הדפסה

בלומנפלד נ' אליאב

בפני
כב' השופט דורון חסדאי

התובע

חיים בלומנפלד
ע"י ב"כ עוה"ד בן ציון אדורם

נגד

הנתבע
אליאב בצלאל – בעצמו

פסק דין

מבוא

בפני שתי תביעות כספיות אשר הדיון בהן אוחד. בגדרן של תביעות אלו מבקש התובע לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי, עקב פרסומים המהווים לשון הרע, על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה 1965 ( להלן: "החוק") וכן עקב פגיעה בפרטיות, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א 1981 ( להלן: "חוק הגנת הפרטיות").

השאלה המרכזית בפסק הדין כפי שיובהר להלן נוגעת, בין היתר, לגבולות הביקורת שרשאי אדם, אשר פועל להבנתו ,כאביר שלטון החוק להביע , כלפי מי שלטענתו עשה מעשים בגינם הוא אינו ראוי לכהן בתפקידו.

רקע כללי בתמצית ותוכן הפרסומים

הצדדים לתביעה היו במועד הרלוונטי לתובענות תושבי שערי תקווה, ישוב קהילתי ( המונה כ-1,500 משפחות), השוכן על המורדות המערביים של הרי השומרון (להלן: "הישוב").

הישוב מנוהל על ידי " ועד מקומי" (להלן: "הועד"). חברי הועד נבחרים בהליך בחירות דמוקרטי וחשאי, ואולם פעילותם של חברי הוועד הינו על בסיס התנדבותי.

התובע, מר חיים בלומנפלד, היה ראש סיעת " רצו" שזכתה בבחירות שנערכו בישוב (11/2002).
לאחר כהונה בת כשנה וחצי ( כיו"ר היישוב בהתנדבות), התפטר התובע ומונה ע"י הועד המקומי לתפקיד מנכ"ל הישוב בשכר, תפקיד אותו ממשיך ונושא גם במועד כתיבת פסק הדין.

הנתבע, מר בצלאל אליאב, הנו בעליה ומנהלה של חברת " קידום" כח אדם בע"מ ועוסק כיום בניהול תיקי השקעות. בנוסף לעיסוקיו הפרטיים היה הנתבע מס' 2 ברשימתו של התובע ונמנה בין חברי וועד הישוב.

התובענות מקורן ועניינן בשלושה עשר פרסומים שנכתבו ופורסמו על ידי הנתבע ואשר התובע מוזכר בהם.

נסקור, בתמצית את ההתבטאויות השונות ( להלן: "הפרסומים") מושא התביעות על פי סדר כרונולוגי ( פרסומים 1-11 מתייחסים לת"א 14 856-12-10 ואילו פרסומים 12-13 מתייחסים לת"א 4494-09) . כמו כן, אקדים ואציין כי מלבד הפרסום הראשון, יתר הפרסומים הופצו לכלל תושבי הישוב:

פרסום ראשון
מכתב מיום 14.09.05 נושא הכותרת " דרישה לכינוס דיון דחוף בנושא: התנהלות מזכיר שערי תיקוה" (צורף כנספח ה' לכתב התביעה). מדובר במכתב אותו מסר הנתבע ליו"ר הועד, מר גדעון עידן, ובו העלה דרישה לכנס את הוועד בדחיפות וזאת על מנת להדיח את התובע מתפקידו. במכתב נאמר:

"1) היקף חובותיו האישיים מגיעים לקרוב ל 1,000,000 ₪ ( אם לא למעלה מזה)
2) למזכיר חובות אישיים/שותפות עסקית עם ולבעלי חובות ליישוב ( חייבי ארנונות
למגרשים שלא גרים בשערי תיקווה/תושבים).
3) פעולות סלקטיביות המתבצעות ע"י המזכיר כנגד חייבי ארנונות, כנשק כלפי מתנגדיו
האישיים, וכן התעלמות מחובות מאלה המצדדים בו.
4) חשד לטובות הנאה שהמזכיר מקבל מתושבים מסויימים ביישוב...
בהעדר ועדת ביקורת, זה למעלה משנה, מימצאים אלה מדאיגים שבעתיים..."

פרסום שני
מכתב מיום 15.09.05 נושא הכותרת " התנהלות מזכיר היישוב ויו"ר הועד". ( צורף כנספח ו' לכתב התביעה), בו נכתב:

"1) המזכיר הסתבך בחובות אישיים ועיסקיים בהיקף ידוע של למעלה מ 750,000 ש"ח ( יתכן שאף למעלה מכך).
2) אחד מחובותיו בסך כ 240,000 ₪ הם לחברה בבעלות של תושב היישוב, רמי אורפז, יו"ר עמותת הבריכה, אשר היתה למזכיר כוונה להעביר לעמותה זו, את הבלעדיות לניהול חוגים ביישוב, בהיקף כספי שהיה מממן, הלוואה ע"ס כמליון וחצי ₪ .....
3) המזכיר מסר צ'קים אישיים ללא כיסוי.
....
5) המזכיר אוכף וגובה חובות ארנונה בצורה סלקטיבית, מאלה המתנגדים לו, ומתעלם מחובות כנ"ל מהמצדדים בו. וכן מיקרים נוספים שקצרה הדף מלהכילם.
......
.....
ד) אלמלא צבר המידע על התנהלותו בעבר, ועל התנהלותו בהווה, ייתכן שעל חלק מחריגות אלה אפשר היה להבליג ולטעון ש"כשעושים גם טועים" אבל, סך הנתונים שהצטברו הם כאלה, המעמידים בספק גדול את יושרו ואמינותו של המזכיר – חיימון, לאלה שפרטים נוספים ידועים עליו ועל התנהלותו, ואשר אינם יכולים להכלל כחלק ממסמך כתוב, אין כלל ספק באשר לחוסר יושרו ואמינותו...."

פרסום שלישי
מכתב מיום 25.09.05 נושא הכותרת " תשובה למכתבו של גדעון עידן – יו"ר הועד". המכתב נכתב בתגובה למכתבו של יו"ר הועד מיום 21.09.05, אשר במסגרתו דחה את אשמות הנתבע ( צורף כנספח יג' לכתב התביעה).
בין היתר נכתב בו :

"חובות אישים המתווספים לשאר הנתונים שהובאו, יוצרים את המעטפת ואת בית היוצר למעשי שחיתות, שמתפקידנו למנוע אותם טרם ביצועם ( אם עדיין לא התבצעו).
....
"לא ניתן להתעלם מהעובדה כי לתושבים רבים יש חריגות בניה, כאלה או אחרות ( כולל לחיימון) ורק טיפול מסודר אחיד ושיויוני בנושא זה ראוי שיתבצע. תחת זאת מנוצלת " חולשה" זו לניגוח על רקע לא עניני לחלוטין ומנוצל ככלי להפעלת לחצים ( לא בבית ספרי) וכשגם יו"ר הועד נותן לכך יד ומשענת זה חמור שבעתיים...."

פרסום רביעי
בעקבות תלונה שהוגשה למשרד הפנים נערכה בשנת 2005 בדיקה, במסגרתה מונה מבקר ( רו"ח אפרים סיני) לביצוע ביקורת במסמכי הוועד. המבקר הוציא דו"ח ביניים, וביום 5.05.05 נתן וועד הישוב תגובה מטעמו לאמור בדו"ח.
לגישת התובע, בעקבות תגובת הוועד הוציא המבקר תגובה מטעמו ובה זנח את רוב ממצאי הדו"ח, כך שלדידו של התובע, נותרו מהאמור בדו"ח, מספר ממצאים בלתי משמעותיים. למרות האמור, ביום 16.01.06 פרסם הנתבע מכתב נושא הכותרת " דו"ח מבקר משרד הפנים/ והסתרתו המכוונת מוועד היישוב" (צורף כנספח ט"ז לכתב התביעה) ובו טען הנתבע כי דוח המבקר הוסתר במתכוון על ידי התובע וכן תיאר בו את התובע כאיש מושחת אשר אינו בוחל באיומים על מנת לכפות רצונו על חברי הועד. להן מקצת מן האמור במכתב:

"...בעקבות ביקורת שנערכה ע"י משרד הפנים בתחילת 2005 ביישובנו, נשלח לישוב דו"ח חמור ב 3/05 המציין שורה של מיקרים, בהם נתגלו חריגות גסות מכל נורמה של מינהל תקין, ואשר המסקנה המתבקשת מהן גובלת בפלילים. דו"ח חמור זה הוסתר במתכוון, ולא הובא לידיעת חברי הוועד.
...
הנזק האפשרי ליישוב, כשאנשים מסוג היו"ר הנוכחי, גדעון עידן, ומזכיר היישוב הנוכחי, על שלל "מעלליהם" והחיפויים ההדדיים ביניהם, יושבים לסגור עסקאות עם קבלנים, ומבצעי עבודות שונות, הוא יותר ממוחשי.
....
המזכיר הנוכחי חיים בלומנפלד מנסה בימים אלה באמצעות הגשת תלונות שווא, שקריות ומגוחכות על כביכול "סחיטה באיומים" (???) ו"העלבה", ע"י התראות מעורך דינו ושרבוב נושא הטיפול בחריגות בניה, להניא חלק מחברי הועד לעשות את המוטל עליהם מתוקף תפקידם, (לצערי, כנראה, יש בין חברי הוועד כמה שנכנעו ללחץ כגון זה), מעבר לעובדה שהוא מסתייע בשקרים על מנת לבנות את גרסתו, יש בעובדה הזאת, משום דרדור היישוב לסכנת התרסקות מוסרית, שתרחיק רבים וטובים (ולמעשה כבר נגרמה להרחקה) מעשיה ציבורית הכרחית..."

פרסום חמישי
מכתב מיום 21.09.06 נושא הכותרת " תגובה למכתבו של גדעון עידן מיום ה18/9/06 ההרס והנקמנות האישית של מזכיר ויו"ר היישוב בבית שרר" (צורף כנספח י"ז לכתב התביעה). לעניין פרסום זה טען התובע כי הנתבע ניסה לציירו כמי שמעוניין להכפיש את מתנגדיו ומהלך עליהם אימים. בין היתר נכתב:

"....מהר מאוד מצא עצמו גידי שרר מתמודד עם טענות שווא של מזכיר היישוב על כביכול "גניבת דלק", טענה שהופרכה לחלוטין ונמצאה כלא מבוססת לחלוטין, ושנבעה מניסיון של מזכיר היישוב להכפיש את שמו של מי שהעביר ביקורת עליו, תוך "לחישה" באוזני מקורבים על האשמות שווא אלה כשהוא מודע לשקר ולכזב שלהן..."

פרסום שישי
ביום 11.10.06 הפיץ הנתבע מכתב נוסף בעניינו של התובע הנושא את הכותרת " הגשת כתב אישום נגד מנכ"ל היישוב חיים בלומנפלד" (צורף כנספח י"ח לכתב התביעה). במכתב זה טען הנתבע כי המשטרה המליצה להגיש כתב אישום כנגד התובע בחשד " למעשים חמורים" ולאי סדרים כספיים. בין היתר כתב כך הנתבע:

"...3. ראוי לומר מלכתחילה, כי עד אשר לא יורשע המואשם בבית המשפט, הוא משפטית בחזקת זכאי.
4. אולם, א. בהיבט הציבורי, ראוי, נורמטיבית, כי אדם, הנושא משרה ציבורית, שהמשטרה, לאחר חקירה, המליצה להגיש נגדו כתב אישום פלילי, ישעה עצמו מתפקידו עד אשר יזוכה מאשמות אלו בבית המשפט, ומי שאינו מבין זאת בעצמו, ראוי ל"עזור" לו בכך.
ב. האשמות בהן מואשם מנכ"ל היישוב, נוגעות לאי סדרים כספיים והאשמות חמורות אחרות שרובן נוגעות לתחום הכספי. לאור עובדות אלה ולאור חשדות שכאלה, חובה על וועד היישוב להשעותו מיידית. מכל סמכות הנוגעת לניהול כספי ו/או זכות לחתימהף הוצאת כספים ו/או ניהול מו"מ עם קבלנים, או קידום בשכר למי מהעובדים, והמשמעות היא חד משמעית, השעיה, מכלל תפקידו.
ג. עדויות נוספות, חיוניות, מאנשים שונים בישוב, לא נגבו ביודעין, ע"י המשטרה ועל אף עובדה זו ממליצה המשטרה על הגשת כתב אישום. לאמור, די בראיות הקיימות גם ללא סיוע העדויות הנוספות.
...
6. לכותב תלונות אלה (וגם לרבים אחרים) לא היה צורך בהמלצה להגשת כתב אישום על מנת לדעת ולקבוע כי מדובר באדם מושחת. עצם הגשת תלונת שווא שיקרית במשטרה, ע"י החשוד הנוכחי על "סחיטה באיומים" כביכול, נגד חבר בוועד הישוב, שה"עיז" להעלות ביקורת על נורמות הפסולות ועל נעשים הנושקים לשחיתות שלטונית, בגינם הוא דרש מהחשוד, להתפטר. ולאחר חקירה ע"י המשטרה נסגרה, לאלתר, תלונת השווא. אלא שאותו מושחת "שב אל קיאו", והציג את שקריו בפני וועד היישוב, ולאחר מכן, חזר על שקריו, בכתב, גם בפני היועץ המשפטי לממשלה, מעידה יותר מכל על היותו אדם מושחת נקודה. מעבר למעשיו הנוספים שלא זה המקום לפרטם...."

לעניין זה מציין התובע כי תיק החקירה שנפתח כנגדו, עקב תלונה של חבר יישוב, הועבר לפרקליטות בהמלצה " לעיון ולסגירה" ומבלי שהומלץ על הגשת כתב אישום, וזאת בניגוד באמור בפרסום.

פרסום שביעי
בעקבות מכתבו של הנתבע מיום 11.10.06 (" הפרסום השישי") כתב התובע מכתב מטעמו ובו ביקש להודיע לכלל התושבים כי בניגוד לאמור במכתבו של הנתבע, משטרת ישראל סיימה את החקירה בעניינו והעבירה את התיק לפרקליטות עם המלצה "לעיון וסגירה".

גם למכתב זה לא נותר הנתבע אדיש וביום 19.10.06 הפיץ מכתב נושא הכותרת " תגובה למכתבו של החשוד חיים בלומנפלד", בו רשם כי האמור במכתבו של התובע שקרי ובכוונת המשטרה להמליץ על הגשת כתב אישום ( המכתב צורף כנספח כ' לכתב התביעה). להלן מקצת מהאמור במכתב:

"...מתוכן הדברים שנמסרו לי, עולה כי חומר החקירה והראיות שבו, מספיקים להגשת כתב אישום. אם כי הפרקליטות היא זו שמחליטה בנושא. יתרה מכך נמסר לי כי עדויות נוספות מתושבים שהביעו נכונות להעיד, לא נגבו באשר הראיות מספיקות.
הסיפא בסעיף 2 במכתבו של בלומנפלד "משטרת ישראל גם היא סיימה...עם המלצה לעיון וסגירה" הוא שקרי לחלוטין, וביודעין. באשר זאת היתה המלצת המשטרה, ואף לא מתקרב לכך....."

פרסום שמיני
ביום 1.01.07 פרסם הנתבע מכתב נוסף נושא הכותרת " תגובה לתגובת ה"צמד" + עדכונים" (צורף כנספח כ"א לכתב התביעה) במכתב כינה הנתבע את התובע שקרן ומושחת. המכתב עסק במר גידי שרר והסיבות שהביאו לסיום תפקידו. בין היתר נכתב בו:

"....אלא למנכ"ל היישוב בניסיונו הקנאי לטפול אשמה על מי שביקר או מבקר אותו אין "מעצורים" והכל מבחינתו מותר.
ומי שמכיר גם בצורה ראשונית בלבד את מעללי העבר של מנכ"ל היישוב יודע כי "אין חדש תחת השמש". היתרון יחיד העומד לרשותו הוא העובדה כי אין לו כל בעיה לשקר במצח נחושה, מול אדם בודד או מול ציבור שלם.
...אין כל כוונה להרפות מהיעד שהוצב, והיא הרחקת ה"צמד" מכל תפקיד בישוב האחד מושחת והשני, גדעון, פשוט חדל אישים, לצערי קיימות הצדקות רבות להרחתם, חלקן מונחות וממתינות להחלטת פרקליטות המדינה..."

פרסום תשיעי
מכתב מיום 27.05.07, נושא הכותרת " הבהרה הכרחית אבי יעקובוביץ ( חבר בוועד הישוב)" ( צורף כנספח כב' לכתב התביעה). במכתב ביקש הנתבע ל"הסביר" לכלל תושבי הישוב כיצד משמר הוועד רוב בהצבעותיו. בין היתר, מובא במכתב כי בסמוך לביתו של חבר וועד אחר נבנה משטח חניה גדול אשר לטענתו אין בו כל תועלת לכלל הציבור, מלבד לאותו חבר וועד. בכך טוען הנתבע כי ע"י מתן הטבות אישיות ( על חשבון הציבור) מצליח הוועד לשמר רוב בהצבעותיו וכן את נושאי המשרה בו. התובע טוען כי גם במכתב זה בחר הנתבע לכנותו אדם מושחת והסב את תשומת לב בית המשפט לשורות הבאות:

" תמיכתו של אבי יעקובוביץ, כלשון מאזניים, אכן משמרת, זמנית, רוב בוועד להמשך העסקתו של מי שהוגדר על ידי מפורשות וברורות אדם מושחת..."

פרסום עשירי
מכתב מיום 17.07.07 נושא הכותרת "הנחות תמוהות בארנונה/ הבחירות המתקרבות/ רשימת " ק.ש.ת."" (צורף כנספח כג' לכתב התביעה). במכתב זה, ביקש הנתבע ליידע את כלל התושבים במידע שחשף לגבי חברי הוועד ובתוך כך גם לגבי התובע, בין היתר כתב:

" מנכ"ל הישוב בלומנפלד חיים מקבל הנחה של 66% (שישים וששה אחוז !!!) מתשלומי הארנונה החל מיום 1/2003 (חודשיים לאחר הבחירות האחרונות).
מעבר לעובדה כי אינו משלם כלל על חלק מהבניה אצלו.....
....
לאחרונה הגיע לידי הח"מ מידע לפיו מספר רב של מגרשים, חלקם בשטח ט', המיועד לבניה לכלל הישוב, נרכשו ללא מכרז, ע"י "מקורב" נוסף ל"צלחת"....

פרסום אחד עשר
בתגובה למכתבו של הנתבע, הפיץ התובע ביום 22.07.07 מכתב בו ביקש להפריך את האמור בפרסום העשירי. הנתבע שלא יכול היה להישאר אדיש למכתב זה, פרסם ביום 26.07.07 מכתב נוסף, נושא הכותרת " שקרים מפורשים ואוילות בתגובת ה"צמד" / תגובה לתגובה" (צורף כנספח כה' לכתב התביעה), ובו טען כי האמור במכתב תגובתו מטעם התובע אינו אמת, תוך שכינה את התובע שקרן:

"...ל"צמד", הנ"ל מנכ"ל הישוב ויו"ר הועד, אין כל בעיה להשתמש שימוש יום יומי בשקרים וסילופים, כש"ההגיון" העומד מאחורי מעשים אלה, הוא כי במילא הרוב לא יכנס לפרטם ולא יבדוק אותם. (צודקים או לא ?? תלוי בכל אחד ואחת מהציבור)...."

לטענת התובע לאמור בפרסום זה טוען לא צרף הנתבע כל ביסוס עובדתי, וכל מטרתו הייתה לעשות לביתו בבחירות הקרובות, תוך רמיסת שמו הטוב של התובע.

כאמור, ביום 4.11.09 הגיש התובע תביעה נוספת בגין שני פרסומים נוספים ( ההפניה לכתב התביעה בגין אלו מתייחסת לכתב התביעה אשר הוגש בת"א 4494/09):

פרסום שניים עשר
מכתב מיום 3.06.09 נושא הכותרת " פס"ד ביהמ"ש המחוזי בלומנפד נ' חובוד/ הרס חדרו של קצין צה"ל". הרקע לפרסום, ובתוך כך גם להגשת התביעה הנו פסק דין בערעור של בית המשפט המחוזי מיום 14.05.09 .

בשנת 2004 הגיש בלומנטל ( התובע כאן) תביעת לשון הרע כנגד תושב הישוב אחר, בבית משפט השלום בת"א . ביום 26.11.07 ניתן פסק דין, ע"י כב' השופטת חנה ינון , אשר דחה תביעתו ואף נפסקו כנגדו הוצאות.

בין האמור בפסק הדין כתבה השופטת :

"...ברם, למתבונן בעדויות הצדדים ובדו"ח ועדת הביקורת נגלית תמונה עגומה של ניהול ענייני הישוב והליך קבלת החלטות באופן פגום אשר אינם עולים בקנה אחד עם כללי המנהל התקין, וכן עולה כי מדובר בניהול כושל, דבר שיש בו פגיעה בכלל תושבי הישוב". (פסקה 76.76 לפסק דינה של כב' השופטת ינון אשר צורף כנספח ט' לכתב התביעה).

התובע, אשר לטענתו, לא השלים עם האמור בפסק הדין, הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בגדרו של ע"א 3996/07 ( צורף כנספח ח' לכתב התביעה).

ביום 14.05.09 נדון הערעור בפני כב' השופט י. שנלר ולגישת התובע ערעורו התקבל במלואו, תוך שנרשמו הדברים הבאים:

"הצעת בית המשפט:
קביעת בימ"ש קמא כי אין לראות באף אחד מהמשפטים שפירסם המשיב ואשר הינם נשוא התביעה בפני בימ"ש קמא, בגדר לשון הרע לכשעצמו, ומבלי להיזקק להגנות, קשה לקבלה.
עם זאת, דומה כי יטיבו הצדדים לעשות אם יגיעו להסכמה שתייתר קביעה זו או אחרת של ביהמ"ש במסגרת הערעור, על כל השלכותיה.
לאור האמור, מוצע:
פסק דינו של בימ"ש קמא יבוטל.
המשיב יתנצל בכתובים בפני המערער, תוך שניתן יהיה כמובן להביא פרסום זה לידיעת ציבור התושבים, וכשבהתנצלות יצויין כי המשיב מתנצל בפני המערער על אותן אמירות שייחס לו (ובכלל האמור הנושאים: הריסת תחנות ההסעה, שימוש בכספי הישוב ליעוץ משפטי פרטי ושימוש בכספי הפנסיה למימון פעולות אחרות), ואשר הוברר שחלקן לא היו נכונות. כך מתנצל הוא כי אם המערער נפגע מפרסומים אלו."

הצדדים קיבלו את הצעת בית משפט והגיעו להסדר הבא:
פסק דינו של בית המשפט קמא יבוטל.
ההוצאות שנפסקו כנגד בלומנפלד יושבו לידיו.
חובוד יחתום על מכתב התנצלות ובלומנפלד יהיה רשאי לפרסמו.
עוד הסכימו הצדדים באשר לנוסח מכתב ההתנצלות.
ההסכמות דנן קיבלו תוקף של פסק דין.
בהמשך לאמור, ביקש התובע לעדכן את כלל תושבי הישוב באשר לפסיקת ביהמ"ש המחוזי וביום 17.05.09 פרסם מכתב, בו נכתב בין היתר:

"6. אני מתכבד לדווח כי הערעור שהגשתי כנגד מר חובוד התקבל במלואו על ידי בית המשפט המחוזי (ביום חמישי האחרון 14/5/09), ...
7. במסגרת פסק הדין קבע כב' בית המשפט המחוזי את הקביעות הבאות:
פסק הדין פסק הדין של בית המשפט השלום (כב' השופטת חנה ינון) יבוטל במלואו במקשה אחת....
9. למותר לציין כי בעקבות פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר ביטל לחלוטין את פסק דינו של בית המשפט השלום נתבטלו (בלשון המעטה) העדויות שעמדו לנגד בית משפט השלום עת שנתן את פסק דינו השגוי, ובכללן עדותו של מר בני קייזר....
10. ביטולו המוחלט והמלא של פסק דינה....סותם את הגולל על השימוש הנרחב שעשה בפסק דינה ....חבר הוועד מר בצלאל אליאב, אשר הפיץ את פסק הדין שבוטל לגורמים רבים מאוד....
11. אבקש לסיים את הדיווח אליכם בנימה אישית:
...... בית המשפט המחוזי הוכיח ללא צל של ספק את היושרה האישית והציבורית שלי ועל כך אני שמח להמשיך ולשרת אתכם נאמנה". (העתק המכתב צורף כנספח ז' לתצהיר הנתבע)
גם לפרסום זה לא נותר הנתבע אדיש וביום 3.06.09 שלח מכתב מטעמו לכלל תושבי הישוב (להלן: "הפרסום השניים עשר") ובין היתר כתב בו:
"1. ב17/5/09 פרסם מזכיר הישוב בלומנפלד את פירושו האישי לפסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי....
...
ג) בית המשפט המחוזי, לא דן בתיק לגופם של דברים, אלא הציע הסדר שהצדדים אימצו. ונכתב פסק דין בן ארבע שורות, שמר בלומנפלד במכתבו בחר להסתיר מהציבור. (מצ"ב בזאת בעמוד השני).
3) בלומנפלד כותב במכתבו לציבור: "בית המשפט המחוזי הוכיח ללא כל צל של ספק את היושרה האישית והציבורית שלי".....בנתונים אלה, כל בר דעת יקבע את משקלן הראוי של דברי שבח עצמיים אלה של בלומנפלד ואת רמת היושרה האישית והציבורית הניכרת רק מדברים אלה.
4) בנסיבות אלה ובשל הנושאים הציבוריים ומההיבט הציבורי, לעניות דעתי, אף תושב ו/או חבר וועד אחראי לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מפסק הדין המנומק והיסודי (שבוטל פורמאלית כחלק מהסדר פשרה בין הצדדים) שנכתב בבית משפט השלום אשר בפניו הובאו הראיות והעדויות האמינות ומתוכן פסק דין זה, ככל שמדובר בנושאי ציבור. .."

פרסום שלושה עשר
מכתב מיום 28.10.09 נושא הכותרת " תגובה למכתבו של גדעון עידן יו"ר הוועד מיום 25/10/09 " ( צורף כנספח יב' לכתב התביעה). לעניין מכתב זה מבקש התובע להפנות את תשומת לב בית המשפט לאמור בסעיף 6, שם נכתב:

"פרוייקט שטח ט' – כאמור עוד לפני כשנתיים, העליתי בוועד הישוב את ההכרח כי פרוייקט בניה זה, שהוא נכס של כלל הישוב, ראוי שיתנהל בשקיפות מלאה, תוך ניקיון כפיים ובדרך של מכרז חיצוני. גם לטובת הקידום הענייני וגם לצורך בלהקרין שקיפות מלאה, תחת פסק הדין החמור שניתן בבית המשפט בת"א נגד בלומנטל (11/2007) ואשר קבע כי הישוב התנהל בדרך "שאינה עולה בקנה אחד עם מינהל תקין" ובדרך של "כישלון ניהולי אשר פגעה בכלל התושבים....."

לעניין פרסומים אלו, מלין התובע, כי הנתבע נטל על עצמו את החירות לפרש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן שגוי תוך שהוא מטעה את הציבור, כמו כן, לגישת התובע, אמירות הנתבע בפרסום 13 יוצרות מצג, בקרב קהל הקוראים, כאילו מדובר באמירות מתוך פסק דין חי וקיים, תוך הסתרת העובדה כי פסק הדין בוטל.

טענות התובע בתמצית

לגישת התובע, זרע המחלוקת בין הצדדים ובתוך כך הסיבה שהניעה את הנתבע בהפצת הפרסומים, הנה דרישתו מהנתבע להסדיר את חריגות הבניה בביתו.

עובר לפרוץ הסכסוך זכה התובע להערכתו של הנתבע אשר תמך פוליטית בהחלטותיו בוועד ואף ציין לשבח את פעולותיו ותפקודו כיו"ר הועד.

התובע סבור כי תמיכתו של הנתבע ( אשר ביצע בביתו בניה בלתי חוקית וחריגות בניה), נעשתה מתוך שהנתבע סבר כי אותה תמיכה, תקנה לו לימים חסינות ותהווה עבורו " מגן" מפני פעילות האכיפה של הרשות המקומית.

ביום 8.08.05 פגש התובע בנתבע והודיע לו כי בכוונתו לפעול כנגדו בגין הבניה הבלתי חוקית. כמו כן במועד הפגישה נשאל הנתבע ע"י התובע מדוע איננו משלם ארנונה בגין תוספת והבנייה ובתגובה ענה הנתבע: "אתה גנב, מושחת ונוכל".

לטענת התובע, החל מרגע זה עשה הנתבע כל שבידו לפגוע בו ולהעבירו מתפקידו ( לרבות פגיעה בשמו הטוב של התובע והכפשתו) וזאת מתוך מטרה ללחוץ עליו ולהביאו לחזור בו מעניין האכיפה.

בפרסומים אלו הפיץ הנתבע שקרים מפגיעים, הכפשות, השמצות, גידופים ועלבונות, בזדון ומתוך ידיעה גמורה ומלכתחילה כי אין בהם שמץ של אמת.

מסע ההשמצות נועד, לדידו של התובע, לפגוע בשמו הטוב, במשפחתו, באיכות חייו וכן במשרתו, כל זאת תוך שהנתבע מופעל מנקמה אישי.

טענות הנתבע בקליפת האגוז
הנתבע אשר איננו מיוצג, הגיש כתב הגנה רווי טענות ותיאורים ומתוכם נעשה ניסיון לדלות את העיקר והנוגע לענייננו כדלהלן :

הנתבע מודה כי אכן קיימות בביתו חריגות בנייה, (אשר עיקרן נבנו עוד טרם הבחירות) ואולם כופר בטענת התובע כי רצונו לאכוף חריגות אלו היא שהביאו לפרסומיו. עוד מוסיף הנתבע לעניין זה, כי קיומן של חריגות בנייה הינו דבר שכיח בהרבה מבתי היישוב, כמו גם בביתו של התובע עצמו. אולם, לגישתו, באמצעות כלי האכיפה עושה התובע שימוש לא ראוי לצורך ניגוח מתנגדיו הפוליטיים ע"י ביצוע אכיפה סלקטיבית בעניינם וכנגדם.

מכתביו לתושבים היו מגובים בעובדות ומסמכים ו/או התבססו על הנאמר לו מפי אנשים מקצועיים בתחומם. לאור הנתונים שהובאו לידיעתו, הביקורת העולה ממכתביו הייתה יותר מהכרחית ונועדה להילחם בשחיתות אישית וציבורית כפי שנחשפה בפניו.

הנתבע מיקד טיעוניו ברקע והנסיבות שקדמו להפצת הפרסומים, אשר לטענתו הם הסיבה לדברים שפרסם. להלן הנקודות העיקריות אותן מעלה נתבע כנגד התובע בקצירת האומר:

איחוד תפקיד יו"ר הוועד וגזבר הישוב – התובע פעל לאיחוד תפקיד מזכיר ( תפקיד התנדבותי) וגזבר היישוב ( תפקיד נושא שכר) כאחד הפעולות הראשונות שעשה מאז כניסתו לתפקיד. בפעולה זו, הכשיר התובע לעצמו את הקרקע, שכן בשנת 2004 הביא לפיטוריו של בני קייזמן, מי שנשא בתפקיד עד אותה עת תוך שעשה בה חייל, במטרה להיכנס לתפקידו ולרשת את שכרו. לאור האמור כבר ביום 16.07.04 יצא הנתבע במכתב לכלל התושבים ובו התריעה על המהלך ( המכתב צורף כנספח א' לכתב ההגנה).

הנתבע הודיע ברבים על כוונתו לערוך כנס בנושא בו ייקחו חלק כלל תושבי היישוב. בעקבות האמור כינס התובע אסיפה מיוזמתו ובה היתנה התפטרותו מחברות בוועד בקבלת המשרה של מזכיר הישוב. הגם שהנתבע סבר כי מינוי זה מחייב הוצאת מכרז מסודר, הסכים, לאור הנסיבות שנוצרו, למינויו של התובע ללא מכרז מתוך אמונה שמדובר באירוע חד פעמי שלא יהיה בו להוות תקדים. עוד טוען הנתבע כי בבוקר מועד כינוס הישיבה התקשר אליו התובע ואמר לו " יש גורמים שמנסים לסכסך ביננו....שאמרו לי שיש אצלך חריגות בניה ואולי כדאי שנבטל את הכנס.." (לטענת הנתבע הציטוט הנו מזיכרונו).

בפועל, כיום מועסקים התובע כמנכ"ל הישוב במשרה מלאה וכן גזבר בחצי משרה ( קרי 150% משרה). לטענת הנתבע הדבר עומד בניגוד להנחיות משרד הפנים, אשר מורות כי ברשות המונה עד 10,000 נפשות יועסקו מזכיר וגזבר, כ"א ב50% או לחילופין עובד אחד שישמש כמזכיר/גזבר ב 100% ( הנחיות משרד הפנים צורפו כנספח ד' לכתב ההגנה).

במועד בו כיהן התובע כיו"ר הועד התבצעו ביישוב שני פרויקטים בעייתיים אשר התגלו, לגישתו של הנתבע, כבזבזניים במיוחד:

"פרויקט הבאגר" – בעוד שהסכום שאושר לפרויקט ע"י הועד עמד על 60,000 ₪, בפועל שולמו 270,000 ₪ תוך רמיסת הנהלים ואישור בדיעבד של הסכום.

"פרויקט האספלט" – גם לגביו טוען הנתבע כי בפועל שולם סכום הגבוה משמעותית מזה אשר אושר ע"י הוועד, ובניגוד לדעתו הברורה של יו"ר ועדת הכספים דאז.

עוד טוען הנתבע כי על מנת להצדיק את גובה הסכום ששולם לקבלנים, הומצאו לחברי הוועד הצעות ששורבטו בדיעבד.

חובות אישיים של התובע וקשריו עם בעלי חוב :
לתובע חובות אישיים כבדים והנתבע סבור כי יש בחובות אלו להוות חלק משיקול הדעת המניע אותו בהחלטותיו ובפעילותו:

התובע חייב כספים רבים למר רמי אורפז. אורפז הנו מבעליה של חב' סגנון ומי שמשמש כיו"ר עמותת הבריכה, (המדובר בעמותה פרטית בבעלות חלק מתושבי הישוב).

לטענת הנתבע, התובע התאמץ והשתדל להעביר לניהול הבריכה את כל החוגים הקיימים ביישוב על הכנסותיהם ובאופן בלעדי, תוך גרימת נזק לחוגים הקיימים והפועלים ביישוב, מבלי שיידוע חברי הוועד על היותו בעל חוב ליו"ר העמותה. מהלך זה טורפד על ידו וכן על ידי חברי וועד אחרים.

בתחילת 2003, בסמוך לאחר מועד הבחירות, הקים התובע שותפות עסקית עם מר ינאי יצחק ( וחברת " דווקא, שבבעלותו) שהינו בעל חוב גדול לישוב. המידע לעניין השותפות לא הובא לידיעת כלל חברי הוועד.

עוד לעניין זה טוען הנתבע, כי ביום 31.05.05 שלחה עו"ד דינה יהב ( ב"כ של מר ינאי) מכתב נושא הכותרת " העדר חבות ארנונה – חב' דווקא, מר ינאי יצחק" בו טענה כי חובותיו של מרשה נמחקו על פי סיכום עם מר חיימון ( התובע):
"5. דרישות קודמות משנת 2004 בוטלו ולא נשלחה כל דרישה עד
חודש מאי 2005.
אודך על בדיקה של סיבת חידוש משלוח דרישה זו, בניגוד לפניות מנומקות בכתב וסכום עם נציג המועצה, מר חיימון". (העתק המכתב צורף כנספח י"ח לכתב ההגנה)

באמור, טוען הנתבע, יש ללמד שמלבד העובדה שהתובע לא פסל עצמו מלדון בחובות שותפו, שהוא אף זה אשר פעל לביטול חובותיו.

לאור הנתונים שהצטברו, אותם לטענתו ראה כמדאיגים, החליט הנתבע כי הדרך הנכונה והאתית בה עליו לפעול היא:
ראשית, פניה לתובע עצמו על מנת שזה מיוזמתו יציג התפטרותו.
שנית, במידה והתובע יסרב - פנייה ליתר חברי הוועד והצגת המידע בניסיון לשכנעם להביא לפיטורי התובע.
שלישית, במידה והדרך הראשונה והשנייה יכשלו, ראה הנתבע לנכון כי יש להביא את כלל הנתונים לידיעת הציבור, וכך לטענתו פעל.

ביום 15.08.05, לאחר דין ודברים קשים בין התובע לנתבע, מסר הנתבע לתובע מכתב הנושא את תאריך כתיבתו (8.08.05) ובו דרש מהתובע להתפטר מתפקידו ( המכתב צורף כנספח י"ג לכתב ההגנה). לאחר כשבוע ומשלא נתקבלה כל תגובה פנה הנתבע לחברי הוועד וביקש לידע אותם לגבי הנתונים שהגיעו לידיו, תוך שהעמיד אותם על ההכרח לקבל החלטה שתביא לידי סיום את תפקידו הציבורי של התובע. בתגובה לפנייתו השיב לו יו"ר הוועד גדעון עידן, כי האמור במכתב הינו עניין אישי בין הנתבע לתובע. בהמשך פרסם יו"ר הוועד מכתב תגובה לכלל התושבים וחברי הוועד החליטו הוועד לאמץ את האמור בו.

לטענת הנתבע, ביום 8.09.05, כשלושה שבועות לאחר שמסר לתובע את דרישתו, שלח האחרון פקח בניה על מנת לבצע מדידות בביתו. עוד טוען הנתבע כי עיתוי שליחת הפקח, בכפוף להוראות התובע, מעידה כי הפעולה נבעה משיקולים לא ענייניים ובראשם נקמה אישית. לטענת הנתבע התובע ביקר מספר פעמים רב בביתו והיה מודע היטב לחריגות.

זאת ועוד, ביום 13.11.05 הגיש התובע כנגד הנתבע תלונה במשטרה בגין " איומים, ניסיון סחיטה והעלבה". התלונה נסגרה הואיל ולא נמצאה אשמה פלילית במעשי הנתבע. (העתק מסמך ההודעה בגין סיום החקירה צורף כנספח ט"ו לכתב ההגנה).

לגישת הנתבע, התובע פעל בפני חברי הוועד והתושבים להציג את הביקורת שמתח עליו הנתבע, כעלילה שיסודותיה בשליחת הפקח לביתו, אגב רצונו לאכוף את חוקי הבניה. בתיאוריו הוצג הנתבע כ"סחטן" וכן " כעבריין אלים". בגין מעשיו אלו של התובע, ביום 8.01.07 הגיש הנתבע תביעת לשון הרע ( ת"א 1151/07) ואולם חזר מתביעתו ביום 18.07.13.

התייחסות הנתבע לגבי הפרסומים עצמם בתמצית:

המכתב מיום 14.09.05 – המכתב הופנה ליו"ר הוועד כדרישה הכרחית ומתוקף תפקידו.

המכתב מיום 15.09.05 – בניגוד לדברי התובע, למסמך צורפו אסמכתאות לעיקר הטענות האמורות בו. (הפרסום המלא צורף כנספח כ"ז לכתב ההגנה)

המכתב מיום 25.09.05 – המכתב נשלח ליו"ר הוועד כתגובה על ניסיונו לחפות על התובע בדבר מעורבותו באי גביית החוב משותפו העסקי ע"י שטען כי הוציא עצמו ממעורבות בעניין הגבייה.

המכתב מיום 16.01.06 – הנתבע מכחיש את הטענה לפיה הוא זה אשר התלונן בפני משרד הפנים. כמו כן טוען הנתבע כי הדו"ח והתגובה לו ( אשר נכתבו ע"י התובע ויו"ר הוועד) לא הובאו לידיעת כלל חברי הוועד. לגישת הנתבע מתפקידיו של וועד הישוב לפקח, להנחות ולקבל החלטות והסתרת הדו"ח היווה נורמה פסולה שחובה היתה לבקרה.
כינויו של התובע " מושחת" תואמת, לגישת הנתבע, את ההגדרה הלשונית התקנית לאור מעשיו.

המכתב מיום 21.09.06 – המכתב הוצא כתגובה למכתבו של יו"ר הוועד, בו גיבה את מעשיו של התובע – הריסת בית עץ שבנה תושב היישוב לבנו, בשטח ציבורי הגובל בביתו. גם לעניין זה טוען הנתבע כי ביצוע ההריסה נבע ממניעים אישיים וכנקמה על כך שהאב העז להעלות ביקורת כנגד התובע. עוד מוסיף הנתבע וטוען כי כנגד האב, אשר שימש כפקח בישוב, טפל התובע אשמות שווא בגין גניבת דלק. הנתבע ביקש בפרסום זה להעמיד בפני התושבים את הדברים על כנם ואמיתותם.

המכתב מיום 11.10.06 – כנגד התובע התנהלה חקירת משטרה בחשד לקבלת טובות הנאה וחשדות נוספים, כתוצאה מתלונה שהגיש חבר וועד הנוגעת לפרויקטים שהוזכרו כאן. בסמוך למועד כתיבת המכתב, פנה אל הנתבע אחד מהאנשים אשר אמור היה להעיד בפני המשטרה, וטען כי טרם זומן למתן עדות. לאור האמור, פנה הנתבע טלפונית למשטרת אריאל ושוחח עם אחד החוקרים אשר מסר לו כי החקירה הושלמה וכן כי המסקנות הועברו לפרקליטות. לעניין אי זימונו של העד, טוען הנתבע כי אותו חוקר מסר כי הסיבה בגינה לא הוזמן התושב למתן עדות הינה שהראיות והעדויות בתיק אשר בידי המשטרה מספקים אותם ואין צורך בעדותו. לנוכח האמור, הסיק הנתבע כי המלצת המשטרה הינה להגיש כתב אישום בתיק ולכן הוציא את המכתב המבקש את התובע להשהות עצמו. עוד מבקש הנתבע לציין כי בפתח מכתבו טרח וציין " כי עד אשר לא יורשע המואשם בבית המשפט הוא משפטית בחזקת זכאי" תוך הדגשה.

המכתב מיום 19.10.06 – ביום 16.10.06 התקבלה תגובתו של התובע, למכתבו של הנתבע מיום 11.10.06. במכתבו בישר התובע לכלל התושבים כי משטרת ישראל המליצה לפרקליטות על " עיון וסגירה" של תיק החקירה נגדו. משיחות שערך הנתבע עם גורמים בשטרה התברר לו כי המשטרה מעבירה את חומר החקירה לפרקליטות מבלי לצרף לו כל המלצה. משיחות אלו הבין הנתבע כי נפל לכדי טעות ע"י שהעביר לכלל הציבור מידע שאיננו מדויק. עם זאת, לטענת הנתבע, במכתבו של התובע בה ציין כי החומר הועבר בצירוף המלצה ל"עיון וסגירה" ישנה הטעייה מכוונת ושקרית של התובע. במכתב הנ"ל טוען הנתבע ביקש להבהיר את הנושא בפני כלל התושבים.

המכתב מיום ה 1.01.07 – מדובר במכתב אשר נכתב כתגובה למכתבם של התובע ויו"ר הוועד אשר בו חזרו וטפלו על בן הישוב אשמת שווא של גניבת דלק.

המכתב מיום 27.05.07 – הפסקה המצוטטת במכתב זה, הנה פסקה ממכתבו הקודם של הנתבע מיום 1.01.07. עוד לעניין זה טוען הנתבע כי האמור בו בה בעקבות בניית חנייה על שטח ציבורי הגובל בביתו של חבר וועד, אותו מכנה הנתבע "" לשון המאזניים" המשמרת את התובע בתפקידו". לטענת הנתבע מלבד סלילת החנייה על חשבון כספי הציבור לרווחתו האישית של חבר וועד, הגדיל התובע וביצע עבורו עבודות נוספות בשטחו הפרטי, מבלי שדרש על כך תשלום. הנתבע טוען כי בדיעבד ולאחר פרסום מכתבו מיום 1.01.07 שילם חבר הוועד סכום של כ1,200 ₪ בגין אותן עבודות שבוצעו בשטחו ( העתק הקבלה בגין תשלום זה, מיום 15.01.07, צורפה כנספח כ"ב לכתב התביעה).

לעניין זה, יש לציין כי בגין הפרסום הוגשה כנגד הנתבע תביעה ע"י מר יעקובוביץ וביום 11.08.08 ניתן פסק דין ע"י כב' הש' הלית סילש במסגרת ת"א 2878/07 במאוחד עם 5496/07.

המכתב מיום 17.07.17 – טרם כתיבת המכתב ערך הנתבע בדיקה עם העובדת האחראית על הגביה ביישוב , הגב' אביטל, ומהלכה התבררו לו מספר נתונים ובהם העובדה כי התובע ואנשים אחרים, אותם רואה הנתבע כמקורבים לתובע, זכאים להנחה בשיעורים גבוהים. הנתבע טוען כי שאל את גב' אביטל ממתי החלה הזכאות ועל פי התשובה שקיבל עלה כי ההנחה הינה מחודש ינואר 2003 ( כחודשיים לאחר מועד הבחירות) כמו כן, ציינה הגב' אביטל לעניין מהות ההנחות שאת רשימת המונחים היא מקבלת מהמועצה האזורית שומרון ואין ביכולתה לאמת או לשלול את ההצדקה לנתינתם, עוד ציינה שכלל הנחה של 66% ניתנת לנכי צה"ל.

לעניין ס' 7 באותו פרסום, טוען הנתבע, כי מקריאת הסעיף ניתן להבין כי המדובר במידע ראשוני בלבד אשר אין לו עדיין כל ביסוס והאמור בסעיף מהווה קריאה לאיסוף מידע.

המכתב מיום 26.07.07 – המדובר במכתב אשר נכתב כתגובה למכתבם של התובע ויו"ר הועד מיום 22.07.07 ( העתק המכתב צורף כנספח כ"ד לכתב ההגנה), אשר לטענת הנתבע היה רווי אי דיוקים. בפרסום זה ביקש הנתבע להעמיד דברים על דיוקם, כאשר בניגוד לטענת התובע, למכתב צורפו מסמכים המגבים את האמור בו אליהם נתנו הפניות בגוף המכתב.

לעניין המכתבים מיום 20.10.09 ומיום 28.10.09 נושא התביעה בת"א 4494-09, טוען הנתבע כי נכתבו בהמשך למכתביו של התובע בעניין זה. בפרסומים אלו מציין הנתבע כי פעל והפריד בין הפן האישי והמשפטי. לגישתו חובה על כולנו לקבל את פסקי הדין הניתנים בבית המשפט, גם אם ניתנו כתוצאה מהסדרי פשרה ואולם בפן הציבורי, קיימת לדידו החובה להפיק את הלקחים המתבקשים ולא ניתן לבטל את דברי בית המשפט השלום " כבוטלו כלא היו". עוד טוען הנתבע כי הדברים אשר אותם הביא התובע במכתבו אינם משתקפים מהאמור בפרוטוקול.

עוד לעניין זה, הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על הסף וביום 22.04.12 נתן בית המשפט החלטה הדוחה את הבקשה, תוך שקבע כי ההוצאות לזכות התובע יילקחו בחשבון בסיומו של ההליך.

ביחס לאמרות מתוך הפרסומים, אשר פורטו בכתב התביעה ומייחסות לנתבע פרסום לשון הרע, טוען הנתבע עומדות לו ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע.

להשלמת התמונה, יצוין כי כנגד הנתבע הוגש כתב אישום בסוגיית חריגות הבנייה בתיק עמ"ק 464/08 מפקד כוחות צה"ל באיו"ש נ' אליאב (פסק הדין צורף כנספח א' לתצהיר התובע מיום 2.05.13). התיק נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, בפני כב' השופט י. נקדימון. ביום 21.06.10 ניתנה הכרעת דין לפיה זוכה הנאשם מהעבירה של אי קיום התראה, מחמת הספק. בוטל האישום שעניינו בניית תוספת בנייה – מחמת התיישנות. כמו כן, הורשע הנתבע בעבירת הבנייה בעליית הגג בלא היתר ( ר': ע' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 21.06.10).

כמו כן, כנגד התובע ( מר בלומנפלד) הוגשה תביעה אזרחית, ע"י שכניו ( משפחת כחלון ) בת"א (פ" ת) 5186-12-08 בעילה של סילוק יד ממקרקעין. על פי האמור בכתב התביעה, מלינים התובעים על כי התובע פלש לשטח המצוי בבעלותם. בתיק זה טרם ניתן פסק דין.

רשימת העדים -
מטעם התובע זומנו ואף העידו מר ראובן טלמן וכן מר עופר טרנר. כמו כן העיד התובע בעצמו על תצהיריו מיום 13.03.08 ומיום2.05.13.

מטעם הנתבע העידו הנתבע בעצמו, מר בנימין קייזר, אשר היה מזכיר הישוב בתקופה בה כיהן התובע כיו"ר הוועד, הגב' דליה צבר ומר גדעון שרר, שלושתם תושבי הישוב.
דיון והכרעה

הסוגיה העומדת להכרעה, כאמור, הינה האם דברי הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי בפרסומים אותם הפיץ, מהווים פרסום לשון הרע על התובע.

התובע מפנה בכתב תביעתו למספר ביטויים ואמירות בפרסומים, אשר לטענתו עולים לכדי לשון הרע, כפי שהובאו ברישא לפסק הדין. לגישת התובע, בפרסומיו ביקש הנתבע, מתוך יצר נקמנות על בסיס אישי, לציירו בפני כלל התושבים כאדם מושחת, פושע ושקרן, נעדר יכולת ניהול המקבל טובות הנאה מתושבים וכן כמי שעורך אפליה לא ראויה בגביית הארנונה, מתעמר במתנגדיו הפוליטיים, תוך שימוש שלא כדין ברשויות הגביה המוניציפאליות וזאת מתוך כוונה ברורה לפגוע בשמו הטוב של התובע ולהכפישו בעיני תושבי הישוב.

מבחינה דיונית, הנתבע הכביד על בירור ההליך באופן העלאת טענותיו. קו ההגנה אותו הציג הנתבע, אחיד לכל הפרסומים. במסגרת טיעוניו התמקד הנתבע בעיקר בנסיבות וברקע לפרסום ולא בפרסומים עצמם, וזאת כדי להוכיח שפעל ממניעים טהורים ולצורך הגנה על ערכים חשובים. הנתבע מתבקש להצטייר כאדם אשר החוק, הסדר והשקיפות המנהלית הנם נר לרגליו ואשר עשה כל שביכולתו לפעול כנגד העוברים עליו.

טרם אפנה לדון בפרסומים עצמם, מצאתי כי ראוי להקדים ולדון במניע אשר הביא את הנתבע לדבריו לקום ולפרסם מכתביו.

לגישת התובע, על כך עמד הן בכתבי התביעה והן בסיכומיו, הסיבה אשר הביאה את הנתבע לפרסום אותם מכתבים הנה העובדה שהתובע החליט לפעול נגד חריגות הבנייה של הנתבע וכן אי תשלום ארנונה בגין חריגות אלו. לדעתו, סבר הנתבע שהוא זכאי לחסינות עקב היותו חבר וועד. באמצעות המכתבים, ביקש הנתבע להניע את התובע מלפעול ולממש את האכיפה.

בפועל, אין חולק כי התיעוד הראשון, לעניין חריגות הבניה, הנו מכתבו של מר יחיא ( פקח המועצה) מיום 8.09.05 ( סומן כנ/8). התובע נחקר על האמור וכך ענה:

"מאחר ומדובר בחבר וועד שהוא המעסיק שלי החלטתי להזהר בכבודו בשלב ראשון ולבקש ממנו בעל פה שיסדיר את חריגות הבניה שהוא מבצע בהיותו חבר וועד וישלם ארנונה בגין חריגות אלה. זה היה במספר פעמים וכל פעם דחית אותי בתנועת יד של "יהיה בסדר, אני מטפל" ורק אחרי שנוכחתי לדעת שיתכן ואתה מנצל את מרותך וסמכותך כמי שהוא המעסיק שלי, שאולי ארתע ולא אפעל כנגדך, רק אז עברתי לשלב המעשי."
ש. האם יש לך מסמך כלשהו או עד כלשהו שיבוא ויטען שפנית אלי בנושא חריגות הבניה.
ת. השיחות נעשו ביני ובינך בעל פה." (ע' 22 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 19-25).

הנתבע מצדו מכחיש כי התובע פנה אליו בעניין החריגות, לא במועד אותו ציין התובע (8.08.05) ולא בכלל (ע' 47 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 30-31)

לגרסת הנתבע בבוקר 15.08.05 , עת הלך הליכת בוקר, עצר התובע את רכבו באופן שחסם את נתיב הליכתו יצא מהרכב והטיח בו כי הוא מפיץ עליו שמועות (ע'50 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 19-22) .

עוד הוסיף הנתבע, כי המכתב, בו דרש את התפטרותו של התובע, אומנם נושא תאריך 8.08.05 ואולם הוא נמסר רק ביום 15.08.05, במהלך יום התקרית.
בתשובה לשאלת ב"כ התובע, מדוע יכתוב אדם מכתב ב- 8.8 וימסור אותו רק שבוע אחרי, ענה:
"סה"כ המכתב הזה והחומר שהצטבר היה לא פשוט מבחינתי כאחד שהלך איתו כברת דרך, היה ברור לי שהמכתב הזה הוא מאוד משמעותי. אני אגיד לך שרציתי לבדוק עוד נושא רק שצורת הביטוי שלו, ההתנפלות הזאת, הבוטות הזאת, הוא פשוט איבד שליטה, אמרתי שהבנתי במה מדובר". (ע' 51 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 1-4)
"...מהרגע שהתבררו לי דברים ודרך התנהלות זה היה חסר אחריות מצידי לא להגיב..." (שם, ע' 49 ש' 27-28)

כמו כן, הנתבע חזר והדגיש כי פרסם את מכתביו לאחר שהובא בפניו מידע לגבי התנהלות שאיננה תקינה. לאור העובדה שלא הייתה ועדת ביקורת, ביקש הנתבע באמצעות מכתביו " לפקוח עין" על מלאכת העשייה ותקינותה (ראו: ע' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 6-7 ו26-27)

"שום נקמה ושום כלום. מדובר בהתנהלות שאני נחשף לה, און ליין. ב15.8 אני מגיש לו מכתב להתפטר בדברים שהוא מודע להם ושלושה שבועות לאחר מכן הוא שולח אלי פקח. זה לא משהו מקרי, זה לא על חריגות שהוא לא ידע מהן, הוא ביקר אצלי בבית, הוא ידע בדיוק על הדברים האלה. אילו באמת הוא היה פונה אלי בנושא חריגות בניה לפני כן והדברים היו מתגלים לי על ההתנהלות החריגה שלו, הייתי מתפטר מהתפקיד, לא הייתי מעז להעלות דברים כאלה כי אז באמת היה נדבק בי ביקורת על טענות לא ענייניות. הוא הלך בצורה בלתי תקינה, פוגענית וניסה לאכוף. " (ע' 49 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 3-9).

לאחר שבחנתי את מכלול העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את הנטל להוכחת טענתו בעניין המניע. התובע לא צרף כל ראיה אשר היה בה לתמוך בגרסתו כי נושא חריגות הבנייה וכך גם תשלום הארנונה בגינן, עלה בין הצדדים, לא במועד התקרית ואף לא קודם לכן. תשובותיו של הנתבע בעניין זה היו קוהרנטיות, ענייניות ומספקות. לאור האמור אני מקבל את גרסת הנתבע וקובע כי המניע אשר עמד מאחורי הפצת המכתבים היה רצונו של הנתבע, כחבר וועד, למתוח ביקורת ציבורית ,על האופן בו ראה את התנהלותו של התובע כמנכ"ל הישוב.

האם הפרסומים מהווים לשון הרע והאם עומדות לנתבע הגנות

המסגרת המשפטית

בענייננו, אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי ההתבטאויות נשוא תובענה זו מהוות " פרסום", כמשמעותו של ביטוי זה בחוק איסור לשון הרע וזאת משום שהתבטאויות אלה הופנו לאדם, זולת התובע, ואף הגיעו לאדם אחר זולתו ( כהוראת סעיף 2( ב)(1) לחוק). עיקר המחלוקת בין הצדדים בשאלה, האם התבטאויות אלה מהוות לשון הרע.

הוראות סעיף 1 לחוק מגדירה לשון הרע כדבר שפרסומו עלול:
" (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח
ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית;"

יסודותיה של עוולת לשון הרע אינם כוללים גרימת נזק בפועל כתוצאה מהפרסום, אלא די בכך שהפרסום " עלול" היה לגרום לאחת התוצאות המפורטות בסעיף 1 לחוק, משמע נזק פוטנציאלי לתובע ( א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור, 1997, 121) (להלן: "שנהר"). על כן, על מנת לקבוע אחריות על פי החוק, לכאורה, די לברר באופן כללי האם הביטוי הוא משפיל, פוגע או מבזה על פי מבחן אובייקטיבי של האדם הסביר ( ר' ע"א 334/89 מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 561)(להלן: "עניין מיכאלי"); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון ואח', פ"ד נו(2) 607, 618) (להלן: "עניין אפל"); שנהר 110).

בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3) 558, 567) (להלן: "עניין הרציקוביץ"') נקבע, כי ניתוח ביטוי לצורך קביעת אחריות על פי חוק איסור לשון הרע יבוצע בארבעה שלבים:

ראשית, יש למצוא את המשמעות האובייקטיבית העולה מהביטוי בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת ממנו; שנית, יש לקבוע האם על פי תכלית החוק ואיזונים חוקתיים שונים יש להטיל אחריות בגין הביטוי; לאחר מכן, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק. השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. לנוכח דברים אלו יבחנו הפרסומים נשוא התובענה.

שלב ראשון - משמעותן הסבירה של ההתבטאויות

נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת ממשית לכך שדברי הנתבע, כפי שבאו לידי ביטוי בכלל הפרסומים, נשוא תביעה זו, מהווים לשון הרע כהגדרתה בחוק, וזאת כפרסום פוגע, משפיל, מבזה ואמירותיו אכן עלולות לפגוע במשרתו של התובע, על פי המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר.
משכך, התבטאויות אלה נופלות לגדרה של החלופה השלישית בסעיף 1 לחוק, הדנה בפגיעה במשרתו ובמקצועו של אדם, וזאת בנוסף לחלופה הראשונה המהווה סעיף סל - פגיעה בשמו הטוב של אדם בעיני הבריות.

שלב שני – האם ראוי להטיל על הנתבע אחריות בגין ההתבטאויות

משנקבע, כי התבטאויות אלה עלולות לפגוע בשמו הטוב של התובע, יש להעמיד את אינטרס ההגנה על שמו הטוב של התובע אל מול אינטרס ההגנה על חופש הביטוי של הנתבע, ולקבוע איזה מהשניים גובר בענייננו. איזון זה אינו פשוט והעסיק רבות את הפסיקה, אשר הכירה בכך שהן חופש הביטוי והן זכות האדם לשמו הטוב הם חלק מכבוד האדם: "הנה אפוא זירת ההתנגשות: בפינה האחת חופש הביטוי, בפינה האחרת הזכות לשם טוב, ואלה השתיים הן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם" (עניין הרציקוביץ', 572).

אחד הנתונים החשובים עליהם יש לתת את הדעת לצורך עריכת איזון כאמור, הוא זהותו של הנפגע מן ההתבטאויות. על פי הפסיקה, איש ציבור, להבדיל מאדם פרטי, נוטל על עצמו מעצם תפקידו ומעמדו סיכונים הקשורים בפגיעה בשמו הטוב. כמו כן, איש ציבור הוא בעל כלים ויכולות להגן על שמו הטוב באופן פומבי, ולכן זכותו לשם טוב תיסוג על פי רוב בפני חופש הביטוי ( ר' ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3), 863-864 ( להלן: "עניין אבנרי") ; עניין אפל, 621-622; עניין הרציקוביץ', 569; רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות (1992) בע"מ ואח' נ' אטינגר, פ"ד נט(3) 308, 315-314) (להלן: "עניין אטינגר")).

"מבין סוגי הביטויים השונים ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי – שהוא תנאי הכרחי לקיומו של הליך דמוקרטי – היא רחבה במיוחד." (ר' בג"ץ 6226/01 אינדור נ' ראש-עיריית ירושלים, פ"ד נז(2) 157, בעמ' 164).

מנגד, לאדם יש אינטרס לכבוד אישי, לגאווה אישית, להכרה והערכה מאת אנשים הסובבים אותו, וכבודו האישי חשוב לו לעיתים כחיים עצמם. הדברים נכונים גם באשר לאיש ציבור, מאחר ו"גם איש ציבור החושף עצמו למערבולת החיים הציבוריים ומסכים בכך לקבל על עצמו מידה מסוימת של נטל חשיפה וביקורת ציבורית, אינו הופך בכך את שמו הטוב ואת כבודו האנושי להפקר" (ר': ע"א ( ב"ש) 915-10-11 אלדד בעל נס נ' צבי קורבשי [פורסם בנבו] (24.5.12)); ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי [ פורסם בנבו] (4.08.08)). ( להלן: "עניין דר' נודלמן").

שיקול נוסף בעריכת איזון האינטרסים כאמור, הוא מהותה והקשרה של ההתבטאות הפוגעת בשם הטוב. כאשר מדובר בהתבטאות שעניינה הבעת דעה אישית, להבדיל מקביעת אמת עובדתית, הנטייה בפסיקה היא שלא להגביל את חופש הביטוי על מנת שלא למנוע קיומו של " שוק רעיונות" חופשי ולא לפגוע בשיח הדמוקרטי הלגיטימי ( עניין הרציקוביץ' 567-568; ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן ואח', פ"ד נו(3) 245) (להלן: "עניין שרון"). הקביעה, האם פרסום מסוים מהווה תיאור עובדתי או הבעת דעה תיעשה על פי מבחן הרושם הכללי שיוצר מרקם הפרסום בעיני הקורא הסביר או האדם הרגיל, כשהוא מושפע מניסוחה של ההתבטאות, ממקומה בפרסום ומהמבנה הכולל שלה ( ר' ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 858-859). ביחס למאפייניה של הבעת דעה נקבע בפסיקה, כלהלן:

"ככלל, יכול פרסום להיחשב כהבעת דעה, אם דברי המפרסם נוסחו בו כהבעת דעה, אם צוינו על-ידיו עובדות האמת שעליהן סמך את דעתו, אם הקפיד להבחין בין העובדות לבין דעתו ואם קיימת זיקה סבירה בין עובדות האמת לבין הדעה שגיבש על יסודן ..." (עניין שרון, 263).

שלב שלישי – האם ההתבטאויות חוסות בצל ההגנות הקבועות בחוק

הגנת " אמת דיברתי"

הוראת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה למפרסם לשון הרע מקום בו הפרסום היה דבר אמת:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש."

הגנה זו אם כן, מתבססת על אמיתותו של הפרסום המהווה לשון הרע ועל קיומו של עניין ציבורי באותו הפרסום ( שנהר, 215).
"שני יסודות מצטברים נדרשים אם כן להוכחתה של ההגנה: אמיתות תוכן הפרסום וקיומו של עניין ציבורי בפרסום. ההכרעה בדבר קיומם של שני אלה נעשית על פי מבחן אובייקטיבי (אורי שנהר דיני לשון הרע (תשנ"ז) 216. להלן: שנהר). שני היסודות המכוננים את ההגנה יוצרים ביניהם תמהיל שמבקש לאזן כאמור בין חופש הביטוי לזכות לשם טוב. איזון זה עיקרו בנכונות לפרוש את ההגנה הרחבה הנתונה לחופש הביטוי על פרסומים שתכנם אמת ושקיים אינטרס ציבורי בפרסומם. זאת, מתוך הנחה כי קיימת תועלת חברתית בקיומו של דיון ציבורי בנושא בו עוסק הפרסום, על בסיס עובדות נכונות (עניין קראוס, עמ' 39). "הדרישה לאמיתות הפרסום ולקיומו של עניין ציבורי בו מבטיחה כי בפרסום טמון המשקל הסגולי הנחוץ כדי להצדיק את הפגיעה בשם הטוב" (דברי השופט אור, שם, בעמ' 33). האמת לבדה לא די בה אם כן כדי להצדיק הפגיעה בשם הטוב וזו תזכה להגנה רק אם תצמח לציבור תועלת ממנה. לעניין זה לא נדרש כי התועלת שיפיק הציבור מהפרסום תהא תועלת ניכרת או משמעותית ביותר, אך ברי גם כי לא די באפשרות קלושה לכך שמי מהציבור יפיק תועלת מן המידע. מרכז הכובד של חשיבות הדיון הציבורי, ליבון נושאים והחלפת דעות חשוב לא פחות מן הדרישה לאמיתות הדברים. מדובר בשתי חוליות שלובות בקשר בל יינתק: לא תינתן הגנת הסעיף לפרסום עובדתי שגוי, שכן גם אם נוגע הוא לסוגיה בעלת חשיבות ציבורית, אין עניין בקיום דיון על בסיס עובדות שגויות, ומנגד, לא תינתן הגנה לפרסום שהוא אמת לאמיתה אם אין עניין בקיום שיג ושיח ציבורי לגביו, שאז אין הצדקה "לספוג" את הפגיעה בשמו הטוב של אדם". (ר' ע"א 10281/03 אריה (אריק) קורן נ' עמינדב (עמי) ארגוב [פורסם בנבו] (12.12.06)), (להלן: " עניין קורן")).

הגנת תום הלב

הוראת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה למפרסם לשון הרע, מקום בו קיימים אינטרסים ציבוריים חשובים בפרסום.
על מנת ליהנות מהגנת תום הלב, הקבועה בחוק, על המפרסם להראות כי התקיים בעניינו אחד מסעפי המשנה של סעיף 15 לחוק וכן כי לא חרג מתחום הסביר באותן הנסיבות, שאז קמה לו חזקת תום- הלב לפי סעיף 16 (א) לחוק (שנהר, 250).

"אכן, המחוקק קיבץ במסגרת סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע רשימה של מצבים שונים, אשר בהם ניתנת הגנה למפרסם, אם פירסם דבר המהווה לשון הרע, אך עשה כן בתום- לב. המשותף לכל המצבים הללו הוא, שאם הפרסום נעשה בתום-לב, ניתנת למפרסם הגנת החוק. אך בצד עיקרון משותף זה קיים שוני רב בין המקרים, עד כי לימוד גזירה שווה מהאחד לשני הוא מסוכן. כן מסוכנת ההסתמכות על המשפט האנגלי בסוגיה זו (ראה ע"א 723/74, בעמ' 299). דומה כי כל שניתן לומר בדרך של הכללה הוא, כי בכל אחד ואחד מהמצבים השונים המנויים בסעיף 15 לחוק חייב תום הלב להתפרש באותו אופן, המגשים את מטרת ההגנה הספציפית. מכיוון שמטרות אלה שונות הן זו מזו, גם הביטוי 'תום-לב' עשוי להתפרש באופנים שונים" (ע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, 147 ) (להלן: "עניין ריימר")).

אשר לנטל ההוכחה, החזקות החיובית והשליליות שבסעיף 16 לחוק, מכניסות את יסוד הסבירות לפרסום. אכן יישום מבחן הסבירות אינו קל, כפי שיעידו הדעות החולקות בפרשת בן גביר (ר ' רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר [פורסם בנבו] (12.11.06 )), (להלן: " פרשת בן גביר")).

ככלל, כל עוד הפרסום לא חרג בנוסחו ובזיקתו לאירועים עליהם הוא מתבסס, מכל קשר הגיוני אפשרי עם הנתונים, יכול הפרסום להיות סביר גם אם נוסח הדברים בוטה.

על רקע הסקירה המשפטית, אדון בטענות הצדדים בכל הנוגע לקיומן של ההגנות באשר לאמור בפרסומים:
פרסום ראשון
מכתב מיום 14.09.05 אותו מסר הנתבע ליו"ר הוועד בדרישה לקיום כינוס לצורך ניהול דיון בעניין התנהלותו של התובע בתפקידו כמזכיר הישוב.

לטענת הנתבע הופנה המכתב ליו"ר הועד כדרישה הכרחית לכינוס ועד הישוב ולקבלת החלטות מסודרות לאור הממצאים שנתגלו בפניו ומתוקף תפקידו כחבר ועד הישוב. לעניין זה מצאתי לציין את האמור בסיפא למכתב: "בהעדר ועדת ביקורת, זה למעלה משנה, מימצאים אלה מדאיגים שבעתיים"

בעדותו הצביע הנתבע על הטעם אשר עמד לנגד עיניו בשליחת המכתב והוא פנייה למי שהנו יו"ר הוועד, המהווה דמות מפתח ביישוב, במטרה שיכנס ישיבת וועד ובה ידרוש את תשובותיו של התובע לאמור בו " זה לא מכתב שהופץ, זה מכתב ליו"ר הוועד כנושא תפקיד מרכזי... הוא יכל להכחיש אותה או לא, אבל זה צריך להעלות בוועד הישוב. שיבוא יענה עליהם בישיבת וועד..."(ע' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 1-4).

בחינת הגנת הנתבע מלמדת כי ביקש לטעון שדבריו חוסים תחת ההגנה הגלומה בסעיף 15(8) לחוק, באשר הפרסום היה בהגשת תלונה לממונה על הנפגע מכוח דין ונעשתה בתום לב.

להלן לשון סעיף 15 (8) לחוק כדלקמן:

" 15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה."

על מנת לחסות בצילה של ההגנה, משמע, כי על המפרסם לעמוד בחובת ההוכחה הכפולה של הצבעה על הפניית התלונה לגורם רשמי המברר אותה ועל קיומו של תום לב במשלוח הפרסום.

לעניין זה נקבע בע"א (י-ם) 11282/07 מאיר בן דב נ' אילת מזר, [פורסם בנבו] (22.10.08) , כדלקמן:

"על-פי סעיף 15(8) לחוק עומדת לנתבע הגנה טובה אם הפרסום היה "בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה...", ובלבד שעשה את הפרסום בתום לב".

במסגרת הגנה זו ביקש המחוקק לאזן בין השמירה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבקבלת מידע על עבירות ומעשים פסולים, לצורך בדיקת המידע, מבלי להעמיד את המתלוננים בסיכון של תביעה בגין לשון הרע. לשם כך נקבע כי גם אם מסתבר כי תלונת המתלונן מוטעית, ראוי כי האינטרס הפרטי ייסוג בפני האינטרס הציבורי (עניין ריימר, 147); (שנהר, 304-305).

מלשון הסעיף עולה, אם כן, כי על מנת לחסות בצילה של ההגנה, על המפרסם לעבור שתי משוכות: האחת, היות הפרסום משום תלונה למי מהגורמים המנויים בסעיף. השני יה, קיומו של תום לב בפרסום.

בעניינו, סבורני, כי התלונה חוסה תחת הגנת סעיף 15(8) לחוק, המכתב הוגש ליו"ר הוועד, אשר מצטייר, מדברי הצדדים כדמות משמעותית ביותר בהיררכיה של הישוב. יתרה מכך, התובע עצמו ראה בכל אחד מחברי הוועד כמעסיקו, מקל וחומר, יו"ר הוועד הוא העומד בראשם, (ע' 22 לפרוטוקול דיון מיום 4.11.13 , ש' 19).

התרשמתי ובאתי לכלל מסקנה , כי הנתבע האמין בצדקתו ובנכונות התלונה וסבר בתום לב כי מדובר בנושא משרה ציבורית שיש בהתנהלותו, ולאור סמכויותיו, לגרום נזק ממשי לישוב. בנסיבות העניין התנהגותו של הנתבע לא חרגה מתחום הסביר והפנייה ליו"ר הוועד, היתה הפעולה הטבעית והסבירה ביותר בה יכול היה לנקוט.

מכל האמור לעיל, עולה כי עומדת לנתבע הגנת סעיף 15(8) לחוק בדבר פנייה לרשות מוסמכת לדון בתלונה מסוג זה, כמו גם הגנות סעיף 15(2) ו15(7) לחוק.

פרסום שני
מכתב מיום 15.09.05. לגישת התובע, הדיבה בפרסום: הצגתו כמסובך בחובות אישיים של 750 אלף ₪, מתוכם 240 אלף ₪ לחברה בבעלות רמי אורפז, מנהל עמותת הבריכה; מסירת צקים אישיים ללא כיסוי; קיום מו"מ לעניין ארנונה, עם בעל חוב אחר של התובע ( ינאי) ובמצב של ניגוד אינטרסים, מבלי לגלות על כך לוועד; הצגת התובע כאוכף ארנונה באופן סלקטיבי; תיאור עבודת הבאגר שבוצעה בישוב בסכום מנופח ובניגוד אינטרסים; הצגת התובע " כחסר יושר ואמינות"; אדם אשר הביא לפיטורי עובדים משיקולים לא ענייניים; נוהג בצורה לא שוויונית בין המקורבים לו, לגביהם מפגין חנופה דביקה ואילו כלפי מבקריו נוהג בדורסנות.

הנתבע מלין כי לעניין מכתב זה, בחר התובע לצרף לכתב טענותיו את המסמך לאחר שערך בו שינויים, תוך מחיקת ההפניות המופיעות על גבי המסמך וכן מבלי שצרף את הנספחים שצורפו למכתב המקורי. להשלמת התמונה, צרף הנתבע כנספח כ"ז בכתב ההגנה, העתק מהמכתב, לרבות הנספחים שצורפו לו במקור: אישור זכויות במגרשו של התובע ( מיום 10.02.04) שם מצוין כי על מגרשו של התובע נרשם שעבוד מיום 23.03.03, ע"ס 240,000 ₪ לטובת חב' סגנון שרותי תקשוב בע"מ; אישור כי בעליה של חברת סגנון שרותי תקשוב בע"מ הנו אורפז רמי; צילום שיק ע"ס 244,500 ₪ ז"פ 1.05.05 משוך מחשבונו האישי של התובע אשר הוחזר על ידי הבנק; וכן העתק החלטת ראש ההוצאה לפועל ( בתוארה אז) שרון גלר אהרוני מיום 15.05.05 אשר מלמד על חברה בבעלות משותפת של התובע ומר יצחק ינאי.

אקדים ואציין כי עריכת המסמך ובתוך כך הבאתו באופן חלקי, מבלי לציין כי לפרסום המקורי צורפו נספחים, הנו מעשה שאינו ראוי, שכן בעצם צירוף הנספחים יש משקל להכרעה בעניין הפרסום.

חובותיו האישיים של התובע ובתוך כך מסירת שקים אישיים ללא כיסוי:
חובותיו האישיים של איש ציבור, בעל סמכויות ביצועיות, הנו פריט מידע בעל חשיבות ציבורית גבוהה. במקרה שלפנינו, היות והוועד ניהל מו"מ עם מר אורפז לעניין העברת החוגים לעמותה שבראשה עמד, הדברות שעשויה להביא עמה השלכות כלכליות על שאר התושבים, מידע זה בעל חשיבות גבוהה אף יותר.
התובע הודה בקיומו של החוב ואולם טען כי החוב נוצר טרם מונה אורפז ליו"ר העמותה. דבר זה אינו מעלה ואינו מוריד מעצם העובדה שמידע לגבי קיומו של החוב צריך היה לבוא לידיעת כלל חברי הוועד, עת ערכו את המו"מ ולעניין זה אין די בכך שהתובע פוסל עצמו מקבלת החלטות בעניין זה.

לעניין הפרסום לפיו לתובע הייתה כוונה להעביר לעמותה את הבלעדיות לניהול החוגים, לא מצאתי תמיכה בראיות הנתבע, כל שהוכח הנו ניהול מו"מ עם העמותה מבלי שכל חברי הוועד ( לכל הפחות התובע שהנו בין חברי הוועד) היו מודעים לקיומו של החוב.

"...הנושא של העברת החוגים מופיע בפרוטוקולים. יש דברים שעלו בצורה כל כך ברורה, שקופה בישוב שנדמה לי להביא כרגע מסמכים ונדמה לי שהתובע לא יכחיש את העובדה שהיה ניסיון להעביר את החוגים לעמותת הבריכה" (ע' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 7-9)

אין המדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" ולכן לעניין זה לא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק ,לרבות הגנת בס' 14.

פגיעה בפרטיות התובע בגין הפרסום –
אומנם, עיקר טענותיו של התובע נתייחד לשאלת עוולת לשון הרע, כך גם הכתיר את מהות תביעתו. לעניין פרסום חובותיו העסקיים, טוען התובע כי פרסומם ברבים מהווה פגיעה בפרטיות על פי סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א –1981.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמך שפורסם ונתתי דעתי לעדויות הצדדים ומי מטעמם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הטענה להידחות ולו מהטעם שלא פורטה כדבעי. כמו כן, אני סבור כי יש לראות מקרה זה כחוסה תחת הוראת סעיף 6 לחוק הגנת הפרטיות הקובע: " לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש ".

בניגוד לחוק איסור לשון הרע, במקרה של עוולה בהתאם לחוק הגנת הפרטיות, על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק עקב אותה פגיעה וזאת בכדי שיהיה זכאי לפיצוי. במקרה דנן לא הוכח כל נזק.

שותפות עסקית עם בעל חוב ליישוב:

אין חולק כי התובע הקים חברה פרטית במשותף עם מר ינאי יצחק ( ר': נספח ח' לכתב ההגנה). כמו כן, לא נסתרה העובדה כי בבעלותו של מר ינאי חברה ( חב' דווקא) החבה בחובות ארנונה ליישוב:

"שותפות עסקית הוקמה ומעולם לא יצאה לפועל. יו"ר הוועד, גדעון עידן התייחס לפשקיבילים שהפצת גם בגין נושא זה ואשר ניסה לקשור אותי כאילו ואני הייתי מעורב בהסדר כזה או אחר, מה שהוכח כעורבא פרח וביום שבו יצרתי את השותפות הגשתי מכתב מסודר שמאחר ואני נגוע בניגוד עניינים, אני לא מטפל בכל מה שקשור לענייניו של מר ינאי" (עדות התובע, ע' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 18-21). יש לציין כי המכתב, המוזכר בעדות, לא הוצג בפני בית משפט .

"ש. האם הודעת למי מוועד הישוב על השותפות הזו.
ת. בוודאי, כמו שאמרתי, הודעתי לניגוד עניינים ויו"ר הוועד יודע את זה והוא ענה לך בתשובה למכתב שהפצת בכל היישוב בנושא" (שם, ע' 21, ש' 6-7)

עדותו של התובע אין בה לשפוך אור לעניין השאלה – למי מבין חברי הוועד (מלבד היו"ר) נמסרה ההודעה בדבר השותפות. ניכר כי שותפות בעל חוב עם אדם הנושא בתפקיד ציבורי רב סמכויות, הנו מידע בעל עניין ציבורי מובהק.

לעניין ניהול המשא ומתן עם בעל החוב (מר ינאי, בעליה של חברת דווקא) – בגוף הפרסום מציין הנתבע כי התובע ניהל מו"מ בעייתי עם בעל החוב לעניין הסדרת חובותיו וזאת מבלי ליידע על כך את שאר חברי הוועד.

הנתבע צרף לכתב ההגנה, (ר': נספח יח') מסמך נושא כותרת " העדר חבות ארנונה – חב' דווקא, מר ינאי" מיום 31.05.05. המכתב נכתב ע"י עו"ד יהב , ב"כ של חברת דווקא, ובו מלינה עוה"ד על חידוש משלוח דרישת תשלום הארנונה, תוך שהיא מציינת בס' 6 : "אודך על בדיקה של סיבת חידוש משלוח דרישה זו, בניגוד לפניות מנומקות בכתב וסכום עם נציג המועצה, מר חיימון ".

בעדותו מיום 4.11.13, אישר התובע כי הוא מכיר את המכתב, אך לדבריו "האמירה שנכתבה פה היא לא נכונה לחלוטין והגב' דינה יהב מצאה לנכון לחזור בה מהאמירה הזאת." (ע' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 3-4).

עו"ד יהב לא זומנה למתן עדות על ידי מי מהצדדים, כמו גם, לא מצאתי בראיות התובע, מסמך שיש בו להזים את טענת הנתבע או לתמוך בטענתו שלו, על כך שעו"ד יהב חזרה בה מהאמור בו.

על האמור בפרסומיו לעניין אי גביית חובה של חברת דווקא נחקר הנתבע ע"י ב"כ התובע:
ש. אתה רוצה לקשור העדר גביה עם התובע, אתה צריך להראות שהוא נתן הוראה לא לגבות.
ת. לא, אני חושב שהתנהלות תקינה זה ברגע שנוצרו סתירות או ניגודי אינטרסים כגון הקמת שותפות עסקית פרטית עם בעל חוב ליישוב וזה הסתבר שהוקם לאחר שהתובע התמנה ליו"ר ב-2003, היה נכון לבוא לוועד היישוב או למישהו ולומר את זה שבנושא גביית החובות של השותף יטפל מישהו אחר. כשמתברר, רק בדיעבד, כשנתיים וחצי אחרי הקמת השותפות, יחד עם עוד שורת נושאים שהיו בלתי תקינים מבחינה ניהולית, וגם הסתבר שיש מסמך של עו"ד של השותף העסקי שלו שטוענת מדוע באים אליו בטענות כי יש סיכום שונה עם התובע.
ש. תאשר לי שאין לך בשום מקום בתיק, בתצהירים, בכתב ההגנה מסמך שהתובע מורה למישהו לא לגבות מינאי.
ת. אני לא יכול לענות על שאלה כזו.
ש. תאשר לי שאין אף אדם במח' הגביה או ממח' אחרת ביישוב שהתובע אמר לו לא לגבות מינאי.
ת. אין לי מסמך כזה.
ש. תאשר לי שאין לך ראיה בכתב שבאמת לא בוצעה גביה.
ת. יש לי ראיה שהחוב לשנת גם 2007 היה עדיין בתוקף. זה מסמך מתוך ביקורת שהתבצעה במח' הגביה על ידי בנושא תשלומי ארנונה, בין השאר ביקשתי את בעלי החוב הגדולים שנשארו ויש מסמך שנכתב על ידי ליד פקידת הגביה אביטל. מדובר במסמך בכתב יד. נספח כח לכתב ההגנה בת"א 3762/07 ביחד עם המסמך המסומן 1 מיום 13.5.07." (ע' 45 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 8-27)

לאור האמור, כל שהוכח בפני בית המשפט היא העובדה שלתובע הייתה חברה בבעלות משותפת עם בעל חוב לישוב, וכן כי נכון למועד ביקורו של הנתבע במחלקת הגבייה (17.06.07) חובותיו של יצחק ינאי עמדו ע"ס 26,640 ₪. אולם, לא הוכחה טענתו של הנתבע לפיה התערבותו של התובע היא שעמדה מאחורי אי הגבייה. כמו כן, עיון בנספח כ"ח מלמד כי ישנם עוד חייבים רבים, אשר נכון לאותו מועד חובם לא נגבה, הגם שהסכומים בהם הם חייבים עולים על חובו של מר ינאי.

ממכלול הנתונים באתי לכלל מסקנה לפיה לנתבע לא עומדת הגנת ס'14 לחוק, לעניין מעורבותו של התובע בעניין אי הגבייה. כמו כן, אין באמור הבעת דעה ולכן איננה חוסה בהגנת ס' 15 (7).

בחינת הגנת סעיף 15(2) , לה טוען הנתבע, מעלה כי הנתבע לא עמד בה, שכן בנסיבות דנן, לגבי נטל ההוכחה, נופל הנתבע בגדרי החזקה הקבועה בס' 16(ב)(2) לחוק, עת לא נקט לפני הפרסום באמצעים סבירים להיווכח האם היא אמת. הנתבע לא הראה כי פעל ובדק באשר למעורבותו של התובע עצמו בגין אי הגבייה, מהאמור במכתבה של עו"ד יהב בשילוב העובדה שנכון ליוני 2007 טרם בוצעה הגבייה, ביקש הנתבע להסיק ולהוכיח כי ידו של התובע בעניין, ואולם לא די בכך. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון כי התובע עצמו לא הציג בפני בית המשפט ראיה על כך שעו"ד יהב חזרה מהאמור במכתבה.

ראוי להוסיף כי - בניגוד לאמור בסיכומי של התובע (ע' 2 ס' 13) לפיהם פקידת הגבייה היא שערכה את נספח כח', הרי שלפי עדות הנתבע, אשר הוא לא נחקר לגביה ולפיכך לא נסתרה, המסמך נכתב על ידו ( הנתבע) ובכתב ידו בנוכחות פקידת הגביה.

אכיפה בררנית
סעיף זה, בפסק הדין, יתייחס לעניין אכיפה סלקטיבית של ארנונה וכן חריגות בנייה, אשר לשיטת הנתבע נהוגות בידי התובע.
"....מהי אכיפה כזאת? אפשר להגדיר אכיפה בררנית בדרכים שונות לצרכים שונים. ראו K.C. Davis Discretionary Justice [24], at pp. 162-187. ללא יומרה להציע הגדרה ממצה, אפשר לומר, לצורך עתירה זאת, כי אכיפה בררנית היא אכיפה הפוגעת בשוויון במובן זה שהיא מבדילה לצורך אכיפה בין בני-אדם דומים או בין מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר או מתוך שרירות גרידא. דוגמה מובהקת לאכיפה בררנית היא, בדרך-כלל, החלטה לאכוף חוק כנגד פלוני, ולא לאכוף את החוק כנגד פלמוני, על בסיס שיקולים של דת, לאום או מין, או מתוך יחס של עוינות אישית או יריבות פוליטית כנגד פלוני. די בכך ששיקול כזה, גם אם אינו שיקול יחיד, הוא השיקול המכריע (דומיננטי) בקבלת החלטה לאכוף את החוק. אכיפה כזאת נוגדת באופן חריף את העיקרון של שוויון בפני החוק במובן הבסיסי של עיקרון זה. היא הרסנית לשלטון החוק; היא מקוממת מבחינת הצדק; היא מסכנת את מערכת המשפט. הסמכות להגיש אישום פלילי היא סמכות חשובה וקשה. היא יכולה לחרוץ גורל אדם. כך גם הסמכות לאכוף חוק בדרך אחרת, כגון הסמכות לעצור אדם או הסמכות להחרים רכוש. היא חייבת להיות מופעלת באופן ענייני, שוויוני וסביר." (ר' בגץ 9396/96 זקין נ' ראש עיריית באר שבע, פ"ד נג(3) 289, 305).
"...מכאן, כפי שמקובל לגבי טענה של פגיעה בשוויון, אם לכאורה יש יסוד בראיות לטענה של אכיפה בררנית, מתערערת החזקה בדבר חוקיות ההחלטה המינהלית. כתוצאה עובר הנטל אל הרשות המינהלית להראות כי האכיפה, אף שהיא נראית בררנית, בפועל היא מתבססת על שיקולים ענייניים בלבד, שיש להם משקל מספיק כדי לבסס עליהם את החלטת הרשות. אם הרשות אינה מרימה נטל זה, עשוי בית-המשפט לפסול את ההחלטה בגין שיקול זר או בגין פגם אחר שנתגלה בה, או לתת סעד אחר כנגד הפגיעה בשוויון, לפי נסיבות המקרה." (שם, עמ' 308)

הטענה לעניין אכיפה בררנית נבחנה והוכרעה בפסק הדין שניתן בעניינו של הנתבע בתיק עמ"ק 464/08 מ.י. מפקד כוחות צה"ל באיו"ש נ' אליאב. התיק נדון בבית המשפט לעניינים מקומיים באריאל, בפני כב' השופט נקדימון, וביום 21.06.10 נתנה הכרעת דין ( כאמור, פסק הדין צורף כנספח א' לתצהיר התובע מיום 2.05.13).

במסגרת התיק נדרש כב' השופט נקדימון לטענת ההגנה אותה העלה הנתבע עת טען לסעד מן הצדק בגין אכיפה בררנית כנגדו. הגם שטענתו נדחתה, במסגרת הכרעת הדין התייחס השופט גם לעניין מעורבותו של התובע בהליכי האכיפה כנגד הנתבע:

"כפי שצוין בהכרעת הדין, נפגם הליך האכיפה שהתנהל כלפי הנאשמים בגין מעורבותם בו בו של מנכ"ל הועד המקומי של הישוב שערי תקוה, מר חיים בלומנפלד, ומהנדס המועצה האזורית שומרון בעת הרלוונטית, מר ארז חן, חרף קיומם של עימותים בינם לבין הנאשם. בהכרעת הדין נמצא, כי מאז תחילתם של העימותים בין מר בלומנפלד ומר חן לבין הנאשם 1, היה על הראשונים, כל אחד בהתאמה למועד תחילת העימות הנוגע אליו, למנוע עצמם מלהיות מעורבים בהליכי האכיפה שהובילו להגשת כתב האישום כנגד הנאשמים. דא עקא, שהשניים לא עשו כן, וכפי שהוכח היו מעורבים שניהם בהליכים אלה גם לאחר תחילת העימותים האמורים. עוד נמצא בהכרעת הדין, כי קיימת תחושה בלתי נוחה בעליל בכל הנוגע לשאלת ניצולם של חללים מקורים בביתו של מר בלומנפלד, בהעדר היתר לניצולם, ואי נקיטת הליכים בענין זה, הגם שהודגש כי בנושא זה אין בידי לקבוע ממצאים חד משמעיים". (ר' תיק תע"מ 464-08 ע' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 21.06.10)

בענייננו, להוכחת טענותיו, בדבר האכיפה הבררנית, הזמין הנתבע לעדות את הגב' צבר, מר קייזר בנימין, גדעון שרר וכן מר זאקי שגב, אשר שימש מפקח בניה בישוב, בתקופה בה כיהן התובע כיו"ר הוועד, עד ליום 31.03.05.
הגם שהוגש תצהיר מטעמו, שלח מר זאקי מספר בקשות לבית המשפט ובהן ביקש לפתור אותו ממתן עדות וזאת בשל מצבו הרפואי. לאחר שבית משפט בחן את הבקשות לרבות צרופותיהן, הוא מצא שלא נכון יהיה להעמידו בסכנת חיים. לפיכך, ביום 23.11.13 נתנה החלטה כי תחת תצהירו של מר שגב יתקבל פרוטוקול הדיון מיום 10.05.10 של ביהמ"ש לעניינים מקומיים באריאל ( סומן כמוצג נ/15).
גב' צבר, הגישה תצהיר ( מיום 17.03.08) בו העידה כי בעקבות דעה אותה הביעה כנגד התובע ( במהלך כנס), נשלח כבר למחרת היום פקח לבצע ביקורת בביתה. בסיום הביקור רשם הפקח דו"ח בגין גדר אשר ניצבה בחצרה זה למעלה מ12 שנה.
ביום 25.11.13 נעמדה הגב' צבר מעל דוכן העדים וזאת לצורך חקירה נגדית. הגב' צבר העידה כי היא אכן חתומה על התצהיר ואולם לטענתה כלל לא ברור לה מדוע זומנה לדיון כמו גם : " אני לא יודעת לקרוא, אני לא רואה טוב, גם עם משקפיים אני לא רואה טוב" (ע' 33 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13, ש' 25) כמו גם יתר תשובותיה היו לא סדורות. נסיבות האירוע וביקור הפקח בביתה, יום לאחר הכינוס, נמחקו מזיכרונה. (שם, ע'33-35).
לאחר שקראתי את תצהירה של הגב' צבר והקשבתי לעדותה, מצאתי להעדיף את האמור בתצהיר על פני הנטען בחקירתה הנגדית. בחינת תצהיר הגב' צבר מיום 17.03.08 מעלה כי קראה והבינה את האמור בתצהיר, או לחילופין התצהיר הוקרא לה והיא הבינה את תוכנו, שכן בסעיף 1 לתצהיר תוקן , בכתב יד , ספרה הנוגעת לשנה בה החלה ל גור בישוב. כמו כן, לגרסה המופיעה בתצהירה מצאתי תמיכה חיצונית במסגרת עדותו של מר שגב, מי שהיה במועד הרלבנטי פקח הישוב ו הוא זה אשר נשלח על ידי התובע לביתה :

"ש. לגבי משפחת צבר היה ענין האכיפה
ת. אני טיפלתי בו, בוקר אחד אחרי שהיתה ישיבה סוערת במתנס של הישוב הגברת צבר דיברה נגד חיימון למחרת בבוקר קורא לי חיימון אומר לך תבדוק את הגינה של צבר, עם משפחת צבר לא היתה בעיה של חריגות בניה, אלא פלישה מעבר לקו מגרש. חודש לפני כן או חודשיים השכן שלו, משפחת יוחה, הסיפור של משפחת צבר היה כמה שנים, היתה לי הנחיה דבר ישן אתה לא נוגע אלא אם אתה מקבל הוראה. קיבלתי הוראה מחיימון ללכת לבדוק את השטח של צבר....
...אחרי שהיה הויכוח במתנס למחרת בבוקר נשלחתי לבדוק את החריגות ......שהתעורר הסיפור של צבר, אמר צבר זה 12 שנה, ברגע שתתן הוראה אלך...." (עדותו של מר שגב מיום 10.05.10 בתחע"מ 464-08 ע' 23 ש' 27-31, וע' 24 ש' 3-6, סומן כנ/15) (ההדגשות אינם במקור ד.ח)

עוד העיד שגב לגבי חריגות הבנייה בביתו של התובע עצמו:
"ש. לגבי החריגות של בלומנפלד האם אכפת או התבקשת לאכוף
ת. פנה אלי חיימון שאל אותי למה אותי למה אתה לא שואל אותי מה עם החריגות שלי, אמרתי אתה משלם לי משכורת, אמרת חריגות ישנות לא נוגעים, אם יבואו אנשים תגיד שעשיתי תוכניות חדשות והם נמצאים עכשיו במועצה." (שם, ע' 26 ש' 5-7)

גם בעדותו של מר שרר, היה לשפוך אור בעניין זה. על פי האמור בה, כפועל יוצא מביקורת שהעלה כנגד התובע, הטיח בו האחרון אשמת שווא בטענה כי "גנב דלק" במהלך תפקידו כמפקח בנייה וכן נהרסו מתקני עץ ואבן, אותם בנה שנים רבות קודם למועד הריסתם. עוד טען העד כי ביצוע ההריסה (ביום 13.09.06) הייתה מבלי שהוצא צו הריסה כדין בעניינה.

לתצהירו מיום 30.04.08 צרף שרר, בין היתר, מכתב מיום 23.07.06 החתום ע"י יו"ר הוועד גדעון עידן, המתריע כי פלש לשטח ציבורי וכן כי הנו נדרש להסיר את המתקנים שבנה (נספח 5 לתצהיר); מכתב מיום 1.08.06 אותו כתב שרר ליו"ר הועד, בו ציין כי פינת הנוי שבנה קיימת למעלה מ10 שנים ומשרתת את כלל התושבים וכן כי נבנתה כדין "בין מלכתחילה ובין בדיעבד". כמו כן, במכתב ביקש שרר לערוך פגישה לצורך יישור ההדורים (צורף כנספח 5א' לתצהיר); תזכיר מיום (13.09.06) אשר נכתב ע"י התובע עצמו ובו נדרש שרר להסיר את ה"מפגע הבטיחותי" (צורף כנספח 6). עוד נטען כי נספח 6 נכתב על ידי התובע לאחר שהמתקנים נהרסו.

בחקירתו הודה מר שרר כי בניית המתקן בוצעה ללא היתר, תוך פלישה לשטח ציבורי וללא סיוע של מהנדס, עם זאת כפר שרר בטענה כי המתקן מסוכן:
"ש. אם זה היה מחוץ לבית שלך, בלי היתר בניה, בלי מהנדס, זה היה עלול ליפול על עוברי אורח תמימים?
ת. לא. לענין בית העץ, היה לי סיכום עם וועד היישוב, זה עמד שנים, חשבתי שזה קנטרני וסיכמתי עם נשוא התביעה וגם עם הוועד, זה לא היה סכנה כמו שעו"ד אדורם מציג את זה. סיכמתי עם וועד היישוב כי מכיוון שהוא אמר שזה מהווה סכנה, שיבואו עם מהנדס על חשבוני ואם זה מהווה סכנה אני אהרוס את זה בעצמי. עד שהחליטו להביא, זה נהרס." (פרוטוקול הדיון מיום 23.11.13 ע' 62 ש' 19-24)

עוד עולה מהראיות בתיק כי מר שרר ביקש להכשיר את המתקן, אשר ניצב במקום מעל 10 שנים ושימש לתועלת ולרווחת כלל הציבור. מר שרר ביקש להביא מהנדס, תוך שהתחייב לשאת בעלותו וכן ביקש לפעול בשיתוף פעולה הוועד ואולם ההריסה בוצעה, תוך ניהול המשא ומתן וכן מבלי שהומצא לו צו הריסה וכלל לא ברור אם אכן הוצא צו שכזה. גם בתזכיר מיום 13.09.06 יש לעורר סימני שאלה, שכן (לכל הפחות) הוצא התזכיר ביום ביצוע ההריסה, ואולי אף אחרי שזו בוצעה.

חריגות הבנייה בביתו של התובע - לטענת הנתבע בביתו של התובע קיימות חריגות בנייה וכן כי קיימים שטח ים עליהם הוא אינו משלם ארנונה. לעניין חריגות בנייה העיד התובע (במסגרת ת"א 5186-12-18) כי בחצר ביתו בנה יחדות שירות מבלי שקיבל היתרי בניה:

".....אני מודה שיצאתי בחציבה מחוץ לשטח שלי. בהתאם לתוכנית בנייה שהיתה לי חצבתי את המגרש. הבגר חצב באלכסון. דאגתי לסגת מהפלישה הזו. אין לי היתרי בנייה לחדרים שבניתי שלגביהם הדיון" (ע' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 30.06.09, סומן כנ/5).

התובע חזר והעיד כי לא היו לו היתרים, גם במסגרת חקירתו בפני בית משפט זה (ע' 23 לפרוטוקול דיון מיום 4.11.13 ש' 20)

עוד באשר לאותן יחידות שירות, הוסיף התובע והעיד:
"אני את אותם חללים מכוערים שנוצרו לי מתחת לחצר שלהם, כך היה לתפיסתי בהתחלה כשעוד חשבתי שמה שאני מנצל זה אצלם בחצר וזו הסיבה שאמרתי שמה שבנוי אצלי הכל על פי ההיתר." (ע' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 29-31)

במילים אחרות, טוען התובע כי היות וסבר שהיחידות, אותן בנה, מצויות הלכה למעשה בשטח השייך לשכניו, הרי הצהרתו לפיה מה שבנוי בחצרו נבנה כדת וכדין, הייתה נכונה. כמו כן לא נטען ובתוך כך לא הוכח שהתובע, טרם שאטם את היחידות, שילם ארנונה בגינם.

גם לעניין החנייה בביתו של התובע, העיד התובע כי יש חלל אותו אטם בשנת 2002 (עם היבחרו ליו"ר הוועד), עליו לא שילם ארנונה, קודם ולאחר אטימתו. כמו כן, על שטח החנייה המקורה החל התובע לשלם ארנונה רק לאחר ביקורו של פקח הבנייה בנובמבר 2005. (ר ' עדות התובע: ע' 24 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 13-26) יש לציין כי לטענת התובע, קודם לביקור הפקח, לא ידע שחיובו בגין 250 מ"ר, איננו כולל את שטח החנייה (שם ע' 25 ש'20-21)

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות, מצאתי שאין די באמור, בכדי שהפרסום יזכה לחסות תחת הגנת סעיף 14 לחוק " אמת דיברתי":
"מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת בפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום (ר' ע"א 670/79 הוצאת עיתון הארץ נ' מזרחי, פד"י מא(2) 169 (1987)). על כן, כאשר מדובר על פרסום המייחס עבירות פליליות לתובע, הנטל הוא מוגבר, לאמור: "הצד, שעליו רובץ הנטל להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית, חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" ( ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986) ; ת"א 23738-04-11 עאסי ואח' נ' אבו עיד [פורסם בנבו] (09.05.13)) (להלן: " עניין עאסי")).

עם זאת, התרשמתי כי בפרסום האמור ביקש הנתבע בין היתר, שלא לשתוק , נוכח העוול אשר למיטב אמונתו נעשה, עת ראה לנגד עיניו, מלבד עניינו הפרטי, גם את טובת ציבור התושבים וביקש להביע דעתו בעניין.
מכל האמור לעיל, ומבלי לקבוע כי יש בטענה משום אמת, עולה כי הגם שדברי הנתבע עלולים היו לפגוע בשמו הטוב של התובע, הרי שהם נכתבו בנסיבות של הבעת ביקורת לגיטימית החוסה בצל הגנות סעיף 15(2), 15(4) וסעיף 15(6) לחוק ואף נאמרו באורח שלא חרג מגדר הסביר. משכך, עומדת לזכותו החזקה הקבועה בסעיף 16( א) לחוק, לפיה פעל בתום לב.

פרוייקט הבאגר –
בפרסומיו מלין הנתבע על אופן ניהול פרויקט הבאגר. לטענתו הפרויקט התברר כפרויקט בזבזני, הסכום הסופי עלה הרבה מהסכום ההתחלתי עליו ניתן אישור הוועד ועוד.
להלן התייחסות הנתבע לפרויקט הבאגר כפי שבאו לידי ביטוי בפרסומיו :
"ג) על כל אלה, יש להוסיף את, הניהול הכושל של פרוייקטים, כגון: 19 עבודת הבאגר בעלות של כ 280,000 ₪. שהתגלה כפרוייקט בזבזני ומיותר, גם מבלי לקחת בחשבון, ניגוד עניינים אפשרי, שאינו בלתי אפשרי (ע"פ עדות בע"פ שנמסרה על כך)" (ראו: פרסום שני)
"ו. ניהול כושל של פרוייקטים – נדון בהרחבה, כל מילה מיותרת" (ראו: פרסום שלישי)
"6. עשיה המתבצעת ללא חשיבה מוקדמת עלתה ועולה הרבה מאוד כסף ליישוב ודוגמאות אינן חסרות : החל מפרוייקט הבאגר (גם בנטרול החשד לפלילים), (ראו: פרסום שמיני).
לטענת הנתבע, עלות הפרויקט כפי שאישר הועד עמד על סך של כ60,000 ₪ ואולם בפועל שולמו 270,000 ₪, תוך אישור התשלום בדיעבד ומבלי שבוצע הליך של מכרז תקין. לכתב הגנתו צרף הנתבע שתי הצעות מחיר ( נספח י"א) אשר לטענתו נתנו לאחר סיום הפרויקט וזאת על מנת להצדיק את התשלום הגבוה ששולם. כמו כן, בעוד שהצעה אחת נושאת תאריך ( מאי 2004) מההצעה השנייה נמחק החודש בו היא נתנה. עוד צרף הנתבע ( כנספח י' לכתב ההגנה). מכתב המופנה לרו"ח סיני ובו טוען קבלן עבודות עפר, בשם אבי נוראני, אשר לפי מכתבו ביצע במשך 5 שנים עבודות עפר בישוב, כי אילו היה מקבל את הפרויקט עלותו הייתה נעמדת על סך 20,000 ₪. כל עורכי לא הוזמנו להעיד בפני בית המשפט.
פרויקט הבאגר זכה להתייחסות גם בפרוטוקול 28 מיום 12.08.2004 ( ראו: נספח ג' לכתב ההגנה). בפרוטוקול צוין כי עלות הפרויקט עמדה ע"ס 218,000 ₪ כולל מע"מ וכן נרשמו כלקחים :
"- חתימת חוזה עם קבלן טרם ביצוע.
נוהל הוצאת כספים כפי שהוחל מ 01.08.04
לפרוייקטים גדולים יקבע איש מקצוע שיבצע פיקוח בשכר."

טענת הנתבע, לפיה אישור הסכום הכולל של הפרויקט התקבל בדיעבד לא נסתרה ע"י התובע:
"ש. האם אתה מאשר שהפרוייקט אושר בוועד בסדר גודל של 60 או 70 אלף ₪.
ת. אני לא זוכר, מה שאני זוכר שבסופו של יום שני הפרוייקטים האלה אושרו על ידי הוועד.(ע' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 30-31)

ביחס לפרסום בגין נושא זה, אשר גם אותו יש לפרש כהבעת דעה, מצאתי כי הוא חוסה בצילן של הגנות תום הלב הקבועות בסעיף 15(2) , 15(7) ו15(4) לחוק איס ור לשון הרע, כפרסום עניין ציבורי מובהק. כמו כן, לא מצאתי כי הפרסום חרג ממתחם הסבירות שבמסגרתו נעשה.

פרסום שלישי
לגבי פרסום זה מלין התובע כי הנתבע חוזר על האמור במכתביו הקודמים לעניין טובות הנאה, תשלום מוגזם על הבאגר וכן על אי גביית הארנונה ממר ינאי, תוך שהצמיד לפרסום את מכתבה של עו"ד יהב.

טובות ההנאה אליהם מפנה התובע הופיעו בפרסום הראשון, עליו נתתי דעתי בהרחבה. כמו גם נתתי דעתי לגבי יתר הנושאים אליהם הפנה התובע בסיכומיו.
עם זאת, מצאתי לציין כי קריאת המכתב כמכלול ( לגבי יתר הנושאים המוזכרים בו) מביאה למסקנה כי פרסום זה חוסה תחת הגנת ס' 15 (4) לחוק, שכן ההתבטאויות של הנתבע במכתב הנם בגדר הבעת דעה.

כידוע, "...בעוד שעובדה היא תיאור של המציאות האובייקטיבית, הרי שהבעת דעה היא תיאור של עמדה סובייקטיבית באשר למציאות דברים מסוימת" (ע"א 9406/96 קאקיש נ' ביארס, פ"ד נג(3) 352, 358 (1999). להלן: עניין קאקיש). דרישה בסיסית לתחולתה של הגנת סעיף 15(4) לחוק היא כי יובן שהפרסום הינו דעתו של המפרסם, להבדיל מעובדות המוצגות לכאורה על ידו (שנהר, בעמ' 308; ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 54 (1992); ע"א 831/86 מאור נ' מיכאלי, פ"ד מד(1) 762, 774 (1990). להלן: עניין מיכאלי). לפיכך, מפרסם המבקש לחסות תחת הגנה זו נדרש להבחין בפרסום בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת הדעה (ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 528 - 529 (1972); ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 349 - 350 (1978). להלן: עניין חברת החשמל; ע"א 4/85 צור נ' הוכברג, פ"ד מב(3) 251, 257 (1988); עניין מיכאלי, בעמ' 566; עניין קאקיש, בעמ' 358).

בית המשפט, בבוחנו האם עומדת למפרסם הגנה זו, יעיין בפרסום כמכלול בכדי לקבוע מהו "הרושם הכללי שיוצר מירקם הכתבה בעיני "הקורא הסביר" או "האדם הרגיל" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד מט(2) 857, 843 (1993)). זאת יעשה תוך בחינת המילים בהן בחר המפרסם, סדר הצגת העניינים, הסגנון, הניסוח ומבנה הפרסום בכללותו (שם, בעמ' 853 - 854). כן נדרש כי ככל שהבעת הדעה כוללת התייחסות גם לעובדות, אלה תהיינה נכונות (עניין חברת החשמל, בעמ' 349). זאת, בעוד שהבעת דעה אינה חייבת להיות נכון מבחינה עובדתית, ובלבד שאדם סביר יכול היה להסיק את המסקנה המשמיצה מעובדות נכונות בעיקרן, שעליהן התבססה הדעה (שם, בעמ' 351 – 352; שנהר, בעמ' 319 - 320). מקום שנמצא כי העובדות עליהן מבוססת הדעה אמת הן, וכי מתקיים יחס של סבירות כאמור, הרי שאם נאמרה הדעה בתום לב, היא תזכה להגנה גם אם אינה מבוססת ממש (שנהר, בעמ' 316)". ( ר' רע"א 2572/04 רפאל פריג' נ' "כל הזמן" [פורסם בנבו] (16.06.08))

המכתב נכתב בתשובה למכתבו של יו"ר הועד מיום 21.09.05 וניכר לכל אורכו כי הנתבע מביע דעתו מזווית ראייתו האישית. המכתב שזור התבטאויות אשר יש בהן ללמד על הבעת דעה: "לשיפוטכם"..."לא טענתי"..."יש לקחת בחשבון ולהיות ער"..."לשיפטכם"..."הטעיה ??!"...." לא בבית ספרי"..."אין מנוס, תחת הרושם הזה"...לעיתים הדבר מצריך מעט אומץ אישי וציבורי וחרף, הלך רוח מסויים הקיים בציבור צריך וראוי לומר את האמת הפשוטה"...
בנוסף להתקיימות יסודות ס' 15(4) לחוק בעניין זה, מצאתי כי מדובר בעניין ציבורי וכן בפרסום אשר לא חרג מתחום הסביר ולפיכך עומדת אף חזקת תום-הלב לפי סעיף 16( א) לחוק.

פרסום רביעי
הגדרת הדיבה כפי שבאה לידי ביטוי בסיכומי התובע: "בביקורת של משרד הפנים נתגלו חריגות גסות אשר המסקנה מהן גובלת בפלילים, דו"ח חמור זה הוסתר "במתכוון"; "הסתרת והעלמת הדו"ח החמור בצורה מכוונת [הינה] כשל חמור על גבול ההפקרות"; "מעלה חשד כבד באשר לדרך עבודתם של הצמד היו"ר והמנכ"ל, העושים כבשלהם באמצעים כספיים ואחרים של הישוב"; "היו"ר והמזכיר יושבים לסגור עסקאות עם קבלנים"; "המזכיר הנוכחי...מסתייע בשקרים.. מדרדר את הישוב לסכנת התרסקות מוסרית שתרחיק רבים וטובים; "המעשים והשקרים הנוספים חדשות לבקרים בדרך פעולתו של המזכיר... מחייבים את הרחקתו המיידית לטובת הישוב". (סיכומי התובע, ע' 3 ס' 22 )

עוד טוען התובע באשר ל"דו"ח משרד הפנים" כי מדובר ב"טיוטת דו"ח" ולא בדו"ח, אשר הגיעו לידי הנתבע בתוקף תפקידו, ומתוך מעילה בחובת האמון שלו, תוך ניסיון להפיק רווח אישי מצא לפרסמו לכלל התושבים. כן טוען התובע, משנשלחה תגובת הוועד לגבי ה"טיוטה" נגנז הדו"ח ולא יצאה גרסה סופית. לגישת התובע משלא הוצאה גרסה סופית לדו"ח יש ללמוד כי רו"ח סיני ( המבקר מטעם משרד הפנים) "ירד מכל העניין". רו"ח סיני, לא נתן תצהיר וכן לא הוזמן למתן עדות.

דו"ח המבקר מיום 13.03.05 צורף כנספח יט' לכתב ההגנה, כמו כן צורף הדו"ח לפרסום הרביעי אותו עשה הנתבע. מבלי להתייחס לעניין תוכנו, ניכר כי הוא נושא את הכותרת " דו"ח ביקורת רואה חשבון". הדוח ממוען לתובע עם העתק ליו"ר הוועד המקומי מר עידן. בנוסף לדו"ח הביקורת ( ובהמשך לאותו נספח) צרף הנתבע מכתב מיום 27.09.05 נושא כותרת " דוח ביקורת הועד המקומי שערי תקוה". במכתב זה, אשר מוען לגב' רות יוסף הממונה על מחוז משרד הפנים בירושלים, מצא המבקר להעיר הערותיו לגבי תגובת הוועד המקומי שערי תקוה שנכתבו ל"דו"ח הביקורת".

אתחיל ואציין כי לא מצאתי ממש בטענת התובע לפיה מדובר בטיוטה ולא בדו"ח. גם ממכתבו של המבקר מיום 27.09.05 לא ניתן להסיק כי " ירד ממצאי הדו"ח" אלא לכך שבחר להגיב לתגובת הוועד, זו ותו לא. כמו כן, ניכר כי לא בכדי בחר התובע לציין כי ה"דו"ח" "הגיע" לידי הנתבע מתוקף תפקידו ולא " נמסר" לנתבע מתוקף תפקידו, על כל המשתמע מכך.

כבר בתחילת הפרסום הרביעי מלין הנתבע כי הדו"ח הוסתר מוועד היישוב, טענה אשר לא נסתרה. כמו כן, זהות חברי הוועד, אשר נחשפו לדו"ח ואף זכו להגיב על האמור בו, גם היא נותרה לוטה בערפל.

לאחר שקראתי את הפרסום וכן את מכלול הראיות אשר הגישו הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי לנתבע עומדת הגנת הבעת הדעה החוסה בצילה של הוראת 15 (4) לחוק.

דעה או הבעת דעה, משקפת תהליך מחשבתי סובייקטיבי שאינו יכול להיות מסווג כאמת או כשקר, בעוד שעובדה אמורה לשקף מציאות אובייקטיבית. ההבחנה בין פרסום המהווה תיאור עובדתי לבין פרסום שיש בו הבעת דעה אינו תמיד פשוט, והוא נעשה " עפ"י מבחני השכל הישר וכללי ההיגיון".

ההבחנה זו תיעשה על פי " הרושם הכללי שיוצר מירקם הפרסום בעיני הקורא הסביר", כאשר ההנחה היא שהקורא הסביר אינו מדקדק ומנתח כל אמרה ואמרה. הגנת הבעת הדעה מותנית בכך שהמפרסם יפרט בפני הקורא את העובדות שהובילוהו לגיבוש הדעה שהביע. אם כי, די בפירוט העובדות העיקריות עליהן מושתתת דעתו. במקרה דנן, צירף הנתבע לפרסומו את דו"ח המבקר עליו הוא נסמך ולגביו הוא מביע דעתו.

תנאי נוסף לתחולת ההגנה הוא שהדעה המובעת בפרסום היא דעה שניתן היה להסיק באופן סביר מעובדות האמת שעליהן היא נסמכת. הביקורת לכשעצמה יכולה להיות מוגזמת ולא מוצדקת ואין בכך כדי לשלול את סבירות הפרסום. כאמור, גם משלא זומן רו"ח סיני למתן עדות ומבלי לקבוע דבר באשר לטענות העולות מהדו"ח, בחינת פרסום התובע אל מול האמור בדו"ח מעלה כי יש מי מהקוראים הסבירים, (בשם לב כי הסבירות המבקשת אין פירושה כי ההשקפה המובעת בפרסום חייבת להיות המסקנה הבלעדית אותה ניתן להסיק מן הנסיבות), שיכול היה להסיק מסקנות קרובות לאלו של הנתבע.
בפרסום דנן, ברי שכל קורא סביר, יבין כי האמור בו איננו אלא הבעת דעה וביקורת אישית לגיטימית על איש ציבור. כמו כן, ובוודאי לאחר שצרף הנתבע את הדו"ח לפרסום, עומדת לו חזקת תום הלב הקבועה בס' 16(א).

פרסום חמישי
פרסום זה עוסק בנסיבות שהביאו לפיטוריו/התפטרותו של מי שהיה פקח בנייה של הישוב מר גדעון שרר. בפרסום זה מותח הנתבע ביקורת על התובע וטוען כי בתגובה לביקורת שהשמיע שרר על דרך התנהלותו של התובע, מצא עצמו שרר עומד מול האשמות שווא בעניין גניבת דלק וכן פורק מבנה עץ שבנה תוך רמיסת כללי מינהל תקין.

בסיכומיו, טען הנתבע כי המסמך הוצא על מנת לנקות את מר גדעון שרר מהחשדות החמורים לגניבה שטפל עליו התובע. לגישתו פרסום זה חוסה בהגנות ס' 14, 15(2), 15(3), 15(4) וכן 15(7) לחוק איסור לשון הרע.

לאחר שבחנתי את הפרסום, מול עדותם של הצדדים ,כמו גם עדותו של מר שרר עצמו, מצאתי כי בחלק מהאמור בפרסום, לא עומדות לנתבע ההגנות הקבועות בחוק לשון הרע, והם ס' 3 וס' 4:

"3. מהר מאוד מצא עצמו גידי שרר מתמודד עם טענות שווא של מזכיר היישוב על כביכול "גניבת דלק", טענה שהופרכה לחלוטין ונמצאה כלא מבוססת לחלוטין, ושנבעה מניסיון של מזכיר היישוב להכפיש את שמו של מי שהעביר ביקורת עליו, תוך לחישה" באוזני מקורביו על האשמות שווא אלה כשהוא מודע לשקר ולכזב שלהן.
...
6. בהמשך נערך מעקב ממש אחרי משפחת שרר ע"י מזכיר היישוב, על מנת לוודא כי בעת ביצוע זממו להריסת המתקנים הנ"ל לא יהיה אף אחד מבני משפ' שרר בביתם. תוך דריסת ורמיסת חוקי וכללי אכיפה בסיסיים."
מכתב נושא כותרת "גידי שרר- סיכום בדיקת טענות בנושא תדלוק" אשר נכתב על ידי מר תל דן, צורף לתצהיר העדות של מר שרר (כנספח 4) ואולם, מלבד העובדה שעורך הסיכום לא הוזמן למסור עדות, גם לא ברור מתוקף איזו סמכות נטל על עצמו מר תל דן לבחון את המקרה. זאת ועוד, בס' 2 למכתב מציין מר תל דן:
"אינני מתיימר ליכולות חקירה – אם הועד יחליט שנדרשת חקירה, אני ממליץ שהטיפול יתבצע ע"י הגורמים המוסמכים/המקצועיים, קרי משטרת ישראל."
כמו כן, לא הובאה כל ראיה לפיה פעל התובע וניהל מעקב אחר מר שרר, על מנת לבצע את ההריסה כאשר אין איש בביתו.
האמור בסעיפים דנן, עולים באופן ניסחם לכדי הצגת עובדה ולא משתמעת מהם הבעת דעה.
הגנת הבעת הדעה מותנית בכך שהפרסום אינו מכיל ערבוב של דעות ועובדות. אולם אם העובדות עליהן מסתמכת הדעה יובאו לידיעת הקורא, הגנת הבעת הדעה תחול על הפרסום. "אם פרסום כולל טענה משמיצה המנוסחת כדעה מבלי לציין את העובדות שעליהן היא מסתמכת, אזי יש להתייחס לדעה כאל קביעת עובדה, והגנת הבעת הדעה לא תחול עליה". (שנהר, 315).

פרסומים שישי ושביעי

הדיבה באמור לפרסומים אלו מופנית על ידי התובע לדברים הבאים: "חשד נגד המנכ"ל למעשים חמורים...המלצה להגיש כתב אישום...הגשת תלונה שקרית למשטרה...הוא אדם מושחת..." ובמכתב השביעי- "חומר החקירה בעניין החשדות נגד בלומנפלד הועבר לפרקליטות...נמסר לי שהחומר מספיק להגשת כתב אישום... דברי בלומנפלד לגבי סגירת התיק הם קרי לחלוטין וביודעין...החשוד בלומנפלד מודע היטב לתוצאות פניה לרשויות החוק והמשפט בנתוני כזב עליהם הוא נשען...חשוב לכולנו לאמת את החשדות עד תום, ולסלק לאלתר מתפקידם מי שעל הרבה פחות מכך הועברו בעבר מתפקידם" (ע' 5 לסיכומי התובע ס' 38).

בחינת האמור בפרסום השישי מעלה כי הוא דן בשני נושאים: האחד, הגשת כתב אישום כנגד התובע בחשד לקיום מעשים חמורים בעת מילוי תפקידו כיו"ר וועד שערי תקווה, והשני בנוגע לתלונה אותה הגיש התובע, כנגד הנתבע, בגין " סחיטה ואיומים".

לעניין חקירת המשטרה בעניינו של התובע , טען הנתבע בכתב ההגנה ( ראו: ס' 64-66), כי משפנה אליו אחד האנשים שהיו אמורים להעיד בפני גורמי החקירה בתיק וטען כי חרף העובדה שעבר זמן וטרם הוזמן למתן עדות, פנה הנתבע טלפונית למשטרת אריאל שם שוחח עם חוקר בשם ירון, אשר ככל הידוע לו היה זה שריכז את החקירה בעניינו של התובע:
" ו2. פניתי טלפונית לחוקר, ירון, ממשטרת אריאל והוא מסר לי כי "אין צורך בעדויות נוספות, על אף החשיבות שלהן, וכי תיק החקירה הועבר לפרקליטות מחוז מרכז. מדבריו ניתן היה להבין כי התיק הועבר לפרקליטות תוך המלצה להגיש כתב אישום, וכי גם העדויות הנוספות אינן נצרכות באשר החומר המצוי כבר בתיק מספק". (ס' ו2 לתצהיר הנתבע מיום 2.05.08) (ההדגשה איננה במקור ד.ח.)

בחקירתו, שינה מעט הנתבע את גרסתו:
"... פניתי כי יש שני עדים שרצו להעיד ולא פנו אליהם, אז פניתי אליו ואמרתי לו שיש שני עדים שלא זומנו לעדות. הוא אמר לי שאין צורך, התיק הזה מועבר עם המלצה לכתב אישום ואין צורך בעדות שלהם. זה מה שהוא אמר לי". (ע' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 25.11.13 ש' 27-29) (ההדגשה איננה במקור ד.ח.)

"החוקר ירון אמר לי מפורשות מתוך הפניה שלי אליו שהחומר הועבר לפרקליטות עם המלצה להגשת כתב אישום...." (שם, ע' 55 ש' 1-2) (ההדגשה איננה במקור ד.ח.)

באשר לאמור בפרסום השביעי, טען הנתבע כי דברים אלו נכתבו לאור מכתבו של התובע מיום 16.10.06 ( אשר היוו המשך ישיר לפרסום השישי על ידי הנתבע) ובו טען התובע כי משטרת ישראל המליצה לפרקליטות על " עיון וסגירה" של תיק החקירה נגדו. עוד באותו יום, טוען הנתבע, כי פנה טלפונית לאותו גורם במשטרת ישראל אשר הפנה אותו לעמי ברן שהנו קצין ועו"ד במשטרת אריאל. במהלך השיחה עם מר ברן התברר לנתבע כי מזה שלוש שנים משטרת ישראל איננה " ממליצה" דבר בתיקים אותם היא חוקרת, אלא מעבירה את ממצאיה לפרקליטות אשר תבחן ותיתן החלטתה. לדברי הנתבע, עלה משיחה זו כי הייתה הטעיה מסוימת, של אגף החקירות והוא מצדו מסר לציבור אינפורמציה שאיננה מדויקת. בכל מקרה טוען הנתבע, כי ברור בעליל מתגובתו של התובע כי המלצה על " עיון וסגירה" הנו שקרי, באשר אין המשטרה ממליצה דבר.
להשלמת התמונה, ביום 4.11.10 נסגרה החקירה בעניינו של התובע מהעילה של " חוסר ראיות מספיקות להעמדה לדין" מכתב זה סומן כנ/11.

אין חולק כי פתיחת חקירה כנגד נושא משרה ציבורית, באשר לחשדות המיוחסות לו במסגרת מילוי תפקידו מהווה עניין ציבורי מובהק. עם זאת, קריאת הפרסום ס' 4 ג. בפרסום השישי לא מתירה מקום לספק כי הנתבע ביקש לקבוע בו עובדה:
"ג. עדויות נוספות, חיוניות, מאנשים שונים ביישוב, לא נגבו ביודעין, ע"י המשטרה ועל אף עובדה זו ממליצה המשטרה על הגשת כתב אישום. לאמור, די בראיות הקיימות גם ללא סיוע העדויות הנוספות". (נספח יח' לכתב ההגנה)

עוד עולה מתצהירו, כי אין המדובר בהטעיה ולא בחשש להטעיה על ידי המשטרה. הנתבע לקח את הדברים שהובאו בפניו, הניח את שהניח ופרסם זאת כעובדה.
אומנם, כבר בתחילת הפרסום סייג הנתבע את האמור בו ואולם קריאת סעיף 4( ג) גם במנותק וגם בתוך קריאת הפרסום כמלול, מביאה לאותה מסקנה, לפיה ביקש הנתבע להציג עובדה. כמו כן, הגם שהנתבע הבין כי נפל לכדי טעות וכן כי אין המלצת משטרה, לא טרח להוציא תיקון או התנצלות אף לא בפרסום השביעי, הגם שפרסום זה יכול היה להוות " קרקע טבעית" לכך. משכך, נשללת מהנתבע חזקת תום הלב.

לאותה מסקנה הגעתי גם לגבי האמור בפרסום השביעי. בסעיף 3 מציין התובע כי מתוכן הדברים שנמסרו לו עולה כי בחומר החקירה קיימות ראיות מספיקות להגשת כתב אישום. כאמור, מדובר בהנחה אותה הניח הנתבע אשר הובאה בפרסום כעובדה.

זאת ועוד השתלחותו של הנתבע בתובע, לפיה שיקר ביודעין עת רשם במכתבו כי התיק הועבר לפרקליטות עם המלצה לעיון וסגירה, אין לה מקום במיוחד לאור העובדה כי גם הנתבע השכיל להבין כי דברי החוקר התפרשו על ידו לא נכון.

אכן, לא ניתן להתעלם מן הנסיבות והאירועים שקדמו לפרסומים ואשר היוו את הרקע להם, אולם אין בהם, כשלעצמם, כדי להצדיק כל פרסום שיחפוץ הנתבע. המטרה, חשובה ככל שתהא, אינה יכולה לקדש את כל האמצעים ויש לבחון, בין היתר, האם מדובר בפרסום סביר מבחינת פגיעתו בתובע, אם לאו ובמקרה זה – לאו.

לאור האמור, מצאתי כי ההגנות הקבועות בסעיפים 14, 15(2), 15(4) ו15(7), להן טוען הנתבע, אינן רלוונטיות על הפרסומים, כמו גם ההגנות האחרות המופיעות בחוק.

הנושא השני – דיון בתלונה אותה הגיש התובע כנגד הנתבע
לאחר שקראתי את האמור בסעיף 6 לפרסום ( פרסום שישי), בין במנותק ובין כמכלול, מצאתי כי לנתבע עומדת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק.
אדם סביר הקורא את האמור אינו יכול אלא להבין, כי בסעיף 6 לפרסום מביע הנתבע דעה על התנהלותו של התובע במעמדו כאיש ציבור, אשר מגיש תלונה כנגד הנתבע בגין " סחיטה באיומים", כאשר הנתבע מאמין בלב שלם שהגשת התלונה נועדה להפעיל עליו לחץ לסגת מהביקורות אותם הוא מותח על התובע. במקרה דנן חלה החזקה הקבועה בס' 16 (א).
פרסום שמיני
לטענת התובע, במסגרת פרסום זה חוזר הנתבע על כל פרטי האירוע של מר שרר, "מאמץ" את מסקנות דו"ח תל דן, ואז כותב: "למנכ"ל הישוב בניסיונו הקנאי לטפול אשמה על מי שביקר אותו או מבקר אותו אין מעצורים, והכל מבחינתו מותר. עוד תואר התובע כבעל יכולת לשקר במצח נחושה כמו גם מושחת.

בהמשך, מפנה התובע אל האמור בס' 7 לפרסום בנוגע למר יעקובוביץ', אשר לגביו מעלה הנתבע חשד שתמיכתו ה"אוטומטית" בפרויקטים, לא ראויים, עשויה לנבוע מטובות הנאה אותם הוא מקבל על חשבון הציבור. אקדים ואציין לגבי סעיף זה כי ככל שיש בו לשון הרע, ובחינת האמור בו זכה, להתייחסות ראויה במסגרת פסק דינה של כב' השופטת סליש בת"א 2878/07, בתביעה אותה הגיש מר יעקובוביץ כנגד הנתבע, הרי שלא מצאתי באמור בסעיף זה כל הפניה ברורה ומכוונת לפתחו של התובע כאלו הוא זה אשר נתן את השוחד. (התביעה צורפה כנספח ג' לתצהיר התובע מיום 2.05.13)
"יש לייחס לביטוי את המשמעות הסבירה של המילים לפי הקשרן תוך התחשבות באופיה של הסוגה ובהתאם לתפיסות מקובלות של האדם הסביר. עם זאת כאשר בית-המשפט נתקל בקושי פרשני, עליו להעדיף את הפרשנות שלפיה הביטוי אינו לשון הרע.

בשלב שני יש לברר אם משמעותו של הביטוי מקימה חבות בגין עוולת לשון הרע. שיקול חשוב נוסף שיש לשקול במסגרת זו הוא זהות הנפגע מן הביטוי, וביתר דיוק היותו איש ציבור, דמות ציבורית או אדם פרטי. ניתן להוסיף ולקבוע כי המשקל שיש להעניק לזכות לשם טוב נחלש גם כאשר מדובר בדמות ציבורית אשר לה נגישות רבה לכלי התקשורת, ואשר נמצאת במרכזו של פולמוס ציבורי..." (עניין הרציקוביץ' ע' 559)

בניגוד לאמור בפרסום 5, שם קבעתי כי התובע הציג עמדתו כעובדה ובכך חטא בלשון הרע, לא כך הם פני הדברים באשר לאמור במסגרת פרסום זה.
הפסיקה חוזרת ומדגישה כי כאשר עסקינן בפרסומים הנוגעים לאנשי ציבור ולענייני ציבור, יש להקנות משקל יתר לחופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת לעומת הזכות לשם טוב.
הרושם הכללי שנוצר אצל הקורא הסביר הוא שהכותב מבקש לשכנע את הקורא כי לפי הנתונים אותם הביא בפרסום, קמות המסקנות להן הוא טוען. עוד עולה מהפרסום כי המפרסם מבקש להעמיד את גרסתו לשיפוט ציבור התושבים. לאור האמור, ומשאין חולק כעסקינן בנושא בעל חשיבות ציבורית מובהקת, הרי קמה לנתבע הגנת תום הלב החוסה בסעיף 15(4). היות והפרסום לא חרג מתחום הסביר קמה לו החזקה הקבועה בס' 16(א) לחוק.

כינויי גנאי
כחוט השני בחר הנתבע לשלב בפרסומיו כינויים והערכות בגין מסוגלותו או אי מסוגלותו המקצועית של התובע: חסר יושר ואמינות, מושחת, חסר תפקוד, בעל "מעללים", שקרן (בעל יכולת לשקר במצח נחושה), חורש מזימות, "שב אל קיאו", טופל האשמות שווא ועוד.
הנה כי כן, עולה כי בפרסומיו השונים ביקש הנתבע להשמיע השגותיו לגבי תפקודו של התובע כאיש ציבור וכן לגבי מידת התאמתו לתפקיד בו הוא מכהן. סקירת הכינויים להם זכה התובע ובהקשר בו הן נאמרו, מעלה כי לא מדובר ב"הסקת מסקנות" אודות אישיותו של התובע לגבי המעשים המיוחסים לו, אלא קביעת עובדה.

בעניין זה אינני רואה לנכון לקבל את טענתו של הנתבע, כי עקרון חופש הביטוי אמור לגבור במקרה שלפניי. הפסיקה בעניין זה ברורה:

"החוק לא התיר בכל מצב מעשי השמצה והשתלחות באנשי ציבור בשם חופש הביטוי, ולא היקנה הגנה לפוגע גם אם הביטוי הוא הבעת דעה על איש ציבור, בנסיבות בהן לא נתקיים בפוגע יסוד של תום לב" (עניין דר' נודלמן).

על הנתבע רבץ הנטל להוכיח את העובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירות פליליות, תוך מתן שוחד פוליטי, עד כדי שחיתות. מדובר בנטל הוכחה כבד בו נדרש להציג ראיות בעלות משקל רב יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחים רגילים. הנתבע כאמור לא עמד בנטל ההוכחה ולכן המסקנה המתבקשת כי אין המדובר בהבעת דעה בתום לב, כי אם בהכפשה שלא נועדה אלא לפגוע בשמו הטוב של התובע.

פרסום תשיעי
בפרסום במסמך זה חוזר הנתבע על דברים אותם אמר בעניינו של מר יעקובוביץ בפרסום השמיני, עליהם נתתי דעתי.

פרסום עשירי
בפרסום מעלה הנתבע תהיות לגבי ההנחה לה זכאי התובע במסגרת תשלומי הארנונה:
"מנכ"ל הישוב בלומנפלד חיים מקבל הנחה של 66% (שישים וששה אחוז !!!) מתשלומי הארנונה החל מ 1/2003 (חודשיים לאחר הבחירות האחרונות). מעבר לעובדה כי אינו משלם כלל על חלק מהבניה אצלו".

כמו כן, מלין התובע על דברי הנתבע בדבר רכישת מגרשים ביישוב, ללא מכרז, ע"י " מקורב לצלחת".

התובע העיד כי אכן הנו מקבל הנחה בתשלומי הארנונה, ולכן לא יכולה לקום הטענה כי אין באמור אמת. כמו כן, באשר התובע נושא במשרה ציבורית המגלמת בתוכה סמכויות ביצועיות וכלכליות, הרי שלא ניתן לומר כי אין זה מעניינו של הציבור.

לגבי מועד תחילת ההנחה, הנתבע צרף כנספח כח' מסמך אותו ערך בעת ביקורו במחלקת הגבייה ביום 17.06.07. עיון במסמך מעלה כי במסמך מופיע התאריך 1/03 בשורת הנתונים שנכתבו לגבי התובע ואשר העיד כי קיבל נתונים אלו מפקידת הגבייה. מן האמור למד בית המשפט, כי הנתון אותו הביא הנתבע, הנו נתון אליו הוא נחשף במהלך ביקורו במחלקת הגבייה.

האמור בדבר תשלום ארנונה חלקי, גם היא הוכחה בפני בכל הנוגע לחדרי השירות המצויים בחצר התובע והחלל מעל החנייה. התובע העיד כי מאחר ואטם את החללים הללו, לא עומדת לו החובה לשלם ארנונה בגינם. (ע' 23 לפרוטוקול הדיון מיום 4.11.13 ש' 18-20 וכן שם בע'24 ש' 21-13)

עוד ראוי לציין לעניין זה, כי התובע לא הציג בפני בית המשפט מסמך ממנו ניתן ללמוד לגבי המועד הקובע למניין תחילת ההנחה לה הוא זכאי.

לאור האמור, בפרסום זה עומדת לנתבע ההגנה הקבועה בס' 15(2) ו15(4) לחוק איסור לשון הרע. ברי כי אדם סביר אחר, לאור נתונים אלו, היה מגיע למסקנה אליה הגיע הנתבע ואותה הוא פרסם. כמו כן, ניתן לקבוע כי הנתבע ביצע בדיקה סבירה, טרם מועד הפרסום ולכן חלה על הפרסום החזקה הקבועה בס' 16(א) לחוק.

רכישת מגרשים ללא מכרז
"7. לאחרונה הגיע לידי הח"מ מידע לפיו מספר רב של מגרשים, חלקם בשטח ט', המיועד לבניה לכלל הישוב, נרכשו, ללא מכרז, ע"י "מקורב" נוסף ל"צלחת".
יתכן כי אימות המידע או שלילתו יבוצעו רק לאחר הבחירות הקרובות ב11/2007, ולכן כל מידע שיש למי מהציבור בנושא זה, חשוב שיובא לידיעת הח"מ ולידיעת הציבור".

קריאת האמור בסעיף 7 לפרסום, בין בנפרד ובין כמכלול מעלה כי לא ניתן לקשור את האמור בסעיף לתובע עצמו. במסגרת פרסומיו בכלל ואף בפרסום זה כיוון הנתבע חיציו אל עבר מספר חברי וועד, כאשר התובע הוא רק אחד מבניהם. זאת ועוד, מסייפת הסעיף עולה כי אין המדובר בקביעת העובדה, אלא לכל היותר קריאה לציבור לאסוף מידע בעניין. לאור האמור, לא מצאתי באמור בסעיף זה פרסום לשון הרע כנגד התובע.

פרסום אחד עשר
התובע מלין על הכינויים בהם השתמש הנתבע וכן באשמה אותה מטיח הנתבע בתובע לעניין תשלום ארנונה חלקי. נושאים אלו נדונו בהרחבה בסעיפים הקודמים, ולא מצאתי לחזור על האמור בהם במסגרת פרסום זה.

פרסומים שניים עשר ושלושה עשר
התובע כאמור מלין על האמור בפרסומים הנוגעים לפסק הדין שניתן במסגרת ת.א. 41963/04 וכן בערעור בע"א 3996/07.
עיון מדוקדק ושלם בפרסומים 12 ו-13, מעבר לקטעים הספציפיים אליהם הפנה התובע, בטענה כי הם מהווים לשון הרע, מגלה כי הנתבע לא התיימר לקבוע עובדות נחרצות ביחס לקביעות פסק הדין שבערעור, אלא ביקש להביע את דעתו האישית בנושא ובמיוחד לאור פרשנותו האישית של התובע עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו מיום 17.05.09 ובמכתב יו"ר הועד מיום 25.10.09 ( אשר צורפו כנספח ז' ו-י' לכתב ההגנה ( בהתאמה)).

לעניין פרסום 12 - במכתב שזורים הביטויים הקשורים לעולם הדעה ולא לעולם העובדות "לעניות דעתי", "חובה על כולנו.. ". בשלב מסוים, פונה הנתבע לציבור הקוראים "לא לעצום עיניים ומוח מהנסיבות", קרי לבחון את האמור ולהפעיל שיקול דעת עצמאי.

כמו כן נמצא, כי קיימת זיקה סבירה בין תחושותיו ודעותיו של הנתבע ביחס לעובדות כפי שתיארן. יש לציין, כי ל"גרסתו העובדתית" וכן לפרשנותו של התובע כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו וכן בתצהיר ( ע'4-5 ו- ע'8-11 לתצהירו מיום 2.05.13): "בית המשפט המחוזי הוכיח ללא כל צל של ספק את היושרה האישית והציבורית שלי...", לא נמצא ביטוי בגוף הפרוטוקול/פסק הדין. בתצהירו ביקש התובע להביא בפני בית המשפט את אשר אולי נאמר במהלך הדיון, אך לא מצא ביטוי בפרוטוקול הדיון. לגרסה זו לא מצאתי חיזוק וכן לא הובאו ראיות נוספות בכדי לתמוך בה . כמו כן, לזכותו של הנתבע יש לציין כי פעל וצירף העתק של פסק הדין למכתבו, ובכך אפשר לקוראים להפעיל שיקול דעת עצמאי לגבי האמור בו.

גם את האמור בעניין פרסום 13, (באשר למצוין בסעיף 6 למכתב), שם שטח הנתבע משנתו בנושא " פרויקט שטח ט'", תוך ששזר אמירות מתוך פסק הדין שבוטל בערעור, (מבלי שצוין עצם ביטולו) לא ניתן להכתיר כלשון הרע. קריאת הסעיף כולו כמקשה אחת , מבלי להביא במנותק את אזכורים, מביאים למסקנה, כי לא לכל היותר יש לראות באמור הבעת דעה אישית ותו לא.

מכל האמור לעיל עולה, כי גם אם דבריו של הנתבע עלולים להוות בסיס לפגיעה בשמו הטוב של התובע, הרי שהם נכתבו בנסיבות של הבעת ביקורת לגיטימית החוסה בצילם של ס' 15(3), 15(4) ו15(6), ואף נאמרו באורח שלא חרג מגדר הסביר. משכך, בגין פרסומים 12 ו- 13 עומדת לזכות הנתבע החזקה הקבועה בסעיף 16( א) לחוק, לפיה פעל בתום לב.

שלב רביעי – הפיצוי
התובע טען כי כתוצאה מפרסום לשון הרע נגרם לו ולבני משפחתו נזק וכי הפרסומים השפיעו על האופן בו הוערך על ידי התושבים, אשר חשבו שיש בהם אמת וראו את התובע במשקפיים שהציב להם הנתבע. לטענתו, נגרם לו נזק המוערך על ידו בסך של 1,200,000 ₪ ( לצרכי אגרה העמיד התובע את תביעותיו על סך של 600,000 ₪ (500,000 ₪ בגין התביעה הראשונה ו-100,000 ₪ בגין התביעה השנייה)).
הלכה היא כי:
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן את הנזק לשמו הטוב; למרק את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע. לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה אין להסתפק בפיצוי סמלי, אך גם אין להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית-המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים". (ר' עניין עאסי לעיל ).

בסיכומיו, כמו גם בתצהיר עדותו, לא פירט התובע את מהות הנזקים שנגרמו לו והיקפם, הן במישור המשפחתי והן בהיבט האישי , אלא בחר לציינם באופן כללי בלבד, הגם שהפרסומים נעשו לפני שנים רבות (2005-2009) ומן הסתם הנזק שנגרם ב עטיים התגבש כבר במלואו.

נפסק בין היתר כי : "חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה (ר': רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף פ"ד נה (5) 510; ענין אבנרי לעיל).

" הזכות לחופש הביטוי ולשם טוב הינן זכויות יסוד, אך בצידה קימת החובה לעשות שימוש בזכות זו: בזהירות, במתינות מטעמים עניניים, בשום שכל, ותוך שמירה על כבודם ועל רגישותם של מגזרים שונים באוכלוסייה. " (ר': ע"א (מרכז) 32031-10-12 דנון תקשורת תדמיתית נ' הרב אמנון יצחק שליט"א, ] פורסם בנבו [ ) 09.05.13 )).

נראה כי התובע מצא לייחס לנתבע כוונת זדון בפרסומים וביקש לפיכך לחייבו , בתחשיב המקורי של סכום התביעה, בכפל הפיצוי הסטטוטורי. ס' 7א(ג) קובע כי לשון הרע שפורסמה ב "כוונה לפגוע" מזכה את הנפגע בכפל הפיצוי. הוצאת לשון הרע, איננה מעידה , בהכרח, על יסוד הכוונה הנדרשת. יש להוכיח "כוונות רעות ומזימות ארסיות ". "יתכנו מקרים שבהם יקבע בית המשפט שהפרסום נעשה ללא כל כוונת זדון וללא כוונה לפגוע בנפגע ובכל זאת לא התקיים יסוד תום הלב" (שנהר, עמ' 263). לאחר בחינת הראיות ובשים לב למפורט לעיל, באתי לכלל מסקנה כי לא הוכחה על ידי התובע, בראיות מספקות ועודפות , כוונה פוזיטיבית וממשית מצד הנתבע לפגוע.

היות הנפגע איש ציבור, עשויה לפעול בשני כיוונים מנוגדים ( ענין נודלמן לעיל ).
כפי שנכתב לעיל, חשיפתם התמידית של אישי הציבור לתקשורת, מקלה עליהם את ההתגוננות מפני אמירות פוגעניות. גם האינטרס הציבורי מחייב ביקורת על איש הציבור. "פסיקת פיצויים גבוהים על פגיעה בו עלולה להיות בעלת אפקט "מצנן" שיש בו כדי להשפיע על פרטים ועל גופי תקשורת להימנע, או לצמצם את הביקורת על אנשי הציבור" ( ענין נודלמן , פסקה 61).

התוצאה היא, שלאחר שקלול כל המרכיבים הרלוונטיים המנויים לעיל, הרי שדין התביעות כאמור להתקבל בחלקן. מצאתי בנסיבות תובענות אלו, מהות הפרסומים, היקפם ומידת חומרתם ובה ינתן כל האמור לעיל, לחייב הנתבע לשלם לתובע פיצוי בסך כולל של 60,000 ₪ ( 4 X 15,000 ₪ ).

הנתבע ישלם לתובע בגין - אגרת משפט , סכום השווה ל-2 0% מאגרת המשפט (המשוערכת ) בה נשא התובע בפועל, בכפוף להצגת אסמכתאות מתאימות.

כן ישלם הנתבע לתובע בגין שכ"ט עו"ד בקשר עם התביעות דנן ,בשים לב לתוצאתן , בגין תביעתו אשר סילק והבקשה לסילוק על הסף אשר נדחתה, סך כולל של 15,000 ש"ח ₪.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ג' תשרי תשע"ה, 27 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.