הדפסה

בלמס נ' הרשקוביץ ואח'

בפני:
כבוד ה שופטת דורית פיינשטיין

תובע:
ז'ק בלמס – ת. ז. 67606681

ע"י ב"כ עו"ד אלי בראון

נגד

נתבעים:
1.שמעון הרשקוביץ – ת.ז. XXXXXX140
2.יוסף ברוך שטוב – ת. ז. 000532960

ע"י ב"כ עו"ד אסף בוטח

פסק דין

התובע הוא הבעלים של בניין ברח' הנרד 24 בירושלים (להלן: "הנכס").

"עמותת בית חיה ושרה לבנות – בירושלים" היא עמותה שעסקה במועדים הרלבנטיים לתובענה זו בטיפול בבנות נוער חרדיות שסבלו מאנורקסיה. כיום העמותה אינה פעילה, וניתן כנגדה צו פירוק.

ביום 25.12.08 חתמו התובע והעמותה על "זיכרון דברים" שמכוחו שכרה העמותה את הנכס לתקופה של 8 חודשים, עם אופציה להאריך את השכירות מדי שנה, וזאת עד לתקופה של עשר שנים נוספות. על פי זיכרון הדברים, דמי השכירות נקבעו לסך של 18,000 ₪ לחודש בשנה הראשונה, ו-20,000 ₪ לחודש החל מהשנה השנייה. העמותה גם התחייבה לשאת בהוצאות אחזקת הנכס, כגון ארנונה וחשבונות מים וחשמל.

מטעם העמותה חתם על זיכרון הדברים מר שטוב (הנתבע 2) שאמנם החתים את זיכרון הדברים בחותמת העמותה, אך ציין ליד חתימתו כי אינו מוסמך לחתום בשם העמותה, ומוסמך מטעם העמותה יחתום היום או מחר.

על אף ההתחייבות של מר שטוב כי אדם מוסמך יחתום בשם העמותה, אף אחד אחר מעולם לא חתם בשמה, ובין הצדדים לא נכרת הסכם אחר מלבד "זיכרון הדברים".

העמותה קיבלה לידה את החזקה בנכס, ואין חולק כי היא השתמשה באופציה שעמדה לראשותה, ופעמיים האריכה את תקופת השכירות בנכס. עוד מוסכם בין הצדדים כי עד ליום 1.11.10 העמותה שילמה את שכר הדירה במלואו ובמועדו, ואף שילמה את כל החשבונות בגין הנכס.

במהלך שנתיים אלו התובע שלח לעמותה מספר מכתבים ובהם ביקש כי תחתום על הסכם שכירות מסודר, ואף התריע על הפרות שונות של זיכרון הדברים (ביצוע שינויים במושכר, אי תשלום ביטוח מבנה ועוד) אך לא נקט בהליכים נגד העמותה.

ביום 1.11.10 סירב הבנק לפרוע את ההמחאה שהעמותה הפקידה בידי התובע, וסמוך לכך גילה התובע כי העמותה נטשה את הנכס.

ההליך הקודם וטענות הצדדים:
הליך זה הוא ההליך השני שהתובע נוקט כדי לגבות את חובותיו בשל הפרת זיכרון הדברים. במסגרת ההליך הראשון קיבל התובע פסק דין בהעדר הגנה כנגד העמותה, אך לא יכול היה לגבות מן העמותה דבר בשל היותה בהליכי פירוק. במסגרת אותו הליך התובע גם תבע את מר רוברט פרידמן ומני סוקלניק, שהיו לדבריו מורשי חתימה בעמותה. בעקבות דיון שהתקיים באותו הליך, הסכים התובע למחוק את שני הנתבעים הנוספים, ונותר עם פסק דין כנגד העמותה בלבד.

במסגרת התובענה שלפני דורש התובע כי שני הנתבעים יישאו בחובות העמותה, וזאת מכוח היותם חברי העמותה ו"הרוח החיה, ומי שהוציאו אל הפועל את ההתקשרות עם התובע", כלשון התביעה.

התובע דורש את הסעדים הבאים:
בגין אי תשלום דמי שכירות – 60,000 ₪ .
בגין יתרת חוב לחברת החשמל בסך של 3,000 ₪ .
עלות ניקיון הדירה 1,000 ₪ .
עלות ניקיון הגינה 700 ₪ .
עלות סיוד וצביעת הדירה 10,000 ₪.
עלות שני ארונות קיר וארונות מטבח ודלת כניסה שניזוקו על ידי הנתבעים – 10,000 ₪.
הפסד שכר דירה לחודשים פברואר + מרץ + חצי אפריל 2012 בסך של 50,000
בגין עגמת נפש 10,000 ₪ .

מחמת אגרה העמיד התובע את תביעתו על סך של 75,000 ₪ בלבד.
הנתבעים טוענים כי אין עילה להרמת מסך ההתאגדות ולחיובם האישי בחובות העמותה. לטענתם הם מעולם לא היו חברי האגודה או בעלי תפקיד בעמותה, אלא הועסקו כעובדי העמותה בלבד. הנתבע 1 היה המנהל החינוכי, ואילו הנתבע 2 טען שהיה "איש כל" בעמותה, ועושה דברם של מנהלי העמותה (שנתבעו בהליך הקודם) ושל התורמת.

לגופו של עניין, טוענים הנתבעים כי הנכס נמסר לעמותה במצב שהצריך שיפוץ מקיף, והשקעות כספיות רבות, שהובילו גם לאובדן זמן שכירות בפועל. עוד טוענים הנתבעים כי לאחר שהעמותה פינתה את הנכס, התובע ניכס לעצמו ציוד רב שהיה במקום, ששוויו עשרות אלפי שקלים. על כן טוענים הנתבעים כי אם ייפסק כי עליהם לשלם סכום כלשהו, מכוח התחייבותה של העמותה, הרי שיש לקזז מסכום זה את הנזקים שהתובע גרם לעמותה.

דיון והכרעה:

15. במסגרת הדיון אבחן בראש ובראשונה את היקף הנזקים להם טוען התובע, ורק לאחר מכן אדון בשאלת חבותם של הנתבעים.

הנזקים:
16. אפתח ואומר כי אין חולק שהעמותה חייבת לתובע שכר דירה לשלושה חודשים, ובידו המחאה בגין תקופה זו, אך בשל צו הפירוק שניתן כנגד העמותה, ובהעדר רכוש, אין הוא יכול לקבל את כספו. התובע גם טוען כי העמותה לא שילמה 3,800 ₪ עבור חשבון החשמל והוא צירף את החשבון לתקופה הרלבנטית.

17. יתר טענות התובע, כי נדרש לתיקונים בנכס, לא נתמכו בכל ראיה. התובע טען כי היה צריך לנקות את הדירה והחצר ולסייד את הנכס, אך לא צירף כל קבלה לתמיכה בטענותיו. התובע גם לא הזמין לעדות את איש המקצוע שביצע לכאורה מטלות אלו, ולא תמך את הטענות בדבר מצב הנכס בתמונות. יש לציין כי בחקירה הנגדית טען התובע כי השוכרים החדשים של הנכס שיפצו אותו, והוא נתן להם הנחה של 10,000 ₪. כפי שאציין בהמשך הדברים, גם השוכרים החדשים לא הוזמנו לעדות. על כן רכיבי תביעה אלו נדחים.

18. עוד טען התובע כי בשל מצב הנכס התקשה להשכיר אותו ורק במהלך חודש אפריל 2011 הצליח להשכיר את הנכס. גם טענה זו לא הוכחה.

19. ראשית, התובע טען כי לא ניתנה לו הודעה רשמית על עזיבת המושכר, ועל כן לא ידע דבר, ואיבד זמן יקר בגביית חובו. כפי שהתברר (ואפרט בהמשך) טענה זו אינה נכונה. מהראיות עולה כי כבר ביום 1.11.10 או בסמוך לכך, כאשר ההמחאה הוחזרה על ידי הבנק, הגיע התובע למקום וגילה שהוא נטוש. עוד עולה כי כבר בחודש נובמבר 2011 הגיש התובע את ההמחאה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. כלומר התובע ידע מיד עם אי פירעון התשלום כי הנכס ננטש, והיה יכול להתחיל ולשפץ אותו, ולנסות להשכיר אותו כבר באותו מועד.

20. שנית, במקום אחד בכתב התביעה טען התובע כי הנכס הושכר רק ביום 1.4.11 ובמקום אחר רק ביום 15.4.11. התובע לא הגיש את הסכם השכירות החדש של הנכס ולא הגיש כל ראיה אחרת בדבר מועד השכרת הנכס, או הסכום בו הושכר מחדש, ולא הזמין את השוכרים לעדות. יוער כי השוכרים גם היו יכולים לשפוך אור על מצבו של הנכס עובר להשכרה ומתי החל המשא ומתן בינם לבין התובע, ועוד פרטים שהיו מעידים על הצעדים בהם נקט התובע להקטנת נזקיו. שלוש, מעיון ברשימת השיפוצים שהתובע טוען כי ביצע בנכס עולה כי לא מדובר בשיפוצים שדורשים זמן רב: ניקיון וסיוד, גם אם מדובר בנכס שהינו וילה מאוד גדולה, יכולים בוודאי להסתיים בתוך שבועיים. התובע לא הביא כל ראיה לביצוע עבודות אלו כלל. לאור האמור לעיל אני קובעת כי התובע לא הוכיח שניסה להקטין את נזקיו ולהשכיר את הנכס במהירות, ומכאן שאני דוחה את כל טענותיו בעניין מועד השכרת הנכס לשוכרים חדשים.

21. על כן אם הייתי נעתרת לתביעת התובע, הייתי קובעת שהסכום המגיע לו הוא 63,800 ₪ .

חבותם של הנתבעים:
22. מעיון במסמכי ההתאגדות של העמותה עולה כי שני הנתבעים אינם המייסדים של העמותה אך שניהם נושאי תפקיד בה, ובעלי המשכורות הגבוהות ביותר בעמותה. הנתבע 1 הוא כפי שציין המנהל החינוכי, והנתבע 2 רשום כמנכ"ל העמותה. עוד עולה ממסמכי ההתאגדות כי קרובי משפחה של הנתבעים מעורבים בעמותה, בין אם כמייסדים ובין אם כעובדים.

23. יש לציין כי קיים פער בין הדיווחים לרשם העמותות בכל הנוגע למשכורת של הנתבע 2 לבין תלושי המשכורת שהוצגו בפניי, אך ייתכן כי פערים אלו נובעים מכך שלא הוגשו דיווחים שנתיים רצופים.

24. בכל הנוגע לנתבע 2 אציין כי הוא הכחיש תחילה שהיה מנכ"ל העמותה, טען שתפקידיו היו טכניים, הוא העביר רישומים לרואי החשבון אך לא ערך אותם, מסר ואסף המחאות, וסייע במציאת הנכס לשכירות, אך לא היה מורשה חתימה.

25. מעיון במסמכי ההתאגדות של העמותה עולה כי הנתבע 2 אכן לא היה מורשה החתימה בעת כריתת החוזה, אך הפך למורשה כחצי שנה לאחר מכן. הנתבע 2 אישר בחקירתו הנגדית כי הפך למורשה חתימה יחיד, וטען שחברי ועד העמותה שינו את מעמדו, כאשר התברר שמסובך מדי להחתים את שני מורשי החתימה הקודמים, על כל המחאה והמחאה.

26. כך או כך, אני דוחה את טענותיו של הנתבע 2 כי לא היה מנכ"ל העמותה. הנתבע 2 רשום כמנכ"ל העמותה, הוא מקבל את אחת המשכורות הגבוהות בעמותה, ולפחות משנת 2010 היה מורשה חתימה של העמותה.

27. הוראות חוק העמותות תש"ם - 1980אינן קובעות מיהו נושא משרה בעמותה, בניגוד לחוק החברות התשנ"ט - 1999 , אך כאשר העמותה מודיעה לרשם העמותות כי שני הנתבעים הם נושאי משרה בה, יש לראות בהם נושאי משרה.

28. מכאן שעליי לבחון האם התקיימו הנסיבות להטלת חבות אישית על נושאי משרה בעמותה, כלפי צד ג', שבמקרה זה הינו התובע. אין חולק כי העמותה הפרה את התחייבותה כלפי התובע על פי זיכרון הדברים, אך השאלה היא האם יש חבות אישית לכל אחד מהנתבעים.

29. חוק העמותות אינו דן בשאלת אחריות נושאי משרה כלפי צדדים שלישיים, אך הפסיקה אימצה את הוראות חוק החברות, ופרשנותו, גם בכל הנוגע לעמותות הן בעניין הרמת מסך והן בעניין חבותם של נושאי משרה ( ראו למשל: בגץ 823/90 סיעת בת-ים 1 נ' מבקר המדינה, מד (2) 692; עא (חי') 1683/03 ליניאל די.די.בי חיפה בע"מ נ' עמותת החיפאים למען אדן [פורסם בנבו, 30/06/04] עא 616/04 עמותת מורים בונים בלוד -עמב"ל עמותה רשומה נ' דו בר (1983) חברה לעבודות בניה בע"מ [פורסם בנבו, 13/12/06] עא 7307/11 חיים וייס נ' רמת איתרי [פורסם בנבו, 17/09/13] פרק (ב"ש) 14448-09-12 עמותת מתחברים ביחד נ' כונס הנכסים הרשמי [פורסם בנבו, 01/08/13] ) .

30. התובע טוען כי העמותה והנתבעים פעלו כלפיו בחוסר תום לב, ובתרמית, וזאת שעה שהנתבע 2 חתם על זיכרון הדברים אף כי לא היה מוסמך לכך. העמותה התעלמה ממספר מכתבים שלו בהם דרש ממנה לחתום על הסכם שיחליף את זיכרון הדברים ולא דאגה אפילו שנציג מוסמך מטעמה יחתום על זיכרון הדברים. עוד הוא טוען כי הנתבע 2 מכר רכוש של העמותה ולקח את הכסף שנתקבל ממכירתו לכיסו.

31. שקלתי את טענות התובע, וזאת גם בשים לב לפסק הדין המקיף שניתן רק לאחרונה בעניין עא 3807/12 מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ' שמואל שמעון [פורסם בנבו, 22/01/15], ואני סבורה כי דינן לה ידחות.

32. בראש ובראשונה ראוי לציין כי אף שהתובע טען כי מבקש את הרמת מסך ההתאגדות, הרי שלמעשה הוא מבקש חיוב של נושא משרה בעמותה בחובות העמותה (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 700 (1994)). שנית, חיוב נושא משרה בתאגיד יכול ויהיה בשני מסלולים אפשריים עליהם עמד כב' השופט דנציגר בפרוטרוט בעניין פסק הדין שמואל שמעון שאוזכר לעיל:
"הבחנה נוספת אשר התפתחה בפסיקת בית משפט זה הינה ההבחנה שבין הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה "במסלול הנזיקי" בהתאם לאחת מהעוולות הנזיקיות (כגון: רשלנות, הפרת חובה חקוקה, תרמית, גניבת עין וכיו"ב) לבין הטלתה "במסלול החוזי" בהתאם לעיקרון תום הלב. רובה המוחלט של הפסיקה שעסקה בשאלת הטלת אחריות אישית על אורגן בחברה פסעה "במסלול הנזיקי", דהיינו דנה בתביעות שבהן ביקשו התובעים לייחס חבות אישית לאורגן, נושא משרה או עובד של חברה בגין מעשים או מחדלים שממלאים אחר כל יסודותיה של עוולה נזיקית כזו או אחרת, ומשכך מקימים אחריות מכוח דיני הנזיקין. בהקשר זה קבע בית משפט זה לא אחת כי עצם העובדה שאדם פועל בכובעו כאורגן, נושא משרה או עובד של החברה אינה מקנה לו חסינות מפני חבות בנזיקין, ככל שמעשיו או מחדליו ממלאים אחר יסודותיה של עוולה נזיקית, אפילו אם הוא מבצע את העוולה לא למען עצמו אלא למען החברה. עם זאת, הודגש כי אורגן לא יישא באחריות אישית מכוח דיני הנזיקין בגין פעולות שבוצעו על ידי החברה, אם לא הייתה לו מעורבות כלשהי בהם, אלא רק בגין פעולותיו שלו [ראו למשל: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253 (1981) .....
........
.....
....
לצד זה התפתח בפסיקת בית משפט זה מסלול נוסף, אותו ניתן לכנות "המסלול החוזי" – ואולי יהיה זה מדויק יותר לכנותו "מסלול תום הלב" – שבמסגרתו נקבע כי החובה לנהל משא ומתן בתום לב בטרם כריתת החוזה בהתאם לסעיף 12 ל חוק החוזים אינה חלה רק על החברה אלא חלה גם על האורגן המנהל את המשא ומתן בשם החברה, וכי הפרת חובה זו עשויה להביא בנסיבות מסוימות להטלת אחריות אישית על האורגן לפצות את הצד הנפגע [ראו למשל: ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673 (1983); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 729-726 (1994); ע"א 10582/02 בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (16.10.2005)]. עם זאת, הודגש "כי להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום-הלב – המכתיבה רמת התנהגות אובייקטיבית – הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיבי) למעשים או למחדלים שיש בהם משום ביצוע עוולה או הפרת חובה חוקית" [השופט א' מצא ב ע"א 10385/02 מכנס נ' ריג'נט השקעות בע"מ, פ"ד נח(2) 53, 58 (2003) (להלן: עניין מכנס)].

33. הפסיקה נחלקה בשאלה אם מרגע שנכרת החוזה בין התאגיד לצד השלישי ניתן לייחס חוסר תום גם בכל הנוגע להפרת החוזה, ולא רק למשא ומתן לכריתתו:
"אם בעבר נשמרה ההבחנה בין "המסלול החוזי" (או "מסלול תום הלב") לבין "המסלול הנזיקי" על ידי שמירה על "קו הגבול" של מועד כריתת החוזה – שימוש בעיקרון תום הלב על מנת להטיל במקרים המתאימים אחריות אישית על אורגן בחברה בגין התנהלות חסרת תום לב במהלך המשא ומתן עד למועד כריתת החוזה; ושימוש בדיני הנזיקין, ובהם בלבד, על מנת להטיל במקרים המתאימים אחריות אישית על אורגן בחברה בגין מעשיו או מחדליו שעולים כדי עוולה נזיקית לאחר מועד כריתת החוזה – הרי שהבחנה זו היטשטשה מעט עם הזמן.
....
....
[ראו: ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט [פורסם בנבו] (20.9.2007) בפסקה 32 לפסק דינה של השופטת ד' ברלינר (להלן: עניין אדמון); חוות דעתו של הנשיא א' ברק בעניין יצהרי; עניין ברזני בפסקאות 17-16 לפסק דינו של השופט א' גרוניס. והשוו לדבריי בהקשר זה בעניין נשאשיבי בפסקאות 46-41 לפסק דיני]. "

34. בעניינינו, לא ברור אם התובע טוען כי יש לחייב את נושאי המשרה מכוח המסלול הנזיקי או המסלול החוזי, ועל כן אתייחס לשתי חלופות אלו.
35. התובע חזר רבות על טענתו כי על זיכרון הדברים לא חתם מי שהיה מורשה חתימה מטעם העמותה, והקשה שוב ושוב מדוע פגם זה לא תוקן כאשר שלח מכתבים לעמותה. לטעמי, חתימתו של הנתבע 2 בשם העמותה, כאשר כתב ליד החתימה שאינו מורשה לחתום בשמה, ושהיום או מחר, יחתום מורשה חתימה, אין בה כדי להעיד על חוסר תום לב סובייקטיבי. הנתבע 2 ציין במפורש כי הוא לא מורשה לחתום, ואם מי שכן היה מורשה לחתום לא חתם, אין זה מחדלו של הנתבע 2.

36. גם אם הנתבע 2 בתפקידו כמנכ"ל וכמורשה חתימה יחיד מאוחר יותר, היה מתקן את החתימה, ודואג לחתימה מוסמכת לא היה בכך כדי לשנות מן העובדה שהעמותה מעולם לא התכחשה לאחריותה על פי ההסכם. ואסביר, העמותה פעלה על פי הסכם זה תקופה של כשנתיים, וזאת כאשר קיבלה לידה את החזקה במקום, שילמה שכר דירה במועד ושילמה את כל החשבונות כסדרם. כלומר, גם אם הנתבע 2 חתם ללא הרשאה, הרי שהעמותה לא התנערה מחתימתו. מכאן שבין אם מי שחתם על זיכרון הדברים היה מוסמך לכך ובין אם לאו, העמותה פעלה על פי זיכרון הדברים.

37. אף אם אבחן את המסלול החוזי במהלך תקופת השכירות, ולא רק במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם, לא מצאתי כי יש לייחס חוסר תום לב למי מהנתבעים דווקא. אכן העמותה הפרה את ההסכם, אך לא התקיימו נסיבות חריגות המצדיקות חיוב אורגנים של העמותה, בכך שהעמותה לא קיימה את הסכם השכירות. מדובר בסעד שהינו חריג ביותר, והוא שמור אך למקרים קיצוניים בלבד.

38.לשם השוואה אציין כי נסיבות מקרה זה הינן לצערי "שגרתיות" למדי: עמותה שוכרת נכס, איננה נדרשת לתת ערבות כלשהי, ויום אחד היא "נעלמת". לא מדובר במקרה קיצוני או חריג, ואם אשווה זאת לנסיבות שהיו בפסק דין שמואל שמעון שבו התעוררו שאלות קשות של חוסר תום לב, לרבות דיווחים של נושאי משרה במשך שנים שהם פועלים לקיים את חלקה של החברה בהסכם, כאשר לא עשו זאת בפועל. הרי שגם אז דעת הרוב הייתה שאין להטיל חיוב אישי על אותם נושאי משרה.

39. בכל הנוגע למישור הנזיקי הרי שבניגוד לנטען לא הוכח בפניי כי הייתה תרמית במקרה זה, לא של העמותה ולא של מי מהנתבעים. העמותה קיימה את ההסכם במשך שנים, ולא הטעתה או רימתה את התובע בשום שלב שהוא. בוודאי שלא הוכח בפניי כי מי מהנתבעים רימה את התובע, או פעל בשם העמותה כדי לרמות את התובע.

40. בכל הנוגע לנתבע 1 כלל לא ברור לי מדוע הוא נתבע במסגרת הליך זה, ואמינה עלי גרסתו, שהייתה עקבית מתחילת ההליך ועד סופו, כי לא היה אורגן של העמותה וכי היה שכיר כמנהל החינוכי בלבד של העמותה. הנתבע 1 לא חתם על ההסכם, בין בסמכות ובין לא בסמכות, לא העביר המחאות של העמותה לאיש, ולא היה לו שום קשר עם התובע במהלך המשא ומתן או תוך כדי תקופת השכירות.

41. יש לציין כי אף שהנתבע 2 ניסה להטעות את בית המשפט, בכל הנוגע להשפעתו וכוחו בעמותה, הרי שבסופו של יום לא הוכח כי יש במעשיו במהלך תקופת השכירות כדי להוות עוולה נזיקית כלשהי כלפי התובע. בטרם אחתום את פסק הדין אבקש להתייחס לשני פסקי דין אליהם הפנה התובע בסיכומיו בעל פה.

42.בדמר (ת"א) 1842-10 צחי גרינברג נ' עמותה לקידום הכדורסל בנתניה [פורסם בנבו, 14/12/10], בניגוד לנטען על ידי התובע, נדחתה גם הדרישה להרמת מסך וגם הדרישה לחיוב אישי של נושא משרה. גם במקרה זה הוכח כי התובע ידע שהנתבע עשה את כל מעשיו כאורגן, ולא הוכח חוסר תום לב או עוולה נזיקית. בפס"ד בדמ (ת"א) 7842/03 ויזר איתי נ' עמותה להפצה ולימוד רפואה טבעית [פורסם בנבו, 03/10/06] אכן נקבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות, ולא נדונה השאלה של חיוב אישי של נושא משרה. קביעות אלו התבססו על המיוחד ביחסים שבין עובד למעביד, על מחיקה סדרתית של עמותות, והתחמקות מתשלום לעובדים, ואף ראוי לציין כי הוראת סעיף 6 לחוק החברות, במועד מתן פסק הדין, הייתה מקלה לעומת הוראתו כיום. מכאן שאין בשני פסקי דין אלו כדי לתמוך בטענותיו המשפטיות של התובע.

43. על כן אני קובעת כי התביעה כנגד שני הנתבעים נדחית. התובע יישא בהוצאות כל אחד מהנתבעים בסך 2,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחם בסך 6,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, ז' תשרי תשע"ו, 20 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.