הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 25739-10-18

לפני כבוד השופטת אידית קליימן-בלק

התובע:

יצחק אדרי (אסיר)

-נ ג ד-

הנתבעת:

מדינת ישראל-שרות בתי הסוהר

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך של 30,000 ₪ שהוגשה במסגרת הליך של תביעה קטנה, אותה הגיש מר יצחק אדרי ( להלן: "התובע") כנגד המדינה בכובעה כשרות בתי הסוהר (להלן: "השב"ס") בטענה, כי השב"ס מנע ממנו נגישות למחשב ושימוש באתר המשפטי "תקדין" בניגוד לדין.

רקע כללי והצגת הצדדים:
התובע הנו אסיר המרצה מאסר עולם במסגרת השב"ס, לתקופה בלתי קצובה החל מיום 10.1.2011. לטענת התובע, ביום 8.6.2017 החל לרצות עונשו בכלא "אשל" בבאר שבע, שם אף שוהה כיום. לדבריו, במסגרת עתירת אסיר שהגיש בשעתו לבית המשפט המחוזי נקבע, כי הנו זכאי לעיין באתר המשפטי "תקדי ן" אחת לשבוע למשך שעתיים, כאשר בהתאם לפסיקת בית המשפט, זכות זו קנויה לכל אסיר באשר הוא. התובע הפנה בכתב התביעה להחלטת כב' בית המשפט המחוזי בעניינו. (ראו עת"א 27746-10-15 אדרי (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר (11.7.16). (להלן: "עתירת האסיר שהגיש התובע בבית המשפט המחוזי").

כאן המקום לציין, כי בעניינו של התובע ניתן ביום 19.8.2018 פסק דין על ידי כב' השופט חסדיאל בגין אותה הפרת זכות נטענת מושא התובענה דנן, בגין שלוש תקופות שאינן רציפות מיום 24.4.16 ועד ליום 4.5.17 המסתכמות בכ-100 ימים, בהן נמנעה מהתובע זכות הגישה למחשב. (ראו ת"ק 6421-12-17 יצחק אדרי נ' שרות בתי הסוהר (19.8.18)). (להלן:" ההליך הקודם"). מכאן, שהתובענה דנן הנה, במידה רבה, המשך ישיר של ההליך הקודם, המתייחסת לתקופה עוקבת ומאוחרת יותר.

לטענת התובע, בניגוד לפסיקת בית המשפט ולנהלי שרות בתי הסוהר, השב"ס ממשיך ומונע ממנו גישה למחשב ללא כל הצדקה . פרק הזמן בעטיו מוגשת תביעה זו מתייחס לתקופה שתחילתה מיום 8.6.2017 ועד ליום 29.8.2018, קרי, שנה וחודשיים לערך, כאשר במהלך תקופה זו, נתנה לו אפשרות גישה למחשב ועיון באתר המשפטי "תקדין" שלוש פעמים בלבד. (להלן:"תקופת ההפרה הנטענת"). כתימוכין לטענותיו, צירף התובע לכתב התביעה את הבקשות בכתב שהגיש בזמן אמת לשב"ס לשימוש במחשב. התובע מפרט בכתב התביעה את המועדים שלטענתו ביקש גישה לשימוש במחשב ועיון באתר המשפטי "תקדין", ברם לטענתו, לא זכה לכל התייחסות מאת השב"ס לפניותיו.

בדיון שהתנהל לפניי ביום 22.7.2019 העיד התובע, כי בתקופת ההפרה הנטענת בקש לממש זכותו לעיון באתר המשפטי מידי כל שבוע, אך לא זכה לכל התייחסות, אלא להתעלמות מוחלטת מבקשותיו. לטענתו:" על אף שבית המשפט קבע שאני לא צריך להגיש בקשה גם בכתב וגם בע"פ ...ביקשתי כל שבוע ושבוע, אני לא מספרתי את זה, אני רציתי כל שבוע שעתיים, קיבלתי בפועל עיון בתקדין שלוש פעמים". (ראו פרוטוקול הדיון בעמ' 1).

השב"ס בכתב הגנתו מודה כי לאור החלטת כב' בית המשפט המחוזי בעתירה שהגיש התובע, אכן אין מחלוקת על כך כי יש לאפשר לתובע גישה למחשב "מעוקר" (מחשב עליו נמצאים פקודות הנציבות והנהלים המפורסמים באתר האינטרנט של השב"ס, וכן המאגר המשפטי "תקדין") אחת לשבוע למשך שעתיים. על דברים אלו חזרה נציג ה מטעם המדינה, אשר אישרה כי אכן אין חולק בדבר זכותו של התובע ל קבל גישה לשימוש במחשב למשך שעתיים בשבוע, ובלבד שמוגשת מטעם התובע בקשה בעניין זה. עוד אישרה כי אין הכרח כי בקשה כאמור תהיה דווקא בכתב. וכך נאמר על ידי הנציגה בעמ' 1-2 לפרוטוקול: " מדובר על זכות שאין עליה עוררין, אנו מכירים בזכותו של התובע לשימוש שבועי של שעתיים כל עוד מוגשת מטעמו בקשה. היא לא חייבת להיות בכתב. לדאבוני אין ברשותנו לתעד כל פניה ופניה של התובע. מנקודת הנחה זו אכן הוא לא קיבל במועדים הנטענים על ידו ויתכן שכן קיבל, לנתבעת אין אפשרות להוכיח ז את ולכן אנו מוכנים להגיע לפשרה".

ואולם, לטענת השב"ס, מדובר בעשרה מקרים בלבד במהלך תקופת ההפרה הנטענת, בהם טוען התובע כי נמנעה ממנו גישה למחשב, כאשר השב"ס עושה מאמצים רבים להיעתר לבקשה במועדים בהם ביקש, בכפוף לאילוצי השב"ס בהצטרף לנסיבותיו של האסיר הספציפי (כגון: העברות בין בתי כלא, העברה לבידוד ועוד). על פי הנטען, לא כל אימת שאסיר מבקש זכות עיון במחשב , הדבר מתועד על ידי השב"ס ועל כן הבקשות שצירף התובע לכתב התביעה אינן מהוות בהכרח הוכחה, כי אכן נמנע ממנו שימוש במחשב באותם המועדים בהם ביקש. עוד טוען השב"ס בכתב הגנתו כי התובע מוגדר כאסיר "טעון הגנה" בעל עבירות משמעת, וכי הינו מרבה להגיש עתירות לבתי המשפט בעניין תנאי כליאתו. על פי הנטען, התובע עובר באופן תדיר בין בתי כלא שונים, ואף בהם עובר בין אגפים ותאים שונים, ולפרקים מצוי בבידוד או בהפרדה ואף יוצא תדיר לדיונים משפטיים הקשורים לענייניו, כאשר כל אלו מקשים עד מאוד על מעקב ותיעוד מתן זכות הגישה למחשב בעניינו, ולא פעם אילוצים אלו עלולים להוביל לדחיית מועד השימוש במחשב. כתימוכין לנטען, צירף השב"ס לכתב ההגנה תיעוד של המועדים בהם הועבר התובע ל בית כלא אחר, והושם בהפרדה או בבידוד. (ראו סעיף 10 בכתב ההגנה).

עוד טוען השב"ס כי בהתאם ל -"פקודת הנציבות מס' 04.14.00 -החזקה בבידוד", זכות השימוש במחשב קנויה לתובע כל עוד לא הוכנס לבידוד, ומשכך, זכות הנגישות למחשב מבוטלת שעה שהתובע מצוי בבידוד. (ראו נספח ד' בכתב ההגנה).

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, נספחיהם, ובעדויות הצדדים, מצאתי לקבל את התביעה בחלקה. להלן אנמק טעמי בקצרה; נקודת המוצא עליה אין עוררין, היא בדבר זכותו של של כל אסיר , בכללם התובע דנן, לנגישות למחשב במהלך ריצוי תקופת המאסר בבית הכלא המנוהל על ידי השב"ס. דברים אלו נקבעו על ידי בית המשפט המחוזי בעניינו של התובע ובכלל. בעניינו של התובע, קבע כב' בית המשפט המחוזי (כב' השופטת רג'יניאנו): "בהתייחס לעניינו הספציפי של העותר אני קובעת כי מועדי והקפי השימוש של העותר במחשב המעוקר שנמצאים עליו פקודות הנציבות והנהלים המפורסמים באתר האינטרנט של השב"ס והמאגר המשפטי תקדין, הוא אחת לשבוע, שימוש של עד שעתיים". בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.7.16 נקבע: "אם בראשיתו של הדיון לא היתה ברורה עמדת שב"ס, אם השימוש והנגישות של האסירים למחשב, הם בגדר טובת הנאה או זכות, הבהיר ב"כ המשיב, במהלך הדיון, כי מדובר בזכות ועל פי הנוהל הקיים בשב"ס פרק הזמן לו זכאי כל אחד מהאסירים הוא עד שעתיים בשבוע ". (ראו החלטת כב' בית המשפט המחוזי מיום 5.4.16 ומיום 11.7.16, בעתירת האסיר שהגיש התובע- עת"א 27746-10-15, ההדגש ות אינ ן במקור).

לשאלת בית המשפט כמה בקשות שסורבו צויינו ונטענו על ידו בכתב התביעה השיב התובע כי תביעתו עוסקת ב- 15 בקשות בכתב, א ם כי על פי הנטען על ידו, היו עוד עשרות בקשות בעל פה שאף הן לא זכו למענה של השב"ס. (ראו פרוטוקול בעמ' 2).

מעיון בכתב התביעה על נספחיו עולה, כי אכן, מפורטות בו 15 בקשות שהגיש התובע במועדים שונים במהלך תקופת ההפרה הנטענת למתן זכות שימוש במחשב, כאשר 14 מ תוכן מגובות באסמכתאות בכתב (הבקשה מיום 8.6.17 אינה מגובה באסמכתא כתובה). עם זאת, מאחר והשב"ס טען בכתב ההגנה ואף במהלך הדיון לפניי באמצעות נציגתו, כי אין הכרח שהבקשה תהיה בכתב, אזי ממילא אין משמעות לדרך בה הוגשה הבקשה, וזאת ככל שהוגשה.

כפי שעולה מכתב התביעה, התובע ביקש מהשב"ס לממש את זכות הגישה למחשב במועדים הבאים: 8.6.17, 13.6.17, 26.6.17, 16.8.17, 21.8.17, 25.10.17, 21.11.17, 7.1.18, 6.2.18, 15.2.18,25.2.18,12.3.18,2.7.18,17.7.18, 27.7.18, 12.8.18, 19.8.18 (ראו נספחים ע' 1, ע' 3, ע' 4, ע' 8-16 , ע' 19-20 לכתב התביעה). עם זאת, התובע מציין בכתב התביעה כי בקשותיו מיום 25.10.17 ומיום 12.3.18 נענו בחיוב וכי קבל אפשרות שימוש במחשב, ומכאן ש לשיטתו, עסקינן ב-13 בקשות בכתב שהגיש התובע בתקופת ההפרה הנטענת, ואשר לא נענו. התובע מציין בכתב התביעה כי ביום 29/8/18 קבל היתר פעם נוספת (שלישית) להשתמש במחשב בתקופת ההפרה הנטענת, וזאת לאחר שהודיע לשב"ס בדבר כוונתו לעתור לבית המשפט בשל מניעת זכות העיון.

כאמור, התובע טען בכתב התביעה ובדיון לפניי כי פנה לשב"ס גם בעל פה: " עשרות אם לא מאות פעמים". לטענה זו אין לה זכר בכתב התביעה וממילא אינה נתמכת בראיה כלשהי ולמצער, פירוט בדבר תאריכ ים ספציפיים בהם פנה התובע לשב"ס. במצב דברים זה, לא ניתן לקבל את טענת התובע אשר הועלתה לראשונה במעמד הדיון ללא כל תימוכין או ראשית ראיה. מכאן, יש לקבוע כי התובע פנה ל שב"ס בבקשות ל קבל גישה למחשב ועיון באתר "תקדין" ב- 13 מקרים שונים בתקופת ההפרה הנטענת, ולא זכה לכל מענה.

בדיון לפניי ובהתייחס למספר הבקשות הנטענות מטעם התובע לשימוש במחשב , טענה נציגת המדינה: " לדאבוני אין ברשותנו לתעד כל פניה ופניה של התובע. מנקודת הנחה ואכן הוא לא קיבל במועדים הנטענים על ידו ויתכן שכן קיבל, לנתבעת אין אפשרות להוכיח זאת ולכן אנחנו מוכנים להגיע לפשרה". (ראו פרוטוקול בעמ' 2). אין זאת אלא כי אל מול ראיות מוצקות עליהן הצביע התובע במסגרת תביעתו , אותן אף טרח לתעד בכתב, לא צלח השב"ס להניח מנגד מסד ראייתי כלשהו, כמתבקש וכמתחייב לאחר פסק דינו של כב' השופט חסדיאל, כגון רישום של מספר הבקשות שהגיש התובע אשר נענו או סורבו על ידי השב"ס. אדרבא, השב"ס למעשה מודה כי אין בידיו כל רישום כאמור, וכפועל יוצא אין ביכולתו לאשר או לשלול את דבר קיומן של הבקשות הנטענות או את מספר הפעמים בהן נענה התובע בחיוב או בשלילה.

מחדל זה צריך לעמוד לפתחו של השב"ס, לא כל שכן לאחר שכבר ניתנו בעניין זה החלטות שיפוטיות על פיהן שומה היה על השב"ס לנהוג ולתעד זאת למען המקרים הבאים, במיוחד שהשב"ס עצמו גורס כי מדובר בתובע סדרתי העומד בקפידה על מימוש זכויתיו במסגרת תנאי כליאתו. אמור מעתה, את היעדר יכולתו של ה שב"ס להציג ראיות סותרות את טענת התובע לרבות מספר ההפרות, יש לזקוף לחובתו של השב"ס.

אם לא די בכך, בהחלטתה של כב' השופטת רג'יניאנו מיום 11.7.16, נקבע, כי: " אסיר שבקשתו סורבה ונמנעה ממנו הזכות לעיון יקבל החלטה מנומקת" (ראו סעיף 10 בהחלטה , ההדגשה אינה במקור). במקרה דנן, השב"ס לא הציג תיעוד כלשהו של החלטת סירוב מנומקת, אשר נמסרה לתובע בזמן אמת בה מפורטת הסיבה בעטיה נמנע השימוש במחשב מהתובע, ומשכך פעל בניגוד להחלטת בית המשפט ואף בניגוד לנהליו שלו.

מצאתי אף לדחות טענת השב"ס לפיה, בהתאם ל "פקודת הנציבות מס' 04.14.00 -החזקה בבידוד" , זכות השימוש במחשב נתונה לתובע כל עוד לא הוכנס לבידוד. השב"ס מבסס טענתו זו על סעיף 8 לפקודת הנציבות, שם נקבע: "אסיר המוחזק בבידוד, ילבש בגדי אסיר רגילים, ללא חגורה וללא שרוכי נעליים, ולא יורשה להחזיק כל ציוד נוסף למעט ספר דת בהתאם לדתו, עט ונייר לצורך כתיבה" . (ראו נספח ד' בכתב ההגנה). ברם, בהחלטת בית המשפט המחוזי, נקבע בצורה מפורשת כי הנגישות למחשב הנה בגדר זכות קנויה, ואין לראותה כטובת הנאה. בית המשפט לא סייג מימוש זכות זו בדרך כזו או אחרת, ומכאן כי הפרשנות שנותן השב"ס לפקודת הנציבות, בדבר שלילת הזכות, עת התובע מצוי בתקופת בידוד, לא רק שאינה נתמכת בהחלטת בית המשפט המחוזי שדן בעתירת התובע, אלא שנטענת בדיעבד וללא הנמקה בזמן אמת כמתבקש על פי פסיקת בית המשפט ונהלי השב"ס. אדרבא, גם לו הייתי מקבלת טענת ה שב"ס כי בתקופת הבידוד זכות הנגישות למחשב מבוטלת, התאריכים אותם ציין השב"ס בכתב ההגנה , בהם שהה התובע בבידוד , אינם מתיישבים עם המועדים בהם בקש התובע את זכות העיון, למעט במועד אחד (15.2.18).

בית המשפט ער לקיומם של אילוצים מערכתיים וטכניים להם כפוף השב"ס , כמו גם כורח המציאות שעלול לעיתים לגרום לעיכוב ביישום החלטת בית המשפט המחוזי בעניינו של התובע, כפי שפורט בכתב ההגנה. עם זאת, התנהלות ה שב"ס, אשר התעלם פעם אחר פעם מפניות התובע לממש את זכותו בפרק הזמן מושא תובענה זו, מלמדת על המשך התנהלות בניגוד להחלטות של בית המשפט, ללא כל הנמקה או הסבר המניח את הדעת. לאור המקובץ לעיל, מצאתי לקבל את גר סת התובע בדבר שלילת זכות הגישה למחשב ללא מתן הנמקה לסירוב וזאת ב-13 מועדים שונים.

אשר לנזק- נציגת המדינה טענה בדיון לפניי כי יש לשקול בכובד ראש את סוגיית הפיצוי משיקולי מדיניות, שכן אין כל הצדקה לתמרץ תביעות מעין אלו, כאשר גם לאזרח נורמטיבי מן השורה לא עומדת זכות קנויה לעיון במאגרים משפטיים, קל וחומר כאשר עסקינן בעבריין מורשע. אין בידי לקבל טענ ה זו של השב"ס. האסיר, בהיותו משולל זכו ת החירות, שהינה מנת חלקו של כל אדם מן הישוב, נתון "לחסדי" המערכת במסגרתה הינו כלוא. את כל צרכיו הבסיסיים, בכללם: מזון, מלבוש, קורת גג, בריאות, מקבל האסיר מהשב"ס . הוא הדין בכל הנוגע לתקשורת עם העולם החיצון: ימי ושעות ביקור משפחות, שעות שיחה טלפונית ושעות מחשב הפותח צוהר לעולם, ואף זה במשורה (מחשב מעוקר למשך שעתיים בשבוע). במקרה דנן- עסקינן בגישה למאגרים משפטיים ולעיון בפקודת נציבות השב"ס. אשר על כן יש להקפיד הקפדה יתרה במתן אפשרות מימוש זכויות אלו לאסיר, ובמידה וזה לא מתאפשר תהא הסיבה לכך אשר תהא- שומה על השב"ס לתעד זאת בכתובים, עם הנמקה בצד הסירוב.

יפים בעניין זה דבריו בית המשפט העליון בעניין "בני סלע" שם נקבע: " ברי, כי אסירים ועצורים שחרותם - זכות חוקתית ראשונה במעלה (ראו סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו) – נשללה מהם לעת הזאת, הם קבוצה אנושית שבמצבה הנוכחי מצויה בעמדת חולשה, גם אם הכרעה שיפוטית עומדת ביסוד מאסרם או מעצרם בו "זכו" בדין. חולשתם זו מצדיקה יחס שיש בו ייחוד".(ראו רע"ב 6188/11 סלע נ' שרות בתי הסוהר(20.11.11, פסקה י"א בהחלטה, ההדגשה אינה במקור).

יפים לעניין זה אף הדברים שנאמרו מפי המשנה לנשיאה , כב' השופט רובינשטיין (כתוארו אז) בעניין "האגודה לזכויות האזרח" :"אין האסיר מתערטל מזכויותיו כאדם, ואין הוא מאבד את החרויות הנתונות לכל אדם באשר הוא אדם, אלא אם הדבר נדרש לשם תכלית המאסר. כתלי בית הסוהר אינם 'חור שחור נורמטיבי', שמעבר לחומותיו אין זכויות ואין מגן" ( בג"ץ 1892/14 האגודה לזכויות האזרח נ' השר לביטחון פנים, בפסקה ל"ג (13.6.2017)).

הזכות לקבלת פיצוי בגין הנזק שגרמה הפרה מסוג זה הוכרה בפסקי דין רבים. ( פירוט נרחב בעניין זה נמצא בפסק דינו של כב' השופט חסדיאל בעניינו של התובע בהליך הקודם ). עם זאת, הסכום בו נקב התובע בתביעתו, רחוק מלהיות פרופורציונאלי ומידתי. במכלול הנסיבות לענין הפיצוי הנטען, נתתי דעתי למספר הבקשות שהוגשו על פני תקופה (בלתי רציפה) בת שנה וחודשיים , ואשר לא זכו למענה או התייחסות כלשהי, מתועדת או אחרת באמצעות עדות בלתי אמצעית, מצד השב"ס. יש אף לתת את הדעת על כך כי עסקינן בהפרות חוזרות של השב"ס כלפי התובע, ודי להפנות בעניין זה דינו של כב' השופט חסדיאל בעניינו של התובע , אשר לדאבון הלב, עושה הרושם כי לא הוטמע ואינו מיושם על ידי ה שב"ס, כמתחייב וכמתבקש.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי להעמיד את גובה הפיצוי לו זכאי התובע על סך של 6,000 ₪ ביחס לתקופת ההפרה הנטענת בתובענה זו.

סוף דבר

השב"ס ישלם לתובע, סך של 6,000 ₪.לסכום זה יתווסף סך של 500 ₪ בגין הוצאות המשפט של התובע אשר נאלץ להגיש תביעתו זו ולהתדיין בבית המשפט.

הסכום בסך 6,500 ש"ח ישולם לתובע בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

בהתאם לסעיף 16 לתקנות שיפוט תביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז-1976 רשאים הצדדים להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י' אב תשע"ט, 11 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.