הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברמלה 08

בפני
כב' הרשם הבכיר נועם רף

תובע

אליהו פנחס עשור (אסיר)

נגד

נתבעת

מדינת ישראל

פסק דין

כללי:

התובע אסיר משנת 2010. תביעתו של התובע הוגשה ביחס להתנהלות שירות בתי הסוהר.

השאלות אשר עומדות בפני במחלוקת הינן האם זכאי התובע לפיצוי מהנתבעת בגין אי מילוי החלטת בימ"ש מחוזי בכל הנוגע להפנייתו לקבלת טיפול רפואי בזמן סביר וכן בעקבות זאת שלא קיבלה ושלחה במועד עתירה מנהלית.

טענות התובע:

לטענת התובע טרם מעצרו נחבל בראשו וכתוצאה מכך הינו סובל ממצב רפואי כמפורט בכתב התביעה. התובע פנה לקבלת טיפול רפואי באופן עצמאי והומלץ לו לבצע בדיקות נוספות. התובע פנה לשב"ס שסירב להוציאו לבדיקות האמורות וזאת לאור חוות דעת פנימי ת. התובע הגיש עתירה מנהלית והעניין נדון בעת"א 33284-06-14 (ביום 30.7.14) בפני כבוד השופטת קלרה רג'יניאנו. בית המשפט אישר לתובע לצאת לבדיקות כאמור בהחלטה מאותו המועד.

התובע אכן יצא לבדיקות והינו מלין בכתב התביעה לעניין האופן שבו בוצעו הבדיקות.

כבר עתה אבהיר ואציין שבית משפט לתביעות קטנות אינו הערכאה המתאימה לדון בטענות אלו ועל כן אין המשך התייחסות לטענות אלו בפסק הדין.

לתובע הומלץ לבצע בדיקות נוספות.

בעקבות סירוב הנתבעת לאפשר לתובע לצאת לבדיקות האמורות, הגיש התובע עתירה מנהלית נוספת שמספרה 44800-08-14. עתירה זו נדונה ביום 19.11.14 בפני כבוד נשיא בית המשפט המחוזי השופט טל. כב' הנשיא קבע שהתובע ייצא לבדיקות עליהם המליצו הרופאים אך אלו תמומנה על יד ו.

לטענת התובע, חרף החלטת כבוד הנשיא טל מיום 19.11.14, הנתבעת נמנעה מלהוציא את התובע לבדיקות.

בעקבות הימנעות הנתבעת להוציא את התובע לבדיקות, כאמור בהחלטת כבוד הנשיא טל, ביקש התובע להגיש באמצעות השב"ס ביום 01.02.15 עתירה מנהלית נוספת. אציין כבר עתה שבפני בית המשפט הוצג מסמך מהמועד האמור והתובע טוען כי בשגגה נרשם בכתב התביעה שהעתירה הוגשה ביום 03.02.15. התובע מסביר טעות זו ב כך שפרטי כתב התביעה נמסרו על ידו טלפונית ולא נכתבו על ידו ומכאן השגגה. לאור זאת שבפני בית המשפט הוצג מסמך מיום 01.02.15, מקובל עלי הסברו זה של התובע.

התובע טוען כי מפקד האגף, מר עופר דוד , סירב לקבל את העתירה. התובע טוען כי התנהלותו זו עומדת בניגוד להוראות הדין ואינה מתיישבת עם זכויותיו הבסיסיות.

ביום 05.02.15 פנה התובע למנהל בית הסוהר במהלך ביקורת שגרתית. מנהל בית הסוהר הורה למפקד האגף לקבל את העתירה ואז התובע הגיש עתירה נוספת נוכח סירובו של מפקד האגף לקבל את העתירה. רק בעקבות הוראה מפורשת של מנהל בית הסוהר התקבלו שתי העתירות.

לאחר קבלת העתירות המתין התובע פרק זמן של כחצי שנה שבו לא נעשה דבר והתובע לא קיבל כל הודעה מבית המשפט המחוזי ומהשב"ס בנוגע לעתירותיו.

ביום 11.11.15 הגיש התובע באמצעות עורך דין פרטי עתירה מנהלית נוספת לבית המשפט בה ביקש לצאת לבדיקות רפואיות והתייחס לשתי העתירות הקודמות שהגיש שטרם נדונו. לטענת התובע בשלב זה ומבלי שהוגשו מטעמו פעם נוספת שתי העתירות הקודמות צצו והופיעו שתי העתירות שהגיש בחודש פברואר 2015.

ביום 22.12.15 התנהל דיון בבית המשפט המחוזי ב 3 העתירות במאוחד. בהחלטה מאותו היום נקבע על ידי בית המשפט המחוזי שנציג שב"ס יודיע לבא כוחו של העותר מועד ביצוע הבדיקות.

התובע הודיע שהינו שומר על זכותו להגיש תביעה בגין נזק גוף בהליך נפרד.

טענות הנתבעת:

לטענת הנתבעת אכן היה עיכוב בתום לב בקביעת מועד לביצוע הבדיקות וזאת כתוצאה מריבוי הבדיקות שביקש התובע.

הנתבעת מוסיפה וטוענת כי בכל התקופה בה התובע שוהה במאסר הוא אינו משתף פעולה עם הטיפול הרפואי ומסרב לקבל טיפול רפואי.

בכל הנוגע לכך שהשב"ס סירב לקבל את עתירותיו, ביום 08.02.15 זומן התובע ל ראיון עם סגן מפקד בית הסוהר וזאת בכדי לדון בעתירות שהגיש. כמו כן, הנתבעת המציאה אישור לכך שהעתירות נמסרו ליעדן (בימ"ש מחוזי) ביום 16.02.15.

הנתבעת צירפה לכתב ההגנה דוח מעקב משלוחים שדבר הדואר נמסר ביום 16.02.15, וכן אישור משלוח, כאשר תאריך המשלוח אינו ברור.

המחלוקות שבתיק:

לאור המפורט לעיל, המחלוקות אשר בפני הינן כדלהלן:

האם נפל דופי בהתנהלות הנתבעת בכל הנוגע לקביעת מועדים לבדיקות, כאמור בהחלטת כבוד הנשיא השופט טל מיום 19.11.14.

ככל שקיים דופי בהתנהלות הנתבעת, האם התובע זכאי לפיצוי ושיעורו.

האם אכן סירבה הנתבעת לקבל מאת התובע עתירה מנהלית והאם פעלה הנתבעת בהתאם לנהלים במשלוח עתירות אלו לבית המשפט המחוזי.

האם לשירות בתי הסוהר אחריות לכך שנקבע מועד דיון בבית המשפט המחוזי לדיון בעתירות רק ביום 22.12.15 וזאת רק לאחר פניית בא כוחו של התובע בעתירה מנהלית נוספת והאם מחלוקת זו באה לידי ביטוי במסגרת כתב התביעה שבפני.

זימון התובע לבדיקות באמצעות שב"ס:

בהחלטה מיום 19.11.14 קבע בית המשפט המחוזי שהתובע ייצא לבדיקות והוא יישא בהוצאותיהן.

הנתבעת המציאה אישורים שהתובע זומן לבדיקות ביום 30.12.15 וכן טענה שהתובע סירב לבצע בדיקות מקדימות ביום 02.12.15. כך גם ביחס למועדי בדיקות בחודש אפריל 2016.

הנתבעת אישרה בדיון מיום 28.07.16 שהינה מודעת לעיכוב בזימון לבדיקות (ראה עמוד 2 שורה 30 לפרוטוקול). הנתבעת מאשרת שה מועדים נקבעו לאחר כשנה וכן שהבדיקות התעכבו בתום לב. הנתבעת מוסיפה וטוענת שכתוצאה מכך לתובע לא נגרם כל נזק כספי ורפואי (ראה עמוד 3 שורות 9 ו 10 לפרוטוקול).

מחובתה של הנתבעת היה לדאוג לכך שהתובע ייצא לבדיקות זמן סביר לאחר החלטת בית המשפט שמורה לעשות כן. הנתבעת לא פעלה כאמור. בדיקות שנקבעות לאחר כשנה ממועד החלטת בית המשפט המחוזי אינן בגדר בדיקות שנקבעות זמן סביר ממועד מתן ההחלטה.

הנתבעת ניסתה ליתן לעיכוב האמור הסבר בכך שמדובר בטעות בתום לב ובריבוי בדיקות. איני רואה בטענות אלו כטענות של ממש. הטענה לטעות בתום לב נטענה בעלמא וללא כל הסבר משכנע. הטענה לריבוי בדיקות אינה מהווה טעם לכך ש התובע לא זומן לבדיקות בזמן סביר.

התובע נמצא במשמורת השב"ס וככל שבית המשפט קובע כי יש לאפשר לתובע לבצע בדיקות, על השב"ס לדאוג לכך שיתאפשר לתובע לבצע ן ואין נפקא מינה אם מדובר בבדיקה אחת או במספר בדיקות.

לא זו אף זו, מטעם הנתבעת העיד רופא המחוז, ד"ר דימיטרי קלוצקי. בעדותו אישר רופא המחוז כי החלטת כבוד השופט טל מיום 19.11.14 בנוגע להוראה לקבוע לתובע בדיקות כלל לא הייתה ידועה לו (ר' עמ ' 4 ש' 20-21 לפרוטוקול) .
מאחר והתובע אסיר, באחריותו של הרופא המחוזי ומחלקתו לקבוע לתובע מועד לביצוע הבדיקות ולזמן אותו לבדיקות. באחריות השב"ס היה להעביר לידי הרופא המחוזי את החלטת בית המשפט שמורה על זימון התובע לבדיקות ומשלא נעשה כן - התובע לא זומן.

לא זו אף זו, גם לאחר הגשת העתירה המנהלית בחודש 2/15 , אליה אתייחס בהמשך, לא טרח השב"ס לברר אם הרופא המחוזי מודע לכך שעליו לקבוע לתובע תורים לבדיקות ואלו נקבעו לחודש 12/15 בלבד וככל הנראה לאחר התערבות עו"ד פרטי מטעמו של התובע.

התובע מכחיש את טענת הנתבעת לכך שאינו משתף פעולה בביצוע הבדיקות. הנתבעת הציגה אישורים לפיהם התובע מסרב לבצע בדיקות מסוימות (ר' נספחים יג' ו יד' לכתב ההגנה). התובע מציין כי כל השנים הינו מטופל באמצעות רופאים פרטיים במימון משפחתו והינו מקפיד לקבל טיפול רפואי.

הנתבעת נמנעה מלזמן לדיון את הסוהרים שעפ"י עדותם בנספחים יג' ו יד' נמנע התובע מלקבל טיפולים רפואיים. הלכה היא שהימנעות מהבאת עד תעמוד לרעת הצד אשר נמנע מלהביאו.

לאור המפורט לעיל, על הנתבעת לפצות את התובע בגין נזקיו כתוצאה מהעיכוב בזימון לבדיקות.

בעעא 4463/94 אבי חנניה גולן נ' שירות בתי הסוהר, (פורסם בנבו) נקבע :

"ככל החלטה מינהלית, אף החלטת הרשות המופקדת על האסירים חייבת להיות סבירה ולהתבסס על שיקולים ענייניים ועל טעמים נכוחים. הווי אומר: גם משניתנה לרשות, בהוראה מפורשת של החוק, סמכות לפגוע בזכות האדם של אסיר, אין הרשות רשאית לעשות שימוש בסמכותה בטרם תבדוק ותשתכנע כי, בנסיבות העניין הנתון, מתקיימים טעמים ממשיים, המצדיקים לשלול מן האסיר את זכותו או להגבילה. שוב וטול את זכות האדם לבחור בסוג הטיפול הרפואי הנראה לו. זו זכות טבעית הנגזרת מזכות היסוד של האדם לשמירת שלמות ושלום גופו ונפשו. היא אינה נשללת מן האדם עקב מאסרו; ופגיעה בה, מצד הרשות המופקדת על בתי הסוהר, הינה אפשרית ומותרת רק על יסוד הוראה מפורשת בדין וקיום טעמים להצדקת הפגיעה. כדברי השופט אלון בעע"א 4/82 ( ב"ש 904/82) מדינת ישראל נ' תמיר (להלן- פרשת תמיר [4]), בעמ' 206:
"זכות יסוד זו לשלמותו ולשלומו הגופניים והנפשיים ולבחירת הטיפול הרפואי הנראה לו לשם קיומם שמורה לו לאדם, גם כאשר נתון הוא במעצר או במאסר, ואין בעובדת המאסר בלבד כדי לשלול הימנו זכות כלשהי אלא כאשר הדבר מחיב ונובע מעצם שלילת חופש התנועה הימנו, או כאשר מצויה על כך הוראה מפורשת בדין. ומאחר שכך, משמבקשים שלטונות בית הסוהר לשלול מן העצור או מן האסיר זכות זו, חובת ההוכחה וההנמקה מוטלת עליהם, כי שלילה זו טעמה ונימוקה עמה ובדין יסודה" (ההדגשה שלי - א' מ')".

בת"ק (טב') 5113-08-15 אביטן נ' בית הסוהר חרמון ואח' (פורסם בנבו), נדונה תביעתו של אסיר שלמרות החלטת בימ"ש נמנע שירות בתי הסוהר תקופה של כשנה לספק לו דיאטה שמתאימה למצבו הבריאותי. בית משפט לתביעות קטנות קיבל את תביעתו של התובע ופסק לו פיצוי בסך של 17,500 ₪ והוצאות. בית המשפט קבע כי במקרה זה יש לפסוק לתובע פיצוי שאינו פיצוי סמלי וקבע כי יש לבחון את הסעד המבוקש בשני מדדים. האחד, המשקל של הזכות הנפגעת (מבחן אובייקטיבי - הוספה שלי נ.ר.). השני, הפן הסובייקטיבי של המקרה הספציפי שבפני בית המשפט.

ובעניינו אנו, התובע לא הציג כל ראיה לכך שכתוצאה מהעיכוב בזימון לבדיקות נגרם לו נזק רפואי כלשהו. איני רואה הצורך לדון בסוגיה זו במסגרת פסק הדין וזאת לאור דבריו של התובע בנוגע לכך שבכוונתו להגיש תביעה נפרדת בנוגע לנזקי גוף שנגרמו לו ומבלי שיש בפסק דין זה קביעה בעניין זה.

כמו כן, להבדיל מפסק דין אביטן (אוזכר לעיל), התובע לא חווה השפלות ולא נחזה כי מדובר במעשה מכוון מצד שירות בתי הסוהר (כפי שנטען בפסק דין אביטן).

מבלי שאתייחס בשלב זה לשאלה אם התובע זכאי להחזר בגין הוצאות שכר טרחת עורך דין, נזקיו של התובע מסתכמים בעוגמת נפש וטרחה. במסגרת פיצוי זה יש לקחת גם בחשבון כחלק מהשיקולים גם את המרכיב ההרתעתי ב התייחס להתנהלות הנתבעת, שמחובתה לקיים ולפעול בהתאם להוראות בית המשפט ולשמור על זכותו של התובע לשלמות גופ ו ונפשו גם בזמן מאסר.

משכך, הנני מחייב את הנתבעת בפיצוי התובע ברכיב נזק זה בסך של 4,000 ₪.

הסירוב לקבל עתירה מנהלית מטעמו של מפקד האגף :

כמפורט לעיל, התובע הציג אישור לכך ש ביקש להגיש עתירה מנהלית ביום 01.02.15.

איני רואה הצורך להמשיך ולדון בטעות הסופר שבכתב התביעה מעבר לאמור לעיל.

התובע טוען שרק ביום 08.02.15 ולאחר התערבות מנהל בית הסוהר, קיבל מפקד האגף לידיו את העתירות.

הנתבעת נמנעה מלזמן לדיון את מפקד האגף, מר עופר דוד, שלו מייחס התובע את הסירוב לקבל את העתירות מידיו. הנתבעת נמנעה מלהעיד גם את מנהל בית הסוהר שלטענת התובע הורה למפקד האגף לקבל את העתירה. הלכה היא שהימנעות מהבאת עד תעמוד לרעת הצד אשר נמנע מלהביאו.
לפיכך, הנני מקבל את גרסתו של התובע לעניין השתלשלות האירועים בנוגע להגשת העתירה.

לאור האישורים שהציגה הנתבעת בכתב ההגנה, מקובלת עלי טענתה שעתירות אלו נשלחו לבית המשפט המחוזי והתקבלו בבית המשפט המחוזי ביום 16.02.15.

הנתבעת לא נתנה כל טעם מדוע נמנע מפקד האגף מלקבל את העתירות מידי התובע.

סע' 1 לפקודת נציבות 04.31.00 – עתירות אסירים, קובע :

"אסיר רשאי להגיש עתירה בכל עניין הקשור לתנאי מאסרו או מעצרו.
העתירה מוגשת נגד רשויות המדינה ואנשים הממלאים תפקידם ע"פ דין בכל הנוגע לתנאי המאסר / מעצר".

סעיף 8 לפקודה קובע:

"איש שב"ס לא יעשה דבר כדי למנוע, לעכב או להפריע בהגשת עתירת אסיר
לבית משפט, בהעברתה או בטיפול בה. יוער ויודגש כי אין להפעיל לחץ מכל
סוג על אסיר, במישרין או בעקיפין כדי שיבטל את עתירתו."

סעיף 10 לפקודה קובע:

" ב. מנהל האגף יעביר את העתירה לסגן מפקד הביס"ר בצירוף המסמכים המפורטים בסעיף 12 להלן.
ג. סגן מפקד הביס"ר יעביר בתוך 48 שעות את כתב העתירה והמסמכים המפורטים בסעיף 12 להלן, למזכירות בית המשפט המוסמך/המתאים או לבית המשפט שציין האסיר בכתב העתירה, במידה וסירב לאפשר העברתה לבית המשפט המוסמך/המתאים, כאמור בסעיף 9 לעיל.
ד. אם הוגשה העתירה ביום חמישי או בערב חג, תועבר העתירה אל מזכירות בית המשפט המתאים בתוך 48 שעות מיום העבודה הראשון שלאחר מכן. "

סע' 14 לפקודה קובע:

"א. הוגשה עתירה ע"י אסיר, יערוך מנהל האגף בירור ראשוני תוך 24 שעות מרגע קבלת העתירה וזאת במטרה לנסות להביא לפתרון בעיית האסיר.
ב. במידה ולא נפתרה בעיית האסיר, יובא האסיר בפני סגן מפקד הביס"ר אשר יראיינו וינסה למצוא פתרון לבעיה המועלית בעתירה במסגרת בית הסוהר וזאת בתוך 24 שעות מרגע קבלת העתירה ממנהל האגף.
ג. היה ולא נמצא פתרון לבעיית האסיר כפי שהועלתה בעתירה, תוגש העתירה עם כלל המסמכים כמפורט בסעיף 12 לעיל, ללא דיחוי, למזכירות בית המשפט עם העתק למשרדו של היועמ"ש המחוזי (וזאת עד 49 שעות מרגע שהגיש האסיר את עתירתו למנהל האגף)."

התובע ביקש להגיש עתירה מנהלית ביום 1.2.15. ביום 05.02.15, עת ביקר מנהל בית הסוהר באגף בו הינו שוהה, ניתנה לתובע ההזדמנות לפנות למנהל בית הסוהר והתובע יידע אותו בנוגע למחדל האמור. למרות זאת, רק ביום 08.02.15 התקבלו העתירות.

התנהלותה זו של הנתבעת עומדת בניגוד לפקודת הנציבות 04.31.00 באשר לזכויותיו החוקתיות של התובע לפנייה לערכאות.

יפים בעניין זה דבריו של כב' הרשם הבכיר מוהנד חליאלה בתק 18588-09-15 אביטן (אסיר) נ' שב"ס שירות בתי הסוהר – כלא חרמון (פורסם בנבו):

"זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד ויש אומרים כי היא בעלת מעמד חוקתי . לו נדוק פורתא ניווכח כי החוקתיות שלה נגזרת מן העובדה שהיא חיונית לצורך מימושן של זכויות חוקתיות אחרות. טול מאדם את זכות הגישה לערכאות וחשפת אותו לנטילת זכויותיו , ובכללן זכויותיו החוקתיות.
שעה שמדובר באסיר, כתלי בית הסוהר חוסמים אותו פיזית מלפנות לערכאות. מימוש זכותו לפנות לערכאות תלוי , אפוא, בשיתוף פעולה מצד מפקד הכלא. תלות זו גוברת שעה שמדובר בעתירת אסיר שמכוונת נגד שלטונות בית הסוהר ו/או נגד מפקדיו, שכן הם נדרשים לעשות כל הדרוש מצדם על פי החוק על מנת לאפשר לאסיר להגיש עתירה נגדם . ההתייחסות הפרטנית בפקודת הנציבות לנוהל של הגשת עתירות אסיר מלמד כי המחוקק ער לניגוד האינטרסים המובנה שמאפיין את עצם הגשתן של עתירות אסירים.
............
הנה כי כן, משתמע מבין השורות של טענת הנתבעת כי בשל ריבוי העתירות שמגיש התובע ותפיסתן כטרדניות, התפתו האחראים למצוא עילה לגניזתן. גישה זו מסוכנת היא , שכן מי שצריך לבצע את הסינון ולהפעיל את החסמים למניעת ניצול לרעה של הליכי המשפט הוא בית המשפט ולא הנתבעת שהיא בעל דין, ובוודאי לא מפקדי הכלא שעלולים להיות נפגעים ישירים מתוצאותיהן של עתירות אסירים."

להבדיל מפסקי הדין אליהם הפנה התובע בכתב טענותיו, אין המדובר בעניינו אנו במקרה של גניזת עתירות, אלא בסירוב ראשוני לקבל את העתירה וכתוצאה מכך באיחור של מספר ימים במשלוח העתירה לבית המשפט המחוזי.

יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון את משמעות הפגיעה הראשונית בזכות החוקתית לגישה לערכאות והפרת פקודת הנציבות.

אי לכך ובהתאם לזאת, בגין סירוב מפקד האגף לקבל את העתירה וכתוצאה מכך איחור של מספר ימים במשלוח העתירה לבימ"ש מחוזי, הנתבעת תפצה את התובע בגין התנהלותה זו בסך של 2,500 ₪.

העתירות לבית משפט מחוזי:

טענותיו של התובע כנגד הנתבעת במסגרת כתב התביעה מתייחסות להתנהלות השב"ס בלבד.

משהציגה הנתבעת אישור לכך שהעתירות נשלחו והתקבלו בבית המשפט המחוזי, מילא השב"ס את ידיו בכל הנוגע להגשת העתירות.

מאחר והתובע לא העלה כל טענה בנוגע להתנהלות בית המשפט המחוזי ותביעתו מתייחסת אך ורק להתנהלות שירות בתי הסוהר, איני רואה כל צורך להמשיך ולדון בשאלה מדוע לאחר קבלת העתירות בבית המשפט המחוזי לא נקבע מועד דיון בזמן סביר, אלא רק לאחר הגשת עתירה נוספת באמצעות עורך הדין הפרטי של התובע.

לפיכך, טענותיו של התובע ביחס להתנהלות השב"ס בעניין זה לבד נידחות בזאת.

כפועל יוצא, יש לדחות את דרישתו של התובע להחזר הוצאות שכר טרחת עורך דין ביחס להתנהלות השב"ס.

סוף דבר

הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,500 ₪.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 330 ₪.
הסכומים ישולמו תוך 30 ימים. במידה והסכומים לא ישולמו במועד הנקוב לעיל, יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.

זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אב תשע"ו, 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.