הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 21882-09-20

לפני כבוד השופט אריאל צימרמן

התובעת:

אורלי ספדי לביא

נגד

הנתבע:

בנק מזרחי טפחות בע"מ

פסק דין

תביעה, שהועמדה על סך של 11,000 ₪, שלבה בשאלת ביצועה של פקודת קנייה של ניירות ערך, שהובילו לחיוב ביתר של 297 דולר.

1. התובעת הגדירה עצמה בתביעה כבעלת חשבון בנק שמספרו נזכר בסעיף 1 לתביעה; בפועל, התברר רק בדיון, אינה בעלת החשבון אלא מיופת כוח מטעמה של בנה בו, נתון שממילא מחייב את דחיית התביעה שהרי לו עומדת לה כל זכות תביעה.

2. לטענתה, ביום 3.7.20 ביצעה הוראת קניה בלימיט (קרי עם הגבלת שער קנייה מירבי) של 9.38 דולר למניה ל-150 יחידות של מניית ADR-NIO Inc. ("המניות"), חברה הנסחרת בבורסה לניירות ערך בניו יורק. בתחילה הודע לה כי הרכישה צלחה, כעולה אף מאישור אחזקות שקיבלה (נספח א' לתביעה); בהמשך הודע לה כי המדובר בטעות, ובפועל נרכשה המניה רק ביום 6.7.20, לאחר פגרת יום העצמאות האמריקאי, כאשר מחיר המנייה "שונה" ל-11.36 דולר למניה. הנתבעת הנתצלה על הטעות ואף זיכתה את הנתבעת במחצית מעמלות הקניה; התובעת לא הסתפקה בכך והגישה תביעתה. בתביעה כרכה גם טענה בדבר חיוב ביתר של עמלות אחרות בסך 29 ₪ משך ארבעה חודשים, שבעניינם הודיע הבנק בדיון כי ישיבן לתובעת חלף התדיינות בנושא; כן ביקשה להדגים רשלנות נטענת בכל הקשור לצ'ק מסוים, אף שנזק אין בכך ובהתאם אין הדבר מקנה סעד.

3. טענת הבנק: הנתבעת אכן הזרימה בערב יום 3.7.20 פקודת רכישה בלימיט (קרי רק ככל שמניות תוצענה במחיר המבוקש בידה), אך בהמשך שינתה את הפקודה ל"מרקט", קרי רכש במחיר השוק (שאז הרכישה היא כמעט ודאית). חרף סברתו השגויה של נציג הבנק, שעליה התנצל כבר הבנק, כי הפקודה בוצעה במחיר הלימיט המקורי, בפועל הפקודה לא בוצעה, כי אם פקודת המרקט, ביום 6.7.20. הבנק פעל כדין, נזק בכל מקרה אין, על מחצית עמלותיו ויתר רק מחמת ההודעה השגויה.

4. שמעתי את התובעת מזה ואת מנהל הסניף מזה באולם. חיש מהר התחוור כי איש מהם לא התייצב כאשר נתונים סדורים באמתחתו. התובעת לקתה בקשיי זכרון; בקושי להבחין בין שני חשבונות נפרדים שבהם בוצעו פקודות קניה של המניות, שרק אחד מהם הוא מושא התביעה; היעדר יכולת להצביע על המועד שבו הזרימה את פקודת הקניה; היעדר יכולת להסביר מדוע אכן עברה – במי מהחשבונות – מפקודת לימיט לפקודת מרקט, ככל שסברה באמת ובתמים כי פקודת הלימיט בוצעה; והיעדר כל יכולת להצביע על נזק כלשהו שנגרם לה בידי הבנק. מנהל הסניף מנגד התקשה להועיל, והסתפק בכך שהדבר נבדק בבנק – אמירה בלתי מספקת, שעה שבית המשפט אמור לשפוט, לא מחלקת ההשקעות של הבנק. עם זאת, שעה שנטל השכנוע ונטל הראיה הראשוני על התובעת, וביארתי לה כבר בזמן הדיון כי היא מתקשה לעמוד בו, הצעתי לפעול בדרך שתסייע להבטיח את זכויותיה – ככל שיש לה – ולאפשר לה להביא טענותיה לפני בית המשפט באורח סדור יותר: כי חלף הצגת נתונים חלקיים שלא היו ברורים גם לה, מן הטלפון הנייד שלה, כפי שעשתה בדיון, תוכל ליטול שהות להציג את כל הנתונים שבידה לאחר הדיון; לבנק יתאפשר להציג את הנתונים שבידיו, ולהתחייחס; ובשים לב לכך שאפשר שיש נתונים אצל הבנק שאין אצל התובעת (למרות שהדבר לא הניא אותה מלמהר ולהגיש את תביעתה גם כך) – תוכל היא להתייחס אחרונה לטענות הבנק. כל זאת, הוסבר, הוא בגדר הצעה חריגה, הנועדת להקל עליה ולאפשר לה להציג תשתית סדורה יותר. הובהר עוד שכיוון שיש בכך לדחות את השלמת ההליך ולהטיל עליה השקעת זמן נוסף בניהולו, בידה גם להסתפק בנתונים שהציגו הצדדים עד הנה. לאחר הסבר מפורט, בחרה התובעת באפשרות השניה: הנתונים שהוצגו הם אלה שישמשו את בית המשפט בפסק דינו.

5. לאחר העיון החוזר בכל החומר, המסקנה היא כי התשתית העובדתית החלקית שהונחה אינה קרובה אפילו לקבלת התביעה. אבאר בקיצור נמרץ: לא נדע, וגם התובעת לא ידעה להסביר, את פשרו של נספח א' לתביעתה, המלמד על אחזקה במניות כבר ביום 2.7.20; הדבר אינו מתיישב עם הסברי הבנק, אך גם לא עם אלה של התובעת: לטענתה רכשה רק ביום 3.7.20 (סעיף 3 לתביעתה, וכך גם הסבריה באולם, אף שנעה הלוך וחזור בין המועדים 2 ו-3 ליולי, כאשר ההבדל בין אלה לצורכי ההליך כאן הוא משמעותי). לא נדע מהו ה"לימיט" שהגבילה התובעת – האם 9.38 דולר למניה, או שמא כל סכום אחר. אפילו נניח כי 9.38 דולר דווקא: לטענת הבנק, והתובעת לא הדגימה אחרת ולא אפשרה להוכיח אחרת, התובעת שינתה את הוראת הלימיט להוראת מרקט. כיוון שאין היגיון בשינוי כזה אלא אם הוראת הקנייה בלימיט "נזרקה", המשמעות היא כפולה: ההוראה לא בוצעה בלימיט, ובוצעה לעומת זאת במרקט כמבוקש, במחיר גבוה יותר. גם אם הייתה טעות, שבעטיה גרס מי בבנק כי ההוראה בלימיט צלחה, הרי שלא הטעות בעניין זה היא שגרמה לתובעת נזק כלשהו, שאפילו נגרם היה מוגבל ל-297 דולר בלבד (כ-1.98 דולר הפרש ל-150 מניות). למעשה אין ראיה שלו הבנק היה דבק בהוראת הלימיט ב-9.38 דולר למניה (אם הייתה כזו) כלל ניתן היה לבצע את הפעולה. דווקא הרכישה במחיר המרקט של 11.36 דולר (לטענת הבנק – כבקשת התובעת) היא שאפשרה לתובעת כלל לרכוש את המניות, ובהתחשב בכך שמחירן של אלה עלה בינתיים מלא פחות מ-415% מאז רכישתן, הרי שרק מזלה הטוב של התובעת (ככל שהרכישה ב"מרקט" היא יוזמה של הבנק ולא של התובעת) הוא שהפקודה כלל בוצעה. כך או כך, התשתית הראייתית הרעועה במיוחד, שהתובעת ביקשה שלא להשקיע זמן נוסף בניסיון לעבות אותה, מובילה בלית ברירה לדחיית התביעה.

6. לכך נוסיף: התובעת, בניגוד לטענתה בתביעה, אינה בעלת החשבון, אלא מיופת כוח. ממילא אין לה כל זכויות כלפי הבנק, כי אם לבנה, בעל החשבון, שאינו התובע.

7. סוף דבר: התביעה נדחית (ורשמתי לפניי הסכמת הבנק להשיב לתובעת את העמלה בסך 116 ₪). חרף "ניפוח" סכום התביעה (שעניינה בהפסד מירבי של 297 דולר כאמור, פרט לעמלות), עד כדי 11,000 ₪, הרי שלא אעשה צו להוצאות: זאת כבר בשים לב להימנעות הבנק להתייצב לדיון כאשר באמתחתו כל המסמכים הרלבנטיים כמצופה ממנו.

זכות לעתור לרשות ערעור לפני בית המשפט המחוזי תוך 15 יום מקבלת פסק הדין. המזכירות תשלח לצדדים את העתק הפרוטוקול ופסק הדין.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.