אין לקבל את טענת המשיבות.

111. המשיבות טענו כי משלוח המכתב מהווה חוסר ניקיון-כפיים, וזאת לנוכח העובדה שהוא נשלח במקביל להליכי בקשה לאישור תביעה ייצוגית שהוגשה על-ידי בא כוח המבקשת, עו"ד אהרונסון, נגד העמותות, ובמטרה להפעיל עליהן לחץ טקטי.

אינני מקבלת טענה זו. העובדה שהמכתב מיום 16.7.2009 נשלח כאשר התנהלו במקביל הליכים אחרים בייצוגו של עו"ד אהרונסון, אינה מהווה חוסר ניקיון-כפיים. במכתב הובהר כי מדובר בפניה מוקדמת לצורך הגשת תביעה נגזרת, ותביעה כזו אכן הוגשה בסופו של דבר, באופן השולל את טענת המשיבות אודות הפעלת לחץ סתמית.

112. המשיבות טענו כי מדבריה של המבקשת בחקירה נגדית ניתן להבין כי המכתב מיום 16.7.2009 נשלח על-ידי עו"ד אהרונסון מבלי שהמבקשת ידעה אודותיו. לטענתן ניסיונה של המבקשת לתקן את עדותה לאחר מכן הוא ניסיון פסול.

יש לדחות גם טענה זו. טענת המשיבות מבוססת על דבריה של המבקשת בחקירה נגדית, לפיהם נודע לה על דו"ח החקירה בשנת 2010 (עמ' 2 לפרוטוקול). אך בהמשך החקירה המבקשת תיקנה את דבריה וציינה כי היא הגישה את המכתב הראשון ב-22.7.2009 תוך שהסבירה כי "היו לי תאריכים שונים שבלבלו אותי" (עמ' 13-12 לפרוטוקול). גם במכתב מיום 16.7.2009 ציין עו"ד אהרונסון כי פנייתו נעשית בשם מרשתו תוך שנקב בשמה של המבקשת. לאור האמור, גם אם המבקשת לא דייקה בתאריכים שצוינו על-ידיה, אין להסיק מכך כי הפניה המוקדמת נעשתה שלא בידיעתה.

113. מאחר שאני סבורה כאמור כי הדרישה לפניה מוקדמת מתקיימת, הרי שאין צורך לבחון את טענות הצדדים ביחס לשאלה אם היה צורך בפניה כזו מלכתחילה.

אופן הטיפול בפניה המוקדמת במשיבות
114. סעיפים 196-195 לחוק החברות קובעים כיצד נדרשת חברה לטפל בפניה מוקדמת בקשר להגשת תביעה נגזרת, ומטילים חובה על החברה להודיע לתובע על הדרך שבה נקטה:
"195. חברה שקיבלה דרישה רשאית לפעול באחת הדרכים האלה:
(1) לבצע פעולה או לקבל החלטה אשר כתוצאה ממנה נשמטת עילת התביעה;
(2) לדחות את דרישת התובע בנימוקים שיפורטו בהחלטתה;
(3) להחליט על הגשת תביעה.

196. החברה תודיע לתובע על הדרך שנקטה כאמור בסעיף 195 בתוך ארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הדרישה, תוך מתן פרטים על הפעולה שננקטה והגורם שהחליט עליה, לרבות שמות המשתתפים בקבלת ההחלטה; היה למשתתף או לנושא משרה בחברה ענין אישי בהחלטה, יצוין הדבר בהחלטה ובהודעה לתובע."

115. על-פי סעיף 197 לחוק החברות -
"תובע רשאי להגיש תביעה נגזרת באישור בית המשפט לפי הוראות סעיף 198, אם התקיים אחד מאלה:
(1) הפעולה שננקטה או ההחלטה שנתקבלה לפי סעיף 195(1) לא השמיטה, לדעתו, את עילת התביעה;
(2) החברה דחתה את דרישת התובע כאמור בסעיף 195(2);
(3) החברה הודיעה לתובע כי החליטה להגיש תביעה, כאמור בסעיף 195(3), אך התביעה לא הוגשה בתוך שבעים וחמישה ימים מיום ההודעה;
(4) החברה לא השיבה לדרישה בהתאם להוראות סעיף 196;
(5) התובע פטור מהגשת דרישה לחברה לפי הוראות סעיף 194(ד)."

116. בענייננו, הצדדים נחלקו בדעותיהם בנוגע לשאלה אם הפעולות שנקטו המשיבות במסגרת ההליכים מול רשם העמותות השמיטו את עילת התביעה לפי ס' 195(1) לחוק החברות. אולם, גם אם תתקבל עמדת המשיבות בהקשר זה, המבקשת היתה זכאית להגיש את בקשת האישור לפי ס' 197(4) לחוק החברות, לנוכח מחדלן של המשיבות מלהשיב למכתב הפניה כנדרש בס' 196 לחוק.

הטעם לכך הוא משום שאם החברה לא השיבה כדין לפניית המבקש, הוא אינו יכול לבחון את השאלה האם הפעולות בהן היא נקטה אכן השמיטו את עילת התביעה אם לאו. החברה נדרשת להשיב למבקש כדי שהוא יוכל לבחון את השאלה האם הפעולות שננקטו על-ידיה השמיטו לדעתו של המבקש (כך עולה מנוסח הסעיף) את עילת התביעה – ומובן שבלא תשובה המבהירה את הפעולות הללו, המבקש אינו יכול לגבש את דעתו בהקשר זה.

במכתב תשובה ששלחו המשיבות ביום 28.7.2009 הן לא התייחסו באופן ענייני לפניה המוקדמת. המשיבות אף ניסו לרמוז כי משלוח הפניה המוקדמת מקים עילת תביעה נזיקית כלפי המבקשת ובא-כוחה - רמיזה שאיננה ראויה לטעמי. המשיבות לא הסבירו אילו צעדים, אם בכלל, ננקטו על-ידיהן בנוגע להגשת התביעות, אם הוחלט על הגשת תביעה אם לאו, ומהם הנימוקים שביסוד ההחלטה (ואף לא צוין עניינם האישי של נושאי המשרה בחברה בהחלטה). במכתב נוסף מיום 4.8.2009 ציינו המשיבות באופן לקוני כי "הנושא נמצא בטיפול הגורמים המוסמכים".

117. בנסיבות אלה יש לראות את המשיבות כמי שלא השיבו לפניה המוקדמת כנדרש בסעיף 196 לחוק החברות, ולכן המבקשת היתה רשאית להגיש את בקשת האישור מכוח סעיף 197(4) לחוק.

תום-לב
118. המשיבות העלו טענות שונות בנוגע לתום-ליבה של המבקשת ובא-כוחה. לטענתן, המבקשת הסתירה מבית-המשפט את קיומו של הליך ההבראה בעמותות ואת הסכמי הפשרה שנכרתו עם חלק מהנתבעים.

אני סבורה כי יש לדחות טענה זו. המבקשת התייחסה בבקשת האישור להליך ההבראה בעמותות ולמינויו של עוה"ד המלווה (ס' 6, 204-202 לבקשת האישור המקורית), ואף צירפה לבקשת האישור את תכנית ההבראה בעמותות (נספח א.2. לבקשת האישור המקורית). העובדה שהמבקשת לא פירטה מעבר לכך אודות הליך זה – אין בה משום חוסר תום-לב, מה עוד שמדובר בעובדות המצויות מן הסתם בידיעת העמותות.

אשר להסכמי הפשרה שנחתמו עם חלק מהנתבעים; לטענת המבקשת (בסיכומי התשובה) הסכמים אלה התגלו לראשונה בבקשת המשיבות לסילוק על הסף, שאז המבקשת ביקשה לתקן את בקשתה. מדבריה של המבקשת בחקירתה הנגדית, לא ברור באיזה מועד נודע לה אודות הסכמי הפשרה (עמ' 21-20 לפרוטוקול). לכן, לא הוכח שהמבקשת הסתירה מידע זה בבקשת האישור.

119. המשיבות הוסיפו וטענו כי המבקשת ובא-כוחה לא גילו כי ב"כ המבקשת הגיש בעבר תביעה ייצוגית נגד העמותות (ת"א (מחוזי ת"א) 1254/08). עוד נטען, כי בתביעה זו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המבקשת לא תערער על פסק-הדין, בתמורה לוויתור על הוצאות המשפט, וזאת מבלי שעו"ד אהרונסון גילה לעמותות על כוונתו להגיש תביעה נגזרת.

איני מקבלת גם טענה זו של המשיבות. הבקשה לאישור תביעה ייצוגית בת"א 1254/08 הוגשה בעילה שונה, לכן לא היתה כל חובה על המבקשת או בא-כוחה להזכירה. גם טענת המשיבות כי בא-כוח המבקשת הסתיר מהן את כוונתו להגיש תביעה נגזרת במסגרת הסדר שנערך בקשר לתביעה זו, נטענה ללא כל תימוכין ועל-כל-פנים ספק אם ההליך הנוכחי הוא המקום הראוי לבררה.

120. המשיבות טענו כי המבקשת היא תובעת "קש". לטענתן, ראיה לכך ניתן למצוא בעדותה של המבקשת לפיה היא לא ידעה דבר על הפרשה או על דו"ח החקירה עד שבא-כוחה סיפר לה אודותיו בשנת 2010 (עמ' 2 לפרוטוקול). המשיבות הצביעו על שורה של דברים שמסרה המבקשת בעדותה, המעידים לשיטתן על חוסר המעורבות שלה בהליך דנן, ועל היעדר ידיעה אישית מצידה, והפנו בין היתר לפסק הדין בתנ"ג (מחוזי ת"א) 48081-11-11 רוזנפלד נ' בן-דב (17.3.2013) (להלן: " עניין רוזנפלד").

המשיבות ערות לכך שההליך דנן אינו מתמקד בעניינים הידועים למבקשת מידיעה אישית, וכי תצהירה מבוסס בעיקר על דו"ח החקירה והמסקנות העולות ממנו. חרף זאת הן סבורות כי קבלת הבקשה בנסיבות אלה תפתח פתח רחב מדי להגשת תביעות נגזרות ול"הצפה" של בתי-המשפט בתביעות.

איני מקבלת את עמדת המשיבות. הבקשה דנן הוגשה כאמור על יסוד דו"ח החקירה. שלא כמו בעניין רוזנפלד, המבקשת מעולם לא התיימרה לבסס את עילת התביעה על ידיעתה האישית, ואף הצהירה כי אין לה ידיעה אישית בהתייחס לעובדות נושא הבקשה (ס' 3 לתצהיר המבקשת). יוזכר עוד, כי עסקינן במסכת עובדתית מורכבת שבמסגרתה נטען בין היתר למעשי תרמית והסתרה של נושאי המשרה במשיבות. בנסיבות האמורות, העובדה שהמבקשת נעדרת ידיעה אישית אינה פוגמת בתום-ליבה או בכשירותה להגיש את התביעה דנן, ובוודאי שאינה הופכת אותה לתובעת "קש" כפי שניסו לטעון המשיבות.

גם לחשש שהביעו המשיבות מפני פתיחת פתח רחב מדי להגשת תביעות נגזרות אין יסוד. התרופה לחשש זה מצויה בדרישות שמציב חוק החברות לצורך הגשת התביעה הנגזרת, ובכלל זה הדרישות בנוגע לזהות המבקשת (כאמור לעיל המבקשת חברה במשיבות 1-2) והדרישה להוכיח קיומה של עילת תביעה ברף הנדרש. דווקא הצבת דרישה שלפיה על המבקשת להיות בעלת ידיעה אישית ביחס לעובדות נושא הבקשה גם כשהבקשה מבוססת מלכתחילה על ראיות אחרות, תביא לצמצום לא ראוי של פתח זה.

121. לא מצאתי ממש גם ביתר טענות המשיבות, כך בהתייחס להיעדר המעורבות של המבקשת במוסדות העמותות ובהתייחס לסוגיית תשלום שכר-הטרחה והוצאות ההליך.

122. המסקנה היא אם כן שלא הוכח כי הבקשה דנן הוגשה בחוסר תום-לב.

תחולת כלל שיקול-הדעת עסקי (Business Judgment Rule)
123. המשיבות טענו כי ההחלטה שלא להגיש תביעות בקשר עם פרשת רימונים, אף אם היתה שגויה, חוסה תחת כלל שיקול-הדעת העסקי, ולכן בית-המשפט אינו צריך להתערב בה. מנגד טענה המבקשת כי לא מתקיימים התנאים להחלת כלל שיקול-הדעת העסקי. בסיכומי התשובה מטעמה טענה המבקשת כי מאחר שהבקשה נוגעת להחלטה של עמותות העוסקות בטיפול בכספי ציבור, אין מקום להחיל על ההחלטה את כלל שיקול-הדעת העסקי, אלא יש לאמץ סטנדרט ביקורת מחמיר יותר.

רקע נורמטיבי
124. כלל שיקול-הדעת העסקי, כפי שהוא התפתח בדיני החברות בארצות-הברית, קובע חזקת תקינות ביחס לתוכנן של החלטות שהתקבלו תוך הפעלת שיקול-דעת, ללא ניגוד עניינים, בתום-לב ובהתבסס על מידע שנאסף (ראו: ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ס' 19 (23.2.2010) (להלן: " עניין שגיא"); שרון חנס "כלל שיקול-הדעת העסקי" עיוני משפט לא 313, 321, 325 (2008). כן ראו למשל, Sinclair Oil Co. v. Levien, 280 A. 2d 717 (1971) (להלן: "עניין Sinclair ")).

בהתקיים כלל שיקול-הדעת העסקי, נמנע בית-המשפט מלהתערב בהחלטה שהתקבלה, גם אם מדובר בהחלטה שאיננה סבירה מנקודת מבטו של בית-המשפט, אלא-אם-כן מדובר בהחלטה בלתי-סבירה בצורה קיצונית. בפסיקת בתי-המשפט במדינת דלאוור תוארו החלטות כאלה כהחלטות שלא ניתן לייחס להן כל טעם רציונלי, או כאלו שהן בבחינת בזבוז או השחתה לריק ("waste") של משאבי התאגיד (ראו: Brehm v. Eisner (In re the Walt Disney Co. Derivative Litig. 906 A. 2d 717, 73-75 (Del. 2006) ; עניין Sinclair, בעמ' 720).

125. כלל שיקול-הדעת העסקי יושם לא אחת בפסיקת בתי-משפט מחוזיים ודומה כי אין חולק עוד כי הוא נקלט באופן כזה או אחר למשפט הישראלי (לסקירה של פסקי-הדין המאמצים את כלל שיקול-הדעת העסקי, ראו תנ"ג (מחוזי ת"א) 13663-03-14 ניומן נ' פיננסיטק בע"מ ס' 47 (24.5.2015) (להלן: " עניין פיננסיטק"). כן ראו: תנ"ג (מחוזי מרכז) 10466-09-12 אוסטרובסקי נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ ס' 50 (9.8.2015); יורם דנציגר ועמרי רחום-טוויג "עלייתו של שיקול הדעת העסקי ונפילתה של חובת הזהירות של דירקטורים" ספר יוסף גרוס 23, 43-37 (תשע"ה)).

תחולת הכלל על החלטה של תאגיד שלא להגיש תביעה
126. אני סבורה כי ככלל, החלטה של תאגיד להימנע מלהגיש תביעה, צריכה להיבחן בהתאם לכללים שנקבעו לביקורת השיפוטית על קבלת החלטות בחברות ובתאגידים אחרים, ובין היתר בהתאם לכלל שיקול-הדעת העסקי.

כך, בתנ"ג (מחוזי ת"א) 32489-02-12 אלטמן נ' אורמת תעשיות בע"מ (3.10.2013) (להלן: " עניין אלטמן"), נבחנה על-ידי סוגיית תחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי על החלטת דירקטוריון חברה בשאלת הגשת תביעה. באותו עניין קבעתי כי "גם כאשר מדובר בהחלטה של החברה אם להגיש תביעה אם לאו, יש מקום לתחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי". כאמור, כאשר הכלל מתקיים, האפשרות להתערב בהחלטה קיימת רק במקרים קיצוניים וחריגים ביותר. בהחלטה בענין אלטמן נקבע בהקשר זה כי "אם מדובר בתביעה לסכום כסף גדול מאוד, שהסיכוי לכך שהיא תתקבל הוא גבוה מאוד, והחברה מחליטה בכל זאת שלא להגישה – יתכן כי בית-המשפט יקבע כי החלטתה של החברה לוקה בחוסר-סבירות קיצוני, וכי יש להתערב בהחלטה זו".

האם הכלל חל על החלטות בעמותות?
127. המשיבות טענו כאמור כי יש להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על ההחלטה נושא הבקשה דנן – ההחלטה שלא להגיש תביעות.

128. כלל שיקול-הדעת העסקי חל באופן רגיל על החלטות של דירקטוריון חברה. בעמותות, הגוף המקביל לדירקטוריון הוא הוועד המנהל. בדומה לדירקטוריון, גם לוועד המנהל של העמותה מוקנית סמכות שיורית, והוא מוסמך לנהל את החברה ולהתוות את מדיניותה (ס' 25 לחוק העמותות; ס' 49 לחוק החברות . כן ראו: ה"פ (מחוזי ת"א) 1589/09 וינרב נ' אבשלום ס' 23-20 (9.11.2011); פרנקל, בעמ' 149-148). מאידך גיסא, בעמותה אחראי הוועד המנהל ככלל גם על ביצוע והוצאה-לפועל של החלטותיו, וזאת בשונה מחברות, בהן סמכות הניהול השוטף נתונה למנכ"ל על-פי החוק (ר' בס' 120 לחוק החברות).

129. השאלה האם ראוי להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על עמותות, אכן אינה נקיה מספקות. בעניין פיננסיטק נסקרו הטעמים המצדיקים את החלת כלל שיקול-הדעת העסקי, ובכלל זה החשש מפני הרתעת יתר של דירקטורים מפני נטילת החלטות הכרוכות בסיכונים עסקיים. טעם נוסף טמון בשיקולים של דמוקרטיה תאגידית, ובקיומם של תמריצי שוק של דירקטורים ואמצעי פיקוח חלופיים עליהם. שיקולים נוספים עניינם בקושי המוסדי של בית-המשפט בבחינת החלטות עסקיות, ובכלל זה החשש מפני הטיה הנובעת מבחינה בדיעבד של החלטות. כלל שיקול-הדעת העסקי אף מגן על תאגידים מפני תביעות סרק בסכומי עתק, והוא עשוי לסייע בשמירה על חשאיות ההתנהלות העסקית של החברה.

130. לא כל הטעמים הללו חלים על עמותות באותו האופן בו הם חלים על חברות. כך למשל, עמותות אינן פועלות למטרת רווח, ואין זה ברור לכן אם הן אמורות לקבל החלטות הכרוכות בסיכונים עסקיים (ס' 1 לחוק העמותות. ראו והשוו גם עניין שגיא, בחוות דעתו של כב' השופט י' דנציגר). בנוסף, לחברי וועדים מנהלים בעמותות לא קיימים אותם תמריצי "שוק" כמו לדירקטורים בחברות (והדין מטיל מגבלות על גובה שכרם בס' 26א לחוק העמותות והתקנות מכוחו).

מאידך גיסא, קיימים שיקולים אחרים שעשויים להצדיק ריסון שיפוטי בביקורת על החלטות המתקבלות על-ידי עמותות. שיקול כזה עניינו בהגנה על האוטונומיה והדמוקרטיה התאגידית של העמותות. שיקול נוסף קשור לקיומם של אמצעי פיקוח אחרים על פעילותן של עמותות, כגון זה שמפעיל רשם העמותות (לפירוט אודות אמצעי הפיקוח על עמותות, ראו: נחמיה בן-תור ובן-ציון גרינברגר דיני עמותות להלכה ולמעשה כרך א 19-16 (התשס"ב)).

131. מכל מקום, שאלת תחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי היא שאלה מורכבת שאיני סבורה שזהו המקום להכריע בה. זאת משום שאני סבורה - כפי שיובהר בהמשך- כי הן אם יוחל כלל שיקול-הדעת העסקי והן אם ייבחנו ההחלטות נושא הבקשה דנן בהתאם לסטנדרט ביקורת גבוה יותר, המסקנה תהיה זהה – ולפיה אין מקום בנסיבות המקרה דנן, להיעתר לבקשה.

האם התקבלה בוועדים המנהלים החלטה מודעת ומיודעת בדבר אי הגשת תביעות?
132. השאלה מתי יחול כלל שיקול-הדעת העסקי נדונה על-ידי לאחרונה בעניין פיננסטיק. באותו עניין הובהר כי אחד התנאים לתחולת כלל שיקול-הדעת העסקי הוא קבלת החלטה מודעת:
"לצורך קבלת החלטה עסקית שתוגן על-ידי כלל שיקול-הדעת העסקי ושבית-המשפט יימנע מלהתערב בה, יש לוודא קודם כל כי קיימת החלטה. כלל שיקול-הדעת העסקי לא יחול במקרה של מחדל של דירקטורים מלפעול, אלא-אם-כן מדובר במחדל שנובע מהחלטה מודעת שלא לפעול, החלטה שהיא תולדה של הפעלת שיקול-הדעת של הדירקטורים... אם דירקטוריון החברה לא קיבל החלטה ולא הפעיל כל שיקול-דעת, ממילא אין הצדקה שפעולותיו יחסו תחת כלל שיקול-הדעת העסקי" (עניין פיננסטיק, בס' 73).

133. עוד נקבע בעניין פיננסטיק כי תנאי נוסף לתחולת כלל שיקול-הדעת העסקי הינו כי ההחלטה הינה מיודעת, דהיינו – "החלטה שהתקבלה לאחר דיון שנסמך על תהליך מסודר של קבלת החלטה, ובהתבסס על מידע שעמד לנגד עיני הדירקטורים" (עניין פיננסיטק, בס' 74). בהתאם לכך "בית-המשפט צריך לוודא כי בפני הדירקטורים שקבלו את ההחלטה אכן עמד כל המידע הרלוונטי שנדרש ושניתן היה להשיגו באופן סביר לצורך קבלת ההחלטה, וזאת בהתאם לטיבה של ההחלטה ומכלול הנסיבות הרלוונטיות" (עניין פיננסטיק, בס' 77).

134. ההכרעה בשאלה אם ההחלטה היא "מיודעת" אם לאו תיעשה קודם כל על-סמך הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון, ובענייננו – של ישיבות הוועדים המנהלים בעמותות:
"מבחינה ראייתית, בחינת תהליך קבלת ההחלטה – קרי בחינת השאלה מה היה המידע שעמד בפני הדירקטוריון, האם הדירקטוריון בחן את המידע וקבל החלטה מושכלת על סמך מידע זה – נעשית קודם כל על סמך מסמכים המשקפים את תהליך קבלת ההחלטות בדירקטוריון, ובעיקר כמובן הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון על נספחיהם. פרוטוקולים אלה אמורים לשקף באופן שאינו יכול להיות שנוי במחלוקת את תהליך קבלת ההחלטה על-ידי הדירקטוריון על כל שלביו" (עניין פיננסטיק, בס' 87).

135. על-כן, יש לבחון האם התקבלה החלטה פוזיטיבית על-ידי הוועדים המנהלים בעמותות כי לא יוגשו תביעות נגד הנתבעים, והאם ההחלטה התקבלה על-בסיס המידע הנדרש. שאלה זו יש לבחון קודם כל בהתבסס על הפרוטוקולים של ישיבות הוועדים המנהלים.

136. המשיבות לא פירטו בטיעוניהן או בתצהירים שהוגשו על-ידיהן אם ומתי נערך דיון והתקבלה החלטה בדבר אי הגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים.

137. לתגובה לבקשת האישור צירפו המשיבות שני פרוטוקולים של ישיבות וועדים מנהלים שבהן נזכרה סוגיית הגשת התביעות: פרוטוקול כנס הוועדים המנהלים שנערך בכפר המכביה ביום 27.11.2008 ופרוטוקול ישיבת הוועד המנהל של עמותת מוסדות הבריאות (המשיבה 2) מיום 12.9.2011.

138. בכנס שנערך ביום 27.11.2008 בכפר המכביה, בסמוך לאחר ההחלטה מיום 22.10.2008, הציג אלקלעי לחברי הוועדים את עיקר ממצאי דו"ח החקירה באמצעות מצגת (נספח ג.ז. לתגובת המשיבות המתוקנת). בין היתר הוצגו הליקויים בהסכם ההתקשרות עם רימונים ובהסכמי הניתוק. כמו כן הוצג החלק האופרטיבי של ההחלטה מיום 22.10.2008, לפיו על העמותות להגיש תביעות נגד מורוזובסקי, שגיא, גלר ורוכברגר, ולשקול הגשת תביעות נגד חברי ועדים ובעלי תפקידים נוספים.

בר-דוד הביע את עמדתו לפיה הגשת תביעות אישיות נגד נושאי משרה בעבר היא "צעד לא נכון ולא ראוי", וכי לכן "יש צורך בהידברות מול הרשם להימנע ככל שניתן להגשת תביעות". דעה דומה הובעה על-ידי היועץ המשפטי של שחר-און ועל-ידי מבקרת הפנים של העמותות, רו"ח שטרק. לאחר מכן נשמעו תגובות החברים שעיקריהן תועדו בפרוטוקול. חלק הביעו תמיכה בעמדתו של בר-דוד וחלק ביקשו לעיין בדו"ח החקירה ולבחון את נושא הגשת התביעות.

בסיום הישיבה מיום 27.11.2008 לא נערכה הצבעה, ולא התקבלה כל החלטה אופרטיבית בשאלה אם להגיש תביעות בקשר לפרשת רימונים.

139. הפרוטוקול הנוסף שהגישו המשיבות הוא כאמור של ישיבת הוועד המנהל של עמותת מוסדות הבריאות (המשיבה 2) מיום 12.9.2011 (נספח ג.ח. לתגובת המשיבות), כלומר – חודשיים לאחר שהעמותות שטחו לפני רשם העמותות את עמדתן לפיה אין לחייבן בהגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים.

בישיבה זו מסר בר-דוד עדכון בנוגע להליכים המתנהלים לפני רשם העמותות. על-פי הדיווח - "כיום אנחנו עומדים לפני סיום ההליכים מול רשם העמותות בהסדר שבו אנו מקווים שנמנע מתביעות אישיות כנגד נושאי משרה שכיהנו בעבר". לאחר דברים אלה, התקבלה "החלטה" שלשונה – "מאשרים את הדיווח ומברכים את ההנהלה וצוות העובדים על הפעילות המבורכת שנעשית למען העמיתים".

בהמשך הישיבה דיווח גם אלקלעי אודות ההליכים מול רשם העמותות, כך –
"מעדכן כי בחודש יולי האחרון היינו בשימוע אצל רשם העמותות הצגנו את עמדתנו ואת עמדת העמותות שמנגד עמדה חוות-הדעת של עורך-הדין שיש עילה לתביעה ואין מניעה לתבוע בנושא ההתיישנות, הצגנו חוות-דעת משפטית מאוד מעמיקה וכיום יש הסכם מול ההסתדרות והסדר שהתגבש מול נושאי המשרה ועם חברת הביטוח והיום אנחנו לקראת סיום הנושא".

עוה"ד המלווה הוסיף כי "אנו נמצאים בישורת האחרונה של התהליך... היו לנו תביעות עבר שהיה צריך להסדיר, נכון להיום קיימת טיוטה שאמורה להיחתם, לגבי הנושא השני יש חוות-דעת שאפשר לתבוע נמצאים בהתייעצות מול רשות התאגידים אין עדיין החלטה סופית מנסים להגיע להסדר פשרה, בתי-משפט זה טוב רק לעורכי-דין, מקווה שנגיע לפתרון שיהיה טוב לכולם".

רו"ח שטרק הביעה את עמדתה כי "לדעתי רשם העמותות בסופו של דבר ימנע מהגשת תביעות, ולטעמי הגורם העיקרי לכך היא ההכרה והתובנה העמוקה שהעמותה השכילה לתקן את הדרוש תיקון, גוף שמבין שהמינהל התקין וכספי הציבור מקודשים".

בסיום הדיווח ביקש אלקלעי לאשר "מבחינה פורמלית" את מתווה הסכם הפשרה. ואמנם, התקבלה החלטה שלפיה "החברים מאשרים את הדיווח וכן את מ[ת]ווה הסכם הפשרה כפי שהוצג".
140. אני סבורה כי עיתוי ההחלטות מיום 12.9.2011 - כחודשיים לאחר שהעמותות כבר הביעו עמדתן לפני רשם העמותות שאין לחייב אותן בהגשת תביעות (ובטרם התקבלה החלטת רשם העמותות), וכן העובדה שההחלטות נוסחו כאישור לקוני של דיווחיהם של אלקלעי ובר-דוד מבלי שהתקיים כל דיון לגביהם, מעידים על-כך שלא מדובר בהחלטות מודעות ופוזיטיביות שלא להגיש תביעות בקשר לפרשת רימונים.

141. יתרה מכך – לא ניתן לומר כי מדובר בהחלטות מיודעות. כך, מעבר לאזכור הלקוני בדיווח של אלקלעי ושל עוה"ד המלווה, אין בפרוטוקול הישיבה מיום 12.9.2011 כל אינדיקציה לכך שנימוקי חוו"ד שץ שהמליצה על הגשת תביעות או נימוקי חווה"ד הנגדית של קידר מטעם העמותות, הוצגו לפני הוועדים המנהלים. מהפרוטוקול אף לא ניתן להסיק כי נמסרו לוועדים המנהלים נתונים ענייניים בנוגע לסיכונים ולסיכויים הכרוכים בהגשת התביעות מבחינת העמותות (סיכויי התביעה, סיכויי הגבייה, העלויות הכרוכות בהגשת התביעה, השלכותיה וכו'). נתונים כאלה אינם קיימים גם בפרוטוקול הישיבה מיום 27.11.2008.

142. דיווחיהם של אלקלעי ושל בר-דוד מיום 12.9.2011 אף לא הבחינו בין הסכמי הפשרה שנחתמו עם חלק מהנתבעים - שכפי שנראה להלן אינם נוגעים לפרשת רימונים, לבין הגשת התביעות בקשר לפרשת רימונים. הבחנה כזו אכן נעשתה בדיווח של עוה"ד המלווה, אך כל מה שנאמר בה בהתייחס לפרשת רימונים הוא – כפי שצוטט לעיל, הוא כי "יש חוות-דעת שאפשר לתבוע נמצאים בהתייעצות מול רשות התאגידים עדיין אין החלטה סופית מנסים להגיע להסדר פשרה".

143. לאור האמור לעיל, לא ניתן לומר כי ההחלטות הללו היו החלטות מודעות ומיודעות על אי הגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים.

144. לא למותר להוסיף, כי מהפרוטוקולים עולה כי חלק מחברי הוועדים המנהלים שנכחו בכנס בכפר המכביה מיום 27.11.2008 (ושהביעו את עמדתם כי אין להגיש תביעות), נמנו עם חברי הוועדים המנהלים בעמותות במועדים הרלוונטיים להתקשרות בהסכמי הניתוק – וככאלה היו בעלי ענין אישי בהחלטה. גם בישיבה של עמותת מוסדות הבריאות מיום 12.9.2011 נכחה הגב' גמליאל, שהיתה חברת ועד במועד הרלוונטי להסכמי הניתוק. בנסיבות אלה, לו היתה מתקבלת החלטה כנדרש בדבר אי הגשת תביעות באותן הישיבות, היה מקום לבחון את ההשלכה של נוכחותם של חברי הוועד הללו. בהיעדר הפרדה בין חברי הוועדים המנהלים שהיה להם עניין אישי בהחלטה לבין אלה שלא היה להם עניין כזה, ספק אם ניתן היה לראות בה כהחלטה החוסה תחת כלל שיקול-הדעת העסקי.

145. בחקירה הנגדית עומת מר אלקלעי עם הטענה שלא נערך שום דיון בוועדים המנהלים בנוגע לפניה המוקדמת של עו"ד אהרונסון, והשיב כי –
"בתקופה הרלבנטית נערכו דיונים מקיפים ביותר בוועדים המנהלים של העמותות יחד עם מבקרת הפנים ורואת-החשבון איריס שטרק בכל המכלול של ההתנהלות גם של דו"ח רשם העמותות, גם של תוכנית ההבראה. לא היתה ישיבה אחת, לא היתה ישיבה אחת שהנושא הזה לא עלה ודווח ונידון והיו ישיבות עם היועצים המשפטיים, הנושא הזה היה בטיפול אינטנסיבי ביותר, לרבות, היינו כבר בתהליך של משא-ומתן ותוכנית הבראה מול רשם העמותות והמכתב הזה בכלל נשלח בקונטקסט של אהרונסון שגם הגיש תביעה ייצוגית ואז זה היה חלק מאותה תביעה ייצוגית שהוא כתב" (עמ' 105 לפרוטוקול).

בהמשך העיד אלקלעי כי לא נערך דיון ספציפי במכתב הפניה המוקדמת של המבקשת - "לגבי מכתב אהרונסון אני לא זכור לי איזשהו ציטוט לגביו". לדבריו "המכלול נדון בהרחבה" (ס' 107-106 לפרוטוקול).

146. באופן דומה, רו"ח שטרק העידה כי "כל הסכמי הפשרה, תוכנית ההבראה, אגב הסכמי הפשרה גובשו כולם על ידי הגורם המלווה בהסכמת רשם העמותות, הגורם המלווה החיצוני. כולם הוצגו לאורך כל ההליך, בכל הדיונים ובכל השלבים לפני הוועדים המנהלים בכתב, במצגת, בעל-פה, בישיבות האלה נכח הגורם המלווה" (עמ' 62 לפרוטוקול). גם רו"ח שטרק לא ידעה להצביע על ישיבה ספציפית שבה נדון נושא הגשת התביעות בקשר לפרשת רימונים וטענה כי הדיווח לוועדים נעשה "כמכלול" (עמ' 65-62 לפרוטוקול).

147. אינני סבורה כי די בעדויות הללו כדי לבסס את תחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי. לו רצו המשיבות לטעון כי התקבלו בוועדים המנהלים החלטות נוספות החוסות תחת כלל שיקול-הדעת העסקי, היה עליהן לפרט החלטות אלה בתצהירים שהוגשו מטעמן, ולצרף את הפרוטוקולים הרלבנטיים (אשר מצויים בידי המשיבות). עדויותיהם של אלקלעי ורו"ח שטרק אינן מאפשרות לבחון האם ומתי התקבלו ההחלטות הנטענות, מה היה נוסח ההחלטות, על-בסיס איזה מידע התקבלו ההחלטות, וכן אם החלטות אלה התקבלו על-ידי מי שהיה במצב של ניגוד עניינים.

148. המסקנה היא אם כן כי לא התקבלה על-ידי הוועדים המנהלים בעמותות החלטה בדבר אי-הגשת תביעות, ולכן לא ניתן להחיל את כלל שיקול-הדעת העסקי על "החלטה" כזו. יצוין כי לגבי דירקטוריון שחר-און כלל לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התקבלה החלטה כזו.

ניגוד עניינים של אלקלעי ובר-דוד
149. המבקשת טענה כי אין תחולה לכלל שיקול-הדעת העסקי גם משום שאלקלעי ובר-דוד שריכזו את הטיפול בפרשת רימונים מטעם העמותות, היו מצויים במצב של ניגוד עניינים אישי ומוסדי.

כאמור ההחלטות מיום 12.9.2011 בוועד המנהל של עמותת מוסדות הבריאות היו לאשר את הדיווחים של אלקלעי ובר-דוד. לכן ככל שבר-דוד ואלקלעי היו בניגוד עניינים מבלי שהדבר הובא לידיעת הוועדים המנהלים – מדובר בטעם נוסף שבשלו אין לראות בהחלטות אלה (או בהחלטות אחרות שיתכן שהתקבלו בדבר אישור דיווחיהם) ככאלה החוסות תחת כלל שיקול-הדעת העסקי.

150. ככלל, מצב של ניגוד עניינים הוא מצב בו מי שנדרש לקבל החלטה מושפע – או עלול להיות מושפע ברמה גבוהה של הסתברות – מאינטרס משמעותי נוגד (בדרך כלל אינטרס אישי שלו), שאינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של הגוף או הקבוצה שעבורם עליו לקבל את ההחלטה. החשש הברור במקרה כזה הוא כי הנציג המוסמך לקבל החלטה, יעדיף את האינטרס האישי שלו על-פני האינטרס של מי שהוא אמור להחליט עבורו (ראו גם: עניין פיננסיטק, בס' 45; תנ"ג (מחוזי ת"א) 35114-03-12 אשש נ' עטיה (24.6.2015)).

ניגוד עניינים יכול להיות קיים גם כאשר האינטרס ה"נוגד" אינו אינטרס אישי של הגורם המחליט, אלא אינטרס הנובע מתפקיד או פונקציה אחרת שלו, שמערך האינטרסים לגביו הוא שונה ומנוגד לזה שלאורו צריך הגורם המחליט לקבל את החלטתו (זהו ניגוד עניינים "מוסדי") (להגדרת ניגוד עניינים במשפט המינהלי, ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 531-530 (2010)).

לכן, החלטות בניגוד עניינים הן החלטות "חשודות", ולא ניתן להחיל עליהן חזקות כשרות ותקינות, כפי שנעשה ביחס להחלטות המוגנות על ידי כלל שיקול-הדעת העסקי.

ניגוד עניינים אישי
151. לטענת המבקשת, ניגוד העניינים האישי נבע מכך שאלקלעי ובר-דוד נזכרו בדו"ח החקירה, ומשום שהם היו נתבעים פוטנציאליים בפרשה. לבר-דוד אף נערך שימוע פלילי. מנגד טענו המשיבות בתגובתן, כי לאלקלעי ולבר-דוד לא היתה סיבה לחשוש שמא ייתבעו במסגרת פרשת רימונים. לטענתן, אלקלעי מילא תפקיד מצומצם בעמותות, והטענות שהופנו אליו בדו"ח אינן נכונות ואינן רלוונטיות לתביעה הנגזרת. גם שמו של בר-דוד שורבב לדו"ח פעם אחת בלבד. המשיבות טענו כי לא הוגש כתב אישום נגד בר-דוד וכי תיק החקירה נגדו (שלא עסק בנושאים אליהם מתייחסת המבקשת) נגנז.

152. אני סבורה כי הדין בהקשר זה הוא עם המבקשת.

153. מהדו"ח ונספחיו עולה כי בר-דוד, שהיה יו"ר ועד ארגון העובדים בעיריית תל-אביב, כיהן כחבר בוועד המנהל של עמותת הרשויות המקומיות ועובדי התאגידים העירוניים, החל מיום 21.11.1999 , ואף שימש לצד מורוזובסקי ורוכברגר כמורשה חתימה שלה (נספח כג לדו"ח החקירה). בר-דוד נטל חלק בישיבה בה נדון הסכם רימונים, והוא הצביע בעד אישור הסכם רימונים (נספח ח לדו"ח החקירה). בר-דוד המשיך לכהן בוועד המנהל במועד ההתקשרות בהסכמי הניתוק, אך לא נכח בישיבה מיום 13.8.2002 בדבר הפסקת ההתקשרות עם רימונים (כך לפי פרוטוקול הישיבה שצורף כנספח סה לדו"ח החקירה). כמו כן, בר-דוד היה חבר דירקטוריון במיניב (נספח נט לדו"ח החקירה). שמו של בר-דוד נזכר בדו"ח גם בקשר לטענה למינוי עובד "מקורב" במיניב (ס' 439.3 לדו"ח), אם כי טענה זו לא נתמכה במסמכים או בראיות כלשהן.

154. כזכור, דו"ח החקירה כלל המלצה להגיש תביעות נגד חברי ועדים מנהלים שכיהנו בתקופה הרלוונטית לדו"ח בשל הנזקים שמעשיהם גרמו לעמותות, וכן להפסיק את כהונתם של נושאי משרה מקרב הוועדים המנהלים (ס' 444.2, 444.3 לדו"ח החקירה). כמו כן, בהחלטה מיום 22.10.2008 נקבע כי על העמותות לשקול הגשת תביעות נגד חברי ועדים, וכן כי יש למנוע המשך כהונה של נושאי משרה רלוונטיים ובעלי-תפקידים בעמותות מקרב חברי הוועדים המנהלים.

חוו"ד שץ קבעה אף היא שיש לכאורה עילת תביעה ברשלנות נגד חברי הוועדים המנהלים הן בקשר להסכם רימונים והן בקשר להסכמי הניתוק. יתרה מכך, נגד בר-דוד נפתחה חקירה פלילית בקשר לדו"ח החקירה, ותיק החקירה נסגר בסופו של דבר בשל היעדר ראיות מספיקות (נספח ג.יג לתגובת המשיבות המתוקנת).

155. בהחלטה בענין פיננסיטק שנזכרה לעיל, קבעתי בהתייחס לשאלת ה"ענין האישי" שיש לדירקטור ביחס להחלטה על הגשת תביעה כי:
"ענין אישי כזה קיים כאמור אם יש קשר משמעותי בין ההחלטה האפשרית לתבוע את הדירקטורים השולטים היום בחברה, לבין החלטה אפשרית לתבוע את מי שאינם שולטים בחברה. במילים אחרות, ניתן לראות את הדירקטורים השולטים בחברה כבעלי-ענין אישי בהחלטה, אם ישנו יסוד סביר להניח כי ההחלטה לתבוע את הדירקטורים שאינם שולטים עוד בחברה, תיצור חשיפה משמעותית גם לדירקטוריון הנוכחי" (ענין פיננסיטק, ס' 45).

156. בנסיבות העניין, לבר-דוד היתה חשיפה אישית בקשר לפרשת רימונים. לכן, ולאור כל האמור לעיל, יש לראותו כמי שהיה בניגוד עניינים בכל הנוגע להחלטה לנקוט בהליכים משפטיים בקשר לפרשה זו.

157. אשר לאלקלעי – גם לו היתה מעורבות אישית ומוסדית בהתייחס להחלטה אפשרית להגיש תביעות מכוח דו"ח החקירה. בדו"ח החקירה נמתחה ביקורת על מינויו של אלקלעי לסמנכ"ל שחר-און ולמנכ"ל העמותות (ס' 213, 439.4 לדו"ח). בנוסף נמתחה ביקורת בדו"ח על-כך שבתפקידו בשחר-און עסק אלקלעי ביוזמות שאפשרו לשחר-און לנצל את בסיס הנתונים של העמותות לצרכיה המסחריים (ס' 214, 251.3 לדו"ח החקירה).

158. לאלקלעי היה קשר עקיף להתקשרות בהסכמי הניתוק. אלקלעי החל לשמש סמנכ"ל בעמותות ובשחר-און במאי 2002, כשלושה חודשים לפני שנחתמו הסכמי הניתוק. אלקלעי טען בחקירה נגדית כי הוא לא לקח חלק במשא-ומתן לקראת ההתקשרות בהסכמי הניתוק ולא ידע את המשמעות הכספית שלהם (לטענתו תוכנם נודע לו רק בחודשים ספטמבר – אוקטובר 2002) (עמ' 90-89 לפרוטוקול).

יחד עם זאת, אלקלעי היה שותף לניהול המשא-ומתן שבעקבותיו נחתם ביום 1.8.2002 ההסכם שבו הודתה רימונים בהפרת התחייבויותיה כלפי שחר-און (כך עולה מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון שחר-און מיום 11.8.2002 שצורף כנספח נ' לדו"ח החקירה). הוא אף היה נוכח (לגישתו כ"צופה מן הצד") בישיבת הוועד המנהל של העמותה הכללית מיום 27.10.2002 בה נדונו הסכמי הניתוק. בישיבה זו מונה אלקלעי לתפקיד מנכ"ל העמותות (נספח עח לדו"ח החקירה; עמ' 90 לפרוטוקול), וניתן להניח כי בתקופת כהונתו בתפקיד זה שולמו לרימונים לפחות חלק מהכספים נושא הסכמי הניתוק.

159. בהקשרים אחרים, הכירו בתי משפט בניגוד עניינים העשוי לקום כאשר הגשת תביעה בשם החברה עלולה להקים חשדות נגד נושאי משרה מכהנים, למשל משום שהם ביצעו מעשים דומים או משום שהתרשלו בפיקוח על מעשים שנעשו בחברה (ע"א 4845/04 קליין נ' בלס (14.12.2006) (להלן: " עניין קליין"); פש"ר (מחוזי ת"א) 225/97 בלס נ' קליין (14.3.2004); ע"ר (מחוזי חי') 28553-04-12 אנדולט נ' כונס הנכס הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ (25.6.2012)).

160. במקרה דנן, אני סבורה כי די היה במעורבות של אלקלעי בממצאי הדו"ח ובקשר לפרשת רימונים כדי להקים חשש ביחס ל"ניקיון" שיקול-הדעת שלו משיקולים זרים הקשורים לאפשרות הגשת תביעה נגד נושאי משרה לשעבר בעמותות. לכן, יש לראות גם באלקלעי כמי שהיה בניגוד עניינים.

ניגוד עניינים מוסדי
161. אין חולק כי במועדים הרלוונטיים מילאו בר-דוד ואלקלעי, במקביל לתפקידיהם בעמותות ובשחר-און, תפקידים בכירים בהסתדרות המעו"ף – אלקלעי כמנכ"ל הסתדרות המעו"ף ובר-דוד כיו"ר הסתדרות המעו"ף.

162. המבקשת טענה כי עובדה זו הציבה את אלקלעי ובר-דוד בניגוד עניינים. מנגד, טענו המשיבות כי הקשר בין העמותות לבין הסתדרות המעו"ף הוא קשר טבעי והכרחי, וכי גם בתכנית ההבראה נקבע כי ניתן יהיה למנות 25% מחברי הוועדים המנהלים בעמותות מקרב חברי הסתדרות המעו"ף.

163. אכן, הסתדרות המעו"ף כמי שייצגה את עובדי המעסיקים שעליהם חל ההסכם הקיבוצי וכמי שייסדה את העמותות לצורך הקמת מפעל ההכשרות, אמורה לפעול לטובת העמיתים. במובן זה, וככל ששני הגופים מחויבים לטובת העמיתים, הכהונה בהסתדרות המעו"ף במקביל לכהונה בעמותות אינה אמורה להביא כשלעצמה ל"ניגוד עניינים". יחד עם זאת, עדיין יתכנו ניגודי עניינים מסוימים בין האינטרס של העמותות לבין הסתדרות המעו"ף.

164. ניגוד העניינים בנסיבות המקרה דנן נובע מהטענות המיוחסות להסתדרות המעו"ף בדו"ח החקירה. כמפורט לעיל בס' 50-48, נקבע בדו"ח החקירה כי הסתדרות המעו"ף עשתה שימוש לרעה בנכסי העמותות על-ידי כך שהעמיסה עליהן הוצאות שונות, וכן על-ידי הקמת שחר-און ומיניב – שפעלו כחברות למטרות רווח, בבעלות הסתדרות המעו"ף. עוד נטען כנגד ההתקשרות בין העמותות לבין המכללה למנהל שבשליטת הסתדרות המעו"ף.

בדו"ח החקירה הומלץ לגבות מהסתדרות המעו"ף את הכספים ששולמו לה שלא כדין או בניגוד לכללי מנהל תקין לרבות באמצעות הגשת תביעה ככל שלא יהיה מנוס מכך (ס' 444.3.2 לדו"ח). כמו כן, בהחלטה מיום 22.10.2008 נקבע כי על הסתדרות המעו"ף ומיניב להשיב לעמותות סכום של כ-1.045 מיליון ₪ שקיבלה מיניב מגביית כספי ה"נלווים" (ס' 25-24 להחלטה).

165. כמי שעמדו בראש הסתדרות המעו"ף היה אם כן לאלקלעי ולבר-דוד אינטרס "מוסדי" שלא תוגש תביעה נגד הסתדרות המעו"ף בעקבות ממצאי דו"ח החקירה. אינטרס זה עמד בניגוד לאינטרס של העמותות למיצוי זכויותיהן ולקבלת הסעד המגיע להן. לכן, ולמרות שגם בהקשר הנוכחי אין מדובר במעורבות ישירה בפרשת רימונים (בבקשה דנן נטען לאחריות שילוחית של הסתדרות המעו"ף וכן לאחריות הנובעת מהקמת שחר-און כחברה בבעלותה), אני סבורה כי קיים בנסיבות אלה קיים ניגוד עניינים.

166. המשיבות טענו כי אלקלעי לא קיבל שכר בגין תפקידו בהסתדרות המעו"ף בתקופה הרלוונטית (אחרי מרץ 2008). אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתי, וזאת מאחר שניגוד העניינים ה"מוסדי" של אלקלעי נובע מעצם מחויבותו לאינטרסים של הסתדרות המעו"ף כמי שעומד בראשה, ולא לאינטרס אישי ספציפי שלו.

167. המסקנה היא, אם כן, כי בר-דוד ואלקלעי היו במצב של ניגוד עניינים בכל הנוגע להגשת התביעות בקשר לפרשת רימונים.

168. לו היו חברי הוועדים המנהלים שאין להם ענין אישי, מקבלים החלטה פוזיטיבית שלא להגיש תביעות בקשר לפרשת רימונים, ביודעם על העניין האישי של בר-דוד ואלקלעי, יתכן שהיה בכך כדי "לרפא" ניגוד עניינים זה. בעניין זה יתכן שניתן להקיש מההסדר שבסעיפים 255-254 לחוק החברות, המתיר לחברה לאשר פעולה של נושא משרה בניגוד עניינים, ובלבד שהיא נעשית בתום-לב ולטובת החברה, וכי "נושא המשרה גילה לחברה זמן סביר לפני המועד לדיון באישור, את מהות ענינו האישי בפעולה, לרבות כל עובדה או מסמך מהותיים" (ס"ק 2) (להחלת חוק החברות על עמותות, ראו: ע"א 7307/11 וייס נ' איתרי ס' 14 (17.9.2013); נחמיה בן-תור ובן-ציון גרינברגר דיני עמותות להלכה ולמעשה כרך ב 480-479 (מהדורה שניה, התשע"ג). כן ראו פרק ה' לחוק החברות, ובפרט ס' 269 ו-ס' 278 לחוק החברות).

אך במקרה דנן לא הוכח שהתקבלה החלטה כזו בוועדים המנהלים, ולא ניתן להסיק מהנתונים שלפני כי מעורבותם האישית של בר-דוד ואלקלעי בעניינים נושא הדו"ח הובאה לידיעת הוועדים המנהלים. במצגת שהוצגה בכנס מיום 27.11.2008 לא הוצגו ממצאי דו"ח החקירה בנוגע לאלקלעי ובר-דוד, ואין בפרוטוקולים הרלבנטיים אינדיקציה לגילוי כאמור. יתרה מכך, על-פי פרוטוקול הכנס מיום 27.11.2008, ציינה רו"ח שטרק, מבקרת הפנים של העמותות, כי: "מידע אישי כיום האנשים שיעמדו מול הרשם הינם אנשים שהחומר אינו מתייחס אליהם " (ההדגשה שלי, ר.ר.).

169. מן האמור לעיל עולה עד כה כי לא התקבלה בעמותות ובדירקטוריון שחר-און החלטה על אי הגשת תביעות שחל עליה כלל שיקול-הדעת העסקי.

נפקות החלטת רשם העמותות מיום 14.12.2011
טענות הצדדים
170. המשיבות טענו כי החלטת רשם העמותות שלא לחייבן בהגשת תביעות נגד הסתדרות המעו"ף ונושאי משרה בפרשה, משמיטה את עילת הבקשה. החלטה זו התקבלה לאחר בחינה מעמיקה של הנסיבות ובהתחשב בשיקולים שעניינם בטובת העמותות, סיכויי ההצלחה של התביעה, קיומן של עילות תביעה והאינטרס הציבורי. לכן, נבחנו למעשה בדיוק אותן השאלות שבהן נדרש בית-משפט זה להכריע במסגרת אישור התביעה הנגזרת. המשיבות מציינות כי רשם העמותות הוא גוף רשמי, חיצוני ובלתי-תלוי, שהחלטותיו נהנות מחזקת התקינות. לטענת המשיבות לא ניתן לערער על החלטת רשם העמותות במסגרת תביעה נגזרת, ואם ביקשה המבקשת לעשות כן היה עליה להגיש עתירה מינהלית.

171. לטענת המשיבות, החלטת רשם העמותות מייתרת הלכה למעשה את הדיון בתביעה הנגזרת: ראשית, משום שהיא מעידה על כך שהחלטת העמותות שלא להגיש תביעות היא לכל הפחות סבירה; שנית, משום שרשם העמותות הפעיל שיקול-דעת מעמיק הרבה יותר מזה שמפעיל בית-המשפט, והסתמך על מסכת עובדתית מפורטת יותר ותוך הפעלת סמכויות חקירה המוקנות לו לפי חוק העמותות.

172. לטענה זו השיבה המבקשת כי החלטת הרשם אמנם לא חייבה את העמותות להגיש תביעות, אך היא הותירה זאת לשיקול-דעתן. לרשם העמותות אין סמכות להגיש תביעות בשם העמותות, וסמכותו היחידה היא לבקש מבית-המשפט לפרק את העמותות, אם המלצותיו לא ייושמו. לטענת המבקשת, שיקול-הדעת של העמותות היה צריך להיות מופעל על-ידי מנהליהן, ללא ניגוד עניינים, ומתוך שקילת טובת העמותות. לטענת המבקשת, אין כל החלטה של העמותות לוותר על הגשת תביעות, ולכן שיקול-דעתן בשאלה זו כלל לא הופעל. המבקשת טוענת עוד כי החל מתחילת החקירה ועד להליך דנן, פועלים מנהלי העמותות בניגוד עניינים חריף, ומנסים להביא ל"מסמוס" הפרשה. לאור האמור, נטען כי רשם העמותות לא יכול "להשמיט" עילת התביעה של העמותות, ובכל מקרה אינו יכול להשמיט את העילה של שחר-און.

173. המשיבות השיבו לאמור לעיל וטענו כי החלטת רשם העמותות מעידה על איכות שיקול-הדעת שהופעל בעמותות. בנסיבות הספציפיות של הליך ההבראה בעמותות, יש לראות בהחלטת רשם העמותות שלא לכלול בתכנית ההבראה את הגשת התביעות, ובהנחייתו לכרות הסכמי פשרה עם חלק הנתבעים, החלטה שהלכה למעשה מחייבת את העמותות, ולא מותירה שיקול-דעת להנהלת העמותות בנושא.

דיון
174. ככלל, וכפי שצוין לעיל, החלטה שמתקבלת בניגוד עניינים זוכה ליחס "חשדני" מבית-המשפט, משום שההנחה היא שמי שמקבל החלטה שעשויה להשפיע עליו באופן אישי (ומכאן ניגוד העניינים), לא יקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבור החברה (או העמותה) אלא את ההחלטה הטובה ביותר עבור עצמו, ולכל הפחות כי שיקול-דעתו "יוטה" בעקבות האינטרס האישי שלו. זהו הטעם שהחלטה כזו אינה נהנית מחזקת אי-ההתערבות במסגרת כלל שיקול-הדעת העסקי.

175. יחד עם זאת, כאשר הפגם בהחלטה נובע מניגוד עניינים של מי שאמור לקבל אותה, הכיר הדין במנגנונים פרוצדוראליים המאפשרים "לנטרל" את ניגוד העניינים, ושבהתקיימם בית-המשפט יכבד את ההחלטה, ויימנע בדרך-כלל מלהתערב בה. חוק החברות קובע הסדרים מפורטים לאישור עסקאות עם בעלי עניין (ס' 255 לחוק החברות וכן בהוראות הפרק החמישי לחוק החברות).

176. גם בפסיקת בתי-המשפט הוצע לאמץ מנגנונים ש"יחסנו" עסקאות בניגוד עניינים מפני התערבות שיפוטית. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) בענין כהנא (ת"צ (מחוזי ת"א) 26809-01-11‏ ‏ כהנא נ' מכתשים-אגן תעשיות בע"מ (15.5.2011)) התייחס לעסקה בניגוד עניינים - עסקת מיזוג משולש הופכי שיש לבעל-השליטה בחברה הנרכשת עניין אישי בה. בית-המשפט הציע אפשרות של אימוץ מנגנון של עריכת מו"מ על-ידי וועדה בלתי-תלויה ואישור תנאי ההסכם על-ידי רוב מקרב בעלי מניות המיעוט בחברה (כן ראו: MFW Shareholders litigation, 67 A 3d 496 (Del. Ch. 2013)). הרציונל העומד מאחורי המנגנון הזה נובע מהעברת שיקול-הדעת ביחס לניהול המשא-ומתן מהגורם שמצוי במצב של ניגוד עניינים (בעל-השליטה) לגורם נייטרלי אחר (הוועדה הבלתי-תלויה).

177. בנושא הרלבנטי להליך דנן – הכרעה של חברה באשר לאפשרות של הגשת תביעה מטעמה, קיימת פרקטיקה דומה של הקמת וועדת תביעות בלתי תלויה ("Special Litigation Committee"). בפסיקה טרם התגבשו כללים ברורים בשאלת מינויה של ועדת ביקורת בלתי-תלויה, ושאלת הביקורת השיפוטית על החלטה של וועדה כזו.

בעניין גוטליב (תנ"ג (מחוזי ת"א) 32690-10-11 גוטליב נ' איילון אחזקות בע"מ (3.9.2012)) אימץ כב' השופט ח' כבוב באופן עקרוני את המודל הדו-שלבי הנהוג בארה"ב. לפי מודל זה, בשלב הראשון נבחנת אי-תלותה של הוועדה, הסמכויות שהואצלו לה מהדירקטוריון ותום-ליבה. בשלב השני, נבחן שיקול-הדעת המהותי של הוועדה. רף הביקורת על החלטת הוועדה ייקבע בהתאם לממצא הבחינה בשלב הראשון. כך, ככל שתום-ליבה של הוועדה והנייטרליות שלה יוטלו בספק, יבחן בית-המשפט ביתר חומרה את ממצאיה, ולהיפך (ראו גם: ה"פ (מחוזי ת"א) 23126-06-13 מרקעי תקשורת בע"מ נ' גילת רשתות לווין בע"מ (28.11.2013)).

במאמרם של כב' השופט ח' כבוב ועוה"ד עינבל בלאו ואהד פיליפ, "ועדת תביעות בלתי תלויה בדיני התאגידים הישראלים" (ספר יוסף גרוס, 71, 89-88 (תשע"ה)), מונים המחברים מספר שיקולים רלבנטיים להערכת אופי הוועדה: הרכב הוועדה, עצמאותה ומידת האובייקטיביות שלה, מקצועיות הוועדה, סמכויות הוועדה, שקיפות ותיעוד פעולות הוועדה, מידת החשיפה של הוועדה לביקורת של בית-המשפט, וגילוי כלל המידע הרלבנטי לפני הוועדה. לדידם, ככל שמדובר בוועדה עצמאית, אובייקטיבית ומקצועית, בית-המשפט ייטה פחות להתערב בהחלטתה. בנוסף, הוצעו כללים פרוצדורליים לצורך הבטחת פיקוח של בית-המשפט ומניעת שימוש לרעה במנגנון של ועדה בלתי-תלויה.

178. המשותף למנגנונים לעיל הוא אם כן שהם מאפשרים "לרפא" את ניגוד העניינים בתנאים מסוימים על-ידי העברת ההכרעה לגוף אובייקטיבי ונייטראלי. ככלל, החלטה של גוף שאינו נגועה בניגוד עניינים, ושהתקבלה בפרוצדורה ראויה, נהנית ממידה רבה יותר של כבוד מצד בית-המשפט וממידה קטנה יותר של התערבות מצדו.

179. איך יש להתייחס להחלטותיו של רשם העמותות (מיום 14.12.2011 ומיום 17.10.2013) שלא לחייב את העמותות בהגשת תביעות, לאור הדברים שנאמרו לעיל?

אני סבורה כי יש לבחון את החלטותיו של רשם העמותות תוך היקש מהרציונל העומד מאחורי האפשרות למנות ועדה בלתי-תלויה לבחינת האפשרות של הגשת תביעה על-ידי חברה. לכן, יש לבחון ביחס להחלטות הרשם את השאלה האם מדובר בהחלטות של גוף בלתי-תלוי, האם ההחלטות היו מיודעות, והאם היה להן תוקף אופרטיבי מבחינת העמותות (קרי האם יכול היה הרשם לחייבן להגיש תביעות נגד הנתבעים כולם או חלקם בהנחה שהיה מוצא לנכון כי כך יש לפעול).

180. נראה כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת כי רשם העמותות הוא גוף נייטראלי. רשם העמותות הוא הרשות המינהלית המוסמכת על-פי חוק העמותות להפעיל אמצעים שונים לפיקוח ולבקרה על העמותות. מדובר בגוף רשמי, אובייקטיבי וחסר-פניות (והמבקשת לא טענה אחרת). אין לרשם העמותות כל קשר לעמותות או למי מהנתבעים הפוטנציאליים, ואין לו לכן כל אינטרס שהוא – ישיר או עקיף, רכושי או אחר – בשאלה האם יוגשו התביעות בשם העמותות כנגד הנתבעים כולם או חלקם. יתרה מכך, רשם העמותות הינו בעל מומחיות משפטית וכשירותו היא כשל שופט בית-משפט השלום (כך לפי ס' 63 לחוק העמותות). החלטת הרשם, כגוף מינהלי, נהנית מחזקת תקינות.

181. במקרה דנן, החלטות רשם העמותות התקבלו באופן מיודע. רשם העמותות הוא שמינה את החוקר שערך את דו"ח החקירה, ניהל את הליך הביקורת בעמותות ופיקח על הצעדים שננקטו להבראתן. החלטות רשם העמותות התקבלו כאשר עמד לפניו כלל החומר הרלבנטי (חומר רב יותר מכפי שזה שמונח לפני בית-המשפט). בכלל זה עמדו לנגד עיניו הן חוו"ד שץ שהמליצה על הגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים, והן חוו"ד קידר מטעם העמותות שגרסה כי אין מקום להגשת תביעות כאלה. ההחלטה מיום 17.10.2013 ניתנה לאחר שהוגשה הבקשה לאישור תביעה נגזרת, ובהתחשב בעובדה זו. העובדה שההחלטות התקבל לאור מכלול החומר הרב והמפורט הזה שכולל חוות-דעת מנוגדות, מביאה למסקנה ברורה כי מדובר בהחלטות מיודעות.

182. בנוסף, וכפי שיובהר, החלטות רשם העמותות הינן החלטות אופרטיביות, במובן זה שלרשם העמותות היה כוח ליזום הליך תביעה אפקטיבי בשם העמותות, וזאת בהתאם לאמור בתכנית ההבראה.

183. ככלל, מעוגנת סמכותו של רשם העמותות להורות על תיקון ליקויים בעמותות בהוראות סעיפים 50-49 לחוק העמותות. סעיף 50(א) לחוק העמותות מקנה לרשם סמכות להגיש לבית-המשפט המחוזי בקשה לפירוק עמותה בעילות שונות, שאחת מהן היא בשל כך שהעמותה מתנהלת בניגוד לדין, למטרותיה או לתקנונה (סעיף 49(1) לחוק העמותות). סעיף 50(ב) לחוק העמותות קובע כי "לא תוגש בקשת פירוק כאמור בסעיף 49(1), (2) או (5) אלא לאחר שהתרה הרשם בעמותה בכתב לתקן את המעוות והעמותה לא עשתה זאת תוך זמן סביר לאחר קבלת ההתראה".

רשם העמותות אינו מוסמך להגיש תביעות בשם העמותות, אך הוא רשאי להציב בפניהן את הברירה - בין הגשת תביעות, לבין הסתכנות בפירוק העמותה (ראו גם: עת"מ (מחוזי י-ם) 307/07 עמותות ישיבת השרון נ' רשם העמותות (26.2.2008)).

184. במקרה דנן בהחלטה מיום 22.10.2008 בה אומצו ממצאי דו"ח החקירה, נקבע כי על העמותות לנקוט בהליכים משפטיים כאמור במסקנות הדו"ח, וזאת "בהתאם להנחיות המלווה (עוה"ד המלווה, ר.ר.), ובפיקוחו, ועל-פי דרישות הרשם". בהחלטה נקבע עוד כי אי-הגשת תביעות כאמור תיחשב לליקוי מהותי שיהווה בסיס עצמאי לפירוק העמותות (ס' 67.2). מכאן, שלרשם העמותות היתה יכולת לכפות על העמותות להגיש תביעות בקשר לפרשת רימונים, שאלמלא כן תוגש על-ידיו בקשה לפירוקן.

185. אולם, וזה העיקר - סמכותו של הרשם במקרה דנן היא רחבה יותר, והיא נובעת מהסמכתו המפורשת במסגרת תכנית ההבראה, והסכמתן של העמותות להעביר את כוח ההכרעה ביחס לאפשרות להגיש את התביעות – לידיו.

186. כך בתכנית ההבראה ובתיקון לתכנית ההבראה נקבע מנגנון שאיפשר הגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים, באופן אפקטיבי ותוך נטרול החשש מפני ניגוד עניינים – גם אם העמותות עצמן או מי שעמד בראשן היה מתנגד לכך. על-פי תכנית ההבראה והתיקון לתכנית ההבראה, ימונה, בהסכמה בין העמותות לרשם העמותות, עורך-דין שיבדוק את הראיות, יחווה את דעתו לעניין סיכויי התביעה וימליץ לעניין זהות הנתבעים וגובה הסכומים שיש לתבוע (ס' 4 לתכנית ההבראה; ס' 3.2.1 לתיקון לתכנית ההבראה).

ככל שיוחלט על הגשת תביעות, הן יוגשו על-ידי עורך-הדין שנתן את חוות הדעת, כאשר העמותות יביאו לאישור הרשם מראש כל פשרה שתושג בינן לבין הנתבעים (ס' 7 לתכנית ההבראה; ס' 3.2.5 לתיקון לתכנית ההבראה). עוד נקבע כי התהליך ייעשה בהנחייתו ובפיקוחו של עוה"ד המלווה (ס' 9 לתכנית ההבראה; ס' 4 לתיקון לתכנית ההבראה).

אשר להכרעה בסוגיית הגשת התביעות – בתיקון לתכנית ההבראה נקבע כי הצדדים, יחד עם עוה"ד המלווה, יקיימו התייעצות לעניין יישום חוות-הדעת, כאשר יילקחו בחשבון שיקולים נוספים כגון טובת העמותה והאינטרס הציבורי. כן נקבע כי – "היה ולא היה בידי הגורם המלווה (עוה"ד המלווה, ר.ר.) להביא את הצדדים להסכמה בנוגע לאופן יישום חוות-הדעת בתוך חודש ימים ממועד קבלתה, יכריע רשם העמותות בדבר אופן יישום חוות-הדעת, וזאת לאחר שניתנה לעמותה זכות להשמיע טיעוני לעניין זהות הנתבעים והיקף התביעות " (ס' 3.2.4 לתיקון לתכנית ההבראה).

187. ואכן, לאחר שנתקבלה חוו"ד שץ שהמליצה על הגשת תביעות, ולנוכח התנגדותן של העמותות להגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים (שנתמכה בחוו"ד קידר שנערכה מטעמן), הועברה ההכרעה בסוגיה לידי רשם העמותות. בתום מספר ישיבות שבהן שטחו הצדדים את טענותיהם לפני רשם העמותות, ולאחר שהונח לפניו כלל החומר הרלבנטי, קבע הרשם ביום 14.12.2011 כי אין לחייב את העמותות בהגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים, בכפוף לעמידתן בהוראות תכנית ההבראה ולקיום הסדרי הפשרה. לאחר הגשת בקשת האישור דנן, ניתנה ביום 17.10.2013 החלטה נוספת אשר הבהירה כי העמותות עמדו בהתחייבויותיהן, וכי אין מקום לחייב את העמותות בהגשת תביעות. בהחלטה זו פורטו מכלול השיקולים שעמדו ביסודה.

188. המנגנון שנקבע בתכנית ההבראה העביר אם כן את ההכרעה בשאלת ניהול התביעה לגורם נייטראלי וחיצוני. גורם זה היה בעל יכולת וכלים לקבל החלטה אופרטיבית בהקשר זה, וכל החומר הרלוונטי עמד בפניו. הוא אף שמע את טענותיהם של הצדדים ביחס לשאלה האם יש מקום להגיש תביעות אם לאו, והוא היה מוסמך לקבל החלטה לפיה יוגשו התביעות שהוא היה סבור כי נכון להגישן. אם היה מחליט כי כך יש לפעול, תכנית ההבראה קבעה גם את הפרוצדורה להגשת התביעות וניהולן באמצעות גורם חיצוני ואובייקטיבי, שלא היה מקום לספק כי ייצג את העמותות נאמנה.

189. מבחינה זו, הכרעתו של רשם העמותות "עונה" לכל הדרישות שפורטו בספרות ובפסיקה ביחס להחלטה נייטראלית המחליפה החלטה "נגועה" של מועצת מנהלים בחברה, כאשר הפרוצדורה המתייחסת לקבלת ההחלטה (הן מבחינת העדר הקשר של הגורם המחליט עם המשיבות או הנתבעים והן מבחינת עומק הבחינה וכמות המידע שעמדה לרשותו), היתה ללא כל פגם נראה לעין.

190. המבקשת טענה כי מכיוון שהחלטות רשם העמותות היו "שלא לחייב" את העמותות בהגשת תביעות בקשר לפרשת רימונים, הרי שגם לאחר החלטות אלה נדרשו העמותות להפעיל שיקול-דעת בסוגיה.

איני מקבלת טענה זו. בתיקון לתכנית ההבראה, הסכימו העמותות כי במקרה ש עוה"ד הממונה לא יצליח להביא את הצדדים להסכמה בסוגיית הגשת התביעות לאחר קבלת חוו"ד שץ " יכריע רשם העמותות בדבר אופן יישום חוות-הדעת". בתיקון לתכנית ההבראה לא נקבע כי לאחר מתן הכרעה זו יידרשו העמותות לשוב ולהפעיל את שיקול-דעתן בהתייחס לשאלה אם להגיש תביעות, ואיני סבורה כי הן היו חייבות לעשות כן. הן היו רשאיות להסתמך על החלטות הרשם.

191. כפי שהובהר לעיל, לו היתה ההחלטה דנן עוסקת בקבלת החלטה בחברה, ולו היה בית-המשפט קובע כי ההחלטה שלא להגיש תביעה התקבלה על-ידי דירקטוריון חברה שאינו נגוע בניגוד עניינים (ר' ענין אלטמן), או על-ידי ועדה בלתי-תלויה שהחלטתה עומדת בכל דרישות הדין והפסיקה, נראה כי המסקנה היתה שניתן להחיל על ההחלטה את כלל שיקול-הדעת העסקי. במקרה כזה, לא היה מקום לבחון את ההחלטה לגופה (אלא בנסיבות קיצוניות בלבד), וניתן היה לאשרה מכוח הכלל האמור.

192. ואולם, במקרה דנן עסקינן בעמותות, אשר לגביהן שאלת תחולתו של כלל שיקול-הדעת העסקי אינה נקיה מספקות, כפי שהבהרתי לעיל. יחד עם זאת, גם אם נניח שיש לבחון את ההחלטה שלא להגיש תביעות תוך הפעלה של סטנדרט ביקורת מחמיר יותר מזה החל לפי כלל שיקול-הדעת העסקי, לא יהיה בכך כדי לשנות את התוצאה.

193. אינני סבורה כי יש צורך לקבוע מסמרות ביחס ל"גובה" המדויק של סטנדרט הביקורת שעל בית-המשפט להפעיל במקרה כמו המקרה דנן (רף ביקורת מנהלי של "מתחם הסבירות", או שמא רף מקל יותר, הדומה יותר לזה המופעל מכוח כלל שיקול-הדעת העסקי). זאת משום שאני סבורה כי החלטות רשם העמותות שלא להורות לעמותות להגיש תביעות נגד חברי וועדים מנהלים ונושאי משרה לשעבר בעמותות, הן החלטות שיש מקום לאשרן, בהיותן מצויות בגדרי מתחם הסבירות.

194. יובהר כי הכרעת רשם העמותות אינן נבחנת במקרה דנן במסגרת עתירה מנהלית. החלטותיו של רשם העמותות נבחנות כהחלטות שנועדו "להחליף" את ההחלטה של האורגנים המוסמכים בעמותות, לאור החשש כי אלה היו במצב של ניגוד עניינים או הושפעו ממנו, ולא היו יכולים לכן לקבל החלטה נקייה משיקולים זרים. כך יש להתייחס אליהן.

195. בהחלטה מיום 17.10.2013 פורטו מכלול השיקולים שנלקחו בחשבון על-ידי רשם העמותות לאור טענות הצדדים בהקשר זה, כדלקמן:
"5. לאחר שקיימנו מספר דיונים בעניין ושמעתו את כל הגורמים הרלוונטיים, בוצע על ידנו ניתוח של הטענות השונות במסגרתו נלקחו בחשבון טיעוני העמותות בדבר הנזקים העלולים להיגרם לעמותות כתוצאה מהגשת התביעות האישיות, טובת העמותות והאינטרס הציבורי למניעת פגיעה כאמור, הקשיים הראייתיים עימם היה עלינו להתמודד, בין היתר נוכח הזמן הרב שחלף ממועד קרות האירועים נשוא התביעות והיעדר גורמים המסוגלים לשמש כעדי תביעה, חוסר הוודאות באשר ליכולת להיפרע מן הנתבעים בגין הנזק שנגרם והסיכון לעניין התיישנות התביעה.

6. כן נלקחה בחשבון העובדה כי העמותות הגיעו להסדרי פשרה עם הסתדרות המעו"ף ועם נושאי משרה שפעלו בעמותות במהלך התקופה האמורה ובמסגרת הסכמים כאמור סוכם על השבת כספים אשר שולמו להם שלא כדין בסך כולל העולה על מיליון ₪.

7. נוכח האמור לעיל ונוכח טעמים נוספים אשר הוצגו על ידי העמותות, ולאור עמידת העמותות בהוראות תכנית ההבראה והתחייבות העמותות לאמץ שורה של כלים ומנגנונים נוספים לחיזוק ושיפור מנגנוני הביקורת הפנימית של העמותות במטרה להבטיח את ניהולן התקין בהווה ובעתיד, מצאנו כי אין עוד מקום לחייב את העמותות להגיש תביעות אישיות כנגד הגורמים שפורטו בדו"ח החוקר, וכי העמותות עמדו בהתחייבויותיהן לתיקון הליקויים כנדרש בתכנית ההבראה".

196. מלשון ההחלטה מיום 17.10.2013 עולה אם כן כי רשם העמותות שקל במסגרת החלטתו את מכלול השיקולים הרלוונטיים בהתייחס לשאלת הגשת התביעה בשם המשיבות, ובראשם טובת העמותות. רשם העמותות עמד בהקשר זה על התועלת המוגבלת שבניהול התביעות לנוכח הקשיים הראייתיים בתיק, קשיי גבייה אפשריים והחשש מהתיישנות. בנוסף, נלקחו בחשבון טענות העמותות לעניין נזקים אפשריים שעלולים להיגרם להם בעקבות ניהול ההליך, הסכמי הפשרה שנחתמו עם הסתדרות המעו"ף ועם חלק מנושאי המשרה בעמותות, עמידת העמותות בהוראות תכנית ההבראה והתחייבויותיהן לנקיטה בצעדים נוספים לשיפור מנגנוני הביקורת בעמותות.

197. שיקולים אלה הם שיקולים רלוונטיים שניתן וצריך היה לקחתם בחשבון במסגרת ההחלטה, כפי שעולה גם מתכנית ההבראה. הקביעה של המשקל היחסי של השיקולים השונים איננה בדרך-כלל קביעה שבית-המשפט מתערב בה, והיא נתונה לשיקול-דעתו של הגורם המחליט כל עוד היא איננה חורגת ממתחם הסבירות (ראו למשל, בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך ס' 16 (29.4.2015); בג"ץ 2902/11 העמותה לילדים בסיכון נ' משרד הבריאות ס' 49 (4.9.2015)). לכן, גם אם היה מקום לשקול באופן שונה את משקלם של השיקולים הללו מול סיכויי התביעות והתועלת שבהגשתן, הדבר לא ישנה את המסקנה לפיה החלטת רשם העמותות אינה חורגת ממתחם הסבירות.

198. אכן, ממצאי הדו"ח בנוגע להתנהלות הנתבעים (ובעיקר – מורוזובסקי ושגיא) הם ממצאים חמורים. אחת מטענותיה של המבקשת בהקשר זה היתה כי מאחר שמדובר בעמותות, יש לתת משקל גם לעצם פעילותן התקינה, למיצוי הדין עם מנהלים שסרחו ולהרתעה לעתיד. אין ספק כי לשיקולים אלה יש משמעות כאשר מדובר בעמותות המטפלות בכספי ציבור. יחד עם זאת, רשם העמותות הביא בחשבון במסגרת החלטתו גם שיקולים כאלה. הוא הכיר בחשיבות הרבה לקיומו של מנגנון שיבטיח שאופן הפעילות של העמותות בעתיד יהיה תקין. לכך נועדה תכנית ההבראה, אשר אכן הביאה לתוצאה של "ניקוי" העמותות מכל הפגמים והליקויים שאפיינו את פעילותן קודם לכן. הרשם קבע בהקשר זה מפורשות כי העמותות עמדו בהוראות תכנית ההבראה, והתחייבו לאמץ שורת כללים לחיזוק מנגנוני הביקורת הפנימית כדי להבטיח את ניהולן התקין בהווה ובעתיד.

199. מעבר לתיקון פגמי העבר, ישנה חשיבות גם באפשרות של תביעה של מי שגרם להם, תוך חיובו בפיצוי על הנזקים שגרם. זאת – הן מטעמי הרתעה עתידית, והן כדי להביא להשבת המצב לקדמותו. אכן, החלטת הרשם נתנה משקל קטן יותר לאפשרות "לבוא חשבון" עם בעלי-התפקידים שסרחו בקשר עם מחדליהם בעבר תוך ניסיון לתבוע מהם את הנזקים שהם גרמו לעמותות. כפי שהובהר, הרשם הביא בחשבון בהקשר זה שיקולים שונים ובכלל זה הן את הקשיים המשפטיים שכרוכים בניהול תביעה כזו, הן קשיים ראייתיים שנגרמו לאור הזמן הרב שחלף מאז האירועים הרלוונטיים, הן את סיכויי הגבייה (הנובעים מהעובדה שהנתבעים המרכזיים הם אנשים פרטיים), והן את הסכומים המסוימים ששולמו לעמותות במסגרת הסכמי הפשרה (שגם אם לא היו גבוהים, היו בעלי משמעות מסוימת).

200. כפי שהבהרתי, אני סבורה כי החלטתו של הרשם בהקשר זה היא החלטה שאיננה חורגת ממתחם הסבירות בהתייחס לאופן בו הרשם שקלל את מכלול השיקולים הרלוונטיים השונים. גם אם ניתן היה לקבל החלטה אחרת ושונה (שאף היא היתה סבירה), אין מדובר לטעמי בהחלטה שיש מקום לכך שבית-המשפט יתערב בה וישנה אותה.

201. המבקשת טענה כי הכרעת רשם העמותות אינה יכולה להשמיט את עילת התביעה נגד שחר-און. איני מקבלת טענה זו. שחר-און היא חברה בת בבעלות מלאה של העמותה הכללית. מבחינה זו יש זהות מוחלטת של אינטרסים ביניהן – בהתייחס לשאלת הגשתה (או אי-הגשתה) של תביעה נגזרת "כפולה" בשם שחר-און. לו היה מדובר בחברה בת שיש לה בעלי-מניות נוספים, יתכן שהיה מקום לשקול את אישור התביעה הנגזרת על-מנת להגן על האינטרסים של אותם בעלי-המניות. אולם מאחר שכאמור במקרה דנן ישנה זהות אינטרסים, הרי שההחלטות שלא לחייב את העמותות בהגשת תביעות תקפות גם ביחס להגשת התביעה הנגזרת בשם שחר-און. מאחר שאני סבורה שאין להתערב בהחלטות אלו בקשר לעמותות, מסקנה זו יפה גם ביחס לשחר-און.

מסקנה זו מתיישבת גם עם הרציונלים שמצדיקים הגשת תביעה נגזרת "כפולה" בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט העליון בעניין אינטרקולוני. על-פי הרציונל הראשון – של ייחוס זכות התביעה משחר-און לעמותות, הרי שההחלטות מיום 14.12.2011 ומיום 17.10.2013 השמיטו את זכות התביעה שיוחסה לעמותות. גם על-פי הרציונל השני – לפיו לעמותות קיימת עילת תביעה ישירה כלפי הנתבעים, בשל הנזק שנגרם לשחר-און, החלטות רשם העמותות משמיטות את זכות התביעה.

למעלה מן הצורך – דיון בטענות הצדדים לגופו של עניין
202. כפי שהובהר, די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה. מאחר שהצדדים טענו בהרחבה לעניין קיומה של עילת תביעה וסיכויי התביעה, ועל-מנת שלא ייצא הנייר חסר, אני מוצאת לנכון להתייחס בקצרה גם לטענות אלה.

203. שלוש מחלוקות עיקריות התגלעו בין הצדדים – האחת, אם עילות התביעה התיישנו; השניה, אם דו"ח החקירה מהווה ראיה קבילה לאמיתות תוכנו; והשלישית, אם הסכמי הפשרה שנחתמו עם חלק מהנתבעים ועם הראל חוסמים את הגשת התביעה.

204. בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות - בחינת טענות הצדדים מעלה כי שאלת ההתיישנות היא שאלה גבולית. לפי הכלל שבסעיף 6 לחוק ההתיישנות, מאחר שהאירועים בקשר לפרשת רימונים התרחשו בשנים 2002-2000, הרי שמועד התיישנות התביעה הוא לכאורה בשנת 2009.

205. בהקשר זה אינני סבורה שיש לקבל את טענת המבקשת לפיה "כוח התביעה המהותי" התגבש רק עם מתן ההחלטה מיום 22.10.2008. שלא כמו בעניין פסגת אשדוד שעליו הסתמכה המבקשת, בנסיבות העניין לא היתה מניעה להגיש את התביעה הנגזרת במקביל להליך הביקורת המתנהל מול רשם העמותות (למשל לאחר פרסום טיוטת דו"ח החקירה). גם מבחינת שיקולי יעילות לא היה הכרח להמתין לקבלת החלטת רשם העמותות, ונראה שאף לא היה רצוי לעשות כן לנוכח הימשכותם של ההליכים מול הרשם (ראו והשוו: ע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית ותשתיות בע"מ נ' חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010) (להלן: " עניין פסגת אשדוד"). כן ראו: רע"א 8857/14 יאראק נ' יבולי גליל בע"מ (1.3.2015); טל חבקין התיישנות 137-136 (2014)).

206. המבקשת טענה לתחולתם של החריגים שבסעיפים 7-8 לחוק ההתיישנות. סעיף 7 לחוק ההתיישנות, משהה את מרוץ ההתיישנות בעילות "תרמית או אונאה" עד למועד גיבוש ידיעה של התובע על עילות אלו. סעיף זה חל על כל סוג של עילת מרמה ולא רק על עילת התרמית הנזיקית. הידיעה הנדרשת מכוחו היא ידיעה ממשית וסובייקטיבית אשר " ניתנת להוכחה בראיות בבית-המשפט". לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות, העוסק בהתיישנות שלא מדעת, מאפשר להשהות את מרוץ ההתיישנות עד למועד שבו ניתן היה לגלות, בשקידה סבירה, על עילת התביעה. מדובר בסטנדרט אובייקטיבי של ידיעה בכוח על העובדות שביסוד עילת התובענה (ראו: ע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נ' בנק יפתח בע"מ, פ"ד מג(4) 861, 870-869 (1989); ע"א 9800/01 שאוליאן נ' אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389, 399 (2001)).

207. כאשר התובע הוא תאגיד, הרי שלפי תורת האורגנים, יש לבחון את ידיעתם של האורגנים של התאגיד. הקושי עולה במצב שבו מנהלי התאגיד הם אלה שכנגדם מופנית התביעה. במקרה כזה ברי כי אין לצפות מהמנהלים (היודעים בוודאי על עילת התביעה נגדם) ליזום תביעה של התאגיד נגד עצמם. על-כן, על-פי ההלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון בעניין מרכז הארגזים במקרים מסוג זה אין להתחשב בידיעתם של המנהלים ה"חוטאים", ומניין תקופת ההתיישנות יחל רק במועד שבו " מעשיהם של המנהלים נתגלו, או יכלו להתגלות בשקידה ראויה, לגורם רלוונטי אחר, כגון מנהלים נוספים שידם לא הייתה במעל" (ע"א 5017/92 מרכז הארגזים (בפירוק ובכינוס) בע"מ נ' עוזר, פ"ד נא(2) 200 (1997); ע"א 4845/04 קליין נ' בלס (14.12.2006); רע"א 3032/08 רייך נ' עו"ד אבנר הכהן, בתפקידו כמבקר זמני (2.9.2009)).

208. כ"גורם רלוונטי אחר" ייחשב כל גורם שבידיו הכוח להניע את גלגלי ההליך השיפוטי בשם התאגיד, כגון מפרק או כונס נכסים (ראו: ע"א 4552/04 אילמקו חברה ישראלית לייצור מנורות בע"מ (בפירוק) נ' הלבץ (5.7.2006); ע"א 2293/06 זינגל נ' גלעדי (4.4.2008); ע"ר (מחוזי חי') 28553-04-12 אנדולט נ' כונס הנכס הרשמי בתפקידו כמפרק תעשיות אלקטרוכימיות (1952) בע"מ (25.6.2012)).

209. במקרה שלפנינו, הגורמים הרלוונטיים שיכלו להניע הליך של תביעה בשם המשיבות הם עמיתים בעמותות (דוגמת המבקשת) שיכלו להגיש תביעה נגזרת. לחלופין, גורמים כאלו עשויים להיות חברי הוועדים המנהלים בעמותות או חברי דירקטוריון שחר-און, שיכלו להחליט על הגשת תביעה רגילה בשם המשיבות או להגיש באופן אינדיבידואלי תביעה נגזרת. השאלה אם היו חברי וועדים מנהלים או חברי דירקטוריון כאלה, טעונה בירור עובדתי נוסף. בירור זה נחוץ בעיקר בהתייחס למר לוין (שהתנגד להסכם רימונים ואף נקבע בחוו"ד שץ שאין להגיש נגדו תביעה) וכן בהתייחס למר שטרן.

210. בנסיבות העניין אני סבורה שהגורמים הנ"ל היו יכולים לגלות על קיומן של עילות התביעה בשקידה סבירה, עם גיבוש טיוטת דו"ח החקירה והעברתה לרשם העמותות ביום 7.11.2004, ולכל המאוחר עם הפצתה ביום 27.7.2005. המשמעות היא כי עילות התביעה לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות – התיישנו ביום 27.7.2012, שבע שנים לאחר מועד זה, ובטרם הוגשה הבקשה דנן.

211. בכל הנוגע לעילות המרמה שעליהן חל סעיף 7 לחוק ההתיישנות - כאמור נדרשת ידיעה בפועל. בדו"ח החקירה צוין כי טיוטת הדו"ח ביום 27.7.2005 נשלחה לעמותות ולגורמים שהיו עשויים להיפגע מדו"ח החקירה (ס' 12 לדו"ח החקירה). בהנחה שעם גורמים אלה נמנו גם חברי וועדים מנהלים וחברי דירקטוריון "תמימים" כאמור לעיל (ככל שהיו) – הרי שנודע להם על עילת התביעה 27.7.2005, ולכל היותר במועד סמוך לאחר מכן, בו התוודעו לדו"ח. סוגיה זו טעונה גם היא בירור עובדתי נוסף, ולא ניתן להכריע בה במסגרת הבקשה דנן. מאחר שהבקשה הוגשה 7.8.2012, הרי שמדובר בשאלה גבולית.

212. מכאן, לשאלת קבילות דו"ח החקירה. לטעמי, ההכרעה בשאלה זו אינה כה משמעותית, וזאת מכיוון שלדו"ח החקירה צורפו כ-83 נספחים, ובכלל זה ההסכמים הרלבנטיים ופרוטוקולים מישיבות הוועדים המנהלים בעמותות ודירקטוריון שחר-און. גם בהנחה שהדו"ח מהווה ראיה קבילה, נדרש היה לבחון את המשקל של כל ממצא בדו"ח בנפרד, כאשר לממצאים שאינם מבוססים על ראיות חיצוניות היה ניתן משקל מועט ביותר, אם בכלל. מאחר שעילות התביעה שלא התיישנו הן לכל היותר עילות המרמה, היה מקום לבחון אם יש בסיס ראייתי לעילות אלה. זאת, בשים לב לרף ההוכחה הגבוה של עילות מרמה.

213. בכל הנוגע להתקשרות בהסכם רימונים – אינני סבורה שקיים בדו"ח החקירה או בנספחיו, בסיס להוכחת עילות מירמה. מעבר ל"תמיהות וסימני שאלה" בקשר לניקיון כפיהם של מורוזובסקי ורוכברגר אין ממצא שניתן לבסס עליו קביעה משפטית למרמה. הממצא היחיד שיש לו בסיס בדו"ח ובנספחיו הוא בנוגע למצגי השווא שהוצגו לוועדים המנהלים בקשר לניסיונו של אגמון. אך הסעד שנתבע – השבה של הכספים ששולמו מכוח הסכמי הניתוק, אינו רלבנטי לטענה זו.

214. בקשר להתקשרות בהסכמי הניתוק – אני סבורה כי הנספחים לדו"ח החקירה מבססים חלק ניכר מן הממצאים. עיון בהסכמי הניתוק מעלה כי עלותם היתה לכל הפחות 14.5 מיליון ₪. גם אלקלעי אישר בעדותו כי דובר על סכום של למעלה מ-12.5 מיליון ₪ (אך לא 25 מיליון ₪ כפי שנטען. ר' בעמ' 87-86 לפרוטוקול). בנספחי הדו"ח יש תימוכין לעמדת החוקר לפיה עלויות אלה, או לפחות חלק ניכר מהן, מומנו בפועל מתקציב העמותות.

הפרוטוקולים הרלוונטיים מבססים את הממצא לפיו ההתקשרות בהסכמי הניתוק נעשתה מבלי שניתנה הרשאה מראש על-ידי הוועדים המנהלים בעמותות לתשלום פיצויים לרימונים. כן עולה מהם כי אישור ההסכם בדיעבד בוועד המנהל של העמותה הכללית נעשה על-יסוד מצג שווא שלפיו עלות ההסכם היא 3 מיליון ₪ בלבד. בחקירתו הנגדית אישר אלקלעי את הממצאים בנוגע לאישור ההסכם בוועד המנהל. כמו כן, על-פי הנספחים לדו"ח, בדירקטוריון שחר-און לא התקבלה החלטה מפורשת (מראש או בדיעבד) על אישור הסכמי הניתוק, ובדיווח לדירקטוריון נמסר כי עלות הניתוק לשחר-און היא 9 מיליון ₪ בלבד.

אשר לטענה כי מורוזובסקי ושגיא הסתירו במכוון את עלויות הסכמי הניתוק – נוסח הסכמי הניתוק והטיוטות שקדמו להם, תומכים בממצא לפיו פיצול הסכמי הניתוק (כך שההתחייבויות הכספיות כלפי רימונים יופיעו בהסכם הניתוק עם שחר-און בלבד) נעשה באופן מלאכותי. יחד עם זאת, ממצאי הדו"ח בנוגע לנסיבות פיצול ההסכמים נסמכים על עדות של עו"ד לנדאו לפני החוקר, שהובאו בדו"ח בפרפרזה בלבד. לשם הוכחת מרמה ברף הנדרש, נראה שיהיה צורך לברר את נסיבות הפיצול בדרך של שמיעת ראיות – הליך שתועלתו מוטלת בספק לנוכח חלוף הזמן. בנוסף, אין בדו"ח החקירה ממצאים ברורים בנוגע למעורבותה של רימונים במרמה הנטענת או ידיעתה אודותיה.

215. לבסוף, יש להידרש להסכמי הפשרה שנחתמו עם חלק מהנתבעים והסכם הפשרה עם הראל. מעיון בהסכמי הפשרה שנחתמו עם חלק מהנתבעים (מורוזובסקי, שגיא, רוכברגר וכן עם הסתדרות המעו"ף ומיניב) עולה כי הסכמי הפשרה אלה, לפי לשונם, אינם חלים על עילות התביעה בקשר לפרשת רימונים. כך עולה גם מהוראות התיקון לתכנית ההבראה בעמותות, כפי שפורטו לעיל בס' 62-60. לכן לכל היותר עשויה לעלות טענה להשתק מצד שגיא או רוכברגר, בהתבסס על תכתובות שנערכו ביניהם לבין אלקלעי שבהן ציין אלקלעי כי "אין בכוונת העמותות" להגיש נגדם תביעות (נספח טו לתגובת המשיבות).

באופן דומה, בקשר להסכם הפשרה עם הראל – מקובלת עלי עמדת המבקשת כי אין בכוחו של הסכם זה לחסום תביעה בעילה שקיים איסור קוגנטי בחוק החברות לשפות או לבטח בגינן, שכן הדבר יחטא לתכליתן של הוראות אלה (ראו: ס' 264-261 לחוק החברות). מאחר שעילות מרמה נכנסות בגדר כך, אין בהסכם הפשרה עם הראל כדי לחסום את הגשת התביעה בעילות אלה.

216. אני סבורה כי בנסיבות האמורות גם לו הייתה נבחנת בקשת האישור לגופה, לא היה ניתן להגיע למסקנה חד משמעית בנוגע לאישור התביעה הנגזרת. אמנם, עילת התביעה אינה נחסמת מכוח הסכמי הפשרה שנזכרו לעיל. יחד עם זאת, מדובר בתביעה מורכבת, הטעונה הוכחה ברף גבוה מהרגיל, וזאת בנוגע לאירועים שהתרחשו לפני למעלה מעשור. לפני המבקשת ניצב מכשול התיישנות וכן עליה להתגבר על חסרים ראייתיים בתיק. בנסיבות אלה, אין ערובה כי הליך זה אכן היה מוביל לסעד המבוקש (או כי המשיבות היו יכולות לגבות את הסכומים שהיו נפסקים לזכותן, לו היו זוכות בסעד). מנגד, ניהול ההליך עלול להיות כרוך בהוצאות לא מבוטלות מבחינת העמותות ולהכביד על פעילותן. יחד עם כל האמור לעיל, יש להביא בחשבון גם את העובדה כי האינטרס הציבורי בשמירה על תקינות פעולת העמותות בעתיד מוצה במסגרת הליכי הביקורת אצל רשם העמותות.

עילת התביעה החלופית
217. עניינה של עילת התביעה החלופית הוא בטענת המבקשת למחדלים שנפלו באופן הטיפול בהגשת התביעות בקשר לפרשת רימונים. לטענת המבקשת, ככל שייקבע כי עילת התביעה פקעה בשל מחדלים אלה, יהיה להטיל את האחריות בשל כך על ראשי העמותות.

תמצית טענות הצדדים
טענות המבקשת
218. לטענת המבקשת, ראשי העמותות עשו כל מאמץ אפשרי כדי להביא לכך שלא תוטל אחריות על הנתבעים עצמם, הן במהלך החקירה והן אחריה, וזאת שעה שהם היו במצב של ניגוד עניינים חריף, לאור מודעותם לכך שהם עצמם והסתדרות המעו"ף עשויים להיתבע בגין חלקם בפרשה.

219. המבקשת טוענת כי העמותות שכרו את שירותי משרד ש. הורוביץ שייצג אותן מול רשם העמותות, אך בפועל ייצוג זה שימש גם להגנתם של הנתבעים באופן אישי. העמותות עיכבו את קידום החקירה ואת הוצאת הדו"ח זמן רב. כמו כן, התקציב שהעמידו העמותות לצורך החקירה חרג מכל פרופורציה ועלה בעשרות מונים על הסכום שהקצה רשם העמותות לביצוע החקירה. מייד עם פרסום הדו"ח קבע בר-דוד בכנס הוועדים המנהלים כי "יש צורך בהידברות מול הרשם על מנת להימנע ככל שניתן מהגשת תביעות אישיות".

220. חרף מסקנותיו של דו"ח החקירה, העמותות הזמינו חוו"ד נוספת – של עו"ד שץ. גם לאחר שהתקבלה חוו"ד שץ העמותות הזמינו חוו"ד שלישית במספר, חוו"ד קידר. מדובר בחוות-דעת שאינה אובייקטיבית, ושכל מטרתה להראות מדוע אין להגיש תביעות. חוות- הדעת הזו אכן אומצה על-ידי העמותות. בהמשך, העמותות חתמו על הסכמי פשרה בסכומים זעומים עם חלק מהנתבעים או המעורבים בפרשה. העמותות נקטו בהליך משפטי נגד חברת הראל באופן שהעיד על כך כי העמותות "שמחו לעשות את העבודה עבור הנתבעים", והתקשרו עם הראל בהסכם פשרה בלתי-חוקי. לטענת המבקשת, גם במסגרת ההליך הנוכחי ניכר בבירור כי העמותות, תחת ידי המנהלים, עושות כל שניתן על-מנת להגן על הנתבעים, במקום למצות את הדין עמם.

221. לטענת המבקשת, נושאי המשרה במשיבות – אלקלעי ובר-דוד וכן מורוזובסקי ושגיא (שכיהנו במשיבות עד שנת 2006 לפחות) הפרו את חובת האמון והזהירות שלהם כלפי העמותות בכך שלא פעלו לטובתן. מנהלי העמותות שלטו בכוח התביעה של העמותות ונמנעו מלהפעילו בחוסר תום-לב – באופן שגרם לתביעות להתיישן. המבקשת סבורה כי הסתדרות המעו"ף חבה באחריות שילוחית בגין מעשים אלה. גם חתימת הסכמי הפשרה בסכומים מגוחכים, בעילות שאינן נוגעות להסכמי הניתוק ותוך העלאת טענות שקריות כאילו הסכמים אלה מייתרים את עילת התביעה - נעשתה בחוסר תום-לב ותוך התעלמות מטובת התאגידים. לטענת המבקשת, העמותות לא הכחישו את העובדה שאלקלעי ובר-דוד היו מעורבים בטיפול בפרשה, ועובדה זו כשלעצמה עשויה להקים אחריות לנזקים.

222. לנוכח האמור, עותרת המבקשת לקבוע כי ככל שקיימת מניעות כלשהי – בשל ההתיישנות, הסכמי הפשרה או כל מניעות אחרת הנובעת ממחדלי הנתבעים 1-2, 3, 6, 12 ו-13, יש להטיל עליהם אחריות, תוך שהם יהיו אחראים לפיצוי המשיבות בקשר עם הנזקים שנגרמו בשל כך.

טענות המשיבות
223. לטענת המשיבות, אין בדו"ח החקירה בסיס לעילת התביעה החלופית, והמבקשת לא הוסיפה ראיות שיתמכו בה. לכן, הלכה למעשה המבקשת זנחה את טענותיה בקשר לעילת התביעה החלופית. לגופו של עניין טענו המשיבות כי תהליך ההבראה, ובמסגרתו גם ההחלטה על אי-הגשת התביעות, היו תהליכים מקצועיים ושקופים. תהליכים אלה בוצעו תוך ליווי ופיקוח של היועצים המשפטיים של העמותות, החברים בוועדות הביקורת, מבקרת הפנים, עוה"ד המלווה וכן רשם העמותות. אופן הטיפול בבקשה מתועד במסמכים (שרבים מהם הוגשו לבית-המשפט) ונתמך בתצהירה של רו"ח שטרק. לאור זאת, טוענות המשיבות כי יש לקבל את הגרסה העובדתית של המשיבות בנוגע לאופן הטיפול בפרשה.

224. לטענת המשיבות, התביעה החלופית רלוונטית רק אם ייקבע כי יש מניעה מבירור התביעה הנגזרת בשל התיישנות או עקב הסכמי הפשרה. אם הבקשה תידחה מסיבות אחרות, יתייתר הדיון בעילת התביעה החלופית.

225. המשיבות הוסיפו וטענו לקשיים משפטיים בעילת התביעה החלופית. לטענתן, קיים קושי להוכיח קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים לבין הנזק. לשם כך, על המבקשת להראות בין היתר כי ההצלחה בתביעות היתה התוצאה הצפויה והמתבקשת בסיכוי גבוה כתוצאה מהגשתן. המשיבות טענו עוד כי גם אם המנהלים שגו, החלטתם נעשתה במסגרת שיקול-הדעת העסקי.

226. קושי משפטי נוסף שעולה מעילת התביעה החלופית, לשיטת המשיבות, הוא עקיפת דיני ההתיישנות באמצעות עוולת "גרימת התיישנות". כדי לקבוע את אחריות המנהלים, יהיה על בית-המשפט לדון בדיוק באותה מערכת נסיבות שהדיון בה התיישן - בניגוד לתכליות של דיני ההתיישנות. בהתאם, למנהלים הנתבעים תעמוד טענת שיהוי, שנועדה להתמודד בדיוק עם מקרים שבהם דיני ההתיישנות אינם חלים למרות שתכליתם מתקיימת.

227. המשיבות התייחסו באופן פרטני לטענות נגד הנתבעים. לשיטתן, כל שנטען נגד הסתדרות המעו"ף הוא כי היא "המושכת בחוטים" בעמותות, אך טענה זו הועלתה בעלמא. כמו כן, המבקשת לא הצביעה על כל טעם שבעטיו יש לראות באלקלעי ובבר-דוד כשלוחים של הסתדרות המעו"ף. לטענת המשיבות, מאחר שמורוזובסקי ושגיא עזבו את העמותות בשנת 2006, וגלר עזב בשנת 2008, לא ניתן לראות בהם כמי שאחראים ל"גרימת התיישנות". לטענת המשיבות, המבקשת לא הבהירה מדוע היה על העמותות להגיש תביעה נגד נתבעים אלה, ויש לראותה כמי שוויתרה למעשה על טענותיה נגדם.

228. לנוכח האמור, טענו המשיבות כי עילת התביעה החלופית מכוונת אך ורק נגד בר-דוד ואלקלעי. לטענת המשיבות, המבקשת זנחה למעשה את טענותיה נגד אלקלעי ובר-דוד. היא אמנם העלתה טענות ביחס לעובדה שאלקלעי חתם על תצהיר מטעם העמותות, וביחס לעובדה שבר-דוד הביע את עמדתו כי הגשת תביעות אינה לטובת העמותות - אך דברים אלה אינם יכולים לשמש בסיס לאישור תביעה נגזרת.

229. המשיבות טענו כי הגשת התביעות אינה לטובתן. המשיבות תקפו את טענות המבקשת לניגוד עניינים מצד אלקלעי ובר-דוד, וטענו כי גם אם אלקלעי ובר-דוד היו במצב של ניגוד עניינים, אין די בכך לצורך ביסוס אחריותם. בנוסף, לגבי אלקלעי לא ניתן להעלות טענות לניגוד עניינים משום שלא היה לו כוח להחליט שלא להגיש תביעות ומאחר שאינו חבר בוועדים המנהלים.

דיון
230. לצורך בחינת טענות המבקשת בקשר לטיפול בהגשת התביעות בעמותות, יש להבחין בין צעדים שננקטו במסגרת תכנית ההבראה של העמותות ובפיקוח עוה"ד המלווה ורשם העמותות, לבין צעדים שננקטו מחוץ למסגרת זו.

231. המבקשת טענה נגד אופן הטיפול בפרשה במהלך התקופה שבה נערכה הביקורת ברשם העמותות.

כמפורט לעיל בס' 55, בתקופה זו המשיכו נושאי המשרה ובעלי התפקידים בהסתדרות המעו"ף ובעמותות שנמתחה עליהם ביקורת בדו"ח החקירה, לכהן בתפקידיהם. הרכב דירקטוריון שחר-און נותר כשהיה וככל הנראה גם הרכב הוועדים המנהלים נשאר זהה. מעבר לשינויי האחזקות במיניב ובשחר-און, לא ננקטו צעדים משמעותיים ליצירת בקרה אפקטיבית על התנהלות העמותות.

232. המשמעות היא כי בכל אותה תקופה נשלטו המשיבות בידי אותם נושאי המשרה שיוחסו להם בדו"ח החקירה טענות קשות – לרבות למעשי מרמה והפרת חובת אמונים, ושהומלץ בדו"ח החקירה לתבוע מהם את נזקי העמותות. מדובר בניגוד עניינים חריף, וברור כי בנסיבות אלה לא ניתן היה לצפות מנושאי משרה שיפעלו להגיש תביעות נגד עצמם.

233. ואכן, בדו"ח החקירה ובהחלטה מיום 22.10.2008 נמתחה ביקורת על אופן התנהלות העמותות בתקופה זו. צוין כי הכספים ששולמו למשרד עורכי-הדין שייצג את העמותות חרגו מהתקציב שהקצה לכך רשם העמותות, והובע חשש כי תקציב זה נוצל על-ידי ראשי העמותות והסתדרות המעו"ף כדי להתגונן באופן אישי מפני החקירה (ס' 11 לדו"ח וכן מוצג ת/4 בהליך דנן). כמו כן, בהחלטה מיום 22.10.2008 צוין כי חקירת רשם העמותות התעכבה, בין היתר "משום התנהלות הנחקרים במיוחד בתקופה שלאחר העברת הדו"ח לתגובה, אשר עיכבו זמן ממושך את המשך ההליך".

234. לנוכח האמור, לו היה מתבקש במסגרת בקשת האישור סעד בשל הנזק שנגרם כתוצאה מפעולות אלה (למשל, פיצוי המשיבות בגין הסכומים ששולמו עבור ייצוגם הנטען של הנתבעים), יתכן שהיה מקום לאשר את התביעה הנגזרת. אך זה אינו הסעד שהתבקש במקרה דנן. הסעד המבוקש בגין עילת התביעה החלופית הוא אותו הסעד שהתבקש בגין עילת התביעה המקורית – דהיינו, פיצוי או השבה של הכספים ששולמו מכוח הסכמי הניתוק.

235. לפיכך, לצורך אישור התביעה הנגזרת היה על המבקשת היה להוכיח קשר סיבתי בין המחדלים הנטענים לסעד הנטען על-ידיה. על המבקשת להראות כי אלמלא מחדליהם של נושאי המשרה, היתה מוגשת תביעה בשם המשיבות בעילת התביעה המקורית, והן היו זוכות בסעד. קשר סיבתי כזה לא הוכח. המחדלים הנטענים בנוגע למימון תגובת העמותות, לא פגעו ביכולתן של המשיבות לזכות בסעד. גם השיהוי הנטען לא פגע ביכולת זו. השיהוי הנטען לא הביא להתיישנות התביעה, מאחר שכפי שהובהר לעיל, מרוץ ההתיישנות מתחיל להימנות רק מהמועד שבו נודע לגורמים הרלבנטיים על טיוטת דו"ח החקירה.

236. יתר טענות המבקשת, מופנות כנגד צעדים שבהן נקטו העמותות במסגרת תכנית ההבראה, בליווי עוה"ד המלווה ומבקרת הפנים בעמותות, ותחת פיקוח של רשם העמותות. כך, הועלו טענות כנגד ההתקשרות בהסכמי הפשרה עם חלק מהנתבעים ובהסכם הפשרה עם הראל. כמו כן, טענה המבקשת נגד ההחלטה שלא להגיש תביעות בקשר לפרשת רימונים.

237. כאמור לעיל, אני סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטות מסוג זה, וזאת מכל הטעמים שהובהרו בפירוט לעיל. החלטות אלה התקבלו בהתאם לתכנית ההבראה שאושרה על-ידי רשם העמותות, בליווי ובפיקוח של עוה"ד המלווה וכן של מבקרת הפנים בעמותות. מדובר בגורמים חיצוניים, נייטראליים ובעלי מומחיות מקצועית. מעורבותם ופיקוחם של גורמים אלה "ריפאה" את החשש הנובע מניגוד העניינים של בר-דוד ואלקלעי, וכן מניגודי עניינים אפשריים נוספים בקרב חברי הוועדים המנהלים וחברי דירקטוריון שחר-און. לכן, אין לאשר את הבקשה בעילת התביעה החלופית בכל הנוגע לפעולות אלה.

238. יתרה מכך, כאמור לעיל אני סבורה שהסכמי הפשרה שנערכו עם חלק מהנתבעים והסכם הפשרה עם הראל, ממילא אינם חוסמים את הגשת התביעה בעילות הרלוונטיות (ובפרט עילות המרמה) בקשר לפרשת רימונים.

239. בכל הנוגע לפעולות נוספות שנעשו - הגשת התביעה נגד הראל, והזמנת חוו"ד קידר (שאין להן עיגון בתכנית ההבראה) – ספק אם ניתן לראות בפעולות אלה משום הפרת חובות אמון או זהירות, ובכל מקרה הסעד שנתבקש אינו רלבנטי למחדלים נטענים אלה.

240. כמו כן, מאחר שכאמור את מרוץ ההתיישנות יש להתחיל למנות מהמועד שבו התגבשה אצל גורמים רלבנטיים ידיעה על עילות התביעה – הרי שגם השיהוי הנטען של ראשי העמותות, לא השפיע על מרוץ התיישנות.

סוף דבר
241. הבקשה לאישור תביעה נגזרת – נדחית.

242. באשר להוצאות: אכן מחד גיסא, הבקשה נדחתה. מדובר בבקשה מורכבת, שהצדדים השקיעו בהכנתה עבודה רבה ויסודית. יחד עם זאת, כפי שעולה מכל האמור בפסק-דין זה לעיל, התנהלותן של המשיבות ושל הנתבעים היתה התנהלות בעייתית, והגשת הבקשה בנסיבות הענין לא היתה מופרכת.

לכן, אינני עושה צו להוצאות.

ניתן היום, ז' חשוון תשע"ו, 20 אוקטובר 2015, בהעדר הצדדים.