הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 42702-11-16

מספר בקשה: 14

לפני כבוד השופט משה תדמור-ברנשטיין

התובע:

אלעד עדן, ת.ז. XXXXXX911

נגד

הנתבעים:

  1. גרשון אנקשטיין
  2. דליה אנקשטיין, ת.ז. XXXX227

פסק דין
בתמצית
בהתאם להסכם שכירות, השכירה הנתבעת 2 (להלן: "המשכירה") דירה שבבעלותה לשני תאגידים – חברות בע"מ - שהתובע הציג עצמו כנציגן (להלן: "החברות" או "השוכרות").
התביעה הנדונה היא תביעה להשבה של דמי שכירות ששילמו משך תקופה של 7 חודשים (מתוך תקופה ארוכה יותר של שכירות) החברות שהתובע פעל להתקשרותן בהסכם שכירות עם המשכירה, לשכירת הדירה שבבעלות המשכירה - לצורך הפעלת משרד (להלן: "הדירה").
אציין כבר עתה, כי במהלך ניהולו של תיק זה, משהתייצב נציג הנתבעים בבית המשפט, התברר כי בעבר התנהלו תביעות בענין שכירות זו בבית המשפט השלום בתל אביב, שהסתיימו בפסקי דין (בשנת 2015), כשאחד מפסקי הדין אישר הסכם בין הצדדים, לפיו התובע והשוכרות ישלמו למשכירה סכום שמתקרב לסכום הנתבע בתביעה זו. לנפקות עניין זה אתייחס בהמשך.
בתיק תביעות קטנות הנדון, לפניי בקשת הנתבעים מיום 22.7.19 למתן החלטה בהיעדר תגובה של התובע להוראות שנתן בית המשפט בעניין השלמת מסמכים שהתובע טען כי יש בידיו לגרום לכך שיוצגו לבית המשפט. מדובר ב מסמכים, שבנסיבות תיק זה, בית המשפט מצא בדיון האחרון שהתנהל בנדון ב-14.4.19, לאפשר לתובע את השלמת הגשתם בלוח זמנים נתון .
הנתבעים מפנים בבקשה להיעדר המעש מטעם התובע, ו להערות שהפנה בית המשפט לתובע - בשאלת הסמכות.
כפי שיובהר להלן, בגין עילות הגנה שעומדות למול התביעה בנסיבות, ובגין ההתנהלות התובע , מצאתי לדחות את התביעה הנדונה , ולחייב את התובע בהוצאות הנתבעים.
התובע התעקש לנהל תביעה זו בבית משפט לתביעות קטנות, לאחר שהופנה על ידי כב' הרשם הבכיר דורני - כבר בתחילת הדרך, כי בגין חלק מהסעדים שביקש בתביעה הנדונה (צו הצהרתי וצו עשה), שאינם בסמכות בית משפט לתביעות קטנות, יידרש פיצול הדיון [ש' 3-4 בעמ' 6 לפרו' מיום 1.1.19] .
לתובע ניתנה בדיון האחרון הזדמנות לתמיכה ברכיבים מגרסתו - בצורה של ארכה מתאימה, אך הוא בחר שלא ל מסור לבית המשפט כל מסמך, וגם – לא פעל להשיב לתהיית בית משפט זה שהוצגה לו במפורש: הכיצד מבקש התובע להמשיך ניהול תביעה זו בבית משפט לתביעות קטנות – בהיעדר סמכות ; זאת - כאשר מדובר, בעצם - במהות, בתביעה להשבת חלק מדמי שכירות ששילמו שתי החברות השוכרות , חברות בע"מ -ולא "יחיד", למשכירה, בשל תנאי השכירות בדירה משך תקופה מסוימת, שנטען כי לא עמדו במה שמתחייב מן ההסכם והגבילו את השימוש בנכס .
כפי שיובהר להלן, מצאתי לדחות את התביעה בשל היעדר סמכות, תוך אמירה ברורה לענין מקבץ עילות, ש עולה כי על פניו עומדות בנסיבות לטובת הנתבעים נגד התובע; לרבות : השתק, התנהלות בחוסר תום לב בניהול הליכים, ואי-עמידה בנטל ההוכחה.
כפי שיפורט להלן, בשורה תחתונה, לאחר ששמעתי את התובע ארוכות משך 3 דיונים, שרק האחרון בהם התנהל לאחר שהוגש כתב הגנה, מצאתי כי התובע בענייננו הגיש תביעה שנחזית להיות, בעצם, "תגמול" למול פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בתל אביב לטובת המשכירה, לפינוי השוכרות , ופסק דין נוסף שניתן ביום 10.11.15 בהסכמה - להשלמת תשלום דמי שכירות וחובות ועד בית , ב ו חויב התובע בענייננו אישית (כאחד הנתבעים באותה תביעה) , יחד עם שתי חברות בע"מ, השוכרות –לתשלום סכום כספי, שמתברר כי טרם שולם.
השתלשלות ההליכים וטענות הצדדים
ביום 18.11.16 הגיש התובע בשמו תביעה זו, המסתכמת לסך 35,074 ₪, והגביל את הסכום לזה שהיה בסמכות בית משפט זה באותם זמנים, 33,500 ₪. עניינה של התביעה , כאמור – השבת דמי שכירות. יש לציין כי בגין אגרה הסתפק התובע בתשלום סכום של 50 ₪ (הגיש כתב תביעה שהוא עמוד אחד "ריק" ב-18.11.16, ורק ביום 12.2.17 ה וגש כתב התביעה הנושא 5 עמ'). אף שהוצאה לתובע ביום 31.3.1 9 דרישה מאת מזכירות בית המשפט להשלמת תשלום האגרה בגין הסכום הכולל שנתבע - בתוספת תשלום בסך 287.26 ₪, זו - לא הושלמה על ידו.
בכתב התביעה טוען התובע כי שכר משרד מהנתבעים (הדירה; בהסכם נפסח א' לכתב התביעה), אשר התגלו בה לאחר כניסתו לנכס רטיבות וריח רע מהביוב, כאשר חלקים מהדירה הוצפו ע"י ביוב ו גם היו נזילות מים מקירות המשרד . כל אלה, לטענת התובע, לא אפשרו שימוש בחלקים מסוימים של המשרד , והקשו על העובדים במשרד את השהייה בו.
התובע טוען בכתב התביעה כי פנה באמצעות דואר אלקטרוני אל הנתבעים בנוגע לבעיות הללו, וכי לא היה טיפול ממשי בדרישותיו; היתה "גרירת רגליים". התובע טוען כי לא יכול היה להמשיך להיות בנכס וגם לא "נהנה" ממנו באופן שציפה (היו חדרים שלא עשה בהם שימוש) , ולכן על הנתבע ים לשלם לו פיצוי בגין השכירות ששילם על המשרד ( בצורה של השבת דמי שכירות בגין 6 מתוך 7 חודשים – כי אחד החודשים ממילא לא שולם - החל מיוני 201 4 וכלה בדצמבר 201 4).
עוד מבקש התובע בכתב התביעה כי ביהמ"ש יקבע כי במועדים יוני 2014 עד ינואר 2015 הדירה לא היתה ברת-שימוש, ועל כן פטורה מארנונה. כן מבקש התובע, כי משהסתיימה ההתקשרות בין הצדדים, יורה בית המשפט יורה לנתבעים להשיב לו את כל הבטוחות שנמצאות אצלם. כאמור, כפי שהובהר לתובע - אלו סעדים שאינם בסמכות בית משפט לתביעות קטנות.
בדיון הראשון שהתקיים בנדון ביום 23.7.17 קבעתי כי התובע לא הוכיח מסירה כדין לתובעים. הוריתי לתובע להמציא לנתבעים - כדין, ולאחר קשיים שונים נקבע דיון שני, ביום 1.1.19 , אליו התייצב בנם של הנתבעים, מי שבעצם התנהל בפועל בשם הנתבעת 2 - מול התובע בעת שכירת הדירה. בנם של הנתבעים הבהיר בדיון, שעד לאחרונה ל א היתה מסירה להוריו, הנתבעים, שהם קשישים סיעודיים המרותקים לביתם; הנתבעת הינה בת 88 והנתבע הינו בן 89.
עוד טרם הדיון שנערך ביום 1.1.19, כאמור, הגישו הנתבעים בקשה למינוי עו"ד - בשל מצבם הבריאותי. בשל התנגדות התובע לא אישרתי מינוי של עו"ד מטעמם , ובשל קבילתו על עצם העובדה שנמצא באולם עו"ד, הוריתי בפתח הדיון - על יציאתו מהאולם של עו"ד שהתייצב יחד עם בנם של הנתבעים . מאידך, לנוכח מצבם הבריאותי של הנתבעים, אישרתי את ייצוגם על ידי בנם .
לאחר שהתובע התעקש על יציאתו מהאולם של עוה"ד שהגיע עם בנם של הנתבעים , כאמור, לשאלה ישירה של בית המשפט, שהועלתה בשל אופן התנסחותו של התובע בדיון, אישר התובע שלמד משפטים ואף התמחה בעריכת דין לפני 13 שנה [ש' 15-16 בעמ' 5 לפרו' מיום 1.1.19]. לתמיהת בית המשפט - הכיצד, בהיותו משפטן שסיים התמחות , כאמור, ביודעו שנציג הנתבעים הוא אדריכל במקצועו, עמד נחרצות על כך שעו"ד מטעם הנתבעים לא יישב באולם (מאחור מבלי להתערב) – הכל, מבלי לחשוף מראש לבית המשפט את כישוריו והשכלתו המשפטית?! לא מצא התובע בכך כל קושי בטענה כי – בשורה תחתונה – הוא איננו עורך דין , וגם הסביר כי מעולם לא התעסק בליטיגציה ולימודיו הסתיימו מזמן [ש' 6-7 בעמ' 6 לפרו' מיום 1.1.19]
לאחר ששמעתי את הצדדים בדיון של 1.1.19, אפשרתי הגשת כתב הגנה, ובעקבות הגשתו התנהל דיון נוסף , ביום 14.4.19.
מעיון בכתב ההגנה שהוגש, התברר כי בעצם קיימים שני חוזי שכירות רלוונטיים לענייננו, וכי השכירות לא ניתנה לתובע, אלא - השוכרות הן שתי חברות בע"מ , כאמור.
ההסכם הראשון מיום 30.1.2014 לשכירות הדירה (משרד) מ-15.3.14 ועד 15.3.15 נכרת בין הנתבעת 2, המשכירה, לבין חברת אי. סי . ז'בוטינסקי בע"מ, ח.פ. 51-49661-01 , השוכרת. בעמוד האחרון להסכם הוסף בכתב יד (לפי הנטען בכתב ההגנה - ביום 10.6.2014) משפט שמאושר בחתימת שני הצדדים, לפיו הסכם זה מבוטל, ומוחלף בהסכם שכירות (שני) מול "מירקולום מו"פ" .
ההסכם השני מצורף גם הוא לכתב ההגנה, אך מצולם באופן מושחר ובלתי ניתן לקריאה בנט , אך יש להניח שנחתם בסמוך לביטול ההסכם הראשון ביוני 2014. כן ניתן להבחין בכותרת ההסכם השני , כי מדובר בהסכם בין המשכירה, לבין חברת מירק ולום מו"פ (ישראל) בע"מ, ח.פ. 51-50782-10, השוכרת (ש לפי הכיתוב בכותרת ההסכם - התובע הוא בעליה).
מתברר מכתב ההגנה, שלא רק שהשוכרות לא פינו את הנכס בתום תקופת השכירות, אלא שהמשכירה, אף נאלצה לתבוע את שתי החברות השוכרות, שהתקשרו עמה בהסכמי שכירות כאמור - לפינוי המושכר, וכן - לתבוע את השוכרות והתובע בתביעה כספית בגין אותה דירה ואותה שכירות [תביעה לפינוי נגד השוכרות - לפי כתב ההגנה: ב-ת"א (השלום בתל אביב) 48786-06-16 ; ולפי הפרוטוקול המצורף לכתב ההגנה: ב-ת"א (השלום בתל אביב) תא"ח 50009-03-15].
משפונה הנכס, הגיעו הצדדים - בתביעה הכספית הנפרדת נגד התובע ושתי השוכרות [ב-ת"א (השלום בתל אביב) 12276-04-15] - ביום 10.11.15 , להסכם פשרה שקיבל תוקף של פס"ד שנתן בית משפט השלום, כאמור [נספח יג' לכתב ההגנה; (לעיל ולהלן: "פסק הדין")].
על פי פסק הדין, כאמור, לסילוק מלא וסופי של תביעת התובעת (היא הנתבעת 2 בענייננו, המשכירה) נגד הנתבעים (התובע בענייננו ושתי החברות השוכרות) ישולם למשכירה סך כולל של 31,496 ₪; סכום, שבחלקו הוא תשלום בגין שלושה וחצי חודשי שכירות נוספים .
ולא רק זאת, חשוב לענייננו להפנות לכך, ש מהסכום הכולל שנקבע, הוסכם בפסק הדין [ס' 1ד'] כי "לאור טענות קיזוז העומדות לנתבעים בנוגע להוצאות שהוציאו בקשר עם השימוש במושכר ואשר עומדות ע"ס של 4,921 ₪" ניתן יהיה לשוכרות לקזז סכום זה מהסך הכולל ; זאת - בכפוף להמצא ה – בתוך 14 יום - של חשבוניות מס המגלות הוצאות כאמור על ידי השוכרות.
עוד מלשון ההסכמה שבפסק הדין, מתברר כי השוכרות צברו משך התקופה בה החזיקו בנכס חובות ועד בית וארנונה שלא שולמו.
הנתבעים בענייננו, המשכירה ובעלה, טוענים כי החשבוניות לקיזוז מעולם לא הוצגו להם על ידי החברות השוכרות או התובע בענייננו, וכי החובות על פי הסכם הפשרה (ב-6 תשלומים שווים) – טרם שולמו . ועוד טוענים הנתבעים, כי חובות הארנונה שהשוכרות באותה תביעה התחייבו בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין לשלם לעיריה – לא שולמו.
בדיון שנערך בנדון ביום 1.1.19 השמיע בנם של הנתבעים טענה לגבי סיום הליכים אחרים בין הוריו לתובע, שלטענתו מהווים הגנה בענייננו. מדבריו הובן כי הוא רואה מניעות לתובע להגיש את התביעה הנדונה. משהפנה בית המשפט טענה זו ל התייחסות התובע, השיב התובע תחילה: "לשאלת בית המשפט אני לא מכיר הסכם פשרה בתיק אחר", ולאחר שבית המשפט התעקש להבין, השלים: "מעולם לא היה שום הסכם פשרה לגבי מה שנטען בכתב התביעה, לא היה שום הסכם פשרה שמתייחס לדברים האלה" [ש' 1 4-18 בעמ' 5 לפרו' מיום 1.1.19].
בדיון שהתקיים ביום 14.4.18, לאחר שפסק הדין, שמקפל הסכם חד וברור, צורף כנספח לכתב ההגנה , התברר כי התובע איננו מתכחש לקיומו של הסכם הפשרה. אך , התובע טוען כי קיומו של פסק הדין איננו סוגר לו את דרכו לתבוע את תביעתו הנדונה בענייננו.
אני מוצא כי לצורך הדיון, חשוב להביא את דברי התובע במלואם [ש' 13-32 בעמ' 6 ו-ש' 1-2 בעמ' 7 לפרו' מיום 14.4.19] :
"לשאלות בית משפט, שבכתב ההגנה יש הסכם שלי עם התובעים שקיבל תוקף של פסק דין, אני משיב שזה נכון. אחרי הסכם כזה אני מגיש תביעה בנושא של השכירות בעקבות סעיף 1 להסכם אשר נוסח על ידי עו"ד מטעם הנתבעים וקובע כפי שאני מקריא, אין פה שום סילוק סופי ולא סילוק בכלל מטעם הנתבעים. לשאלת בית משפט אם התובעת חתומה מולי על חוזה השכירות, אני משיב שבשני החוזים היא חתומה, כלומר גם על החוזה וגם על הביטול. מדובר רק על סילוק של התביעה שלה. לשאלת בית משפט למה אני דואג לקזז הוצאות שהוצאתי בשיפוץ המבנה ולא לקזז דמי שכירות ברגע ההסכם, אני משיב שקשה לי לחזור למה שהיה. אני זוכר שהם הכירו והיה מסמך שחתום על מסמך שהוא חתום בכתב ידם שלא הייתה להם דרך להתחמק מזה. הם היו צריכים להקטין את המחלוקות וקודם כל לכמת את הטענות שלהם כלפי, כלפי החברות, וזה מה שעשינו בשלב הראשון.
לשאלת בית משפט למה ביולי 2017 הגשתי את התביעה בנובמבר 2016 ולא סיפרתי שחודש לפני חתמתי על הסכם איתם, אני משיב שזה לא חודש לפני אלא שנה לפני כן, ב-10.11.15. לשאלת בית משפט מדוע לא ציינתי את זה לבית משפט, אני משיב שזה לא היה חלק מהמחלוקות שהיו שם. ציינתי בכתב התביעה למיטב ידיעתי שהייתה מחלוקת בין הצדדים וזו הוסדרה. מה שאני טוען שהייתה שם תביעה אחת, תביעה שלהם ולא שלי.
לשאלת בית משפט אם אני מסכים בהסכם לשלם להם דמי שכירות, אני משיב שאני לא מוותר על הטענות שלי, אני מבקש את התמורה בחזרה. יש לכמת את גובה הסכום הנטען שעם זה אני צריך להתמודד והמטרה הראשונית הייתה להקטין את המחלוקת. יש אישורי העברות של הכסף על פי ההסכם ואני אוכל להציג את זה לבית המשפט. יותר מזה, יש פה מיילים בזמן אמת שבמסגרתם מודה גרשון שהמושכר לא במצב תקין ושנדרש להוריד שכר דירה וזאת בינואר ובפברואר 2015. זה מראה שאנו נמצאים במקום שמעבר לזה שהכתב ההגנה, העדר הנוכחות של גרשון מאוד תקשה כשיש לי מיילים שהוא מעיר להוריד את שכר הדירה".
הואיל והתובע חלק בדיון שהתקיים בנדון ביום 14.4.19, גם על גרסת הנתבעים שההתחייבויות לשלם שבהסכם הפשרה - לא קוימו, היינו טען, שיש בכוחו להוכיח שהתשלומים כן שולמו, הוריתי כי בתוך 21 יום יציג התובע אישורים מתאימים לכך, בלשון [ש' 10-14 בעמ' 5 לפרו' מיום 14.4.19]:
"אישורי החברות ששכרו את המושכר לגבי תשלום החוב לנתבעים בענייננו על פי הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין בתיק 12276-04-15 (אישור הפשרה היה ביום 10.11.15, במתן תוקף של פסק דין). יובהר כי האישורים צריכים להיות כספים שהועברו אחרי 10.11.15, שיהיה ברור מהם למי הם הועברו ומי מסר אותם".
עוד באותו דיון, למול שאלת בית המשפט: כיצד התובע מתכוון להרים את הנטל לגבי היקף הנזק וזכות להשבה - למול המחלוקות העולה מגרסת התובע ("עדות בעל דין יחידה") לעומת גרסת בנם של הנתבעים - לענין היקף הנזק למושכר והמטרד בפועל לשוכר ות - בגין הביוב וההצפות הנטענים, השיב התובע כי [ש' 10-14 בעמ' 5 לפרו' מיום 14.4.19] :
"אני מבקש להפנות את בית המשפט ששלחתי בקשה לזמן את עו"ד [ש. מ.] והגב' [ל.] שהיו עובדים של החברה שבבעלותי בנכס. כאשר [ל.] התפטרה בשל מצב הנכס עצמו, יש על כך מיילים בזמן אמת, ו-ש.מ. התלונן בזמן אמת על המצב בנכס, שני העובדים האלה אין לי קשר איתם מזה שנים רבות ואין להם כל אינטרס להעיד פה עדות לטעמי. הם יכולים להעיד מ מקור ראשון על היקף הנזק שהם ראו" (ההדגשה הוספה).
בשל גרסה זו, בהחלטה שחתמה את אותו דיון מיום 14.4.19, מצאתי להורות גם, כי בתוך 21 יום יציג התובע [ש' 10-14 בעמ' 5 לפרו' מיום 14.4.19] :
"אישור פקס שכולל את הנוסח שנשלח לטענתו לבית המשפט הזמנת עדים. יובהר כי האישור צריך לכלול את המועד שבו נשלח הפקס ואת המספר שאליו נשלח, לרבות אישור אוקיי".
בהיעדר כל מעש מצד התובע במועד שנקצב לו, בהחלטה מיום 22.5.19, ניתנה החלטתי, כדלקמן:
"בתוך 30 יום מיום שהחלטה זו תמסר לידי התובע, יודיע התובע לבית המשפט בהודעה ברורה: מדוע לא תימחק תביעתו – בהיעדר מעש, וכן – מדוע לא תידחה תביעתו בשל העובדה שהעילה הנטענת לה נתונה, לכאורה, בעצם – לחברות (בע"מ) ששכרו את הנכס מאת התובעים; וכידוע – לחברות (להבדיל מל"יחיד") אין זכות להגיש תביעה לבית משפט – במסגרת תביעה קטנה (ת"ק) ".
התובע טען בהודעה מיום 17.6.19 כי "הבוקר" התברר לו שתגובה שהגיש בפקס לבית המשפט אינה בתיק בית המשפט, וכי בכוונתו להגיש לבית המשפט מסמכים בנדון "בתוך יומיים". בית המשפט המתין, עד היום, למרות תזכורת נוספת שנתן בית המשפט בדמות החלטה מיום 27.6.19 – לא הוגשה תגובה ולא הוצגו המסמכים שהתובע הודיע שיש ביכולתו להציג.
כאמור, ביום 22.7.19 הוגשה מטעם הנתבעים בקשה למתן החלטה, לנוכח ההערה של בית המשפט בענין היעדר הסמכות ולנוכח היעדר המעש מטעם התובע.
דיון והכרעה
היעדר סמכות עניינית
מדובר בתביעה שלפי כותרת כתב התביעה היא ל"השבה ונזיקין", אך למקרא כתב התביעה, במהותה התביעה היא במהותה תביעת השבה, כשהטענה הנזיקית מצוינת בה , בעצם, כבסיס לתמיכה בעילה של היעדר תמורה (ראויה) לדמי השכירות.
התובע מודע לכך שהשוכרות החזיקו והשתמשו בנכס באופן רציף ואף חרגו מתקופת השכירות (חריגה שהחל ה אך פחות מחצי שנה לאחר התקופה שבגינה נדרשת ההשבה). דומה כי בשל מודעות זו - להמשכיות השכירות בפועל והעובדה שלא טרח לדאוג שהנכס יפונה בתום השכירות במועד החוזי - כדי ל חזק את טענתו ל זכות להשבת דמי שכירות, מוצא התובע לאזכר "נזיקי ן" בכותרת כתב התביעה; בעצם, אין בכתב התביעה טענה של התרשלות שגרמה לנזק, או להפרת חובת הזהירות; אלא טענה להשבה חוזית בשל אי עמידה בתנאי ההסכם .
מכל מקום, אני קובע כי דין התביעה הנדונה להידחות בהיעדר סמכות לבית משפט לתביעות קטנות לדון בה , בראש ובראשונה בהיותה במהותה תביעת החברות ולא תביעת "יחיד" [לפי הוראת ס' 60(א) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") "בית משפט לתביעות קטנות ידון בתביעה אזרחית שהגיש יחיד"].
אמנם התובע מקפיד ל יתן לתביעה "כסות" של תביעת יחיד, אך בפועל מדובר בתביעה על פי חוזי שכירות שמי שצד להם הן חברות בע"מ , שהתובע אף הקפיד להחליף ביניהן (ל דבריו לצרכי מס; ולטענת הנתבעים כדי לחמוק מחיוב אישי מול ארנונה וועד בית) , ולא מצא להכניס לחוז ים אלה התחייבות ישירה כלפיו.
ודוק; ניתן ללמוד מהנסיבות שככל שקיימת זכות להשבה היא של השוכרות, ולא של התובע. התובע מבהיר בדיון האחרון, מיום 14.4.19, כי כדי לברר אם שולמו הסכומים שהתחייבו בפסק הדין הוא והשוכרות לשלם למשכירה , יש לבדוק אצל החברות השוכרות, להבדיל - מחשבונותיו הוא [ש' 18-22 בעמ' 9 לפרו' מיום 14.4.19]:
"לשאלת בית המשפט, הסכומים חושבו על ידי מנהל חשבונות של הנתבעות בזמנים הרלוונטיים, אני מתכוון לנתבעות 2 ו-3 בפסק הדין 12276-04-15, מפנה לסעיף 1 ו' כמה יש לשלם ובשישה תשלומים. הסכומים שולמו בהתאם להוראות סעיף 1 ה' לצו. על כך אדאג שהנתבעות 2 ו-3 ימציאו ראיות בכתב".
אבהיר, כי גם אם התובע יבקש לטעון כי הוא תובע בשם החברות או מטעמן (בהיותו בעלים של מי מהן, למשל) , לפי הדין אין בית משפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בתביעה מ ומחית או מוסבת [ר' הוראת ס' 60(א)(2) לחוק , לפיה אין בית משפט לתביעות קטנות מוסמך לדון בתביעה "לפי זכות שהומחתה או שהוסבה"].
השתק, מניעות וחובת קיום הליכים בתום לב
מכל מקום, אני מוצא גם כי התובע כבול גם בהשתק ומניעות בגין קיומו של הסכם הפשרה עליו חתמו הוא והשוכרות מול המשכירה; הסכם שקיבל תוקף של פסק דין. מדובר בהסכם שהוא פסק דין, אותו לא מצא התובע לצרף לכתב התביעה, בהסבר בדיעבד - כי פסק הדין עוסק בעילות של המשכירה, הנתבעת 2 - כלפיו, וכי איננו רלוונטי לטענות שהוא מעלה בכתב התב יעה; כלשונו: "ציינתי בכתב התביעה למיטב ידיעתי שהייתה מחלוקת בין הצדדים וזו הוסדרה. מה שאני טוען שהייתה שם תביעה אחת, תביעה שלהם ולא שלי".
עיון בכתב התביעה מעלה כי הטענה לעיל איננה משקפת את המצב לאשורו. וזה נוסחו של ס' 21 לכתב התביעה:
"יובהר כי עוד במהלך שנת 2015 התגלע בין הצדדים סכסוך שנגע בין היתר לנזקים שנגרמו בעקבות מחדלי הנתבע, ולבסוף פינה התובע את המושכר. עם פינוי המושכר פנה התובע בדרישה לנתבעים לשלם לו עבור התקופה בה המשרד לא היה ראוי למגורים. הדרישה של התובע לא זכתה בכל מענה".
לשון אחר, הסכסוך בענין הפינוי מוזכר; לא כך – עצם החיוב בתשלום הכרוך בהשבה - לידי המשכירה.
אם כן, אני מוצא שלנוכח הפערים בין המצב המשפטי שתיארתי באריכות בפרק הקודם - לגבי פסק דין בענין הפינוי והסכם הפשרה הנפרד לענין התביעה הכספית שקיבל תוקף פסק דין, והוצג רק עם כתב ההגנה שהגישה המשכירה, מה שנמסר בסעיף 21 לכתב התביעה הוא תיאור מטעה של מהלכי ותוצרי הסכסוך המשפטי.
אכן המחלוקת "הוסדר ה" כפי שמסר התובע בדיון לבית המשפט (ומכאן ניתן להבין – גם תמה ונשלמה) , אך מתברר כי בפועל הסדרתה לא מוצתה אך – בפינוי (כפי שעולה מניסוח כתב התביעה), אלא בהתחייבות (הסכם) וחיוב (פסק דין) של השוכרות והתובע למתן פיצוי כספי שישולם למשכירה (כפי שתיארתי ארוכות בפרק הקודם). אפנה לכך, ש התובע בוחר בעצמו להגדיר את הסכסוך בכתב התביעה - כ "סכסוך שנגע בין היתר לנזקים שנגרמו בעקבות מחדלי הנתבע"; שהיא בעצם הסכמה שגם טענות התובע והשוכרות מוצו.
מכל מקום, בניסוח כתב התביעה יש כדי להטעות את הקורא התמים, חו"ח – גם את בית משפט לתביעות קטנות, ולהסתיר ממנו - שבית משפט השלום נדרש לעיון גם בטענות כספיות וטענות כספיות נגדיות מטעם הצדדים, והכריע בתוצר מוסכם שקיבל תוקף של פסק דין.
כפי שאפרט להלן, אני מוצא כי, בנסיבות, נוצרה מניעות לשוכרות ולתובע, לשוב ולפתוח את המחלוקת ; גם לא - בטענה המתחכמת, שמי שניסח את הסכם הפשרה בבית משפט השלום (עורכי דין) - לא חסם את דרכן של השוכרות והתובע לתבוע תביעה משלה ם, בשל טענות שלהם לגבי תנאי השכירות - בחודשים שקדמו למועד הפינוי.
שאלתי את התובע: מדוע לא דאג לקזז - כבר בתביעה שהועלתה נגדו על ידי המשכירה בגין אותה שכירות בבית משפט השלום – את מה שהוא תובע בתביעתו הנדונה בענייננו, כשם שכן דאג לקזז הוצאות שהוציא בשיפוץ המבנה. תשובתו בענין איננה סבירה בעיני. בנסיבות, התובע איננו יכול להצדיק את המהלך הכפול שעשה בתשובה הבאה [ש' 17-22 בעמ' 6 לפרו' מיום 14.4.19]: "קשה לי לחזור למה שהיה. אני זוכר שהם הכירו והיה מסמך שחתום על מסמך שהוא חתום בכתב ידם שלא הייתה להם דרך להתחמק מזה. הם היו צריכים להקטין את המחלוקות וקודם כל לכמת את הטענות שלהם כלפי, כלפי החברות, וזה מה שעשינו בשלב הראשון". בנסיבות אינני מקבל הסברים בעלמא כאלה. הסבר כזה זכאי להביא רק מאן דהוא שמדווח על עצם קיומו של פסק הדין – כבר בכתב התביעה, ומביא לדיון ראיות מוצקות לטענתו, שלצדו של פסק הדין, עדיין נותר כר רחב של פעילות משפטית אפשרית לפי הדין - בתביעה שיכולים להגיש התובע והשוכרות. זאת לא קרה בענייננו.
ובכן, גם אם לא יוכח בענייננו השתק עילה או פלוגתא - במובנו הקלסי (אותם צדדים, אותו ענין; אך בעמדות – שונות של תובע ונתבע ), בנסיבות של תביעת המשכירה את השוכרות והתובע בבית המשפט השלום וסיומה , אני מוצא כי היה מצופה מהשוכרות ומהתובע למצות את טענותיהם מול המשכירה. עצם עמידת התובע והשוכרות בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין - על קיזוז סכומים שהוציאו בגין השימוש במושכר, יצר מצג למשכירה שהשוכרות והוא אישית ממצים את טענות הקיזוז שיש להם מול טענות יה לחוב דמי שכירות .
בנוסף לכך, תשלום דמי שכירות בגין תקופה מסוימת של החזקת המושכר, בהסכם שמקבל תוקף של פסק דין, יוצר מצג כלפי המשכירה, שלכאורה אין למשלמים טענות לחוב נגדי של המשכירה כלפיהם –גם למול חודשים אחרים בתקופת השכירות. למול עמדת התובע בעניין זה, נשאלת השאלה: מדוע שתסכים המשכירה להסכם תשלומים, שכבר מקזזים בו דברים מסוימים , כשה יא מודעת לכך שתוטרד בתביעה נגדית או נוגדת - בגין אותה שכירות, בתוך שנה?!
אני קובע כי בענייננו נוצר, לפחות - סוג של השתק שיפוטי, בו התובע והנתבעות, שדרשו בטענת קיזוז כספים מאת המשכירה - בשתיקתם (הנטענת) לגבי חוב החזר דמי שכירות , שעתה הם טוענים שמגיע להם בשל תנאים לא ראויים בזמן השכירות, יצרו אותו. בנסיבות, הסכמה על הקיזוז בגבולותיו – בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין , כמוהו כמיצוי טענה של השוכרות והתובע.
ובנוסף, גם אם יש לתובע והשוכרות זכות לכאורית לדקדק ולומר – ניסוח ההסכם שבבסיס פסק הדין לא מונע טענות נגדיות שלהם (אף ששילמו בגין דמי שכירות על שהיה באותו מושכר, בהפרת אותו הסכם, וטענו לקיזוז סכום ניכר), אני מוצא כי עצם העמידה של התובע על זכות זו בנסיבות ענייננו, היא הפרת עקרון תום הלב בשימוש בהליכים משפטיים, אם לא – שימוש לרעה בהם [ רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ. שיכון עובדים והשקעות בע"מ, תק-על 2005(1)2711].
גם התנהלות התובע בבית משפט זה, בלחץ מתמיד לקבלת פסק דין (כשמתבררות נסיבות מסירה, שגם התובע היה צריך להטיל בספק את קיומה של המצאה כדין), בטענות לתשלום וקיום פסק הדין, שאף שניתנה לתובע שהות להוכיח ן, לא מצא לתמוך אותן במסמכים, מעלה שאלה עד כמה מידתית ותמת לב היתה – בנסיבות - עצם הגשת התביעה הנדונה; תביעה, ש לאור המפורט לעיל, כפי שציינתי בפתיח - הגשתה נחזית להיות "תגמול"; לא יותר.
הערות לגבי טענות הצדדים וספקות לגבי יכולת התובע להרים את הנטל המוטל עליו
לגופו, אף שקיימתי דיון שלישי בנדון, התובע לא נערך כיאות להוכיח טענותיו; וודאי לא - על רקע העובדה ש מתברר מכתב ההגנה, שהמשיך לשהות בנכס 107 ימים ללא תשלום, ושהתחייב בפסק דין לבצע תשלומים – התחייבות שלא קיים; פסק דין שניתן נגדו ונגד השוכרות על "הצמדות" לנכס (סירוב לפנות) , שהוא טוען שלא היה ראוי לשכירות.
כאמור אפשרתי לתובע שהות להוכיח – במסמכים - כי, כדבריו, פנה טרם הדיון השלישי בענין זימון עדים מסוימים (שלא הגיעו לדיון), אך הוא לא טרח להציג את המסמכים שהצהיר שיש ברשותו.
אזכיר עוד, כי - לגופו - לתובע ממילא אין תביעה מול הנתבע 1, שאיננו הבעלים של הדירה ואיננו המשכיר.
התובע טוען כי הנתבעים הציעו לתובע כי ישולם לו 50% משכר הדירה לתקופה שבה יתוקן המפגע, וכי בתשובתם זו הם מכירים באחריותם לנזק ומבקשים להקטין חבותם. מאידך, בנם של הנתבעים, מודיע בשם המשכירה שאכן היו תקלות בדירה , אך אלו תוקנו בתוך פחות מ-4 חודשים (צריך להתייבש), כאשר המשכירה ויתרה על משיכה ושימוש ב-2 שיקים (תשלומים חודשיים; שהתובע מודה בכתב התביעה לגבי אחד מהם) שהוא לדעת המשכירה פיצוי/השבה ראויה - בהקשר של אותה תקופה. כך שנראה, שגם אם התובע היה מזמן עדים ומוכיח שהיו קשיים וריחות, לנוכח התקזזות על חודשיים, כאמור, בהחלט יתכן כי הדברים היו מובילים לקביעה שתביעה זו איננה אלא בשל " דבר של מה בכך".
אזכיר כי כדי להוכיח רשלנות, צריך התובע תחילה לטעון להתרשלות (מה שלא נעשה בכתב התביעה ; נטען - למעשה מכוון של הפרה חוזית), ו לאחר מכן - הוא עליו הנטל להוכיח את ההתרשלות הנטענת . ודוק. לא כל פריצה של ביוב או נזילות בקירות הם תוצר של התרשלות.
התובע טוען בדיון (לא ראיתי בכתב התביעה טענה ברורה בענין), שבדיעבד התברר לו (מאחרים), כי הנתבעים ידעו על הליקויים בנכס טרם נכנס , והסתירו זאת ממנו בבניית קירות גבס להסתרה . לטענה זו מטעם התובע לא הובאו ראיות, לבד מעדות שמיעה שמסר ב"עדות כבושה" במהלך הדיון.
הנתבעים מכחישים טענות אלה , וטוענים כי היות שמדובר בנכס בן 60 שנה צפויות תקלות טכניות בהן יש לטפל וכך קרה. הנתבעים טוענים כי התובע ידע לאן הוא נכנס , ולאור עיסוקו בנדל"ן - ידע כי יש סיכוי לתקלות מסוג זה.
שורה תחתונה, בנסיבות, בפני התובע עמדו קשיים ניכרים בהרמת הנטל להוכחת תביעתו לגופה. למרות זאת, הוא התייצב לדיון השלישי ללא עדים מטעמו. ולאחר מכן - גם לא מצא ל נצל הזדמנות אחרונה שניתנה לו על ידי בית המשפט להצגת מסמכים, כאמור .
אשר על כן, לאור כל קביעותי לעיל, אני מוצא כי דין התביעה הנדונה להידחות בשל מכלול טעמים - כאמור .
אני פוסק כי התביעה הנדונה נגד הנתבעים - נדחית.
בענין קביעת ההוצאות אני מוצא להתחשב בכך, שמדובר בתובע שהוא משפטן, שעבר התמחות, ושאף שלא עסק בליטיגציה, כך לטענתו, נהירים הוראות הדין המרכזיות – הן באשר לסמכות בית משפט זה, והן באשר לתובנות שעלולות לעלות לנוכח קיומו של פסק דין קודם שאיננו מגולה בכתב התביעה; כפי שארע בענייננו.
אשר על כן, בגין הוצאות הנתבעים בעריכת כתב הגנה, ובהתייצבות בנם מטעמם לשני דיונים בנדון , ישלם התובע לנתבעים סך של 1,500 ₪.
הסכום לעיל ישולם בתוך 30 יום מרגע מסירת פסק דין זה לתובע, שאחרת - יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין – ממועד מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל .
הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט המחוזי – בתוך 15 יום ממועד מסירת פסק דין זה לתובע.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים – בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ו' אב תשע"ט, 07 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.