הדפסה

בלו לייבל 65 בע"מ ואח' נ' מוקד אמון סביון (2006) ש.מ. ואח'

לפני
כב' סגנית הנשיאה השופטת, רחל קרלינסקי

המבקשת
מוקד אמון סביון (2006) ש.מ.

נגד

המשיבה
בלו לייבל 65 בע"מ

החלטה

1. בפני בקשה להורות על הפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות המבקשת במידה ותידחה תביע ת המשיבה, וזאת בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט- 1999.

2. עניינה של התובענה הכספית בסך של 850,000 ₪ ,שהוגשה ע"י המשיבה בנזקי פריצה שאירעה בעסקה ,שלטענת המשיבה לא נמנעו על אף שדרוג מערכת האזעקה והמיגון האלקטרונית, ששלבה תקשורת חיצונית למוקד המבקשת ושהותקנה על ידי האחרונה.

3. לטענת המבקשת, המשיבה הינה חברה בע"מ אשר אחריות בעלי מניותיה מוגבלת , כמו גם יכולתה הכלכלית המוגבלת לעמוד בנטל תשלום ההוצאות למקרה שתביעתה בשיעורה הגבוה, תדחה.
הואיל והתברר כי על נכסי המשיבה רובצים לא פחות משבעה שעבודים ו אין כל הוכחה כי למשיבה יהיו נכסים מהם תוכל המבקשת להיפרע בבוא יום, יש לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. סביר להניח ש ההליך המשפטי גובה מהמבקשת הוצאות גבוהות ביותר, הרי שבהיעדר ערובה הולמת תמצא עצמה בפני שוקת שבורה היה ותידחה התביעה כנגדה ויפסקו לטובתה הוצאות.

4. המבקשת מפנה בבקשתה להלכה הפסוקה שקובעת חזקה שבדין ולפיה חברה בע"מ המגישה תובענה תחויב בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים על ידה, ועליה החובה לסתור את החזקה הנ"ל על מנת להימנע מחובת הפקדת הערובה. משלא עמדה בכך יש לטענתה לחייבה בהפקדה כאמור.
5. המשיבה פרטה בהתנגדותה את העובדה שהתובענה מתנהלת מזה כשנתיים וחצי ,התקיימו מספר ישיבות, הוגשו בקשות להליכי ביניים והוגשו ראיות- ובמשך כל תקופה זו לא העלתה המבקשת בקשה כנ"ל. כמו כן בשלב זה של ההליך, הוצאותיה הנטענות של המבקשת כבר הוצאו, ולכן אין כל הבדל ושוני לעומת המ צב היום. מכאן, שתכלית הבקשה נועדה לפגוע בזכות הגישה לערכאות וכל מטרתה היא לעכב ואף למנוע את הבירור המשפטי.

6. עוד נטען, כי המבקשת לא הניחה כל תשתית עובדתית לטענתה בדבר הוצאותיה, שסביר להניח כי מכוסים הם מלכתחילה על ידי ביטוח האחריות בו היא מבוטחת. כמו כן, המבקשת נמנעה מלהגיש תצהיר הבא לבסס את טענתה בדבר הוצאת כספים על ידה, ולא טענה כי המשיבה לא עמדה בחיוביה הכספיים. לחילופין נטען, כי גם לו היה מקום להטלת ערובה, הרי שסכומה ראוי להיות נמוך ובוודאי שלא לעמוד על הסך המופרז המבוקש על ידי המבקשת.

דיון

7. סעיף 353א לחוק החברות קובע לאמור:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."
הרלבנטיים."

ההלכה הפסוקה פירטה את שלבי בחינת ההצדקה בחיובה של חברה בהפקדת ערובה. לאחר שביהמ"ש בחן את מצבה הכלכלי של החברה עליו לקבע אם נסיבות העניין מצדי קות את חיובה בערובה, ורק לאחר מכן את גובה הערובה .
הכלל הנוהג במקרה של תביעה המוגשת ע"י חברה הוא החיוב בהפקדת ערובה ואילו הפטור הוא החריג.
ביהמ"ש העליון קובע כלל אחר לגבי חברה מהכלל הנהוג בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, וקובע כי סעיף 353א ' לחוק החברות מניח קיומה של חזקה לפיה החברה תחויב בתשלום ערובה להבטחת הוצאות הנתבע.
(ראה רע"א 6176/09 התחלת ים אילת בע"מ נ' הרפסודה הלבנה אילת בע"מ (27.8.09 שצוטט))
במצב זה החברה יכולה לסתור את החזקה ולהוכיח כי ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם תדחה התביעה או לשכנע את ביהמ"ש כי הנסיבות אינן מצדיקות את חיובה בהפקדה.
(ראה רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.09))
בדרך כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סוגיית סיכויי ההליך , שיהיה מקום להיזקק ל ה רק כאשר מדובר בסיכויים גבוהים מאוד או קלושים מאוד.

במסגרת רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.11) קובע ביהמ"ש העליון כי כאשר התובעת היא חברה מוגבלת במניות, גוברת הוראת סעיף 353א' לחוק החברות על הוראת תקנה 519, וביהמ"ש יבחן את הסוגיה עפ"י מבחן דו שלבי הכולל בחינת מצבה הכלכלי של החברה וההצדק להטלת הערובה .כנאמר :

"סוגיית חיובה של חברה-תובעת בהפקדת ערובה נבחנת בשלושה רבדים; ראשית, יש לבחון את מצבה הכלכלי של החברה. שנית, יש לבחון אם נסיבות העניין מצדיקות את חיובה של החברה בהפקדת ערובה, וההנחה היא כי לגבי חברות החיוב בהפקדת ערובה הוא הכלל והפטור הינו החריג; לבסוף יש לבחון את סיכויי התביעה ובעניין זה הנטל להוכיח שנסיבות העניין מצדיקות לפטור את החברה מהפקדת ערובה הוא נטל המוטל על כתפי החברה-התובעת, ועל דרך הכלל אין מקום לבחינה מעמיקה של סיכויי ההליך ויש להיזקק לשיקול אחרון זה רק מקום שבו מדובר בסיכויים גבוהים ביותר או קלושים ביותר."

דומה לכאורה כי מדובר בהרמת נטל ראשוני ע"י המבקשת להצביע על מצב כלכלי נחות של החברה, עם זאת בפסיקה מאוחרת חוזר ביהמ"ש העליון על הכלל הקובע דבר חיוב חברה בהפקדת ערובה וסתירתו מוטלת על החברה.
(ראה רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ (29.12.11))

מן הכלל אל הפרט

9. המבקשת צירפה לבקשתה תדפיס רשם החברות ביחס למשיבה מיום 4.2.15 ה מראה כי המשיבה הינה חברה "מפרת חוק" ו רובצים על נכסיה שבעה שעבודים. למול זאת עומדת העובדה שההליך בתיק זה כרוך בהוצאות גבוהות ביותר הכוללות שכר מומחים והוצאות משפטיות.
אני סבורה כי עלה בידי המבקשת לבסס את היסוד לחזקה בדבר חיוב המשיבה בהפקדת ערובה ולכן חל הנטל על המשיבה להוכיח כי אין הצדקה להטיל עליה חיוב כנ"ל .

10. המשיבה עיגנה את התנגדותה לבקשה בטענת שיהוי לנוכח עיתוי הגשתה.
לא ראיתי ממש בטענת המשיבה לענין השיהוי וכפי שהבהירה כב' השופטת דפנה אבניאלי בת"א (ת"א) 2691/04 עירית תל-אביב יפו נ' פוסטר מדיה (ישראל) בע"מ ( 10.1.10):

"סעיף 353א לחוק אינו נוקב במועד להגשת הבקשה לחיוב בערובה ולא בכדי. מדובר בסוגיה דינאמית ותלויית נסיבות, אשר אין זה ראוי לקבוע או להגביל את המועד להגשתה, כדוגמת סעדי ביניים אחרים. הגשת הבקשה בשלב הנוכחי, קרי 5 שנים לאחר הגשת התובענה וסמוך למועד הקבוע לשמיעת הוכחות, יכולה לכאורה להצביע על חוסר תום לב בבחירת העיתוי, במטרה למנוע את ברור התובענה לגופה, אולם מנגד, קיים היגיון בהגשת הבקשה טרם תחילתו של השלב המרכזי והמהותי של המשפט – שלב ההוכחות."

11. נראה כי המשיבה הסתפקה בתשובה קצרה ללא תמיכה ראייתית .מלבד הטענה כי מדובר בחברת "יחיד", שעמדה בחיובי המחצית הראשונה של האגרה, לא טרחה המשיבה לעשות מאמץ קל לעמוד בנטל להוכיח נימוק ענייני לחריגה מהכלל בדבר חיוב חברה בערובה.
כמו כן, לא מצאתי בסיס לדרישת המשיבה להנחת תשתית עובדתית מלאה ע"י המבקשת להיקף הוצאותיה. מהות ההליך, היקף הראיות שכבר הוגשו, והיקף ההתדיינות שנגזר מהשאלות הרבות השנויות במחלוקת, מעידים נכוחה כאמור על העובדה כי היקף ההוצאות עולה כדי שיעור לא מבוטל.
במאמר מוסגר יצוין, כי ב"כ הצדדים לא נדרשו לסיכויי התביעה ולכן לא אזקק לכך מלבד ציון העובדה כי אלו בשלב זה שקולים.
על כן, בהתחשב בכל המפורט, יש להורות על הפקדת הערובה ע"י המשיבה להבטחת הוצאות המבקשת.

12. המבקשת ביקשה להבטיח את כלל הוצאותיה שמגיעים לשיעור שהוכר בפסיקה הנוהגת ולהורות על הפקדת ערובה שלא תפחת מסך 85,000 ₪ המהווים 10% מסכומה.
המשיבה מצידה טוענת כי סכום הערובה צריך להיות נמוך מהמבוקש על ידי המבקשת, וזאת לאור האיזון שבין זכות הגישה לערכאות, טיב התובענה וזכויות הצדדים.

13. אני סבורה כי התנאי הנדרש לקביעת גובה הערובה צריך לקיים איזון נכון בין זכות הגישה לערכאות של המשיבה לבין זכות המבקשת שלא להיוותר בידיים ריקות בסוף ההליך, למקרה שהתביעה כנגדה תדחה.

14. לאחר שנתתי דעתי לאינטרסים המנוגדים, לסכום התביעה הגבוה, והיקף ההתדיינות הצפוי – אני מורה על הפקדת ערובה בסך של 25,000 ₪.
המשיבה תפקיד סכום זה במזומן או בערבות בנקאית צמודה בתוך 15 יום לנוכח מועד ההוכחות הקרוב.
לא תופקד הערובה במועד אשקול דחיית התביעה.

המזכירות תשלח ההחלטה בדחיפות לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"א אדר תשע"ה, 02 מרץ 2015, בהעדר הצדדים.