הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 62647-10-18

לפני כבוד השופטת נאוה ברוורמן

התובעות:

1.שרה אסולין
2.עינת מכאל

נגד

הנתבעים:

1.דוד עזר
2.כרמלה עזר

פסק דין

מהות התביעה

בפני תביעה כספית על סך של 20,000 ₪ בגין הפרת הסכם שכירות נטענת, ותביעה שכנגד על סך של 22,000 ₪.

רקע ועיקרי טענות הצדדים

ביום 22.08.2019 חתמו התובעות על הסכם שכירות של דירת מגורים עם הנתבעים, שהינם המשכירים לתקופה בת 12 חודשים, וכולל תקופת אופציה. בהתאם להסכם, דמי השכירות הועמדו על סך של 4,800 ₪ לחודש (להלן: " התובעות" ו/או " המשכירות" ; "ההסכם"; "הדירה"; "הנתבעים" ו/או " המשכירים", בהתאמה).

במעמד חתימת ההסכם, התובעות נדרשו להפקיד בידי הנתבעים את ההמחאות בגין דמי הש כירות, לרבות המחאת ביטחון, שטר חוב עליו חתומים שני ערבים, וחמש המחאות חתומות להבטחת מיסים ותשלומים כמפורט בהסכם.

ההסכם בוטל בסמוך למועד הכניסה לדירה.

התובעות מצאו דירה חלופית בסמוך למועד ביטול ההסכם (להלן: "הדירה החלופית").

היות והצדדים חלוקים ביניהם מהבחינה העובדתית, להלן יובאו גרסאות הצדדים בתמצית ;
לטענת התובעות, ההסכם החתום בוטל באופן שרירותי , וללא סיבה על ידי הנתבעים. לפיכך, נאלצו התובעות לאתר דירה חלופית, בסד זמנים קצר, וכן נגרמו להן נזקים, ומכאן תביעתן.

התובעות מציינות כי נאלצו לשכור דירה יקרה יותר, לרכוש ריהוט, על מנת להתאימו לדירה החלופית, והדבר גרם להן לנזק ממוני, וכן עוגמת נפש רבה.

הנתבעים טוענים כי על גבי ההמחאות נרשמו סכומים שגויים על סך של 4,008 ₪, חלף סך של 4,800 ₪. המחאות אלה הושבו לתובעות בדרישה לתקנן מידית. לטענתם, השגיאה אשר באה לידי ביטוי בכל ההמחאות מעידה על העדר תום לב.

כן מוסיפים כי התובעות לא עמדו בתנאי ההסכם הבסיסיים, ולא העמידו את הביטחונות הנדרשים במעמד חתימת ההסכם . אשר על כן, דין התביעה להידחות, ו דין התביעה שכנגד להתקבל , שהרי משלא עמדו התובעות בהתחייבותן, הפסידו המשכירים דמי שכר דירה ומסים עירוניים עבור חודשים ספטמבר ואוקטובר. כמו כן נאלצו להפחית את דמי שכר הדירה, הגם שהוציאו מהדירה ריהוט, והדבר גרם לנזק ממוני, ולעוגמת נפש.

דיון והכרעה

אין חולק כי הצדדים חתמו על ההסכם, אך יש חולק האם המשכירים ביטלו את ההסכם כדין, אם לאו.

אקדים ואומר שלאחר ששמעתי את העדויות, את טענות הצדדים ועיינתי בכל אשר הובא בפניי, נחה דעתי לקבל את התביעה בחלקה, ודין התביעה שכנגד להידחות, ולהלן נימוקיי בתמצית.

ראשית, מערכת היחסים המשפטית בין משכיר לשוכר מושתתת על הוראות הסכם השכירות.

עיקרון תום הלב פרושה על מערכת היחסים החוזית בין משכיר לשוכר מכוח הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 . סעיף זה קובע כהאי לישנא:

"בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה".
בית המשפט העליון עמד על החובה הנובעת מסעיף 39 הנ"ל בפסק הדין בעניין בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ואח', פ"ד לה (1) 828, 834:

"משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה ... על כל הצדדים לחוזה מוטלת החובה לשתף פעולה זה עם זה ולפעול תוך התחשבות באינטרס המשותף להם בחוזה. על בעלי החוזה לפעול להגשמתה של כוונתם המשותפת, תוך נאמנות ומסירות למטרה, שעמדה לנגד עיניהם, ותוך עקביות בהגשמת ציפייתם המשותפת הסבירה."

בענייננו - הוסכם בסעיף 3 להסכם כי המשכירות ימסרו 12 המחאות חו דשיות אשר ימסרו למשכירים במעמד חתימת ההסכם.

כמו כן, בהתאם לסעיף 12 להסכם, הוסכם כי המשכירות יפקידו בידיהם של המשכירים, במעמד חתימת ההסכם – המחאות ביטחון בסכום של 20,000 ₪, שטר חוב בסכום של 20,000 ₪, וחמש המחאות חתומות שיוחזרו לאחר 45 יום לפקודת עיריית רמת גן, מי רמת גן, חברת החשמל, חברת הגז, ולפקודת ועד הבית.

התובעת, שרה אסולין, גוללה בפני בעדותה כי מסרה את השיקים על סך של 4,800 ₪ לבנם של המשכירים, ובהמשך הוברר כי הייתה טעות ברישום השיקים. כך שנרשם במספרים 4,800 ₪ ובאותיות נרשם בטע ות ארבעת אלפים ושמונה שקלים ( עמ' 2 לפרוטוקול).

העידה כי לאחר שהתגלתה הטעות, ביקשה להביא למשכירים שיקים אחרים, ואמרה:

"אמרתי אין בעיה ביום חמישי הייתי אמורה להגיע עם הטכנאי של בזק שיתקין לי שם את קו האינטרנט... ואז אני מקבלת שיחת טלפון מדוד "שרה בוקר טוב, אני מבטל את החוזה". שאלתי למה ואמר הסיבות איתי. אמרתי לו שאין לי ללכת ואני עם שני ילדים ואמר זה לא מעניין אותי, הכל מוקלט, תלכי".
(שם, עמ' שורה 7-15).

התובעת הוסיפה ואמרה כי יד הגורל הביאה אותה למציאת הדירה החלופית, תוך 24 שעות.

מנגד מאשר המשכיר כי ביטל את ההסכם, אך טוען כי כל טענות התובעות שיקריות, ושם יהבו בטענה כי השוכר ות לא הביאו את כל הנדרש בעת חתימת ההסכם. לשיטתו , הרגיש מרומה ואך הגדיל לומר שהייתה פה הונאה מצד התובעות (עמ' 3 לפרוטוקול) .
התובעת נשאלה במעמד הדיון על ידי המשכיר מדוע לא הביא ה את כ ל הנדרש ממנה, והשיבה:

"במעמד חתימת החוזה חתמנו על החוזה. קבענו שביום שלישי נבוא ונביא את השיקים, באתי הבאתי את השיקים. היינו צריכים להביא את אמה של בת זוגתי ואת אחותי במעמד החוזה. הוא החליט שהוא לא רוצה את אמא של בת זוגתי כי היא אישה ללא הכנסה"
(עמ' 2-3 לפרוטוקול שורות 31-32, ושורה 1).

המשכיר המשיך בגרסתו, והעיד כי התובעות הן אלה שהפרו את ההסכם, ואמר:

"ראשית היא הפרה את החוזה הפרה יסודית. הביאה שיקים שהם לא ברי פירעון"
(עמ' 3 לפרוטוקול שורה 5).

בהקשר זה נשאל המשכיר על ידי בית המשפט מדוע לא ביטל את ההסכם בעת חתימת ההסכם, כאשר התובעות לא הביאו את כל מה שהתחייבו, והשיב:

"משום מה לא אמרתי לה את זה. אני התבלבלתי באותו הרגע".
(שם, שורה 14).

לאחר ששמעתי את העדויות, אין חולק כי הנתבע הודיע על ביטול ההסכם. לטעמי, הודעת ביטול ההסכם הייתה לא כדין.

לאחר ששמעתי את העדויות, נתתי אמון בעדות התובעת כי הנתבעים לא עמדו על קבלת השיקים והבטחונות ושטר הבטחון דווקא במעמ ד ההסכם, והייתה הסכמה בין הצדדים כי התובעות יגיעו במועד נדחה, על מנת להסדיר את הבאת הבטוחות.

התרשמתי, שלאחר חתימת ההסכם, הנתבע בחר לבטל את ההסכם, משום שהתחרט על ההסכם שחתם, וסיבותיו עמו.

לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים ביטלו את ההסכם שלא כדין, ולפיכך זכאיות התובעות לפיצוי.

עם זאת, דעתי היא שהתובעות העריכו את נזקיה ן ביתר . באומדן סביר יותר של הנזקים שנגרמו לתובעות, סבורה אני כי יש לפצותן עבור הפער בין דמי השכירות של דירת הנתבעים לבין אלו של הדירה החלופית שמצאו , וזאת למשך שנה בלבד.

הסכם השכירות קבע דמי שכירות בסכום של 4,800 ₪, ואלו התובעות מצאו דירה חלופית בסכום של 5,200 ₪. כלומר – מדובר בפער של 400 ₪ עבור כל חודש, מכאן - על הנתבעים לפצות את התובעות בסך של 4,800 ₪, בגין רכיב זה.

לסכום זה יש להוסיף את העלויות בגין הריהוט שהיה על התובעות לשאת, אך לא במלואן. העידה התובעת כי נאלצה לקנות ארון בגדים בסך של 1550, ותנור בסך של 990 ₪ מאחר והדירה החלופית הייתה ריקה.

בנסיבות העניין, אני פוסקת בגין רכיב זה חלק מהסכום, קרי סך של 1,200 ₪, בהתחשב כי התובעות נהנות ממוצרים חדשים.

בנוסף לאמור, יש לפסוק פיצוי על דרך האומדנה בגין עוגמת הנפש, הטרחה וההיטלטלות בין מקומות המגורים, שהרי העידה התובעת כי המעבר לדירה החלופית הרחיק את הבן מביה"ס. לפיכך, בגין עוגמת נפש הינני פוסקת סך של 3,000 ₪.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל הנתבעים ישלמו לתובעות סך כולל של 9,000 ₪, בתוספית ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. לסכום זה יתווספו הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם תוך 30 ימים.

מאחר וקבעתי כי הנתבעים ביטלו את ההסכם לא כדין, דין התביעה שכנגד, להידחות, וככל שהיו לנתבעים הפסדים ו/או הוצאות, אין להם להלין, אלא על עצמם.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מהיום.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ט, 24 יולי 2019, בהעדר הצדדים.