הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בתל אביב - יפו ת"ק 19162-05-20

לפני כבוד השופטת אורלי מור-אל

התובעות:

1.ויויאן רביע
2.נדין נאשף

נגד

הנתבעת:

ק.ל.מ – נתיבי אויר מלכותיים בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה כספית על סך 31,500 ₪ לפיצוי התובעות בגין איחור בקבלת המזוודות בעת שנסעו לכנס בפנמה, בתאריך 8/5/2017.
התביעה הוגשה בתאריך 10/5/20, כשלוש שנים לאחר האירוע.
התובעת-1 (להלן: "התובעת") התייצבה לדיון. התובעת-2, בחרה שלא להתייצב בדיון, על אף שלא קיבלה היתר בית המשפט להעדר הימנו.
בדיון חזרה ותארה התובעת את עוגמת הנפש שנגרמה לתובעות בגין האיחור בקבלת המזוודות. התובעת נשאלה על השיהוי בהגשת התביעה והסבירה שחשבה שיש לה פרק של 7 שנים להגשת תביעה, וכי העובדה שהגישה תביעה לאחר זמן כה רב מלמדת על עוצמת עוגמת הנפש והנזק שנגרמו להן.
כפי שהסברתי ארוכות לתובעת בדיון, דינה של התביעה להידחות מחמת התיישנות.
דיון והכרעה
נדמה שאין צורך להאריך במושכלות יסוד לפיהם תביעה מסוג זה דינה להתברר בהתאם ל אמנה לאיחוד כללים מסוימים לתובלה בינלאומית באוויר הידועה כאמנת מונטריאול (להלן: "אמנת מונטריאול"), שכן גם מדינת ישראל, גם הולנד וגם פנמה חברות באמנה . חוק התובלה האווירית, תש"ם-1980 (להלן: " חוק התובלה האוירית") קבע בסעיף 10 שבו את עקרון ייחוד העילה, לפיכך, הדרך היחידה לברר את התביעה היא בהתאם להוראות האמנה.
אכן, בהתאם לפסיקה קיימת לבית המשפט הסמכות לפסוק פיצוי בגין עוגמת נפל בתביעה נגד מוביל אווירי בגין איחור בקבלת כבודה ולפיכך יכול שלו הייתה התביעה מוגשת במועד היה מקום לדון בה ואולי אף לפסוק פיצוי (ראו פסק הדין ברת"ק 23465-07-17 איבריה איירליינס נ' ליאורה פלישר פלד ( 20/11/19), למען שלמות התמונה יצויין שעל פסק הדין תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור בבית המשפט העליון שטרם נדונה).
דא עקא, שההוראות בנוגע להתיישנות תביעות על-פי אמנת מונטריאול ברורות - בסעיף 35 לאמנת מונטריאול נקבע כדלקמן:
"1. הזכות לפיצויים תפקע אם התביעה אינה מוגשת בתוך פרק זמן של שנתיים, שתחושב מתאריך ההגעה ליעד, או מהתאריך שבו היה המטוס צריך להגיע, או מהתאריך שבו הופסקה התובלה.
2. אופן חישוב הזמן יקבע לפי דיני בית המשפט הדן בעניין".

סעיף 15 ל חוק התובלה האווירית החיל אף את תקופת התיישנות הקבועה באמנה, בקובעו כדלקמן:
"על אף האמור בכל דין אחר, תהיה התקופה לפקיעת הזכות לדמי נזק לפי חוק זה התקופה הקבועה באמנה או באמנת מונטריאול, לפי העניין".

משחוק התובלה האווירית החיל את אמנת מונטריאול, על התובלה האווירית ונקבע בסעיף 10 לחוק עקרון ייחוד העילה, והתבי עה נשוא דיוננו הוגשה בחודש מאי 2020 בגין אירוע שהתרחש בשנת 2017, הרי שאין מנוס מן הקביעה שהתביעה התיישנה.
התובעת טענה שלא ידעה על תקופת ההתיישנות המקוצרת, ואולם אי ידיעת הדין אינה פוטרת מה גם שהתובעת אישרה שהתייעצה עם עורך דין לגבי הגשת תביעה.
אדגיש שתקופת ההתיישנות בת השנתיים הקבועה באמנה לא ניתנת להארכה מכוח חוק ההתיישנות המקומי, ובעניין זה י פים הדברים שנפסקו על-ידי כב' השופט לוין ב ד"נ 36/84 רג'ין טייכנר ואח' נ' איר-פרנס נתיבי אוויר צרפתיים (6/1/1987) בכל הנוגע לאמנת ורשה כדלקמן:
"אף שעקרונית וכשלעצמו אין בקיומו של הסדר התיישנות ספציפי כדי לדחות לחלוטין או חלקית את רגלי הוראות החוק הכללי, הרי שפרשנות נכונה של אמנת ורשה ובחינת המטרות שאותן ביקשה להשיג מחייבות את המסקנה, שבכל האמור בקביעת משך תקופת ההתיישנות, הרי שתקופת השנתיים הקבועה בסעיף 29(1) היא אבסולוטית וממצה, עד שהיא דוחה לחלוטין את תחולת הוראות ההארכה שבחוק הכללי המקומי".

עוד נפסק שם כי:
"סעיף 29(2), המרשה, לכאורה, פנייה לדיני ההתיישנות של הפורום בעניין חישוב תקופת ההתיישנות, אינו מהווה "פתח", שדרכו ניתן להאריך את התקופה...הדעה המקובלת על הכול היא, שההפניה לדין המקומי שבסעיף-קטן (2) מוגבלת לפרטים טכניים שוליים בקשר לחישוב תקופת השנתיים, אך לא לעילות להארכת התקופה, המנויות בדיני ההתיישנות המקומיים".

כב' השופט לוין, הוסיף והתייחס לעניין ההפניה לדין המקומי:
"כך הגעתי למסקנה, שפירוש, שלפיו נזק הנגרם בעת החטיפה וכתוצאה ממנה הינו נזק המפוצה על-ידי האמנה - אפשרי על-פי הנוסח המילולי של סעיף 17 מצד אחד ותואם את המטרה הבסיסית מאחור האמנה ואת הדין הרצוי מצד אחר. לא אלה הם פני הדברים, כאשר דנים אנו באפשרות החלת עילות ההארכה וההשעיה של הדין המקומי על תקופת השנתיים, הקבועה באמנת ורשה לפקיעת הזכות לדמי נזק. לא זו בלבד שאפשרות להארכת תקופת ההתיישנות על-פי עילות מסוימות הייתה מוכרת וקיימת כבר בעת כריתת האמנה, אלא שמהרקע ההיסטורי לחקיקתה ומלשונה עולה, שמנסחיה היו מודעים במפורש, בעת ניסוח האמנה, לבעייתיות הנובעת מקיום תקופות ועילות הארכה שונות בכל מדינה ומדינה, הם התייחסו לבעייה זו בדיוניהם, ולבסוף החליטו לבחור בלשון שתמנע אפשרות הארכה כזו. במצב כזה, שבו התייחסה האמנה לבעיה מסוימת ונתנה לה את הפתרון שמצאה לנכון ולראוי, אין הפרשן בן חורין להגיע לפתרון שונה, החורג מכוונת מנסחיה, שכן אחרת עוסק הוא בתיקון האמנה ולא בפירושה".
הדברים יפים בשינויים המחוייבים גם לגבי אמנת מונטריאול.
לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה. המדובר בהתיישנות מהותית, שלא ניתן להאריכה.
בשים לב לנסיבות הפרשה ולעוגמת הנפש שאכן נגרמה לתובע ות, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ב' אב תש"פ, 23 יולי 2020, בהעדר הצדדים.