הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברחובות ת"ק 53052-02-19

בפני
כבוד ה שופטת אדנקו סבחת- חיימוביץ

התובעת

יעל נעמן

נגד

הנתבע

יעקב סרוסי

פסק דין

בפניי תביעה כספית בסך של 12,364 ₪ בגין אי תשלום דמי תיווך בהתאם להסכם תיווך.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי ביום 16.5.18 נחתם הסכם הזמנת שירותי תיווך בין התובעת לנתבע במסגרתו התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ בגין השירות.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי הנתבע קיבל שירותי תיווך מהתובעת ובעקבות כך אף הנכס שהוצג בפניו הושכר לבנו.

המחלוקת בין הצדדים היא האם על הנתבע לשאת בתשלום דמי תיווך בהתאם להסכם.

הנתבע בכתב הגנתו העלה שלושה נימוקים מדוע אינו צריך לשאת בדמי התיווך חרף ההסכם שנחתם בין הצדדים. הראשונה, שבהתאם לחוק השכירות והגם שאין מחלוקת לגבי הפעולות שביצעה התובעת במסגרת העסקה הרי שדמי התיווך יוטלו על המשכיר בלבד. השנייה, כי ידוע לו שהמשכיר שילם לתובעת סך של 5,000 ₪ בגין השירות. השלישית, הנכס הושכר לבנו ולא לו עצמו.

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים וראיותיהם דין התביעה להתקבל.

הסכם התיווך שנחתם בין הצדדים הוא ברור ובהתאם לסעיף 5 בו הנתבע הצהיר, כי ביקש מהתובעת לפעול למציאת נכס עבורו והוא מתחייב לשאת בתשלום העמלה בהתאם להסכם ככל שייחתם הסכם בינו (ו/או מי מבני משפחתו ו/או כל אדם הקשור אליו) לביו המשכיר.

בדיון שהתקיים בפניי הנתבע תלה את יהבו בחוק השכירות אשר לטענתו, קובע מפורשות, כי שוכר לא ישלם דמי תיווך בגין נכס אשר המשכיר פנה למתווך כדי להשכירו. לא מצאתי כל בסיס לטענה זו.

סעיף 25ט' לחוק השכירות והשאילה, תשכ"א- 1971 שכותרתו "תשלומים שוטפים שבהם נושא השוכר" קובע בסעיף קטן א' מהם התשלומים החלים על השוכר. סעיף קטן ב' קובע מהם התשלומים בהם לא יישא השוכר:
"(ב) השוכר לא יישא במישרין בתשלומים שאינם מפורטים בסעיף קטן (א), ובכלל זה בתשלומים אלה:
....
(3) תשלומים שהמשכיר חב בהם כלפי צד שלישי, שאינם כאמור בסעיף קטן (א), ובכלל זה דמי תיווך למתווך אם המתווך פעל מטעם המשכיר".

בעניינו, חיוב הנתבע בדמי תיווך נעשה בהתאם להסכם בינו לבין התובעת ולא מכח חיוב בו צריך לשאת המשכיר. דהיינו, ללא קשר ל שאלה האם למשכיר ולתובעת היה הסכם תיווך ביניהם, התחייב הנתבע לשלם לתובעת דמי תיווך. כך שדמי התיווך שנתבעו במסגרת התובענה שבכותרת על-ידי התובעת מן הנתבע, הינם במסגרת מערכת היחסים ההסכמית שביניהם ללא קשר ותלות במערכת היחסים ההסכמית שבין התובעת למשכיר, ככל שהייתה כזו.
ככל שלנתבע טענות, כי המשכיר אמור להשתתף עמו בתשלום, אין הדבר רלוונטי לתביעה זו, שכן, הסכם התיווך הינו בין התובעת לנתבע, ולא הוגשה על ידו כל הודעה כנגד צד ג' (המשכיר) .
מההתכתבות בין הצדדים עולה, כי הנתבע הודיע לתובעת, שמלכתחילה לא התכוון לשלם את דמי התיווך. גם בעדותו בפניי, ניכר הרושם, כי לאחר מתן השירות קיבל החלטה שלא לשאת בתשלום בהתאם להסכם בטענה שעל המשכיר לשאת בתשלום זה.
הנתבע אישר, כי התובעת הייתה הגורם היעיל בעסקה שנחתמה בין המשכיר לבנו בעקבות ההסכם שלו עם התובעת, כפי שהעידה התובעת. בזכות פעולותיה של התובעת עלה בידי הנתבע, ובעקבות כך בנו, לראות את הנכס ליצור קשר עם המשכיר ולשכור את הנכס. עסקינן בהתקשרות חוזית לקבלת שירותי תיווך שסופקו על ידי הנתבעת בהתאם להסכם ועל הנתבע לכבדו ותשלם את התמורה בהתאם להסכם .

התובעת הוכיחה, כי היא זכאית לתשלום בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ בגין ההסכם וכן צירפה חשבונית בסך 124 ₪ בגין תשלום אגרת בית משפט וחשבונית על סך 540 בגין הוצאה בהכנת כתב התביעה וגם בגין אלה זכאית התובעת להשבה.

נוכח כל האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 11,700 ₪ בגין דמי תיווך בצירוף הוצאותיה בסך כולל של 1,000 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין שאם אל כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

מי מהצדדים שאינו מרוצה מתוצאת פסק הדין רשאי לפנות תוך 15 ימים לבית המשפט המחוזי בלוד ולבקש רשות להגיש ערעור על פסק הדין.

המזכירות תעביר לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ט, 14 יוני 2019, בהעדר הצדדים.