הדפסה

בכרי נ' מע"מ עכו

בפני
כבוד ה שופט רון סוקול

המערער

באסם בכרי, ת"ז XXXXXX265
ע"י ב"כ עוה"ד ס' מטר

נגד

המשיב
מנהל מס ערך מוסף – עכו
ע"י עו"ד י' גלייטמן מ פרקליטות מחוז חיפה

פסק דין

1. ערעור על החלטות מנהל מס ערך מוסף שבגדרן החליט על פסילת ספריו של המערער ועל הטלת כפל מס על פי סעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1976. החלטות המשיב ניתנו לאחר שנקבע על ידו כי המערער הוציא שלא כדין חשבוניות מס של חברת פארק התבור דבוריה בע"מ לעוסקים שונים. המחלוקת בתיק זה עוסקת בעיקר בשאלה, האם היה המערער עובד שכיר בחברת פארק התבור דבוריה בע"מ, האם ביצע עבודות בשמה של החברה , והאם היה מוסמך להוציא או למסור חשבוניות של החברה לעוסקים.

עיקרי העובדות
2. המערער, תושב הכפר בענה שבגליל, עסק לגרסתו במשך שנים רבות, כשכיר, בעבודות עפר. בשנת 2012 החליט לעסוק כעצמאי ובאמצעות רו"ח דאוי רימון פתח תיק עוסק מורשה בתחנת מס ערך מוסף בעכו. לגרסתו, עסקיו כעצמאי לא צלחו .

3. במהלך עבודתו, פגש, כך סיפר, אדם בשם סאבר אבו ריאש שהיה בעל שליטה ומנהל בחברת פארק התבור דבוריה בע"מ (להלן: " חברת פארק התבור") וזה הציע לו לעבוד כקבלן משנה. המערער הדגיש כי סירב וביקש לעבוד כשכיר. בסופו של יום, סוכם בינו לבין אבו ר יאש, כי יעבוד כשכיר בחברה וישמש כמנהל עבודה באזור הצפון (חקירה מיום 2/9/13, ועמ' 5-4 לפרוטוקול).

4. המערער העיד כי קיבל מחברת פארק התבור מכשיר טלפון סלולרי ורכב צמוד. אבו ריאש היה נותן לו הוראות היכן ומתי לעבוד. כשהיה זקוק לעובדים, היה אבו ריאש שולח לו עובדים לפי הנדרש (עמ' 7-6). את שכרו היה מקבל על ידי של יח, בדרך כלל אחד העובדים, אולם מעולם לא קיבל תלוש שכר (עמ' 6).

במסגרת עבודתו אצל חברת פארק התבור, כך סיפר, היה פונה ללקוחות, משלם לספקים, גובה תשלומים ואף מוסר ללקוחות חשבוניות. את החשבוניות קיבל מאבו ריאש באמצעות שליח (עמ' 7 לפרוטוקול, עמ' 3 להודעה מיום 2/9/2013).

5. המערער העיד כי בינו לבין מר אבו ריאש או חברת פארק התבור לא נחתם כל הסכם עבודה. עם זאת העיד, כי מר אבו ריאש הגיע עמו לעו רך הדין ס עיד מטר וחתם על תצהיר מיום 1/5/2012 (נספח ב' לתצהירו של המערער). באותו תצהיר מאשר אדם בשם סאבר אבו היאש, בעל ת"ז XXXXXX271 מרמלה, כי הינו בעל מניותיה של חברת פארק התבור וכי המערער הינו עובד החברה. עוד מאשר המצהיר, כי המערער מוסמך "לעשות כל פעולה בשם החברה, לרבות קבלת תשלומים, קבלת חשבונ יות, הוצאת חשבוניות וכו'" (סעיף 4 לתצהיר). לתצהיר צורף גם צילום תעודת זהות של אותו מר סאבר אבו היאש (כך נרשם בתצהיר ובתעודת הזהות) .

6. במסגרת פעילותו זו של המערער הוא ביצע עסקאות גם עם חברות ח.פ. המספק בע"מ (להלן: "המספק") ו-פ.מ.ס אינפונטי 2010 בע"מ (להלן: "פ.מ.ס").

אין חולק, כי בשנת 2013 מסר המערער לחברת המספק, 7 חשבוניות אשר המס הכלול בהן היה 112,117 ₪ וכי בשנים 2012-2013, מסר לחברת פ.מ.ס , 5 חשבוניות שהמס הכלול בהן היה 46,730 ₪ (נספח א/11-א/12 ל-מש/1) . חבר ות המספק ו-פ.מ.ס ניכו את מס התשומות הכלול בחשבוניות.

7. במהלך ביקורת שנערכה לחברות הנ"ל נמצאו החשבוניות שהוצאו לכאורה על ידי חברת פארק התבור ונמסרו על ידי המערער לעוסקים. הואיל וחשבוניות אלו לא נכללו בדו"חותיה של חברת פארק התבור, נערכה ביקורת ובמסגרתה נחקר בעל החברה מר אבו ריאש סאבר מרמלה (ריאש ולא היאש). בהודעתו לחוקרי המשיב הבהיר מר אבו ריאש כי אינו מכיר את המערער לא יצר עמו כל קשר, לא העסיק אותו, לא שילם לו ולא מסר לו חשבוניות כלשהן עבור המספק ו-פ.מ.ס.. לגרסתו, מעולם לא ביצע עבודות עבור המספק ו-פ.מ.ס (נספח ב/1 למש1).

עוד מתברר, כי החשבוניות שמסר המערער לחברות המספק ו-פ.מ.ס, הנחזות להיות חשבוניות שהוצאו על ידי פארק התבור , אינן תואמות בצורתן לחשבוניות של חברת פארק התבור (ראו עדותו של מר אבו ריאש עמ' 14, 15 לפרוטוקול וחקירתו נספח ס/1 ל-מש/1).

8. מר סאבר אבו ריאש הגיע לעדות בבית המשפט והציג תעודת זהות. אין חולק, כי האדם שהציג עצמו על פי הנטען כסאבר אבו היאש וצירף צילום תעודת זהות עת שחתם על התצהיר בפני עו"ד ס' מטר, אינו מר אבו ריאש שהתייצב בבית המשפט ושהינו בעל המניות ומנהל חברת פארק התבור אף שמספר הזהות זהה .
9. חשוב לציין, כי מהחשבוניות שהוצאו לחברת המספק עולה לכאורה כי פארק התבור מכרה למספק חומרי בניין שונים וסיפקה להם עובדים. המערער העיד כי מר חוסין מטר ביקש לרכוש חומרי בניין. על-כן יצר קשר טלפוני עם מר אבו ריאש וזה שוחח עם חוסין מטר והגיע לסיכום לגבי אספקת חומרי הבניין (חקירה מיום 16/12/2013).

מר חסן הכחיש קשר עם מר סאבר אבו ריאש והבהיר כי כל הקשר היה רק עם המערער (עמ' 11 לחקירתו מיום 3/12/2013). כל התשלומים היו במזומן. כך גם מאשר המערער עצמו.

10. מר סעד פארס, מנהל חברת פ.מ.ס , מסר אף הוא כי כל הקשר לחברת פארק התבור היה עם המערער שהציג עצמו כעובד החברה (חקירתו מיום 7/11/2013, עמ' 3). לדבריו, המערער ביצע את העבודות, קיבל תשלום במזומן ומסר את החשבוניות.

11. כדי להשלים את הסקירה העובדתית נספר עוד, כי המערער הגיש לבית הדין לעבודה תביעה כנגד חברת פארק התבור בטענה לחוב עבור שכר עבודה (תיק ס"ע 46110-02-11). ביום 25/6/2013, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה המחייב את פארק התבור לשלם לו את שכרו. יצוין, כי מר סאבר אבו ריאש שהעיד בביהמ"ש, הבהיר כי לא ידע על התביעה שהוגשה כנגד החברה על ידי המערער , כי לא קיבל את ההזמנה לדין וכי אינו יודע על פסק הדין (עמ' 12).

12. בעקבות כל אלו הגיע המשיב למסקנה, כי המערער הוציא את החשבוניות למספק ו-פ.מ.ס שלא כדין. המשיב סבר כי המערער לא הוכיח כי עבד בחברת פארק התבור, כי ביצע עבודות בשמה או כי הוסמך למסור חשבוניות בשמה. המשיב סבר כי המערער ביצע בעצמו את העסקאות נשוא החשבוניות.

13. בשים לב לאמור החליט המשיב לפסול את ספרי המערער לשנים 2012 – 2013 (החלטה מיום 30/12/2013). כמו כן ועל פי סעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף , הטיל על המערער תשלום כפל מס בסך כולל של 317,697 ₪.

תמצית הטענות בערעור
14. המערער מאשר כי ביצע את העסקאות וכי מסר לעוסקים את החשבוניות, למעט 3 חשבוניות (מס' 1330, 1331, 1328). המערער עמד בחקירתו בבית המשפט ובסיכומיו על הטענה כי סבר שפעל בשמה של חברת פארק התבור. לטענתו, האמין לאותו אדם שהציג עצמו כסאבר אבו ריאש ואשר חתם על התצהיר המסמיך אותו לפעול בשמה של החברה. המערער לא ידע כי אותו אדם הינו מתחזה.

המערער מוסיף, כי לא היה מקום לפסול את ספרי ו, שכן לא פעל ולא עסק באופן אישי בעסקאות נשוא החשבוניות. מכל מקום, כך לטענתו, מאחר ולא ידע כי החשבוניות הוצאו שלא כדין, אין מקום לחייבו בכפל מס.

דיון והכרעה
15. כמפורט להלן, הנני סבור כי דין הערעור להידחות. שוכנעתי, כי המערער ביצע את העסקאות, הוציא ומסר את כל החשבוניות שבמחלוקת לעוסקים.

לא שוכנעתי כי המערער סבר כי הינו מוסמך למסור את החשבוניות או כי הינו פועל בשמה של חברת פארק התבור. המערער נכשל בהוכחת טענתו כי פעל מתוך אמונה כי פועל בשמה של פארק התבור .

16. ממכלול הראיות ועדויותיהם של המערער עצמו ושל מנהל המספק ו-פ.מ.ס עולה, כי המערער היה היחיד שיצר קשר עם החברות בכל הנוגע לעסקאות נשוא ההליך , ביצע את העבודות ומכר את חומרי הבניין. לא הובאה שום ראיה על מעורבותו של מר אבו ריאש או כל אדם אחר שהתחזה למר אבו ריאש. הגרסה לפיה חוסין מטר דיבר בטלפון עם מאן דהוא והזמין את חומרי הבניין לא הוכחה. המערער לא מסר פרטים מזהים של מי שהציג עצמו כמר אבו ריאש ולא זימן אותו לעדות.

17. יתרה מזו, גרסתו של המערער לפיה פגש את אותו סאבר אבו ריאש בטבריה ולאחר מכן בתחנת דלק ושם נרקמה ההתקשרות ביניהם, אינה סבירה. לא סביר כי המערער קיבל מכשיר טלפון סלולארי, רכב צמוד וייפוי כוח מלא לפעול בשם החברה כרצונו כבר בתחילת הקשר, ללא כל עב ודה משותפת קודמת, ללא הסכם העסקה וכדומה.

18. חתימת אותו אדם שהציג עצמו כסאבר אבו ריאש על תצהיר בפני עו"ד מטר, לא רק שאינה מחזקת את הגרסה, אלא להיפך , מטילה צל כבד על גרסת המערער.

התצהיר האמור אינו מסמך שגרתי להסכם העסקה ועל כן מעלה חשדות בדבר הצורך בהכנתו. ככל שהכוונה הייתה לקבוע הסכם התקשרות, הרי שניתן היה לערוך הסכם מפורט ומסודר שיכלול את כל תנאי העסקתו של המערער. ככל שהכוונה הייתה ליתן למערער ייפוי כוח, הרי שהיה נערך מסמך ייפוי כוח. צריך לזכור, כי הצדדים הגיעו לעורך דין שערך את המסמך ויש לתהות מדוע הוחלט על עריכת תצהיר.

19. זאת ועוד, על התצהיר חתום אדם שהציג עצמו בשם סאבר אבו היאש, בעוד שבעל חברת פארק התבור שמו אבו ריאש. אם ביקש המערער להתקשר עם החברה, הרי צפוי היה שמי שיתקשר י רשום את שמו הנכון של בעל החברה.

20. המערער לא הביא שום ראיה להוכחת העסקתו על ידי אותו אדם שלטענתו הציג עצמו כסאבר אבו ריאש, מנהל פארק התבור. לא הובא מסמך כלשהו המעיד על העברת תשלומי שכר במזומן, בהעברה בנקאית , או בהמחאות . אפילו ראיות על הפקדת תשלומים שקיבל - לא טרח המערער להציג.

המערער טוען כי קיבל רכב צמוד וכי מעת לעת הוחלפו הרכבים. המערער לא הביא שום עד להצביע על רכבים שקיבל. לא צורפו מספרי רישוי של הרכבים, תשלומי דלק וטיפולים לרכבים. אין כל ראיה אחרת שממנה ניתן ללמוד כי אכן החזיק המערער ברכבים של החברה.

המערער טען גם כי קיבל תשלומים וקיבל את החשבוניות באמצעות שליח שנשלח אליו. המערער לא ידע את שם השלוחים שהגיעו ולא זימן מי מהם לעדות.

21. המערער טען גם, כי כאשר נדרש לעובדים , שלח אליו מר אבו ריאש עובדים מתאימים. ניתן היה לצפות כי ימסור את שמות העובדים או חלקם ויזמנם לעדות. המערער לא עשה כן ופרט לאמירה כללית כי נשלחו עובדים - לא הביא שום ראיה.

22. גרסתו של המערער אינה אמינה בעיני - היא גרסה תמוהה ובלתי סבירה שאינה נתמכת בשום ראיה. כיצד ניתן לתת אמון בטענה כי צד שלישי כלשהו הציג עצמו כמר אבו ריאש והתקשר בהסכם עם המערער מבלי שיש לכך אחיזה כלשהי בראיות חיצוניות. אין זאת אלא שהמערער פעל על דעת עצמו או עם אחרים כדי להוציא חשבוניות על שמה של חברת פארק התבור מבלי שהיה לו כל קשר עמה, מבלי שהחברה ביצעה את העסקאות, מבלי שהחברה קיבלה את התמורה ומבלי שהסכימה כי המערער יפעל בשמה.

23. בנסיבות אלו, ברי, כי לא נפל כל פסול בהחלטת המשיב לפסול את ספרי המערער. המערער הוא שביצע את העסקאות וקיבל את התקבולים ומאחר ולא הוציא חשבוניות כדין לעוסקים, צדק המשיב כאשר קבע כי יש לפסול את ספריו.

כפל מס
24. המשיב הטיל על המערער לשלם כפל מס על פי סעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף. סעיף זה קובע:

"אדם שאינו רשאי לפי סעיף 47 להוציא חשבונית מס, והוציא חשבונית מס או הוציא מסמך הנחזה כחשבונית מס אף אם חסרים בו פרטים הנדרשים לעניין חשבונית מס, יהיה חייב בתשלום כפל המס המצוין בחשבונית או המשתמע ממנה".

הסמכות להטלת כפל מס לפי סעיף 50(א) לחוק מס ערך מוסף, אינה בבחינת עונש. תכליתה הינה להרתיע את העוסקים מפני הוצאת חשבוניות שלא כדין (ראה ע"א 6825/98 חברת אדוריים בע"מ נ' מנהל מע"מ ירושלים, פ"ד כ"ה(5) 330 (2001); ע"א 1497/01 הובר נ' הממונה האזורי מע"מ חיפה, פ"ד נ"ז(5) 947 (2003); ע"א 3886/12 זאב שרון קבלנות בניין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ (26/8/2014)).

25. הביקורת השיפוטית על החלטת המנהל להטיל כפל מס על עוסק אינה ביקורת רגילה על החלטות מנהליות, שכן החלטה להטיל כפל מס מצויה "בקו התפר שבין ביקורת שיפוטית לפי עילות ההתערבות המוכרות במשפט המנהלי [....)]– לבין הסמכות המיוחדת הנתונה לבתי המשפט בקשר עם החלטות מנהליות מס וימות" (ראו ע"א 3886/12 הנ"ל פסקה 19). בית המשפט אינו מסתפק בביקורת שיפוטית מנהלית אלא רשאי לברר גם את נכונות ההחלטה לגופה. נטל הראיה המוטל על שכמי המנהל הינו נטל משמעותי יותר מאשר הנטל להוכחת סמכות מנהלית אחרת. וכך נאמר בע"א 3886/12 הנ"ל, בפסקה 32:

כפי שציינתי לעיל, הפגיעה בזכויות העוסק הטמונה בהפעלת הסמכויות בהן מדובר כאן (הטלת כפל מס והשתת קנס מנהלי) – הינה משמעותית יותר מאשר הפגיעה הטמונה בעצם הטלת וגביית המס. בהתאם יש מקום לדרוש מהרשות להעמיד תשתית עובדתית מוצקה יותר מאשר זו שהיא נדרשת להעמיד בבסיס השומות שהיא עורכת (בנוגע לאמינות הנתונים שיכולים לשמש בהליכי שומה נפסק כי מנהל מע"מ יכול להסתפק במקרים מסוימים – בעיקר נוכח מחסור בראיות אמינות לצורך קביעת השומה הנובע ממחדליו של הנישום – בראיות בעלות אמינות נמוכה יחסית, כגון: "הערכות, אומדנים, וניסיון אישי", ובמקרים קיצוניים אף: "ניחושים או השערות", או "רסיסי מידע" (ראו: עניין בן שלמה, פיסקה 16); כן עיינו בפסק-הדין, שעמד בבסיס ההכרעה בעניין בן שלמה:ע"א734/89 פיקנטי תעשיות מזון בע"מ נ' פקיד שומה גוש דן, פ"ד מו(5) 309, 322-320 ו-342-341(1992), שעסק במס הכנסה).
נוכח האמור – אני סבור כי בהקשר של הסמכויות המדוברות – ומבלי להפחית מפוטנציאל הפגיעה של סמכויות אלה בזכות הקניין של העוסק – אין מקום לדרוש מהרשות להעמיד בבסיס החלטתה ראיות" חד-משמעיות", וניתן להסתפק בראיות "ברורות ומשכנעות", העומדות ברף ההוכחה של "מאזן-הסתברויות", הנדרש במשפט האזרחי, תוך הקפדה על כך שכמות הראיות ורצינותן תואמת את חומרת הפגיעה הפוטנציאלית בזכויותיו של העוסק (השוו על דרך של קל וחומר לפסק הדין בענין פלוני, שם הגעתי למסקנה דומה בכל הנוגע לסמכות של ועדה פסיכיאטרית להורות על אשפוז כפוי של אדם, וההפניות שאוזכרו באותו מקום; לדיון באמת המידה הראייתית בהקשר של סנקציה אכיפתית – עיינו גם: צבי גבאי אכיפה מנהלית בדיני ניירות ערך (2012); והשוו: עניין מוסטקי, שם נקבע רף הוכחה מחמיר יותר, אף שהיה מדובר בפגיעה בזכויות מעין קנייניות). אמת מידה ראייתית של "מאזן הסתברויות" מתאימה לענייננו, גם נוכח סמכותו של בית המשפט המחוזי לבחון את החלטת מנהל מע"מ בחינה "ערעורית" החורגת מעילות ההתערבות של המשפט המנהלי. ודוק: כאמור לעיל – הראיות אותן יכול מנהל מע"מ להביא בחשבון אינן חייבות להיות כאלה שתהיינה קבילות בהליך אזרחי בהיותן ראיות מנהליות ודי שתהיינה בעלות ערך הוכחתי (עניין לנסקי, עמ' 357; עניין ניימן, עמ'249). נוכח סעיף 10א לתקנות סדר הדין בערעור מע"מ ניתן להביא ראיות אלו גם בפני בית המשפט המחוזי בערעור כל עוד שהצדדים הסתמכו עליהן במסגרת ההליך המנהלי.

25. במקרה הנוכחי, אין צורך לדון בשאלת נטלי ההוכחה שכן הראיות שהובאו מצביעות באופן חד משמעי על כך כי המערער הוציא או מסר את החשבוניות נשוא הערעור בלא שהיה מוסמך לכך. יתרה מזו, הראיות מצביעות על כך כי המערער ידע שאינו פועל בשמה של חברת פארק התבור, ידע כי אינו מוסמך להוציא חשבוניות בשמה, ובין אם פעל לבדו ובין אם פעל עם אחר, הרי שהמערער פעל במודע שלא כדין. על כן לא נפל כל פגם בהחלטה להטיל על המערער כפל מס.

סוף דבר
26. לאור כל האמור אני דוחה את הערעור על כל חלקיו.

המערער ישלם למשיב הוצאות ההליך בסך של 15,000 ₪.

ניתן היום, י"ג אלול תשע"ה, 28 אוגוסט 2015, בהעדר הצדדים.