הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 27394-03-20

לפני כבוד השופט רז נבון

התובעת:

נטלי ימין

נגד

הנתבעת:

מורן גוהר, עו"ד

פסק דין

לפניי תביעה כספית, ע"ס 34,000 ₪ שהוגשה ע"י התובעת כנגד הנתבעת, ועניינה דרישה להחזר תשלומי שכ"ט ששולמו לנתבעת עבור טיפול משפטי, לאחר גדיעת ההתקשרות והייצוג.

א. תמצית טענות התובעת:
התובעת שכרה את שירותיה של הנתבעת, על מנת שתייצג אותה, בהליך גירושין.
בקשר עם הייצוג האמור, שילמה התובעת לנתבעת, סך של 32,000 ₪ המשקף את מ לוא שכר הטרחה, עבור מלוא הטיפול עד להשלמתו.
על פי הנטען, לאחר שקיבלה הנתבעת את מלוא שכר הטרחה, היא "הפכה את עורה" והחלה להתעלם מהתובעת.
נטען, כי הנתבעת לא דאגה שהתובעת תקבל דמי מזונות זמניים; כי התובעת נאלצה להתמודד מול ההוצאה לפועל וגביית מזונות לבדה; כי הנתבעת לא דאגה ליידע אותה על דיונים שבוטלו.
לטענת התובעת היחס מצד הנתבעת היה מזלזל ולא מכבד ולווה בכינויי גנאי שונים.
ביום 21 בינואר 2020, לאחר פגישה טעונה, התפטרה הנתבעת מייצוג התובעת וסירבה להחזיר לה את הכסף אשר שולם בעבור הייצוג.
ב. תמצית טענות הנתבעת:
הנתבעת כופרת בטענות התובעת. לדבריה, הייצוג בתיק הסתיים לבקשת התובעת, בשים לב לכך, כי התובעת ובני משפחתה איימו על הנתבעת והטרידו אותה ללא הרף.
מעת שהייצוג הסתיים, הרי שהוראותיו קובעות, כי ביטול הייצוג אינו מתיר החזר כספי כלשהו, וממילא שהפעולות שבוצעו בתיק עולות בהרבה על גובה שכר הטרחה אשר נקבע בהסכם בין הצדדים.
מבלי לגרוע מכל אלה מציינת הנתבעת, כי הוגשו על ידה הליכים רבים בעניינה של התובעת, כי ממילא גובה שכר הטרחה נקבע על הצד הנמוך לאחר שהוצג לה, כי התובעת ובעלה נמצאים לקראת הגעה להסכמות.
הנתבעת מציינת, כי ההטרדה מצד התובעת נעשתה הן באמצעותה והן באמצעות בני משפחה אחרים, דבר שהביא אף לצורך בפנייה למשטרת ישראל.
הנתבעת אינה אחראית לגובה דמי המזונות שנפסקו; היא גם לא נטלה על עצמה כל התחייבות לטיפול בתיקי הוצל"פ.
ג. דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, וגם שמעתי באריכות את הצדדים בישיבה שהתקיימה ביום 23 ביולי 2020, סברתי, כי דין התביעה להתקבל בחלקה. אבהיר כבר עתה, כי דין התביעה להתקבל בחלקה נוכח הפסקת הייצוג והיחסים המיוחדים שבין עורך דין ללקוח. אני מבהיר את הדברים כבר עתה, שכן לא מצאתי כל פגם בהתנהלותה המקצועית של הנתבעת.
אפרוש להלן את נימוקיי:

ג.1. המסגרת החוזית והמסכת העובדתית אשר התחוורה:
ביום 2 בספטמבר 2019, נחתם הסכם שכ"ט בין הצדדים (להלן: "ההסכם"; "הסכם שכה"ט"), כאשר מהות הטיפול הוגדרה בסעיף 2 להסכם כדלקמן: "ייצוג בהליך יישוב סכסוך, תביעת מזונות ומדור, תביעת משמורת והסדרי ראייה, תביעה רכושית ופירוק שיתוף. ישולם סך של 32,000 ₪ כולל מע"מ במזומן באמצעות העברה בנקאית".
בסעיף 5 להסכם נקבע, כי:
"סיום ההליכים הנ"ל משמע פס"ד או הסכם פשרה או שלום בית או פטירת הלקוח או אם הלקוח יחפוץ לבטל את הייצוג או את ההליכים מכל סיבה שהוא או אם הלקוח אינו נוהג בכבוד בעוה"ד ומסכל את תוצאות ההליך או בעדכון מייצג חדש ונוסף מטעמו, או לחלופין באם אינו עומד בהוראות אמנת השירות המצ"ב. יודגש כי הלקוח יודע ומבין כי לא ינתן החזר כספי כלשהו בשום מקרה בין אם נמנה בהסכם ובין אם לאו". [ההדגשה במקור]
לאחר החתימה על הסכם שכר הטרחה, ובמהלך החודשים ספטמבר 2019 - נובמבר 2019, הוגשו על ידי הנתבעת בשמה של התובעת כתבי טענות שונים בקשר עם הסכסוך שבין התובעת לבין בעלה. המדובר בבקשות שעניינן צו עיכוב יציאה מן הארץ; בקשות לסעד זמני בעניין הסדרי ראייה; בקשת לפסיקת מזונות זמניים ועוד; בחודש נובמבר 2019 הוגשה בקשה ליישוב סכסוך; בחודש נובמבר 2019 הגישה הנתבעת תביעת גירושין כרוכה, לצד בקשות שונות שהוגשו בעניין הסדרי הראייה.
בחודש ינואר 2020 עלו היחסים בין שבין התובעת לבין הנתבעת על שרטון. ביום 21 בינואר 2020 התקיימה פגישה בין התובעת לבין הנתבעת. לפגישה התלוותה בת משפחה של התובעת, אשר השיח בינה לבין הנתבעת הביא להתלהטות יצרים ולשבר חמור באמון שבין הצדדים.
למקרא דוא"ל ששלחה הנתבעת לתובעת באותו המועד התחוור, כי באותה הפגישה האשימה בת משפחתה של התובעת את הנתבעת בכך שהיא נוטלת כספים אך לא מטפלת וכי התובעת חשה מאוימת כתוצאה מאותה המריבה. הדבר הביא את הנתבעת לפנות לתובעת, להבהיר, כי מדובר בהתנהגות הפוגעת בכבודה, ויש בה כדי להוות עילה לביטול ההסכם ללא החזר כספי, וכי אם התובעת לא תבהיר, כי בני משפחתה ימנעו מליצור קשר עם הנתבעת והייצוג ייעשה רק מול התובעת , היא לא תוסיף לייצגה.
ביום 21 בינואר 2020 אף הגישה הנתבעת תלונה למשטרה, לאחר שלדבריה אף אוימה על ידי בני משפחה/קרובים אחרים של התובעת.
בהמשך, ביום 6 בפברואר 2020 פנתה הנתבעת לתובעת והבהירה לה, כי: "ככל שתרצי שאמשיך לייצגך עליך לעמוד בתנאים הקבועים בהסכם שכ"ט, וכן להורות לבני משפחתך שלא ליצור עמי קשר או להטריד את משרדי בהינתן שהמענה ינתן רק לך....ככל ולא אקבל ממך תשובה בתוך 5 ימים אראה בכך משום הודעה על ביטול הייצוג על ידך".
ביום 1 במרץ 2020 השיבה התובעת: "מורן אני באמת לא יודעת מה המטרה שלך את יצאת מהתיק ממזמן ואת ממש לא ממתינה לי אנו ניפגש מול החוק את שוכחת אך מי שיצאה מהתיק שלי זאת את ומי שלקחה כסף על חצי עבודה זאת את...לצערי את עזבת לי את היד באמצע הדרך ואני [כך במקור] ניפגש מול החוק!!!!".
הנה כי כן, ביום 21 בינואר 2020, חל קרע ביחסים שבין הצדדים; קרע שלא אוחה והביא לנתק ולגדיעת היחסים.
ככל שנדרש לשאלה מי הביא להפסקת הייצוג- סבורני, כי התשובה לכך היא ששני הצדדים גם יחד הביאו להפסקת ההתקשרות. הנתבעת – שלא רצתה לעמוד בקשר מול בני משפחה של התובעת ולא רצתה להיות חשופה לוויכוחים מול מי שאינו הלקוח שלה; התובעת מצדה, סירבה לאשר לנתבעת, כי הקשר יימשך רק מולה. כך או כך, לנתבעת הייתה תרומה משמעותית להפסקת הטיפול, ולמעשה הדרישה הראשונית באה ממנה (ואינני זוקף זאת לחובתה, שכן דומה שנקלעה למצב לא פשוט שעה שבני משפחתה של התובעת סברו שאינה מקבלת טיפול משפטי מסור כפי שציפו – ייתכן בשל פסיקת מזונות זמניים שלא כפי שציפו ).

ג.2. המסגרת הנורמטיבית- הפסקת ייצוג
בפסק הדין בע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוב חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז (5) 114 (להלן: "פס"ד בייניש עדיאל") נקבע, כי בהתקשרות שבין עו"ד ללקוח, המבוססת על יחסי אמון, ככלל, רשאי הלקוח להפסיק את ההתקשרות טרם שזו באה אל סיומה, ובלבד שעורך הדין יקבל שכר טרחה ראוי עבור השירות שנתן עד לאותו השלב, לאמור:
"בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו".
בפסיקה מאוחרת יותר, נקבע כי אין לקרוא את שנפסק בעניין ביניש עדיאל, באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין, מהחובה לנהוג בתום לב. ר' ע"א 8854/06 חיים קורפו, עו"ד נ' משה סורוצקין (20.3.08) (להלן: " פס"ד קורפו"), לאמור:
"17. דעתנו היא כי אין לקרוא דברים אלו באופן שיאפשר לרוקן מתוכן את חובתם של מתקשרים בחוזה לקבלת שירותים משפטיים מעורך דין לנהוג בתום לב. אמנם, חוזה מסוג זה מבוסס על אמון הדדי, וברי כי מקום בו לקוח אינו מעוניין עוד בשירותיו של עורך הדין וסיבתו להפסקת החוזה הינה סיבה הוגנת, לא יטיל עליו בית המשפט לשלם לעורך דינו פיצויי ציפייה. זאת, מתוך הבנה כי יש לשמר את אותו יסוד אמון ולהבטיח כי ימשיך להתקיים ביחסים שבין עורכי דין לבין לקוחותיהם. החשש הוא, כי אם יידע לקוח, מבעוד מועד, כי בכל מקרה ומקרה יחוייב בתשלום פיצויי ציפייה לעורך דינו, הרי שיימנע מלהפסיק את הייצוג וימשיך בהתקשרות שאינה רצויה לו, גם באותם מקרים בהם יסוד האמון של הלקוח בעורך דינו אינו קיים עוד".
על האיזון שבין, ההלכות בעניין בייניש-עדיאל וקורפו, עמד כב' השופט שנלר בת"א (ת"א) 9938-12-10 א. בן דור ושות' נ' משכנות מוצא בירושלים בע"מ (30.7.2017), לאמור (ס' 25):
"דומה כי הכלל הבסיסי וכפי שנקבע בפרשת ביניש-עדיאל בעינו. דהיינו, שהן הלקוח ובמיוחד עורך הדין אמורים לדעת כי ההתקשרות לא תהא בהכרח "לנצח", אלא הפוך מכך, ואזי יהא זכאי עורך הדין לגמול בגין אשר ביצע ולא לגמול החוזי הצפוי.
עם זאת, במקרים בהם עורך הדין משכנע את בית המשפט כי נפל פגם בהתנהלות הלקוח, ולמעשה חפץ הוא "לנצל" את הכלל האמור, על מנת להתחמק מהתקשרותו עם עורך הדין, אזי אכן לא ניתן יהיה לכוף על הלקוח ייצוגו על ידי עורך הדין, אולם מנגד לא יוכל הלקוח להשתחרר מהתחייבויותיו כלפי עורך הדין ובאופן שהלקוח יעשה את חשבונו הוא, מה עדיף מבחינתו. אולם, על מנת להחיל את החיוב האמור, על עורך הדין לשכנע שאכן התנהלותו של הלקוח חרגה מהמצופה והמקובל ובגדר התנהלות שלא בתום לב.

בלשון אחרת, בפרשת קורפו הוסף לרכיב יכולת ההשתחררות של הלקוח מול עורך הדין, אותה ציפייה של עורך הדין כי הדבר לא ייעשה על מנת שהלקוח יוכל יהיה לחסוך בהוצאותיו בגין ייצוג משפטי, ומשכך אכן יש לבחון כל מקרה לגופו".
בפסק דין אשר ניתן לאחרונה בבית המשפט המחוזי בת"א, בת.א. (ת"א) 55183-05-17 קוגן נ' אלטרץ (26.9.19- להלן: " פס"ד קוגן"), עמד בית המשפט המחוזי על כך שלא ניתן לחייב את הלקוח לשלם את מלוא שכר הטרחה, אם ההתקשרות הופסק מסיבות ענייניות, לאמור (ס' 13 לפסק הדין) :
"לכן, במקום בו הפסיק הלקוח, מסיבות ענייניות, את העסקת עורך דינו, לא ניתן יהיה לכפות עליו לשלם לו פיצויי ציפייה, בדמות שכר הטרחה שהיה מגיע לו אם לא הייתה מופסקת ההתקשרות. כשם שלא ניתן לאוכפו להשלים את ההעסקה, כך לא ניתן לאוכפו לשלם את תמורתה, גם אם זו סוכמה קודם לכן בין הצדדים".

ג.3. מן הכלל אל הפרט- לסעיף בהסכם המורה, כי לא יינתן החזר כספי בכל מקרה - אין תוקף משפטי
בסעיף 5 להסכם שכר הטרחה צוין, כי "יודגש כי הלקוח יודע ומבין כי לא ינתן החזר כספי כלשהו בשום מקרה בין אם נמנה בהסכם ובין אם לאו". טוענת הנתבעת, כי התובעת לא נהגה בה בכבוד ומכאן שממילא אינה זכאית להחזר.
משמעות הסעיף הינה אפוא, כי התובעת מתחייבת לשלם את מלוא שכר הטרחה, בין אם הטיפול הושלם, ובין אם לאו; בין אם היא הפסיקה את הטיפול ובין אם נהגה שלא בכבוד (הגדרה בעייתית כשלעצמה כשלעצמה) בעורכת הדין.
אבהיר כבר עתה- אין להוראות סעיף זה תוקף משפטי. מעבר לעובדה, כי מדובר בתנאי מקפח לטעמי, הרי שפסיקת בית המשפט המחוזי קובעת, כי תנאי שכזה, כמו כל תנאי הסכמי אחר, בגדרו מתחייב הלקוח לשלם את מלוא שכר הטרחה במקרה של הפסקת הטיפול אינה תקפה.
ר' לעניין זה את שנפסק בס' 14 לפסק הדין בעניין קוגן, לאמור:
"טלו, על רקע זה, את סעיף 4 להסכם שכר הטרחה שגובש בין הצדדים שלפניי (פסקה 1 לעיל לפסק הדין). הלקוח הצהיר שם כי "הנני מתחייב שלא אפסיק את הטיפול המשפטי מכל סיבה שהיא שכן הוא תלוי תוצאות ובאם אעשה כן, אשלם את מלוא שכר הטרחה שהיית מקבל אילו אפשרתי לך להשלים את העבודה." להתחייבות זו אין תוקף משפטי. היא מתעלמת מהקוגנטיות של הדינים החלים בתחום. היא לא לוקחת בחשבון את מערכת היחסים המיוחדת והרגישה שבין הלקוחות לעורכי דינם. כאמור, במקום בו עומדות לימין הלקוח סיבות לגיטימיות להפסקת ההתקשרות עם עורך דינו, לא ניתן להתחייב להימנע מהפסקתה. וגם לא ניתן להתחייב לשלם את מלוא שכר הטרחה, חרף הפסקה מוצדקת של ייצוג"
ודוק- האמור יפה במצב דברים בו הלקוח מפסיק את הייצוג מיוזמתו, ועל אחת כמה וכמה יפה הוא כאשר עורך הדין מפסיק מיוזמתו שלו את הייצוג. במקרה דנן מדובר בהפסקת ייצוג שלה תרומה מכרעת גם מבחינת עורכת הדין, הנתבעת. כך או אחרת, הקוגנטיות של הדינים החלים במערכת יחסים מיוחדת זו בין עו"ד ולקוח, מאיינת את תוקף הסעיף.
ועל מנת לחדד אבהיר- בין אם הלקוח מפסיק את הייצוג ועל אחת כמה וכמה, אם מדובר בעורך הדין שמפסיק מיוזמתו שלו את הייצוג , אין תוקף לסעיף בהסכם שכר טרחה הקובע, כי שכר הטרחה ישולם במלואו ללא קשר למועד הפסקת הייצוג.

ג.4. אינני סבור, כי הפסקת הייצוג מבחינת הנתבעת נעשתה ממניעים פסולים או מחוסר תום לב
לנתבעת טענות שונות לפיהן הייתה זו התובעת שהפסיקה את הייצוג. כאמור לעיל סבורני, כי דווקא לנתבעת היי תה תרומה משמעותית להפסקת הייצוג (נוכח המחלוקת אליה נקלעה).
יחד עם זאת, וגם אם נאמר, כי הייתה זו התובעת שהפסיקה את הייצוג, הרי שהיא עשתה כן בנסיבות שאינן עולות כדי ניסיון לחמוק מתשלום. אין מדובר בחוסר תום לב. לא נסתרה גם הטענה לפיה התובעת נאלצה לשכור עורכת דין חדשה.
הפסקת הייצוג נעשתה על רקע של משבר אמון שפרץ בין הצדדים על רקע פגישה שעלתה לטונים רמים.
המדובר בטעם הוגן וענייני (וודאי שסובייקטיבי - ר' ת"א (ת"א) 2532/04 מעוז את דיין עו"ד ונוטריון נ' רשות שדות התעופה בישראל- 28.12.09) לסיום ההתקשרות, שמאיין לטעמי את זכותה של הנתבעת לדרוש פיצויי קיום וציפייה.

ג.5. למען הסדר הטוב- טיפולה של הנתבעת היה ללא דופי
מאחר ועלו טענות כנגד טיפולה המקצועי של הנתבעת אציין, כי לא מצאתי פגם בהתנהלותה.
במהלך תקופת הייצוג, פעלה הנתבעת במסירות, עדכנה את התובעת בנעשה ושיתפה אותה. הטענות בדבר העלמות הנתבעת לא הוכחו. נהפוך הוא.
גם טענות בדבר פעולה לא מהירה לקבלת מזונות זמניים לא הוכחה וממילא שעורך דין לא אחראי לתוצאה שפוסק בית הדין/בית המשפט ; גם לגבי ההוצל"פ-הרי שהנתבעת לא הייתה אמורה לטפל בדברים, וגם טענות בדבר אי מתן הודעה על דיון שבוטל הסתברה להיות מוקשית.
הדברים נאמרים למעלה מן הצורך. אין בהם כדי לגרוע מן העובדה, כי הנתבעת אינה זכאית לפיצויי קיום, זאת נוכח העובדה, כי הפסקת הייצוג נעשתה ממניעים ענייניים- מחלוקת אודת המשך הייצוג ומעורבות בני משפחה. הא ותו לא.

ג.6. מהו אפוא שכר הטרחה לו זכאית הנתבעת?
הנתבעת גבתה את מלוא שכר הטרחה.
טענתה, לפיה מדובר היה בשכר טרחה מופחת, ממילא אינה מעלה ואינה מורידה, וממילא שהיא לא הוכחה.
כעניין שבעובדה, שכר הטרחה בסך של 32,000 ₪ כולל מע"מ, אמור היה לכלול הליך של יישוב סכסוך, מזונות, משמורת ופירוק שיתוף , כאשר הנתבעת הייתה אמורה ללוות את התובעת לאורך כל ההליך עד לסיומו.
ברי, כי לדרישה של התובעת לקבל את מלוא הכספים ששילמה חזרה (בתוספת סך של 2,000 ₪) אין על מה להיסמך, וגם היא בעדותה ציינה ,כי היא מבינה שהנתבעת לזכאית לקבל שכר עבור עבודתה.
בהתאם להלכה הפסוקה, זכאי עורך הדין (בהנחה שחריג הלכת קורפו אינו חל - והוא אינו חל במקרה דנן שכן ההשתחררות מהייצוג הייתה בתום לב- וממילא שהמבחן הוא כאמור סובייקטיבי) לקבל לידו את שכר הטרחה הראוי המגיע לו בגין עבודתו עד לסיום הייצוג.
בנסיבות תיק זה ולאחר שעיינתי בכל המסמכים שהגישה הנתבעת שהם תוצרי פרי עבודתה, לא ניתן לומר שהנתבעת לא עבדה או לא ביצעה כלל את המוטל עליה.
הוכח להנחת דעתי, כי בקשות רבות הוגשו, תביעה עיקרית גם היא הוגשה, התקיים דיון בסעד זמני בחודש נובמבר 2019 ומכאן שמכל העבודה הזו לא ניתן להתעלם.
בדיון ההוכחות גם ציינה התובעת, כי לאחרונה (לאחר סיום הייצוג) הגיעה עם בן זוגה להסדר גירושין ללא צורך בדיונים נוספים. הנתבעת מסיקה מכאן, כי עבודתה היא זו שהביאה לכך, ואולם מדובר במסקנה שלא היו לה תימוכין, לבטח שעה שבהליך העיקרי לא הוגש כתב הגנה, לא התקיימו דיונים, לא הוגשו תצהירים או סיכומים.
לצד העבודה הרבה שבוצעה ע"י הנתבעת, הרי שהעבודה לא הושלמה- למעשה לאחר הגשת התביעה העיקרית נגדעה התתקשרות על רקע משבר אמון.
גם אם הפסקת ההתקשרות באה על רקע של משבר אמון - הנתבעת זכאית לתמורה המגיעה לה בגין עבודתה עד למועד גדיעת ההתקשרות.
מכאן, שעל מנת להגיע לתוצאה צודקת ונכונה, יש לברר ולקבוע מהו היקף הטיפול שבוצע בפועל בקשר עם ההסכם השני עד לגדיעת ההתקשרות ולקבוע למעשה מהו שכר הטרחה הראוי שמגיע לנתבעת בנסיבות העניין.
דא עקא, שבמקרה דנן, לא ניסתה התובעת להוכיח מהו שכר הטרחה הראוי המגיע לנתבעת, ולא צרפה ולא הביאה כל חוות דעת בעניין זה.
גם הנתבעת לא הייתה מסוגלת להצביע על היקף שעות עבודתה – לא צורף על ידה תדפיס פירוט שעות או הובאה חוות דעת אחרת . תחת זאת, הוגשו כתבי טענות שונים שהוגשו בתקופה שבין ספטמבר 2019 – נובמבר 2019.
לכאורה, לפנינו מבוי סתום- אף צד אינו מתייחס לשכר טרחה ראוי; אף צד אינו מוכיח אותו; אף צד אינו מצרף חוו"ד להוכחת היקף העבודה שבוצע.
הגם ששכר הטרחה הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ויש בדרך כלל להוכיח את הדברים בחוות דעת מקצועית, סברתי, כי נוכח העובדה שמדובר בתביעה בסכום שאינו גבוה, שמתנהלת בבית המשפט לתביעות קטנות, ואשר הבאת חוות דעת מקצועית שתשקף את שווי העבודה שנעשתה, תצריך הוצאות רבות מטעם הצדדים ותקפח את זכויותיהם, הרי ש בנסיבות תיק זה (ותוך שאני ער לעובדה, כי עדיף היה אם היו הצדדים מביאים חוו"ד מקצועית), בית משפט זה יוכל לקבוע בדרך של אומדנא את שכר הטרחה הראוי.
האפשרות לבצע הערכה של שכר הטרחה המגיע הוכרה זה מכבר בפסיקה. ר' לעניין זה ת.א. (ת"א) 20530-09-09 עטרה זיסמן נ' טיטנוביץ משה (30.12.12), שם קבעה כב' השופטת חנה פלינר, כהאי לישנא:
"35. מכל הטעמים אשר פירטתי לעיל, בנסיבות הספציפיות של המקרה, לנוכח תקופת הטיפול הקצרה, במהלכה הטיפול המשפט רק החל; לאחר שנוכחתי לדעת שתובעת פעלה בתום לב ולא היו כל מניעים זרים, פסולים או נסתרים בביטול ההתקשרות, סבורני כי יש להורות על השבת סכומים לידיה, באופן שבידי הנתבע יוותר אותו שכר ראוי, כפי שנקבע בהלכת בייניש עדיאל.
36. כאן מתעוררת השאלה האם יש מקום לפסוק שכר ראוי שכזה, מקום בו מי מהצדדים לא הוכיח את גובהו בפניי בית המשפט. סבורני כי במקרה הנדון יש להשיב על כך בחיוב, מכמה טעמים. ראשית, על פי הלכת בייניש עדיאל הנטל להוכיח את גובהו של השכר הראוי הינו על עורך הדין ולא על הלקוח. ערה אני לכך שבאותו מקרה עורך הדין היה התובע ולא היה בנמצא הסכם שכר טרחה, לפיכך אמשיך ואצדיק את טעמיי. במקרה הנדון שוכנעתי כי אכן הטיפול היה קצר ביותר וניתן להעריכו בכ 10-20 שעות עבודה. הערכה שכזו אינה דורשת מומחיות מיוחדת ויכולה להיעשות על ידי בית משפט. אמנם, בפס"ד רוזן נמנעתי מבצע הערכה שכזו, אולם שם דובר בעניינים מקצועיים (ארנונה) ועבודה רבה יותר; והערעור שהוגש על פסק הדין הסתיים בהסכם פשרה במסגרתו שולמו לתובעים סכומים כלשהם (שיתכן ומשקפים את אותו שכר ראוי). לפיכך, הנני מעריכה את העבודה שבוצעה בסך של 10,000 ₪. בקביעה זו הנחתי לטובת הנתבע שהשקיע הוא וצוות משרדו 20 שעות עבודה, בעלות של 500 ₪ לשעה. על סכום זה יש להוסיף את סכום המע"מ כפי שהיה נהוג באותה עת".
מקובלת עליי מסקנתה של כב' השופטת פלינר, כי ישנם מקרים לא מורכבים – כדוגמת המקרה דנן שבו יכול בית המשפט להעריך את היקף העבודה שבוצע מתוך המכלול (ה- 100%), עד לקטיעת מערכת היחסים שבין הצדדים, ללא חוות דעת מקצועית וזה בשים לב לנסיבות המקרה דכאן.
הסכם שכר הטרחה יכול להוות לטעמי אינדיקציה למסגרת התשלום. הטיפול היה קצוב בזמן (כשלושה חודשים אינטנסיביים); העבודה שבוצעה הייתה מוגדרת, וגם שלב הטיפול היה כזה.
מחד גיסא- אין ספק, כי עד לגדיעת הייצוג פעלה הנתבעת הגישה כתבי טענות רבות, לרבות טיפלה בסעדים זמניים בהיקף רב.
מאידך גיסא- הטיפול בהליך העיקרי היה בשלב מקדמי יחסית, הגם שהושקעה עבודה רבה בהכנת התביעה שמהווה למעשה את המסד לכל ההליך העיקרי.
סברתי אפוא, כי נוכח הטיפול האינטנסיבי בתובעת בחודשים שבהם בוצע טיפול, ניתן לכמת את הטיפול בהיקף של 70% מהטיפול הכולל בתיק, ולסך זה זכאית אפוא הנתבעת.
מכאן, שהתובעת זכאית להשבה של 30% מהסכום ששולם (המשקף את מלוא הטיפול), ומכאן שעל הנתבעת להשיב לתובעת סך של 9,600 ₪.
ההשבה המסוימת כאן מתבקשת, שאחרת התוצאה לא תהיה צודקת.
ד. סוף דבר
נוכח האמור לעיל, תשיב הנתבעת לתובעת סך של 9,600 ₪, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה על פי דין. נוכח היחסים העכורים - הנתבעת גם רשאית להפקיד את הסכום בקופת בית המשפט בתוך 20 יום מהיום וזה יועבר ע"י המזכירות ישירות לידי התובעת.
נוכח תוצאת פסק הדין, והעובדה, כי התביעה הוגשה על סכום שאין לו הלימה לסכום המגיע, יישא כל צד בהוצאותיו.

המזכירות תדוור לצדדים.

ניתן היום, ג' אב תש"פ, 24 יולי 2020, בהעדר הצדדים.