הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 25904-04-19

בפני כב' השופט עידו רוזין, שופט בכיר

התובעת:
מאיה ניסים

נ ג ד

הנתבע:
יעקב בלטר

פסק דין

1. התובעת הגישה כנגד הנתבע תביעה כספית לתשלום סך של 2,275 ₪, בקשר להסכם שכירות מיום 10/06/13, במסגרתו שכרה התובעת מהנתבע חדר בדירת מגורים ברחוב יהודה המכבי 36 בתל אביב (להלן: "חוזה השכירות").

2. בסעיף 3 לחוזה השכירות, נקבע כי שכר הדירה יעמוד על 2,275 ₪ לחודש, וישולם בשיקים סחירים שיימסרו במעמד החתימה על הסכם השכירות.

3. בסעיף 28 לחוזה השכירות נקבע, בין היתר, כי התובעת (השוכרת), תפקיד בידי הנתבע (המשכיר) שיק בטחון בסכום השווה לחודש שכירות אחד (להלן: "שיק הביטחון") וכן נקבע כי הבטוחה תוחזר לתובעת, בתום תקופת השכירות, לאחר שהתובעת תמלא אחר כל התחייבויותיה על פי הסכם השכירות.

4. התובעת טוענת בכתב התביעה כי עם תחילת השכירות מסרה התובעת לנתבע, לפי דרישתו, את שיק הביטחון בסך של 2,275 ₪. הנתבע פרע את שיק הביטחון, אך עם פינוי הדירה הנתבע לא החזיר לתובעת את סכום הביטחון וזאת ללא מתן הסבר או הנמקה מצדו.

התובעת צירפה לכתב התביעה את הסכם השכירות וכן מכתב דרישה מיום 21/01/2014 אשר נוסח על ידי עו"ד מטעמה , באמצעותו נדרש הנתבע להשיב לה את סכום הפיקדון בסך של 2,275 ₪.

5. הנתבע טוען בכתב הגנתו כי התובעת הגישה את התביעה בשיהוי ניכר.

עוד טוען הנתבע בכתב הגנתו, כי הוא מתקשה לזכור במדויק ובמבט לאחור מה בדיוק אירע בקשר להשכרת הדירה וכי למיטב זכרונו עקב יציאה מוקדמת של התובעת מהדירה, לא נפרעו כלל השיקים שנמסרו בגין דמי השכירות וכי ייתכן כי שניים מבין השיקים לא הופקדו ולא נפרעו כלל.
6. בדיון שנקבע לשמיעת ראיות, במעמד הצדדים, חזרו הצדדים על טענותיהם. התובעת עמדה על טענותיה כי כל השיקים נפרעו. הנתבע חזר על טענותיו כי שניים מבין השיקים לא נפרעו.

ראו דברי הנתבע בעמ' 2 לפרוטוקול משורה 14:

"לשאלת ביהמ"ש איזה שיקים לא נפרעו אני משיב שמה שאני זוכר כמו היום שהתקשר אלי אדון אבא שלה, שני השיקים שצירפתי לא נפרעו למיטב זכרוני...אם יתברר ששני השיקים בגין השכירות נפרעו, אני אחזיר לתובעת את הפיקדון.
השיקים שאני מבקש שפירעונם ייבדק הם כדלקמן:
שיק מיום 07/10/2013 על סך 4,550 ₪
שיק מיום 07/08/2013 על סך 4,550 ₪.
יכול להיות ששיק מבניהם נפרע ויכול להיות שהשיק השני לא נפרע.
למיטב זכרוני לפחות שיק אחד מהם לא נפרע" (ההדגשה שלי ע.ר.).

7. לנוכח הסכמת הצדדים, ביהמ"ש נתן צו לבנק לאומי למסירת מידע האם השיקים שבמחלוקת נפרעו ואם לאו.

בהמשך הפרוטוקול הודיעה התובעת כי אם יתברר שאחד השיקים לא נפרע, היא תחזור בה מתביעתה והנתבע אמר, כי ישקול את עמדתו לאחר קבלת תשובת הבנק.

8. בעקבות מתן הצו השיב הבנק כי הנתבע פרע את שני השיקים שבמחלוקת.

9. לנוכח האמור בהודעת הבנק ביהמ"ש ציפה מהנתבע לתת את הסכמתו להחזיר לתובעת את הסכום הפיקדון ואולם הנתבע עדיין מסרב לכך.

10. בעקבות התנגדותו של הנתבע לתובענה, ביום 25/09/2019 נתן ביהמ"ש החלטה בנוסח הבא:
"דיון ההוכחות התקיים ביום 25/07/2019 במסגרתו העידו התובעת והנתבע.
במהלך דיון ההוכחות נרשמו מפי התובע הדברים הבאים: "אם יתברר ששני השיקים בגין
השכירות נפרעו אני אחזיר לתובעת את הפקדון."
לפיכך, נראה כי הפלוגתות נקבעו במסגרת כתבי הטענות וצומצמו לשאלה ברורה אחת
במסגרת הדיון שיתקיים.
כאמור, השאלה שהיתה במחלוקת היא אם השיקים נפרעו ואם לאו.
בשלב זה, ביהמ"ש לא מאפשר שינוי החזית ובירור מחלוקות אחרות. ככל שישנן מחלוקות
אחרות רשאים הצדדים לבררן בהליכים אחרים, ובהתאם להוראות הדין.
בטרם יינתן פסק דין סופי ביהמ"ש מאפשר לצדדים פעם נוספת להשלים את טענותיהם..."
11. במסגרת השלמת הטיעון טוען הנתבע, בין היתר, כי יש לדחות את התביעה בשל העיכוב בהגשתה, וכי הגרסה הכוזבת של התובעת: "גרמה לנתבע להתבלבל" מאחר ואין זו הדירה היחידה שהוא מטפל בה.

הנתבע טוען עוד כי הואיל והתובעת שינתה את גרסתה יש לאפשר גם לו לשנות ו/או להתאים את גרסתו, כך שיש מקום לאפשר לו, לטעון טענות נוספות ביחס לזכותו לקזז את הפיקדון בגין חובות שוטפים של השכירות וכי לנוכח חלוף הזמן אין לדרוש ממנו פירוט מדויק של החובות שנותרו.

לשיטתו של הנתבע, כתנאי להחזרת הפיקדון, על התובעת יוטל הנטל להוכיח כי לא השאירה חובות וכי החזירה את הדירה למצב ראוי על פי ההסכם.

12. במסגרת השלמת הטיעון, טוענת התובעת, בין היתר, כי המחלוקת המרכזית ה יא למעשה המחלוקת היחידה שעמדה על הפרק נוגעת לשאלת פירעונם בפועל של השיקים אותם מסרה התובעת לנתבע וכי כיום כאשר אין עוד חולק שהשיקים נפרעו בפועל על ידי הנתבע, יש לקבל את התביעה ולחייב את הנתבע להשיב לתובעת את הפיקדון.

התובעת מוסיפה וטוענת שאין לאפשר לנתבע לעלות טענות חדשות, אשר לא הועלו על ידו בזמן אמת, בכתבי הטענות, וגם לא בדיון ההוכחות שהתקיים בביהמ"ש. מעבר לכך מוס יפה התובעת וטוענת כי הטענות החדשות אותן מעלה הנתבע "מצוצות מן האצבע" ומוכחשות על ידי התובעת מכל וכל וכי התובעת השיבה לנתבע את הדירה בסיום השכירות כשהדירה מסודרת ונקיה ומבלי שהותירה אחריה חובות כלשהם.

13. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, החלטתי לקבל את תביעת התובעת.

14. סבורני שהפלוגתא העיקרית נקבעה על ידי הצדדים בכתבי הטענות ובמסגרת דיון ההוכחות, בשאלה האם השיקים נפרעו ואם לאו. פלוגתא זו הוכרעה לטובת התובעת שכן, אין עוד מחלוקת שהשיקים נפרעו על ידי הנתבע.

15. בשלב זה, של ההליך לא ניתן לאפשר לנתבע להרחיב את החזית ולהעלות טענות קיזוז כלליות ובלתי מפורטות. הנתבע גם לא טרח להגיש בקשה לתקן את כתב הגנתו וגם לא טרח לצרף כל אסמכתא בעניין טענות הקיזוז החדשות, שאין להן זכר בכתב הגנתו. אין בפני ביהמ"ש ראיות כלשהן כדי לבסס את טענות הנתבע לפיהן התובעת הותירה חובות שוטפים ביחס לשכירות.

16. ביחס לטענת השיהוי, נראה שאין מחלוקת שהשכירות הסתיימה בחודש דצמבר 2013 והתביעה הוגשה רק בחודש אפריל 2019, היינו בחלוף כחמש וחצי שנים.

התובעת התייחסה לעיכוב בהגשת התביעה וציינה, בין היתר: "לשאלה למה התעכבתי כל כך הרבה שנים עם הגשת התביעה אני משיבה שאני הייתי סטודנטית מאוד אינטנסיבי למדתי את המקצוע סינית ולאחר התואר התגוררתי בסין עד 2017".

במסגרת טענת השיהוי נטען על יד הנתבע, כי בשל המועד בו הוגשה התביעה נגרם ל ו נזק ראייתי ובתוך כך נפגעה יכולתו להתגונן מפני התביעה. סבורני, כי דין הטענה להידחות.

כבר נפסק כי השיהוי בתביעות אזרחיות במסגרת תקופת ההתיישנות החוקית הוא אמצעי שיש לעשות בו שימוש בנסיבות חריגות בלבד ויש לנקוט בגישה מצמצמת בנוגע לנסיבות בהן תדחה תביעה על הסף מכוח טענה זו.

השיהוי במובנו המשפטי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר רק מקום שיש בהשתהות המשפטית משום שימוש לא נאות בזכות התביעה ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע. לעניין זה יש להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, ההשתהות בהגשת התביעה עלתה כדי זניחת התביעה כשנדרשת לעניין אחרון זה רמת הוכחה גבוהה וקיומו של מצג ברור בנוגע לוויתור או מחילה על זכות התביעה. השני, שינוי במצבו של הנתבע לרעה ובכלל זה קיפוח אפשרותו להוכיח את הגנתו. בצד זו, יש להוכיח שהתביעה הוגשה בחוסר תום לב (עא 4352/15 קורן נ' הראל והאסמכתאות שם; עא 9981/17 צוויקלר נ' בן נון (8.9.2019), סעיף 58 לפסק הדין).

בענייננו זה, הנתבע העלה טענת שיהוי כנגד תביעת התובעת המבוססת למעשה על הנחות כלליות הנובעות מעצם חלוף הזמן בלבד, דהיינו, עצם השתהותה של התובעת בהגשת התביעה, להבדיל מהוכחה ממשית של השיהוי.

הנתבע לא הוכיח כי התובעת זנחה תביעתה או ויתרה עליה בפועל כל שכן ברמת ההוכחה הנדרשת. הדבר אינו עולה מחומר הראיות. כאמור, עוד בטרם הגשת התביעה, ביום 21.1.2014 , פנתה התובעת לנתבע בדרישה להשבת הפקדון. בנסיבות המקרה שלפני לא שוכנעתי מהראיות מקיומו של מצג ביחסים בין הצדדים ממנו ניתן ללמוד על ויתור מצד התובעת על השבת הפקדון.

הנתבע אף לא הוכיח כל פגיעה או נזק שנגרם לו בשל ההשתהות לרבות נזק ראייתי. הטענה בדבר נזק ראייתי הועלתה באופן כללי סתמי וללא כל ביסוס. מה גם, שבנסיבות בהן התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לסכום הפיקדון במועד סיום חוזה השכירות, והתובעת אף שלחה לנתבע מכתב דרישה בעניין זה, היה על הנתבע לצפות תביעה אפשרית מצד התובעת והיה עליו לשמור על המסמכים הנוגעים לשכירות. הוא אף יכול היה לשמור מסמכים אלה, בתוך תקופת ההתיישנות. כמו כן, אין המדובר במקרה בו העדים העיקריים אינם עוד בנמצא וזו אף לא נטען.

אף לא מצאתי חוסר תום לב בהתנהלות התובעת, למרות כי השתהתה בהגשת התביעה.

בנסיבות העניין -אני מחליט שאין מקום לדחות את התביעה מחמת שיהוי.

17. לפיכך, ומכל המקובץ לאחר שנחה דעתי שהנתבע לא החזיר לתובעת את סכום הפיקדון אני מקבלת את התביעה ומחייב את הנתבע לשלם לתובעת את סכום הפיקדון בסך של 2,275 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות המשפט בסכום כולל של 350 ₪.

התשלום יבוצע בתוך 21 ימים.

18. המזכירות תשלח לצדדים עותק מפסק הדין.

ניתן היום, ט"ו חשוון תש"פ, 13 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.