הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברמלה ת"ק 14762-04-20

בפני
כבוד ה שופט הישאם אבו שחאדה

תובעים

  1. אתי ליבל
  2. סיני ליבל

נגד

נתבעים
הוט מובייל בע"מ

פסק דין

1. התובעים טוענים שהנתבעת יצרה קו טלפון פיקטיבי על שמם וגם המציאה כתובת מייל פיקטיבית שאליה שלחו את הקבלות בגין החיובים עבור אותו קו. לפיכך, התובעים הגישו שתי תביעות נפרדות נגד הנתבעת ושהורתי על איחוד הדיון בהן, כדלקמן:

א. התביעה בתיק מספר 14762-04-20 ובה ביקשו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים עבורם וזאת מעצם כך שהנתבעת ביצעה עבירות פליליות של זיוף וקבלת דבר במרמה תוך שימוש בפרטיהם האישיים וחיובם בגין אותו קו במשך כמעט חמש שנים (להלן: התביעה הראשונה). הת ובעים העמידו את סכום הפיצוי בתביעה הראשונה על סך של 34,000 ₪.

ב. התביעה בתיק מספר 34220-04-20 ובה ביקשו השבה של מלוא הכספים שנגבו מהם על ידי הנתבעת מכרטיס האשראי שברשותם בסך כולל של 3,533 ₪, וזאת במשך חמש שנים (להלן: התביעה השניה).

2. הנתבעת טוענת שהתובעים רכשו ממנה באותו היום חמישה קווים שונים וביקשו שחמישה מספרי טלפון שהיו ברשותם בעבר, ינוידו לנתבעת, כך שיקבלו שירותי טלפון בגין המספרים שנוידו מהנתבעת. הנתבעת דוחה מכל וכול את הטענה שהקימה קו פיקטיבי או שביצעה מעשים פלילים כלשהם כלפי התובעים. לטענת הנתבעת מדובר בהתקשרות מרצון של התובעים עם הנתבעת לגבי כל חמשת הקווים.

3. הנתבעת לא הציגה את חוזה ההתקשרות עם התובעים בטענה שבעת שבוצע חוזה ההתקשרות, לפני חמש שנים, הוא לא נסרק למערכת המחשוב של הנתבעת ולכן היא לא מצליחה לאתרו ושעל מנת למצוא אותו יש לנבור בארגזים רבים של מסמכים.

4. התובעים טוענים שהם רכשו רק ארבעה קווים מהנתבעת ולא חמישה וביכולתם גם לזהות את המספרים של ארבעת הקווים לפי מספרי הטלפון שנוידו, ובעוד שלגבי הקו החמישי, מדובר במספר בלתי מזוהה שאינו מוכר להם.

5. הנתבעת ערכה בדיקה ברישומיה הממוחשבים לגבי חמשת הקווים ומצאה שארבעת הקווים שלגביהם אין מחלוקת, התובעים הפעילו את אותם קווים ולכן גם משתמשים בשירותי קו טלפון לגביהם ושמסופקים על ידי הנתבעת. לעומת זאת, לגבי הקו החמישי, מושא שתי התביעות, מדובר בקו שלא הופעל והתובעים לא קיבלו, ומעולם לא דרשו, שירותי קו טלפון בגינו. לגבי הקו החמישי, מתבצע חיוב קבוע מדי חודש רק בשל עצם הקמתו של הקו וזאת על אף שאין שירות טלפוני שנלווה אליו.

6. בעקבות הבדיקה שערכה הנתבעת לגבי הקו החמישי, היא ה חליטה להחזיר לתובעים את סך החיובים החודשיים שנגבו מכרטיס האשראי שלהם על פני מלוא התקופה של חמש שנים, קרי 3,533 ₪. לטענת הנתבעת, הדבר נעשה לפנים משורת הדין וכחלק ממדיניות של שירות נאות ואיכותי עבור לקוחותיה ואין לראות ב החלטתה זו כקבלת אחריות, מכל מין וסוג, לטענות הקשות והמופרכות שמועלות כלפיה על ידי התובעים.

7. למעשה, בשתי התביעות, התובעים מעלים טענה קשה של מרמה וזיוף כלפי הנתבעת. כידוע, טענה מעין זו יש להוכיח בראיות משמעותיות וכבדות משקל והנטל כמובן רובץ לפתחם של התובעים. בפועל, התובעים לא הביאו ולו בדל ראיה על מנת להוכיח שהנתבעת פעלה במרמה ותוך זיוף מסמכים בעת הקמת הקו החמישי והסתפקו רק בהעלאת טענה בעלמא שאינם מכירים את הקו החמישי ומכאן מסקנתם שהוא תולדה של עבירות פליליות.

8. התובעים נאחזים בעובדה שהנתבעת לא הציגה במשפט את חוזה ההתקשרות עימם בנוגע לקו החמישי ומכאן מסקנתם שהדבר מחזק את טענתם שהקו החמישי יסודו בעוולה. טענה זו אין בה ממש ודינה להידחות.

9. כאן המקום להזכיר מושכלות יסוד של דיני ראיות. הכלל הבסיסי הוא "שהמוציא מחברו עליו הראייה". כמו כן, בפסיקה מקובלת ההבחנה שבין "נטל השכנוע" לבין "נטל הבאת הראיות". בעוד שנטל השכנוע עניינו החובה להוכיח את הטענות שמעלה אחד מבעלי הדין, הרי שנטל הבאת הראיות עניינו משני והוא נועד להבהיר על מי מבעלי הדין רובצת החובה להציג את ראיותיו. על ההבדל בין שני הנטלים, עמד כבוד השופט מצא ( כתוארו דאז):

"ככלל, נטל הבאת הראיות מוטל בתחילת המשפט על הצד הנושא בנטל השכנוע; שאם צד זה לא יביא את ראיותיו, תידחה טענתו. אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר - אשר אינו נושא בנטל השכנוע - עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע [...] במצב שבו הראיות שקולות יפעל הספק לחובת הצד שעליו נטל השכנוע." (דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי פ"ד נב(2) 813, 833 (1998)).

לקביעות דומות, ראו גם ע"א 2076/09 חי בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, (פורסם בנבו, 2.9.10) פסקה 10 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר.

10. ולענייננו, "נטל השכנוע" רובץ לפתחם של התובעים להוכיח את טענתם שהקו מושא שתי התביעות הוא פיקטיבי ויסודו במעשי מרמה וזיוף. מכוח נטל השכנוע שרובץ לפתחם של התובעים, רובץ לפתחם גם " נטל הבאת הראיות הראשוני" להוכיח את טענתם האמורה. רק לאחר שיביאו מספיק ראיות להוכחת טענתם, רק אז קם לתחיה "נטל הבאת הראיות המשני" שחל על הנתבעת להפריך את הטענה האמורה.

11. ודוק, כל עוד התובעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות הראשוני, אזי, נטל הבאת הראיות המשני נותר רדום, ולכן יש לדחות את התביעה וזאת על אף העובדה שהנתבעת לא הביאה ראיות כלשהן. במילים אחרות, תחילה על התובעים להביא ראיות משמעותיות שהנתבעת הקימה את הקו מושא שתי התביעות במרמה וזיוף ולכן מדובר בקו פיקטיבי ורק לאחר מכן עובר נטל הבאת הראיות המשני לנתבעת להציג את חוזה ההתקשרות שנערך בינה לבין התובעים על מנת להראות שמדובר בקו שהוקם כדין ולא בקו פיקטיבי.

12. במקרה שבפני, מאחר והתובעים לא הביאו ראיות להוכחת טענת המרמה וזיוף לגבי הקו מושא שתי התביעות שבפני, לא ניתן לזקוף לחובת הנתבעת את אי הצגת חוזה ההתקשרות שלטענתה נערך עימם לגבי אותו קו ושמכוחו ניתן היה להפריך את טענת המרמה וזיוף שמועלית כלפיה.

13. נזכיר כאן את דבריו של כבוד השופט ברנזון ב-ע"א 292/64 כהן נ' אשד פ"ד יט(1) 414, 416 (1965):

"טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת. לפיכך, טבעי הדבר, שבית המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור."

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

בית המשפט העליון חזר על ההלכה האמורה גם בפסיקה מאוחרת יותר, כגון: ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל פ"ד מ(1) 589, 603 (1986) בדברי כבוד השופט בך; ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן (פורסם בנבו, 20.7.95) בפסקה 5 לפסק דינו של כבוד הנשיא שמגר).

14. עינינו הרואות כי בעת שמועלית טענה קשה וחמורה - בדבר תרמית, או מעילה, או הונאה
או מרמה, או זיוף - על בית המשפט לדקדק עם מי שמעלה את אותה טענה ולדרוש "מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור", קרי, במידת הוכחה שהיא אפילו גבוהה יותר ממאזן ההסתברויות. ב-ע"א 7456/11 בר נוי נ' אמנון (פורסם בנבו, 11.4.2013) כבוד השופט דנציגר (שלדעתו הצטרפו כבוד ה משנה לנשיא השופטת נאור, כתוארה דאז, וגם כבוד השופט סולברג) קבע את הדברים הבאים (בפסקה 15 לפסק דינו):

"כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות."

(ההדגשות שלי – ה'א'ש')

15. במקרה שבפני, התובעים לא עמדו בנטל הבאת הראיות האמור ולכן גם לא הוכיחו את טענתם שהקו מושא שתי התביעות הוקם במרמה וזיוף.

16. לסיכום, התביעה הראשונה והתביעה השנייה, נדחות. התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט בסך כולל של 1,600 ₪. התשלום יבוצע עד ליום 1.9.20 ולאחר מכן הסכום האמור יישא בהפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תשגר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב תמוז תש"פ, 14 יולי 2020, בהעדר הצדדים.