הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברמלה 29

בפני כב' הרשמת הבכירה זהבית חמו

התובע

סמי מאיר בן שבת (אסיר)

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר

פסק דין

לפניי תביעה שהוגשה בהליך של תביעות קטנות, שעניינה קבלת פיצוי כספי בסך 15,000 ₪ בגין חיפוש בעירום שבוצע בגופו של התובע שלא כדין.

התובע מרצה עונש מאסר בכלא איילון ברמלה.

ביום 31.1.19 השתתף התובע ב"ביקור פתוח" שבמהלכו נפגש עם בני משפחתו.

לאחר תום הביקור נערך לתובע חיפוש בעירום על ידי הסוהר מאור סויסה (להלן: "הסוהר"). לטענת התובע, הוא הושפל ובמהלך הבדיקה אף טען שאין מקום לבצעה מכמה טעמים: ראשית, לא נעשתה הברחה כלשהי והוא אינו מסכן את ביטחון המדינה. שנית, הסוהר שביצע את הבדיקה אינו מוסמך לבצעה על פי הוראות הדין. שלישית, לא נערך לתובע שימוע על ידי רב כלאי.

לטענת הנתבעת, שיוצגה בהליך על ידי מתמחה מפרקליטות מחוז מרכז-אזרחי כנציג היועץ המשפטי לממשלה, התנהלותה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין.

בהקשר זה טוענת המדינה שני טיעונים מרכזיים:

ראשית, מטרת הבדיקה הייתה שמירה על ביטחון בית הסוהר ושלום האסירים שכן ביקורים פתוחים ידועים כנתיב הברחה מרכזי בבתי הסוהר. לשם ההמחשה נטען שימים ספורים קודם לכן נתפסו אצל אסיר אחר סמים ואמצעים אסורים להחזקה שהוברחו על ידו במהלך ביקור פתוח.

במועד האירוע הרלוונטי לתובענה היה לנתבעת מידע שלילי אודות אחרים בדבר מעורבות בהברחת סמים באמצעות מבקרים. אשר על כן, קצין אגף המודיעין הורה על ביצוע חיפושים חזותיים לכלל האסירים שקיימו ביקור פתוח במועד האמור, חמישה במספר, וביניהם התובע.

כן מפנה הנתבעת להלכה פסוקה שלפיה בית המשפט לא יתערב בשיקול דעתה של רשות, אלא אם כן מדובר בהחלטה שהתקבלה משיקולים זרים ולא מידתיים או החלטה בלתי סבירה באופן קיצוני. במקרה דנן, נטען שהשיקול לעריכת החיפוש היה מקצועי גרידא, ועל כן אין להתערב בו.
שנית, התובע לא סירב לחיפוש שכן אין בדו"ח הבחינה החזותית כל תיעוד לסירובו. במידה שהתובע היה מתנגד לחיפוש, היה מתבצע לו שימוע על אתר, על פי הנהלים וכנהוג בשירות בתי הסוהר. אמנם בשולי הדו"ח שמולא על ידי הסוהר לאחר החיפוש נרשם שהתובע סירב לחתום עליו, אך אין בכך כדי להעיד על סירובו.

ביום 25.12.19 קיימתי דיון בתביעה. בדיון נכחו התובע ומתמחה מטעם הנתבעת, מר מאור קינד. בדיון שמעתי את עדויות התובע והסוהר וכן שמעתי את טיעוני הצדדים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ולאחר ששמעתי את טיעוני בעלי הדין, הגעתי לכלל מסקנה שהנתבעת לא קיימה את מלוא הוראות הדין הרלוונטיות בעת עריכת החיפוש החזותי לתובע. אפרט להלן את נימוקיי.

לאור הוראות סעיף 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק דיני ינומק בתמציתיות, תוך התייחסות אך ורק לטענות ולראיות שמצאתי שהן דרושות להכרעה.

סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (להלן: "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו") קובע כי לכל אדם עומדת הזכות לפרטיות ולצנעת חייו. סעיף 7(ג) לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו קובע כי אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו. בהמשך, בסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו נקבע שאין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

סעיף 95ה לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], תשל"ב -1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר") שכותרתו "חיפוש באסיר בעת שהייתו בבית סוהר" מורה כי:
"(א) סוהר רשאי לערוך, בכל עת, חיפוש על גופו של אסיר, ככל שהדבר נחוץ לשם שמירה על בטחון המדינה, או לשם שמירה על הבטחון, הסדר הטוב והמשמעת בבית הסוהר.
(ב) היה לקצין שירות בתי הסוהר יסוד סביר לחשוד כי האסיר מחביא בכליו או בבגדיו חפץ אסור שעלול לפגוע בבטחון המדינה או בבטחון בית הסוהר, רשאי הוא להורות על עריכת בחינה חזותית של גופו העירום של האסיר..."

בהמשך, סעיף 95ו לפקודה קובע כי:
"(א) חיפוש חיצוני ובחינה חזותית של גוף עירום לפי סימן זה יהיו בהסכמת העצור או האסיר לפי הענין.
(ב) בהעדר הסכמת העצור או האסיר רשאי מי שהוסמך לערוך חיפוש להשתמש בכוח סביר לעריכתו, אם קצין שירות בתי הסוהר אישר זאת בכתב לאחר שנתן לעצור או לאסיר הזדמנות לטעון את טענותיו בפניו".
(ההדגשות אינן במקור)

סעיף 6(א) לפקודת נציבות בתי הסוהר מספר 03.06.00 שעניינה "עריכת חיפושים" (להלן: "פקודת הנציבות") קובע כי אין לערוך חיפוש בגופו של אדם אלא לאחר שניתנה הסכמתו לכך. סעיף 6(ב) לפקודת הנציבות קובע כי חיפוש בגופו של אדם יערך באופן שיבטיח שמירה מרבית על כבודו.

סעיפים 7 ו-8 לפקודת הנציבות מתירים לסוהר, בהוראות הקצין האחראי, לערוך בחינה חזותית בערום לאסיר על מנת למנוע הכנסת חפץ אסור לבית הסוהר. עוד קובעת פקודת הנציבות בסעיף 11:

בפסיקה נקבע כי הגם שחיפוש בגופו של אדם מהווה פגיעה קשה בפרטיותו ובצנעתו של אדם, הוראות הדין המתירות בחינה חזותית על גופו העירום של אסיר במטרה למנוע הכנסת חפץ אסור לבית הסוהר אינן חורגת מהוראת סעיף 8 לחוק היסוד (ת"א 35744-12-12 דורפמן נ' מדינת ישראל (22.2.15)), וכדברי כב' השופטת תמר בר-אשן צבן בסעיף 46 לפסק הדין: " הקושי אינו בהוראת החוק, אלא ביישומה".

ביישום למקרה דנן;
המדינה טוענת שביקור פתוח מהווה נתיב הברחה מרכזי בבית הסוהר. כן נטען שבמועד הבדיקה היה קיים מידע מודיעיני על ניסיון להברחת סמים וחפצים אסורים לבית הסוהר, ועל כן הבדיקה החזותית נערכה לכל האסירים שהשתתפו בביקור בהוראת קצין אגף המודיעין (עמ' 3, שורות 26-24). הואיל והמידע המודיעיני חסוי, הוא לא צורף לעיונו של התובע ובית המשפט, אך המדינה הי יתה נכונה להגיש את המידע לעיני בית המשפט בלבד (עמ' 3, שורות 15-13). חרף סמכותי לעשות כן, ולצורך שמירה על האיזון בין הצדדים, לא מצאתי לנכון לעיין במסמכים שלא הובאו גם לידיעת התובע.

לאור החזקה שלפיה החלטת הרשות מתקבלת משיקולים סבירים, מוכנה אני לקבל את עמדת המדינה שלפיה לצורך שמירה על בטחון כלל האסירים והסוהרים, היה מקום לערוך את הבדיקה החזותית על גופם העירום של האסירים שהשתתפו בביקור הפתוח בלבד, וזאת אף בהעדרו של מידע מודיעיני, וכחלק מחובת הנתבעת לביטחונם ולשלומם של כלל האסירים בבית הסוהר.

אציין כי לא התעלמתי מטענת התובע שלפיה הביקור מתקיים בחלל מצולם שבו אף שוהים ארבעה סוהרים וכי הוא אף אינו מעשן סיגריות ולכן אין לו כל סיבה להבריח סמים. לטעמי, אין די בטענה האמורה. חרף קיומם של אמצעי אבטחה נוספים , אין בהם כדי למנוע כליל הכנסת חפצים אסורים לבית הסוהר. זאת ועוד; גם אם התובע אינו צורך סמים, לא ניתן לשלול שהוא התבקש להבריח סמים וחפצים אסורים אחרים על ידי אסירים אחרים. בהקשר זה יוזכר ש החוק אינו דורש קיומו של חשד לכך שהאסיר עבר עבירה, ודי בכך שמטרת הבדיקה היא למנוע הכנסת חפץ אסור, פעולה שלא ניתן לשלול שתתרחש במהלך קיומו של ביקור בחלונות פתוחים, המאפשר קיומו של מגע בין האסיר לבין מבקריו והעברת חפצים ביניהם .

כן מקבלת אני את טענת הנתבעת שאושרה על ידי התובע שלפיה הבדיקה נעשתה ביחידות, קרי תוך שמירה על פרטיות האסיר (עמ' 3, שורות 28-27).

עם זאת, אין בידי לקבל את עמדת המדינה באשר להסכמת התובע לעריכת הבדיקה על גופו. כאמור לעיל, סעיף 95ו(א) לפקודת בתי הסוהר מחייב את קבלת הסכמת האסיר לעריכת הבדיקה החזותית. בהעדר הסכמה, יש לפעול בהתאם לסעיף 95ו(ב) ולאפשר לאסיר לטעון את טענותיו. רק לאחר מכן ניתן לערוך את החיפוש ואף להשתמש בכוח סביר לעריכ תו, וזאת באישור קצין בית הסוהר. קרי, ה פקודה מחייבת קבלת הסכמה מפורשת ואין די בהסכמה על דרך השלילה, בהעדר התנגדות.

התובע העיד לפניי שהסוהר לא שאל אותו אם הוא מסכים לפשוט את בגדיו (עמ' 2, שורות 19-18). כן העיד התובע שהוא חושש להזמין ביקורים פתוחים על מנת שלא לעבור את ההשפלה שחש בשנית (עמ' 2, שורות 18-16). כאשר נשאל על ידי בית המשפט אם סירב לעבור את הבדיקה שב והסביר שהוא כלל לא נשאל. בנוסף, הסוהר העיד שהוא ביקש את ההסכמה של כל אחד מהאסירים והתובע " לא התנגד ולא סרב" (עמ' 3, שורה 29). משמע - הסכמה מפורשת ופוזיטיבית של התובע לא התבקשה וממילא לא התקבלה. בהמשך, לאחר שהסוהר שמע את עדות התובע שלפיה הסכמתו לא התבקשה ולא ניתנה, אלא הסוהר הורה לו לפשוט את בגדיו, השיב הסוהר: "נצא מנקודת הנחה שלא שאלתי אותו הוא יכול היה להתנגד בעצמו לחיפוש ולא להוריד את הבגדים כמו שהוא טוען" (עמ' 4, שורות 7-6).

התנהלות שכזו אינה תואמת להוראות הדין. ויובהר; אין די בטענה שהתובע לא התנגד לעריכת החיפוש, ויש להקפיד ולקיים את הוראות הדין ככתבן וכלשונן, ולבקש את הסכמתו באורח מפורש (תא"מ 58739-10-15 פיין נ' מדינת ישראל משטרת ישראל ושירות בתי הסוהר (21.8.17)). רק לאחר שההסכמה ניתנה, ניתן לבצע את החיפוש. ככל שלא ניתנה הסכמה מפורשת, כמו במקרה שלפניי, יש להביא את האסיר לפני הקצין האחראי ולערוך לו שימוע, שבמהלכו ישמע הקצין את הסברי האסיר, ולאחר בחינתם יחליט אם יש לקיים את החיפוש בעירום תוך שימוש בכוח סביר, אם לאו. כל זאת לא נעשה במקרה דנן, ועל כך יש להצר. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור הסוגיה המורכבת שבה עסקינן, חיפוש על גופו העירום של אדם, שיש בו פגיעה כה משמעותית בפרטיותו ובכבודו של אדם.

תימוכין נוסף לעובדה שהחיפוש נעשה מבלי שהתקבלה הסכמתו המפורשת של התובע ניתן למצוא בדו"ח תיעוד הבדיקה (נ/1). אין בדו"ח זה כל אזכור לקבלת הסכמה מפורשת מהתובע ואף לא צוין בדו"ח שהתובע נשאל אם הוא מסכים לעריכת הבדיקה. בנוסף, בסעיף 4, הוא סעיף "הצהרת האסיר", שבו אמור האסיר להצהיר בחתימתו שהחיפוש נעשה בהסכמתו, נכתב מפיו של התובע: "מסרב לחתום בטענה שלא מבין למה עושים עליו חיפוש". סבורני כי ככל שהתובע היה מקבל הסבר ראוי מדוע נערך החיפוש , נשאל אם הוא מסכים לעריכתו ונותן את הסכמתו כנדרש, ניתן להניח שלא היה מסרב לחתום עליו מהטעמים האמורים בדו"ח.

זאת ועוד; ככל שהיה נערך לתובע שימוע במקרה שלפניי, לא ניתן לשלול שהקצין האחראי היה מסכים לקיים את הבדיקה באמצעים פוגעניים פחות, לרבות באמצעות השארת בגדים תחתונים של התובע או כיסוי איבריו הפרטיים באמצעי אחר. משהסכמת התובע לא התבקשה חרף הוראות הדין, וממילא לא ניתנה באופן פוזיטיבי, וכן משטיעוני התובע נגד הבדיקה לא נשמעו – אין זאת אלא שהנתבעת לא עמדה בהוראות הדין והפרה את החובה החקוקה שבה עסקינן. בכך אף התרשלה הנתבע ת בחובתה לשמור על זכויות היסוד של התובע.

לטעמי, טוב תעשה הנתבעת אם תחדד פעם נוספת את הוראות הדין ואת נהליה בפני עובדיה ותקפיד לוודא שזכויות היסוד של אסירים הנמצאים תחת חסותה נשמרות כדבעי . יש אף מקום לשקול לשנות את דו" ח התיעוד תוך הוספת סעיף המאפשר לאסיר לאשר בחתימתו את הסכמתו לעריכת הבדיקה טרם עריכתה, ולא רק בדיעבד, באופן שיבטיח קבלת הסכמת האסיר לעריכת הבדיקה וימנע ולמצער ימזער הגשת וקבלת תביעות במקרים שבהם הסכמת האסיר ניתנה באורח מפורש.

אשר על כן, התובע זכאי לקבל פיצוי כספי בגין הנזק שנגרם לו, תוך פגיעה בכבודו ובפרטיותו, לאחר שנשללה ממנו האפשרות להסכים לביצוע הבדיקה. יש לזכור כי עצם העובדה שהתובע מרצה עונש מאסר אינה מאפשרת לנתבעת לרמוס את זכויותיו. אפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט ברק (כתוארו אז) בבג"ץ 355/79 אריה בן בנימין קטלן נ' שירות בתי הסוהר (10.4.80) , זמן רב טרם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו:
"הזכות לשלמות גופנית וכבוד האדם היא אף זכותו של העציר והאסיר. חומות הכלא אינן מפרידות בין העציר לבין כבוד האדם. משטר החיים בבית הסוהר מחייב, מעצם טבעו, פגיעה בחירויות רבות מהן נהנה האדם החופשי (ראה בג"ץ 269/69 פ"ד כ"ג(2), 233 ; בג"ץ 881/78 פ"ד ל"ג(1), 139), אך אין משטר החיים בבית הסוהר מחייב שלילת זכותו של העציר לשלמות גופו ולהגנה בפני פגיעה בכבודו כאדם. החופש נשלל מהעציר. צלם האדם לא נלקח ממנו."

באשר לגובה הפיצוי הכספי שיש לפסוק לתובע;
מחד-גיסא, שקלתי את הצורך לפצות את התובע על הנזק שנגרם לו בהיבט של שלילת האוטונומיה המוקנית לו, הואיל וכלל לא נדרש ליתן הסכמתו לבדיקה אלא קיבל הוראה לפשוט את בגדיו וכן הואיל ונשללה ממנו הזכות להביע את עמדתו ולהסביר מדוע אין לעמדתו לקיים את הבדיקה;

מאידך-גיסא, שקלתי את הצורך לקיים את הבדיקה לצורך שמירה על כלל סוהרי ואסירי בית הסוהר למניעת הכנסת חפץ אסור, ומקל וחומר לאור הטענה לקיומו של מידע מודיעיני אודות ניסיון הברחה באותו מועד, שבגינו נערכה הבדיקה לכלל האסירים ששהו בביקור הפתוח. כן שקלתי את העובדה שגם לאחר שמיעת טיעוני התובע, יתכן ולא היה מנוס אלא לקיים את הבדיקה, בין אם באמצעים מקלים ובין אם באותו אופן בדיוק או אף באמצעות הפעלת כוח סביר, לאחר שמיעת טיעוני התובע.

לאחר שקלול בין כלל האיזונים הדרושים בנסיבות העניין , מצאתי לנכון לפסוק לתובע פיצוי מופחת מזה הנפסק במקרים אחרים שבהם לא נמצא קיומו של טעם מוצדק לעריכת החיפוש, בניגוד למקרה שלפניי, ואף לא התבקשה הסכמת האסיר, בדומה למקרה דנן, ולהעמיד את הפיצוי הכספי על סך של 5,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 300 ₪. הנתבעת תישא אפוא בסך כולל של 5,300 ₪ תוך 30 יום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן להגיש בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי-מרכז תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, א' טבת תש"פ, 29 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.