הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברמלה ת"ק 28544-03-21

בפני
כבוד ה שופט זיוון אלימי

תובעת

ריטה פרייס

נגד

נתבעים

  1. ג.ר.א.ס. עיצובים ושילובים בע"מ
  2. ג. ר. א. ס. בע"מ

פסק דין

פתח דבר
בפניי תביעה שהגישה התובעת נגד הנתבעות, במסגרתה היא מבקשת לחייבן בפיצוי בסך 33,800 ש"ח, בגין אירוע מיום 20.12.2020.

הפיצוי המבוקש הוא בגין סירובן של הנתבעות, המפעילות ומנהלות רשת חנויות תכשיטים, לאפשר לתובעת לקבל שירות באחת מחנויות הרשת, אלא אם תעטה מסכה, וזאת למרות שהתובעת הציגה אישור רפואי המאשר כי היא פטורה מעטיית מסכה.

העובדות המוסכמות
מעיון בכתבי הטענות שהגישו הצדדים ובעדויותיהם בפניי, כמו גם מצפיה בסרטון האירוע אשר צורף לתיק, עולה כי אין בין הצדדים מחלוקת של ממש בנוגע לעובדות הרלבנטיות, ואנסה להביאן כאן בתמצית, תוך התעלמות משלל התיאורים ושמות התואר שאינם רלבנטיים להכרעה בתיק.
הנתבעות מפעילות רשת חנויות לעיצוב ומכירת תכשיטים בכל רחבי הארץ, כשאחת מחנויות הרשת ממוקמת בקניון עזריאלי במודיעין (להלן: "החנות").
ביום 20.12.2020, בעיצומה של מגיפת הקורונה שהמדינה חווה, הגיעה התובעת יחד עם ילדיה לחנות וביקשה לרכוש פריט מסויים.
במהלך הביקור בחנות, אשר ארך כרבע שעה, עטתה התובעת מסכה, אם כי מעת לעת העירה לה המוכרת בחנות (להלן: "המוכרת") כי עליה להקפיד על עטיית המסכה גם על אפה.

כעבור כ- 12 דקות מכניסתה לחנות, ולאור פניות המוכרת, הציגה בפניה התובעת, באמצעות מכשיר הטלפון הנייד שברשותה, אישור רפואי מיום 15.12.2020, אשר ניתן על ידי ד"ר אריה אבני, ולפיו לתובעת מגבלה רפואית המונעת ממנה לעטות מסכה גם בחלל סגור (להלן: "האישור הרפואי").
האישור הרפואי צורף לכתב התביעה כנספח ב'.
לאחר הצגת האישור הרפואי פנתה המוכרת טלפונית לממונה עליה וביקשה את הנחיותיו.
לאחר שקיבלה את הנחיות הממונה עליה, התנהל בין המוכרת לבין התובעת דין ודברים מסויים שפרטיו המדוייקים שנויים במחלוקת, אליה אתייחס בהמשך.
כך, או כך, לאחר אותם חילופי דברים קצרים עזבה התובעת את החנות עם ילדיה.
למחרת היום שלחה התובעת מכתב התראה, במסגרתו דרשה פיצוי בסך 5,000 ש"ח, התנצלות על התנהגות המוכרת והתחייבות להימנע מהשפלת כלל לקוחות הנתבעות בשל מגבלות הקורונה (סעיף 17 למכתב התובעת מיום 21.12.2020, נספח ב' לכתב ההגנה).

המחלוקות בין הצדדים
מכתבי הטענות שהגישו הצדדים ומדבריהם בדיון שבפניי, עולות מספר מחלוקות בהן יש להכריע:
חובת הנתבעות לאכוף את הוראות הצו.

תוקפו ונפקותו של האישור הרפואי אשר הוצג על ידי התובעת.

האם הנתבעות היו רשאיות לדרוש מהתובעת לעטות מסכה, ולחילופין לעזוב את החנות, למרות שהציגה בפני המוכרת אישור רפואי הפוטר אותה מעטיית מסכה.

במסגרת זו, האם התנהלות הנתבעות מהווה אפליה ופגיעה בזכות החוקתית לשוויון, בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור אפליה"), ולחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, תשנ"ח-1998 (להלן: "חוק שוויון זכויות").

האם המוכרת איימה על התובעת כי במידה ולא תעזוב את החנות תזעיק מאבטחים שיוציאו אותה.

בהנחה שהדברים אכן נאמרו לתובעת, לאזני ילדיה ויתר לקוחות החנות, האם הם מקימים לתובעת עילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

דיון והכרעה
חובת הנתבעות לאכוף עטיית מסכה בחנות
סעיף 3ה(א) לצו בריאות העם (נגיף הקורונה החדש)(בידוד בית והוראות שונות)(הוראת שעה), תש"ף-2020 (להלן: "הצו"), קובע את עצם חובת עטיית מסכה בשטח סגור:
"לא ישהה אדם במקום שאינו שטח פתוח למעט מקום מגוריו בלי שהוא עוטה מסכה, ..."
אלא שסעיף 3ה(ב)(2) לצו קובע במפורש כי הוראות ס"ק (א) האמור לא יחולו על:
"אדם שמחמת מוגבלות נפשית, שכלית או רפואית מתקשה באופן משמעותי או שנמנעת ממנו עקב מוגבלותו האמורה, לכסות את הפה ואת האף כאמור בסעיף קטן (א);"
מכאן שאדם המתקשה באופן משמעותי או אינו יכול לעטות מסכה בשל מוגבלות רפואית, פטור מעטיית מסכה.
הצו אינו מגדיר מהי אותה מניעה או קושי, ואף אינו קובע כיצד אמור אדם להוכיחם. הצו אינו מחייב להציג אישור רפואי כלשהו, וממילא אינו קובע מי מוסמך לתת את אותו אישור.
לטענת התובעת, ביום 12.8.2020 בוטלה הוראת סעיף 3ה(ג1) לצו, אשר הטיל על בעל עסק אחריות לאכיפת עטיית מסכות בעסקו, ומשכך אין לנתבעות או למי מטעמן סמכות לדרוש מלקוחותיהן לעטות מסכה בתחומי החנות.
נכון הוא שההוראה בצו אשר חייבה בעל עסק לוודא עטיית מסכה בעסקו בוטלה עוד קודם לאירוע נשוא התביעה, אך עובדה זו חסרת משמעות בעיניי לענייננו.
גם ללא חובה פורמלית בצו עצמו, חלה על כל בעל עסק חובה, בראש ובראשונה מוסרית, אך לטעמי גם חוקית, להבטיח את שלומם של המבקרים בעסקו, ובעיקר את שלומם של עובדיו.

ויוזכר, להבדיל מלקוחותיו של בית עסק, אשר יכולים בדרך כלל לבחור אם לבקר בו או להימנע מכך, הרי שלעיתים קרובות הפריבילגיה הזו אינה עומדת לעובדי המקום. על בעליו של בית עסק להבטיח לעובדיו סביבת עבודה בטוחה ככל הניתן, ואם משתוללת מגיפה, חובה עליו לנקוט בצעדים סבירים אשר יגנו עליהם.
ודאי שאין לומר כי עצם ביטול החובה לאכוף עטיית מסכה בבית עסק אוסרת על בעל בית העסק לעשות זאת.

תוקפו ונפקותו של האישור הרפואי
במקרה שבפנינו, אין מחלוקת כי התובעת הציגה בפני המוכרת אישור רפואי, ולפיו היא אינה יכולה לעטות מסכה.
לטענת הנתבעות האישור הרפואי אשר הוצג על ידי התובעת חסר משמעות, שכן רישיונו של ד"ר אבני, אשר נתן את האישור הרפואי, נשלל מספר חודשים לאחר האירוע.
לטעמי, טענות אלו אינן רלבנטיות.
ראשית, רישיונו של ד"ר אבני נשלל, לפי הטענה, רק מספר חודשים לאחר האירוע, ובזמן אמת לא הייתה לנתבעות כל סיבה להטיל ספק בתוקפו ובמהימנותו של האישור, ושומה היה עליהן להתייחס אליו כנכון רפואית.
שנית, וכאמור, אין כל חובה שבדין להציג אישור רפואי, ודי היה באמירת התובעת כי היא סובלת ממוגבלות רפואית המקשה עליה באופן משמעותי לעטות מסכה.
כך או כך, על פי הוראות הצו התובעת הייתה רשאית להימנע מעטיית מסכה, אם מצבה הרפואי אכן מונע זאת ממנה.

זכותן של הנתבעות לדרוש מהתובעת לעטות מסכה על אף האישור הרפואי בו החזיקה
כאמור, טענתה העיקרית של התובעת היא כי הנתבעות פעלו שלא כדין כשסירבו להעניק לה שירות וסירבו לאפשר לה לשהות בחנות בטענה לאי עטיית מסכה, תוך התעלמות מהאישור רפואי המקנה לה פטור מעטייתה.
לטענת התובעת, התנהלות הנתבעות אינה עומדת בהוראות חוק איסור אפליה, ומהווה הפרה של הוראות סעיף 3(ג1) לחוק האוסר, בין היתר, על אפליה מחמת השקפה, בכך שקבעו תנאים שאינם ממין העניין.
עוד טוענת התובעת כי התנהלות הנתבעות מהווה הפרה של הוראות סעיף 19ו לחוק שוויון זכויות, האוסר על אפליית אדם מחמת מוגבלות (כהגדרת המונח בסעיף 5 לחוק זה).
בגין הפרת הוראות חוק איסור אפליה וחוק שוויון זכויות העמידה התובעת את תביעתה על סך של 25,000 ש"ח.
הנתבעות טוענות כי פעלו בהתאם להוראות 'התו הסגול', אם כי לא צירפו כל הוראה ברורה מגורם מוסמך כלשהו המנחה אותן לפעול באופן כזה או אחר.
אכן צודקת התובעת בטענתה העקרונית לפיה קיימת חובה על בעל עסק לעמוד בהוראות חוק שוויון זכויות וחוק איסור הפליה, שני חוקים אשר נועדו להגן על מטרה חברתית נעלה.
אלא שמעטות החובות שהן חובות מוחלטות. כל חובה צריכה להיות מיושמת תוך איזון עם חובות וזכויות של צדדים נוספים או לשם הגנה על מטרות חברתיות אחרות.
כך גם בענייננו, ההוראות אליהן מתייחסת התובעת אינן חובות מוחלטות. הן בחוק שוויון זכויות והן בחוק איסור אפליה קבע המחוקק הוראה זהה, שנועדה להבטיח את האיזון הנדרש.
הנה כי כן, סעיף 19ו(ג) בחוק שוויון זכויות קובע כי "אין רואים הפליה לפי סעיף זה כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המקום הציבורי או השירות הציבורי."
סעיף 3(ד)(1) בחוק איסור אפליה קובע כי: "אין רואים הפליה לפי סעיף זה כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי."
אני סבור כי הוראות אלו חלות בענייננו, משלא ניתן להתעלם מהמציאות המורכבת בה כולנו חיים בעשרים החודשים האחרונים.
מגיפת הקורונה שפרצה לחיינו לפני כשנה וחצי מעוררת חשש ופחד מוצדקים אצל רוב הציבור, ובעיקר אצל מי שנמצאים בקבוצת סיכון כזו או אחרת, או מתראים באופן תכוף עם מי שנמצא בקבוצת סיכון כזו.
כל גורמי המקצוע המוסמכים, ובראשם נציגי משרד הבריאות, חוזרים ומתריעים מפני המחלה ותוצאותיה, ומפצירים בציבור להישמר ולהקפיד על ההנחיות, ובעיקר על עטיית מסכה.
בנסיבות אלו, והגם שבניגוד לטענת הנתבעות לא חלה על התובעת חובה לעטות מסכה (בשל מוגבלותה הרפואית), הרי שאני סבור כי עצם הדרישה מהתובעת להימנע משהות בחנות ללא עטיית מסכה מתחייבת מאופיו של המקום הציבורי, ועל כן אינה מהווה אפליה אסורה או פגיעה בשוויון.
יחד עם זאת, אני סבור כי אסור להתעלם מהרציונל העומד בבסיס החוקים האוסרים למנוע שירות או מוצר מאנשים בעלי מוגבלות כזו או אחרת.
כאמור, הצו קובע במפורש פטור מחובת עטיית מסכה לאנשים שאינם יכולים לעטותה מחמת מגבלה רפואית. על בית עסק, ודאי רשת המפעילה מספר רב של חנויות, לקבוע מדיניות ברורה בנוגע למתן שירות לאנשים שאינם יכולים לעטות מסכה.
אינני מוצא לנכון לדון במסגרת הזו בשאלה מה צריכה להיות אותה מדיניות, ובאיזה אופן רשאי בית משפט, אם בכלל, להתערב בה, אך לטעמי על המדיניות הזו להיות ברורה, ידועה לעובדי בית העסק, ומפורסמת בפתח בית העסק לטובת כלל הלקוחות, בדיוק באותו אופן בו מפורסמת החובה לעטות מסכה.
באופן הזה יכול לקוח המנוע מעטיית מסכה להימנע מהמבוכה ומאי הנעימות הכרוכים בצורך להסביר מדוע אינו עוטה מסכה, ובחשש (שאינו מופרך) שמא אין מודעות לכך שהחובה לעטות מסכה אינה אבסולוטית.
אם הייתה קיימת מדיניות ברורה, אשר הייתה מובאת לידיעת העובדים, הלקוחות המנועים מעטיית מסכה, והלקוחות המבקשים לדעת מהי המדיניות הנהוגה לגבי לקוחות אלו (בין היתר כדי לשקול את מידת הסיכון שהם מוכנים ליטול לאור אותה מדיניות), תקרית מהסוג שאירעה לצדדים לא הייתה מתרחשת.
למותר לציין, כי החובה לקבוע מדיניות כאמור ולפרסמה כנדרש מוטלת על הנתבעות, ובחובה זו הן לא עמדו.
לטעמי מחדל זה מהווה רשלנות, בהתאם להוראות סעיף 35 לפקודת הנזיקין, והתובעת זכאית לפיצוי בגין עגמת הנפש אשר נגרמה לה כתוצאה מכך.
אין ספק בעיניי כי הדרישה לעזוב את שטח החנות, כשהיא נאמרת בפני ילדיה של התובעת, ולקוחה נוספת אשר נכחה בחנות (כעולה מסרטון האירוע), גרמה לתובעת אי נעימות ועגמת נפש.
לאחר ששקלתי את הדברים, אני קובע כי על הנתבעות לפצות את התובעת בגין עגמת הנפש אשר נגרמה לה בסך של 2,000 ש"ח.

מה נאמר לתובעת על ידי המוכרת לאחר שזו שוחחה עם הממונה עליה
כאמור, טענת התובעת, הן בכתב התביעה מטעמה והן בעדותה בפניי, היא כי המוכרת איימה שאם לא תעטה מסכה עליה לעזוב את החנות, ואם לא תעשה כן תזמין המוכרת מאבטחים שיוציאו את התובעת מהחנות.
בכתב הגנתן טענו הנתבעות כי המוכרת ביקשה מהתובעת לעטות מסכה כנדרש, לעזוב את החנות או לשוב לקבל שירות ללא מסכה כשנסיבות יאפשרו זאת (אם כי לא ברור לאיזה נסיבות הכוונה) (ראו סעיף 9 בכתב ההגנה).
אלא שבמסגרת הדיון אשר התקיים בפניי העידה גב' גילי רענן, מנהלת רשת חנויות הנתבעות, וטענה כי נאמר לתובעת שאם יש לה אישור רפואי היא רשאית להימצא בחנות אך לא תוכל לקבל שירות ללא מסכה על האף.
טענה זו, הסותרת כמובן את דברי התובעת, אינה מוזכרת בכתב הגנתן של הנתבעות, ולא נטענה גם על ידי הנציג הנוסף של הנתבעות אשר העיד בפניי, מר ארתור בוקסר.
הנתבעות לא הזמינו לעדות את המוכרת עצמה, כך שאין בפניי כל גרסה עובדתית מטעמן לגבי חילופי הדברים בין המוכרת לבין התובעת.
מנגד עומדת עדותה של התובעת לגבי הדברים אשר נאמרו לה, לרבות האיום להזמין מאבטחים אם לא תצא מהחנות, ואינני מוצא מקום להטיל בהם ספק.
כידוע, הימנעות צד מהבאת עד רלבנטי שבשליטתו מקימה חזקה לפיה עדותו של אותו עד, לו היה מעיד, הייתה תומכת בגרסת הצד שכנגד דווקא, וכך גם בעניינו.
בנסיבות אלו, אני קובע כי הדברים אכן נאמרו.

לשון הרע
משקבעתי כי הדברים נאמרו, יש להכריע בטענת התובעת לפיה דברי המוכרת כלפיה, והאיום בהזמנת מאבטחים, לעיני ילדיה ויתר הבריות שנכחו בסמוך לסניף, מהווים לשון הרע, מאחר והם עלולים לבזותה בשל מוגבלותה, כאמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.
התובעת העמידה את הפיצוי המבוקש על ידה בגין עילה זו על סך של 8,300 ש"ח.
אני סבור כי דין תביעתה של התובעת בגין רכיב זה להידחות.
משקבעתי כי הנתבעות היו רשאיות לדרוש מהתובעת לעזוב את החנות אם אינה עוטה מסכה, הרי שעצם הדרישה, גם אם נלווית אליה הודעה לפיה סירוב יחייב הזמנת מאבטחים, אין בה לטעמי כדי לבזות את התובעת.
אך למעלה מכך. גם אם יש בדברים משום לשון הרע, כמשמעותה בחוק איסור לשון הרע, הרי שלנתבעות עומדת הגנה טובה הן מכוח הוראות סעיף 15(2) לחוק, והן מכוח הוראות סעיף 15(3).
גם מדברי התובעת עצמה עולה כי המוכרת פעלה בתום לב, גם אם לטעמה באופן שנוגד את הוראות הדין.
לטעמי, וכמוסבר לעיל, חלה על המוכרת חובה חוקית וחברתית לפעול להגנת לקוחות החנות מפני חשיפה לנגיף הקורונה, ופנייתה אל התובעת נעשתה במסגרת זו.
בנוסף, פניית המוכרת לתובעת נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר שלה עצמה (הגנה על בריאותה) וכן של מי שהמוכרת מעוניינת בו עניין אישי כשר - יתר לקוחות החנות.
בנסיבות אלו, אני סבור כי דין תביעת התובעת בעילה זו להידחות.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי על הנתבעות לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 2,000 ש"ח. הסכום האמור ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין לנתבעות, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום עד למועד התשלום בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 15 יום.

ניתן היום, ו' חשוון תשפ"ב, 12 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.