הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברחובות ת"ק 13891-11-19

בפני
כבוד ה שופט ישראל פת

התובע

יובל פז

נגד

הנתבעים

  1. לוינסון פתרונות אנרגיה בע"מ
  2. מינופים דואר משפטי בע"מ
  3. תאמר אל עוברה
  4. אור שפירו סער, עו"ד
  5. סער גרשוני חברת עורכי דין, באמצעות עו"ד סער גרשוני

פסק דין

האם ביטול פסק דין מחובת הצדק, בשל טענה להיעדר מסירה כדין מחייב בהכרח פסיקה של הוצאות העולות עד לשיעור של הנזק שנגרם לנתבע?
לפניי תביעת התובע כנגד הנתבעים במסגרתה טוען התובע כי הנתבעים כולם פעלו יחד לצורך זיוף מסמכים הנוגעים להמצאת תביעה לידי התובע, תוך תרמית והונאה, וגרמו לו נזק ממוני רב.

רקע עובדתי:
הנתבעת 1 וחברה נוספת הגישו תביעה כנגד התובע (ת"א 31628-01-19 STERLING POWER PRODUCTS LTD ואח' נ' פז) על סך של 300 אלף ₪ בגין טענה להפרת קניין רוחני (להלן: " תביעת הקניין הרוחני"). הנתבעת 5, משרד עו"ד סער-גרשוני – חברת עורכי דין , מייצגת את הנתבעת 1 בתביעה זו. לצורך מסירת כתב התביעה שכרה הנתבעת 5 את שירותיה של הנתבעת 2 – חברת מסירות משפטיות. הנתבע 3 הוא שליח מסירה והנתבעת 4 היא עו"ד, המועסקים שניהם אצל הנתבעת 2.
ביום 22.1.19 ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בעניין תביעת הקניין הרוחני, במסגרתה נקבעו המועדים להגנה וכן מסירת כתב התביעה לידי הנתבע (הוא התובע דכאן), כמו גם מועד קדם משפט ליום 3.4.19. במסגרת אותה תביעה, לא הוגש כתב הגנה על ידי התובע בענייננו והוא אף לא התייצב לדיון שנקבע כאמור. במהלך הדיון מיום 3.4.19 טען ב"כ הנתבעת 1 (שהוא למעשה נציג הנתבעת 5), כי בוצעה מסירה כדין וכן צורף תצהיר שולח לשם תמיכה בטענה זו. בנסיבות אלה, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה.
בעקבות פסק הדין 1, נפתח ביום 23.6.19 תיק הוצאה לפועל כנגד התובע. ביום 26.6.19 הגיש התובע דכאן בקשה לביטול פסק הדין ועיכוב ביצוע הליכי ההוצל"פ.
ביום 11.9.19 בוטל בהסכמת ב"כ הצדדים פסק הדין מחובת הצדק – היינו מחמת ביצוע מסירה שלא כדין, וזאת, בשים לב לתצהירה של אם התובעת דכאן ובהעדר התייצבות מטעם הנתבע 3 להליך שם. ההליך בוטל ללא צו להוצאות ואדרש גם לסוגיה זו בהמשך הילוכי. כן הורה כב' השופט אמיר על סגירת תיק ההוצאה לפועל. בשולי עניין זה יודגש כי יש לראות בהסכמות ב"כ הצדדים הנ"ל כהשתק פלוגתא על כך הכרוך בכך.
יוער כי בין לבין הועבר התיק לבית המשפט השלום ברחובות, בשל סוגיית סמכות המותב דשם, והוא עדיין מתנהל נכון להיום בפני מותב אחר.
כעת, טוען התובע טענות זיוף ומרמה באשר לשני תצהירי מסירה - האחד של מסמכי התביעה (תצהיר מוסר מיום 28.1.19); והשני של פסק הדין שניתן כנגדו במסגרת תביעת הקניין הרוחני (תצהיר מוסר מיום 15.4.19) (להלן: "תצהירי המסירה"), ומכאן התביעה בענייננו.
טענות התובע:
לטענת התובע, הוא התוודע להליכים נגדו רק בעת הטלת עיקולים על חשבונותיו וקבלת צו תשלום מהוצל"פ. עוד הוא טוען, כי הנתבעים כולם עשו יד אחת כנגדו, ושמא יש לומר -רקחו קנוניה נגדו, במטרה לנטרל את פעילתו העסקית, תוך כדי זיוף מסמכי ההמצאה של כתבי בי הדין לידיו, וכך השיגו במרמה פסק דין בהיעדר הגנה כנגד התובע, פסק דין שכאמור לעיל בוטל בסופו של דבר.
לצורך כך נשכרה הנתבעת 2 – חברה העוסקת בשליחויות משפטיות, אשר, לטענת התובע, שיתפה פעולה עם חברת לוינסון, והתחייבה להמציא אישורי מסירה בכל מחיר, אישורי מסירה למסירות אשר לטענת התובע דכאן, לא בוצעו בפועל. כך, ניתן להבחין כי חתימות הנתבע 3 – השליח שביצע את המסירות, והנתבעת 4 – עורכת הדין מטעם הנתבעת 2, אשר אימתה את תצהירי השליח, זהות לחלוטין והן "העתק-הדבק" של תמונה של חתימות מהמדיה האלקטרונית ולא חתימה מקורית בכתב יד של עורכת הדין המאמתת את החתימה. על מנת לתמוך בטענתו זו, צירף התובע חוות דעת מומחה, מאת הגרפולוגית פנינה אריאל (להלן: "חוות דעת הגרפולוגית").
כמו כן, אמו של התובע, הגברת מרים פז (להלן: "גב' פז") - שבעניינה הוצהר במסגרת תצהירי המסירה כי היא שקיבלה המסמכים לידיה, עבור בנה, התובע דכאן והנתבע בהליך המקביל, אולם סירבה לחתום על קבלתם - הכחישה כי קיבלה מסירות אלו, ותלונה במשטרה בגין זיוף ומתן עדות שקר הוגשה על ידה ביום 29.8.19. תלונה דומה הוגשה אף על יד התובע. בשל האמור, ובעקבות העיקולים שהוטלו על התובע, הושבתו עסקיו ונגרמו לו, לטענתו, נזקים כלכליים המוערכים בשווי של מעל 300,000 ₪.
לשם השלמת התמונה יוער כי, ערב מועד הדיון לפניי הגיש הנתבע 3 תגובות לכתבי ההגנה מטעם הנתבעים, כדלקמן:
במסגרת התגובה לכתב הגנתן של הנתבעות 2-4, ובמיוחד ביחס לטענה כי יש להעביר את ההליך לבית המשפט השלום, באשר לטענת הנתבעות אין הליך זה מתאים לבית המשפט לתביעות קטנות, טען התובע כי מדובר בתביעה פשוטה שהבקשה להעבירה מבית המשפט לתביעות קטנות היא מופרכת וכי לא ברור ניסיונן של נתבעות אלו להפוך את ההליך למסורבל.
במסגרת התגובה לכתב הגנתה של הנתבעת 5, השיב התובע כי אין בידיה כל ראיה או תיעוד למסירה, וכי אילו היו הוכחות כאמור לא היה מבטל בית המשפט המחוזי את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה. עוד הוסיף התובע, כי הנתבעת 5 היא "הראש" והגורם המרכזי שהוביל וביקש את מעשי הזיוף, וכן טען כי היה מחובתה של נתבעת זו לוודא מסירת המסמכים לתובע באמצעות דואר אלקטרוני או משלוח הודעת SMS. במסגרת התגובה לנתבעת 1, טען התובע כי היא לא עמדה בנטל ההוכחה שהמסירה אכן בוצעה, וכי בעוד אימו התייצבה כדי להעיד על זיוף המסמכים, לא התייצב הנתבע 3 להעיד אחרת.
כמו כן, באשר להודעת צד ג' שנשלחה מטעם הנתבעת 1, טען התובע כי לא מובנת לו פרקטיקה משפטית זו לפיה מבקשת הנתבעת 1 לעשות "משפט בתוך משפט".
טענות הנתבעות
לטענת הנתבעת 5, משרד עו"ד סער גרשוני, היא מבצעת שליחויות משפטיות אך ורק באמצעות חברות מקצועיות, כאשר הנתבעת 2 היא אחת מחברות אלו. כך, במסגרת התקשרותה עם הנתבעת 2 כקבלן משנה, הציגה בפניה הנתבעת 2 כי היא משתמשת באפליקציית מסרים וצילומים המהווה הוכחה חותכת לביצוע המסירה. על כן, כל טענה בדבר מרמה צריכה להיות מופנית לנתבעת 2.
לטענת הנתבעת 1, לא הייתה לה כל מעורבות בבחירת הנתבעים 2-4, וזו נעשתה על ידי הנתבעת 5, אותה שכרה הנתבעת 1 לשם ייצוגה בתביעת הקניין הרוחני. כמו כן, אין לייחס לנתבעת את נזקיו הכלכליים של התובע, כאשר מצבו הכלכלי של התובע היה בכי רע עוד בטרם פתיחת הליך ההוצל"פ, כפי שהוא עצמו הצהיר במסגרת אותם הליכים. באשר לחוות הדעת הגרפולוגית, נטען, כי היא התייחסה אך ורק לחתימות על פני תצהירי המסירה ולא הוצגה כל ראיה לפיה העובדות בתצהירים אינן נכונות. ביחס לנזקים הכלכליים נטען כי מעבר לעובדה כי אלה לא הוכחו כלל, הרי שמוכחשת הטענה בדבר הטלת צו עיקול במכס משך מספר חודשים. לבסוף, נטען כי תיק ההוצל"פ נסגר ביום 1.9.19 וכל ההליכים כנגד התובע בוטלו. הנתבעת 1 אף מסרה הודעת צד ג' לנתבעות 2-4.
הנתבע 3 הכחיש את כל הטענות כפי שהובאו בכתב ההגנה, וטען כי המסירה בוצעה כדין לידי התובע. לטענת הנתבעות 2-4 שתי המסירות מושא תצהירי המסירה בוצעו כדין, וכך גם החתימה על התצהירים. כך עולה הן מהתיאורים והעובדות המפורטים בתצהירים, והן מהתמונות שצולמו ביום 25.11.19 אשר תואמות לתיאור הבית כפי שמפורט בתצהיר במדוייק. עבור כל אחת ממסירות אלו העבירה הנתבעת 2 תשלום בסך של 66 ₪ לנתבעת 1.
דיון והכרעה
המסגרת הנורמטיבית
לטענת התובע, פעלו הנתבעים כולם יחדיו בצורה מתואמת ותוך שיתוף פעולה, ורקחו כנגדו קנוניה במטרה לחסל את עסקיו. זאת, באמצעות תרמית, זיוף והונאה של מסמכים. דברים אלה עולים מכתבי טענותיו וכן מדבריו בדיון:
"חמשת הנתבעים חברו יחדיו, כל אחד לחוד ע"פ האינטרס שלו והתגמול שיקבל, להפלת עסקו של התובע ע"י הצגת אישורי מסירה מזויפים לבית המשפט" (סעיף 2 לכתב התביעה).
וכן -
"חברת לוינסון שהיא מתחרה שלי הרבה שנים באנרגיה הסולרית לקחו החלטה להשמיד אותי מבחינה עסקית ופנו לעו"ד סער גרשוני על מנת לבצע את זממם" (עמ' 4, ש' 2-3 לפר').
טענות אלה כולן מקימות לכאורה את עוולת התרמית - עוולה ייחודית בפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הקבועה בסעיף 56 לפקודה:
"תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון."
מנוסחו של הסעיף עולה, כי נדרשים חמישה יסודות כדי לבסס את עוולת התרמית: היצג כוזב של עובדה; היעדר אמונה באמיתות המצג מצד המציג; כוונה שהתובע יוטעה על ידי המצג ויפעל בהסתמך עליו; הטעייה של התובע ופעולתו על סמך טעות זו, וכן גרימת נזק ממון לתובע עקב פעולתו על סמך ההיצג (ע"א 614/84 דניאל ספיר נ' דוד אשד, פ"ד מא(2) 225 (1987) (להלן: "אשד").
אין חולק כי טענות בדבר מרמה, זיוף והונאה הן טענות בעלות "גוון פלילי"; מאחר שהן גובלות בתחום הפלילי. בשל כך, נטל ההוכחה בטענות אלו הוא נטל מוגבר וחובת ההוכחה בטענות מסוג זה גבוהה יותר מטענות אחרות במשפט האזרחי (ראו ע"ע (ארצי) 46288-10-15 סירקוביץ נ' שיא י.א. להנדסה ובניין בע"מ )פורסם בנבו); ת"א (י-ם) 4575-11-11 אל עיסאוי נ' עו"ד ערטול (פורסם בנבו, 11.6.13)).
לאורך השנים לא הייתה הסכמה בין כלל שופטי בית המשפט העליון באשר לשאלה האם עוולת התרמית מגלמת בתוכה "מידת הוכחה שלישית" – היינו כזו המצויה בין מידת ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות החלה במשפט האזרחי, לבין מידת הוכחה מעבר לספק סביר החלה במשפט הפלילי.
בעניין זה ניתן היה להבחין בין שתי אסכולות – הראשונה, לפיה אכן קיימת מידת הוכחה שלישית, כאמור; והשנייה, לפיה קיימת מידת הוכחה אחת בהליך אזרחי - מאזן ההסתברויות, החלה גם על עוולת התרמית תוך שימת דגש חזק יותר על הרצינות ועוצמת הראיות. במהלך השנים השתרשה האסכולה השנייה ודחקה את רגליה של הראשונה, כך , שמוסכם כיום כי אין נדרשת מידת הוכחה שלישית במסגרת עוולת התרמית.
אולם בין כך ובין כך, קיימת הסכמה כי מידת ההוכחה הנדרשת ועוצמת הראיות בעוולת התרמית הינה גבוהה ביותר. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' עמית בע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012):
"הנטל על המשיבות כבד במיוחד נוכח טענת התרמית והזיוף. כפי שציין בית משפט קמא בפסק דינו, הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית הוא גבוה יותר. קיימת זיקה בין חומרת הטענה לעוצמת ההוכחה הנדרשת להוכחת הטענה, ומקום בו מועלית טענת תרמית וזיוף, על בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות (ראו, לדוגמה, ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253, 257 (1984); ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל, פ"ד לה(1) 701, 711 (1980); ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל נ' סנדובסקי, סעיף 5 לפסק דינה של השופטת שטרסברג-כהן והאסמכתאות שם (17.7.2003); ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011);  ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986))".
וכן, הדברים שנאמרו בע"א 292/04, כהן נ' אשד, פ"ד יט(1) 414 (להלן: "אשד"):
"...את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי...".
כמו גם, בע"א (חיפה) 4911/07, קליין נ' עיזבון המנוח זאב הראל ז"ל (פורסם בנבו, 16.6.08):
"...טענת זיוף או תרמית, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי...".
מן המקובץ עולה, כי מידת ההוכחה בטענת תרמית הנטענת במשפט האזרחי היא מוגברת ומושפעת ממהותה של העוולה, ככזו המשלבת בתוכה אלמנטים פליליים. היינו, כמות הראיות שתידרש על מנת לעמוד בנטל השכנוע גדולה, מוצקה ורצינית יותר לעומת טענות אחרות במשפט האזרחי.
מן הכלל אל הפרט
בטרם אצלול לדיון בטענות התובע גופן, ומאחר שתביעה זו, רובה ככולה, נסובה סביב שאלת התרמית בדבר זיוף תצהירי המסירה, אביא להלן את עיקרי הדברים המופיעים בתצהירים והרלוונטיים לענייננו.
תצהירי המסירה
תצהיר המסירה הראשון מיום 4.2.19 – במסגרת תצהיר זה, הצהיר המוסר – הנתבע 3, כי ביצע את מסירת המסמכים בכתובת: זהבית XX, יבנה, ביום 28.1.19, בשעה 15:12. עוד הוצהר, כי מקור האימות הוא "מורג 11", ופרטים מזהים של המקום: "בית קרקע שתי קומות גג רעפים דו משפחתי מעקה ברזל צבע אפור יש משרד עוד בכתובת". הנתבע 3 הצהיר גם כי המסירה נמסרה ל "בת משפחה שנראית מעל לגיל 18 ששמה מרים שהיא אם של החייב שקיבלה אך סירבה לחתום", וכן צוינו קואורדינטות המסירה: 34.7285253/31.8785496. בתחתית התצהיר מוצגת חתימתו של הנתבע 3 – הוא המצהיר, ותחתיה חתימת הנתבעת 4 כמאמתת החתימה על ההצהרה.
תצהיר המסירה השני מיום 15.4.19 – במסגרת תצהיר זה, הצהיר המוסר – הנתבע 3, כי ביצע את מסירת המסמכים בכתובת: זהבית XX, יבנה, ביום 14.4.19, בשעה 13:21. עוד נכתב, כי מקור האימות הוא "משפחת מורג 11", ופרטים מזהים של המקום: "בית קרקע שתי קומות גג מרעפים דו משפחתי". גם במסגרת תצהיר זה, הצהיר הנתבע 3 כי המסירה נמסרה ל "בת משפחה שנראית מעל לגיל 18 ששמה מרים שהיא אם של החייב שקיבלה אך סירבה לחתום", וכן צוינו קואורדינטות המסירה: 34.7285034/31.8785127. בתחתית התצהיר מוצגת חתימתו של הנתבע 3 – הוא המצהיר, ותחתיה חתימת הנתבעת 4 כמאמתת החתימה על ההצהרה.
יסודות עוולת התרמית
אקדים ואומר, כי במסגרת תביעה זו אינני נדרש לסוגיית מסירת המסמכים כדין. זאת, מאחר שקיים השתק פלוגתא בעניין זה, כפי שעולה מהחלטתו של כבוד השופט רמי אמיר בתביעת הקניין הרוחני, מיום 11.9.19, בהסכמת ב"כ הצדדים, לפיה בוטל פסק הדין מחובת הצדק – היינו מחמת ביצוע מסירה שלא כדין, וזאת, בשים לב לתצהירה של אם התובעת דכאן ובהעדר התייצבות מטעם הנתבע 3 להליך שם. בהקשר זה יובהר ויודגש כי בהחלטתו קבע כב' השופט אמיר כי לא ייעשה צו להוצאות.
השאלה הרלוונטית לענייננו, היא האם זויפו תצהירי המסירה עליהם חתומים הנתבעים 3 ו-4, כשליח וכעו"ד מאמתת התצהיר, בהתאמה, באופן המקיים את עוולת התרמית על כלל רכיביה. משהובהרה אבחנה זו, אפנה עתה לשאלה שלפתחנו - האם התובע הצליח לבסס תשתית ראייתית מספקת ממנה ניתן ללמוד כי התקיימו יסודות עוולת התרמית באשר לתצהירי המסירה? זאת, בהינתן הנטל המוגבר המוטל במסגרת הוכחת עוולה זו? לטעמי, התשובה לשאלה זו היא בשלילה. זאת, כפי שיוסבר בפירוט להלן:
היצג כוזב של עובדה – כאמור, לטענת התובע תצהירי המסירה זויפו, והמסירות לא בוצעו כמצוין בהן. התובע צירף לכתב תביעתו חוות דעת גרפולוגית , במסגרתה נבחנו שני תצהירי המסירה, ונקבע כי "קיימת וודאות מוחלטת שנעשתה מניפולציה בשני המסמכים שנבדקו ולכן מדובר במסמכים מזויפים". ואולם, ומבלי לסתור את המסקנה אליה הגיעה המומחית מטעם התובע, אין בכך כדי להעלות או להוריד בסוגיה שלפתחנו. זאת, מאחר שייתכן בהחלט כי תצהירים אלה נכתבים על גבי מחשב וכי לחותמים על גביהם – הן המצהיר והן מאמת החתימה, ישנה חתימה ממוחשבת קבועה המודבקת בכל פעם שבה הם נאלצים לחתום על מסמכים (פעולה אשר מטבע הדברים והנסיבות נעשית כעניין שבשגרה אף על ידי מותב זה). פרקטיקה זו מקובלת בהחלט ואין כל מניעה מלבצעה.
זאת ועוד, התצהירים גופם אינם זהים כלל וניתן להצביע בעניין זה על מספר הבדלים, בהם התאריכים והשעות השונים (28.1.19, שעה 15:12 לעומת 14.4.19 שעה 13:21); מקור האימות ("מורג 11" לעומת "משפחת מורג 11"); הפרטים המזהים של המקום ("בית קרקע שתי קומות גג רעפים גו משפחתי מעקה מברזל צבע אפור יש משרד עוד בכתובת" לעומת "בית קרקע שתי קומות גג מרעפים דו משפחתי"), וכן קואורדינטות המסירה (34.7285253/31.8785496 לעומת 34.7285034/31.8785127). גם הבדלים אלה מעידים על כך שכל מסמך נערך על ידי החתומים עליו במועדו וכי מסמכים אלה לא הועתקו זה מזה במכוון (או מבלי משים) כדי למלא את דרישת תצהיר המוסר בלבד.
זאת ועוד: הגרפולוגית לא הגיעה להעיד לפניי על חוות דעתה וחזקה על צד אשר איננו מביא עד מטעמו כי עדות זו אינה משרתת אותו וכי אילו היה מביאה לעדות הרי שעדותה היתה משרתת דווקא את הצד שכנגד.
על כן, ומשלא עלה בידי התובע להוכיח אחרת, אין בידי לקבל את הטענה בדבר זיוף תצהירי המסירה. זאת, בהסתמך על הפרטים הרבים והשונים בכל אחד מתצהירי המסירה אשר יש בהם להעיד אל אמינותם, כמו גם עדותה של הנתבעת 4 , עדות אשר הייתה אמינה וסדורה –
"לעניין התצהירים, אני מאמתת תצהירים בחברה כדבר שבשגרה. התייצב בפני הנתבע 3, כפי שהוא מתייצב בפני גם בשגרה ואומתו גם שני התצהירים האלו, כחלק מערימות גדולות ורבות של תצהירים.
עו"ד סער לשאלות התובע:
ש. תאמר היה אצלך פעמיים במשרד, הזהרת אותו לדבר אמת וחתם על התצהיר?
ת. בוודאי. הוא בשגרה מגיע אלי למשרד לצורך כך וגם במסגרת העניין שלך.
ש. חוזר על השאלה.
ת. כן" (ש' 8-16, עמ' 6 לפר').
וכן עדותו של הנתבע 3 לעניין -
"ש. חתמת על התצהירים?
ת. כן.
ש. יש פעמיים אישורי תצהיר מסירה. האם הגעת לעו"ד סער וחתמת מולה?
ת. בוודאי
ש. באיזה תאריכים ושעות?
ת. לא זוכר, אבל זה מופיע בתצהירים" (ש' 26-31, עמ' 6 לפר').
בהתייחס לביטול פסק הדין בבית המשפט המחוזי על ידי כבוד השופט רמי אמיר מחובת הצדק , הרי שכאמור מעלה, מתקיים בעניין זה השתק פלוגתא. כלל השתק הפלוגתא מקים מחסום דיוני בפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין פעם נוספת על פלוגתא שכבר נדונה והוכרעה במסגרת פסק הדין שניתן, וזאת - גם אם ההתדיינות הקיימת מבוססת על עילת תביעה שונה (ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 12.10.2009) בפיס' 13-14)). משכך, ברי כי הצדדים מנועים מלטעון כל טענה בעניין זה, והנחת המוצא היא כי המסירות בוצעו שלא כדין. עם זאת, אין בכך כדי להועיל לתובע, המבקש במסגרת תביעה זו לטעון לזיוף ומרמה.
ראשית, יודגש כי אין בהחלטתו של כבוד השופט אמיר קביעה לפיה החתימות והמסמכים זויפו. כל שנקבע במסגרת ההחלטה, אשר ניתנה בהסכמת הצדדים, הוא כי –
"פסק הדין שניתן ביום 3/4/19 בהיעדר הגנה – מבוטל בזאת. אין צו להוצאות. ב"כ התובעות ידאג לסגירת תיק ההוצל"פ, שמרשתו פתחה נגד הנתבע" (נספח ג' לכתב התביעה).
שנית, כבוד השופט אמיר קבע כי אין צו להוצאות לחובת הנתבעת 1 והתובעת הנוספת בתביעת הקניין הרוחני. ככל שהתובע היה מעוניין בכך, היה באפשרותו להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו ובמסגרתה לטעון לתשלום ההוצאות שנגרמו לו בגין מתן פסק הדין בהיעדר הגנה. אולם משבחר התובע שלא ללכת בדרך זו, הרי שאין באפשרותו להעלות כעת טענות הנוגעות להוצאות ונזקים שנגרמו לו בשל המסירה שלא כדין.
ויובהר, יש להבחין בענייננו בין טענות שעניינן מסירה שלא כדין וההוצאות שנגרמו בשל כך, לבין טענות שעניינן זיוף ומרמה של תצהירי המסירה והנזקים שנגרמו בגינם. בעוד שהטענות מהסוג הראשון מושתקות לאחר שניתנה החלטה שיפוטית בעניין, אין הדרך חסומה לתובע להגיש תביעה בגין הטענות מן הסוג השני, כפי שעולה מתביעה זו. ואולם, כפי שהוסבר לעיל, נטל ההוכחה בטענות מסוג זה הוא נטל מוגבר, ויש לבחון האם הוא עומד בו.
שלישית, הצדדים להליך בתביעת הקניין הרוחני אינם הצדדים בתביעה דכאן. כך, הנתבעים 2-4 אינם חלק מתביעת הקניין הרוחני, והנתבעת 5 היא ב"כ התובעת (היא הנתבעת 1 בענייננו) בתביעת הקניין הרוחני – אולם לא צד לתביעה. כמו כן, תובעת נוספת בתביעת הקניין הרוחני – STERLING POWER PRODUCTS LTD (להלן: "התובעת הנוספת"), אינה צד להליך דנן, וזאת מסיבה שאינה ברורה. ויוער, התובע לא בחל בבחירת הנתבעים, אולם לא מצא לנכון לצרף גם את התובעת הנוספת להליך, כאשר מותב זה לא השכיל לעמוד על ההבדלים בינה לבין נתבעת 1 בכל הקשור לטענות התובע. יתכן בהחלט כי השמטתה של התובעת הנוספת נעשתה בשל שיקולי נוחות של התובע.
למעלה מן הצורך, אוסיף עוד כי החלטתו של כבוד השופט אמיר ניתנה כאמור בהסכמה, ומתוך שלא היה באפשרותו לאמת את גרסת המוסר – הוא הנתבע 3. כך עולה מפרוטוקול הדיון המעלה כי ההחלטה ניתנה עקב היעדרו של הנתבע 3 מהדיון – דבר אשר מנע אפשרות לחקור אותו אל מול תצהיר הגב' פז (אמו של התובע דכאן) לפיו לא קיבלה המסמכים לידיה ואשר התייצבה לדיון בהליך שם , ולקבוע איזו מהגרסאות יש לקבל כנכונה. יפים לענייננו דברי כבוד השופטת אביגיל כהן כפי שהובאו ברע"א (ת"א) 23121-07-18 זאב כצנלסון נ' גטר גרופ בע"מ (פורסם בנבו, 2.10.189):
"כיוון שלטעמי טענת המבקש ולפיה לא קיבל מעולם את כתב התביעה על ידי פקיד המסירה לא נסתרה, אזי עניינינו בביטול פסק דין מחובת הצדק. אינני מטילה דופי בפקיד המסירה, אשר לא נחקר כלל, אך משלא נסתר תצהיר המבקש, היה צריך לבטל פסק הדין מחובת הצדק. בית משפט אמנם מוסמך להכריע בבקשה לביטול פסק דין גם ללא דיון והצדדים לא ביקשו שיתקיים דיון, אך בפני בית משפט שתי גרסאות סותרות לחלוטין בנוגע לאישור המסירה....
המבקש טען שלא קיבל אישור מסירה. לא פגש מעולם את השליח ולא ידע על ההליך המשפטי (סעיפים 2-3 לבקשה לביטול פסק דין). ברור אם כך, שלא "סרב לחתום" כטענת המצהיר. המבקש רואה בתצהיר כשקרי וכמפוברק. משלא נסתרה טענת המבקש כי לא קיבל מסירה ולא סירב לחתום אלא פשוט מעולם לא פגש את מבצע המסירה ולא התבקש לקבל את המסירה, ומשלא נסתרה גרסתו בחקירה נגדית, אני סבורה כי לא ניתן היה לקבוע כי המסירה בוצעה כדין, רק על סמך "חזקה" ולפיה לפקיד המסירה אין אינטרס שלא לומר אמת" (ההדגשות כאן ולהלן שלי. י.פ.).
דברים אלה, כאילו נכתבו לענייננו אנו, יש בהם כדי להדגים את אפשרות ביטול פסק הדין מחובת הצדק מבלי להידרש לשאלה בדבר זיוף המסמכים והמסירה בפועל, אלא משום היעדר אפשרות לאמת טענות המוסר והמצהיר.
בשונה ממצב דברים זה, במסגרת הדיון דנן וכפי שהובא לעיל, התייצב הנתבע 3 לעדות ומסר את גרסתו לעניין המסירה באופן שהיה אמין ולא נסתר. עדות זו, יחד עם כלל הראיות שצוינו והובאו באריכות מעלה מצביעים על תצהירים אותנטיים, כאשר לא עלה בידי התובע להוכיח זיופם. על כך יש להוסיף את העובדה כי ביטול פסק הדין נעשה בהסכמת הנתבעות 1 ו-5, וכן את העובדה כי לא נפסק תשלום הוצאות לחובת הנתבעות 1 ו-5.
כל אלה מביאים לכלל מסקנה כי תצהירי המסירה נערכו ואומתו כדין, וכי לא הוכח שהללו זויפו. זאת, בשונה מהקביעה החלוטה בדבר המסירה שנעשתה שלא כדין. הנה כי כן, לא הוכח לפניי קיומו של מצג כוזב ועל כן היה ניתן לעצור את הדיון בענייננו כאן. אולם למעלה מן הצורך אבחן גם את יתר יסודות העוולה ואציג כיצד אף הן לא הוכחו.
היעדר אמונה באמיתות המצג מצד המציג – בהינתן הקביעה לפיה לא זויפו תצהירי המסירה, הרי שממילא נשלל גם יסוד היעדר האמונה באמיתות המצג מצד הנתבעים. ברי כי מאחר שהתצהירים נערכו ונחתמו כדין, הנתבעים לא סברו והאמינו שהמסמכים אינם אותנטיים וכי יש בהם להציג מצג כוזב. כך, ביחס לנתבע 3 אשר ביצע את המסירות והצהיר אודות פרטיהן; ביחס לנתבעת 4 אשר אימתה את תצהירי הנתבע 3; ביחס לנתבעת 2, החברה המעסיקה את הנתבעים 3 ו-4; ביחס לנתבעת 1 אשר שכרה את שירותי הנתבעת 5 ולא הייתה כלל בקשר עם הנתבעים 2-4, וביחס לנתבעת 5 אשר שכרה את שירותיה של הנתבעת 2 וחיה מפיה לעניין המסירות, תוך אמונה כי מדובר בחברות מקצועיות ואמינות (מה שאכן הוכח לאשורו בענייננו) כפי שאף מסר נציגה בדיון –
"שכרתי לפני מס' שנים חברת מסירה בהתאם לאזור ואחת מהן היא חברת מינופים, לאחר שבדקתי עליה וראיתי שהיא עובדת כמו שצריך. אני תמיד מקבל צילומים של הבית, הם משתמשים בתוכנת ג'י.פי.אס העוקבת אחר השליח ונותנים לי קואורדינטור על מנת להוכיח שהשליח היה באותו מקום" (ש' 28-31, עמ' 7 לפר').
כוונה שהתובע יוטעה על ידי המצג ויפעל בהסתמך עליו – מדברי התובע עולה כי לכל אחד מהנתבעים הייתה כוונה להטעות ולהביא לכך שבית המשפט יפעל בהסתמך על המסמכים המזויפים. התובע לא השכיל להסביר איזה אינטרס יש לנתבעות 2-4 לרמות במסירת המסמכים ולזייף את תצהירי המסירה. באשר לנתבעות 1 ו-5 הפועלות כנגדו במסגרת תביעת הקניין הרוחני, הסביר כי מטרתם היא לפגוע בעסקיו, בהיותם מתחרים בנתבעת 1.
אולם גם לעניין רכיב זה של עוולת התרמית לא הרים התובע את נטל ההוכחה. כל שהתובע הציג הוא אוסף של השערות וסברות אשר אינן נתמכות אף לא בבדל ראייה. וכך טען במסגרת כתב תביעתו –
"יצוין ויודגש כי נראה לתובע שהמטרה הייתה מלכתחילה, ככל הנראה, לקבל פסק דין ללא הגנה, באמצעות מסירה שלא כדין, כפי שנהוג היה במקרים דומים בעבר, ולקבל פסק דין ללא הגנה, לפתוח תיק הוצל"פ ולנטרל את המבקש כיריב עסקי". (פס' 12 לכתב התביעה).
ובהמשך-
"נראה שחברה זו (הנתבעת 2 – י.פ.) מציעה רמאות זו שענין ממוסד וכחלק מהמוצר 'שליחויות משפטיות' אותה היא משווקת" (פס' 13 כתב התביעה).
וכן –
"הם כנראה הגיעו לאיזשהו דיון ביניהם שאני מתעלם מכתב התביעה והחליטו 'להכניס לי'" (ש' 5-6, עמ' 4 לפר').
למען הסר ספק, אין התובע יכול לבסס השערותיו אך על העובדה כי הנתבעת 1, באמצעות הנתבעת 5, בחרה להגיש כנגדו תביעה בגין הפרת קניין רוחני ולפעול במסגרת הליכי הוצל"פ לשם מימושו. יודגש כי אין בטענה זו בלבד כדי להוכיח קיומה של כוונה למרמה והונאה.
יתירה מכך, התובע טוען כי יש לייחס לנתבעת 1 כוונה אף בהיעדר ידיעה אודות זיוף המסמכים הנטען. ברי כי לא ניתן לקבל טענה זו. אמנם סעיף 56 לפקודת הנזיקין מסתפק ב"קלות ראש" גרידא; אך עדיין יש להוכיח ידיעה וכוונה. כאמור ב-ת"א (ת"א) 2015-01 ברנשטיין נ' אגודה שיתופית בית יצחק-שער חפר (פורסם בנבו, 5.10.06):
"עוולת התרמית היא עוולת כוונה. על מנת לבסס עילת תביעה על התובע להוכיח כי מצג השווא נעשה בידיעה שהוא כוזב או באין אמונה באמיתותו או מתוך אי-איכפתיות אם אמת הוא או כזב.
לא ניתן, אפוא, לקבל טענות התובע בעניין זה, לפיהן –
"מי אחראי? מי אישר? הוא זייף, כן, ברגע שעלה מסמכים מזויפים לתיק בית המשפט, הוא זייפן... מי שמשתמש במסמכים מזויפים, ביודעין או שלא ביודעין, הוא אחראי ובוודאי זייפן וצריך לשאת באחריות ולשלם את המחיר. התופעה של הזיופים בארץ עולה על גדותיה..." (ש' 1-7, עמ' 5 לפר').
הטעייה של התובע ופעולתו על סמך טעות זו – כפי שהוצג באריכות ובפירוט לעיל, הרי שלא הוכח כי המסירה ותצהירי המסירה זויפו או הושגו במרמה. משכך, אין כל אפשרות לקבוע כי התובע, או בית המשפט בתביעה לקניין רוחני במקרה דנן, פעלו בהסתמך על הטעייה זו. בית המשפט פעל בתביעה האמורה בהסתמך על תצהירי מסירה אותנטיים שהוצגו לו על ידי הנתבעות 1 ו-5 ולא נגרמה כל הטעייה. על כך יש להוסיף את העובדה כי אף שהמסירה הראשונה נעשתה כדין, בוטל פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה ביום 11.9.19, בהסכמת הנתבעות 1 ו-5.
גרימת נזק ממון לתובע עקב פעולתו על סמך ההיצג - גם אם היה התובע צולח את כל המכשלות שהוצגו ומוכיח כי הנתבעים פעלו מתוך כוונה להטעות (ולא היא) - לא היה בכך כדי להושיעו, משהתובע כשל מלהוכיח קיומו של נזק ממון, וממילא קשר סיבתי בינו לבין המצג הנטען או מחדלים נטענים כאלה ואחרים (ת"א (חי') 4329-06 עמוס אלוני נ' קאריזמה חברה לרכב בע"מ (פורסם בנבו, 4.3.10)).
כך, בהתייחסו לראיות הנוגעות להוכחת הנזק שנגרם בגין התרמית והזיוף, והקשר הסיבתי ביניהם השיב התובע:
"לשאלת בית המשפט אם אני יכול להוכיח את הנזקים שנגרמו לי ואם הם נגרמו בעקבות ההליך המשפטי והזיוף של אישור המסירה לצורך קבלת פסק הדין, אני משיב שבוודאי. יש לי נזק ישיר ואני יכול להביא ראיות מוצקות. כרגע, רשמתי את הנזק ואין לי מסמכים חשבונאיים, אבל אני יכול להביא אותם. לשאלת בית המשפט, אם ידעתי שאני צריך להביא את המסמכים לדיון היום, אני משיב שלא כי לא ידעתי שזה דיון הוכחות. אני רוצה לדחות את הדיון כדי להביא ראיות כדי להוכיח את הנזק שלי וציינתי את זה בכתב התביעה שלי כל הזמן. אם אדוני היה יודע עם מה אני מתמודד. יש לי שריפה בבית והרבה דברים על הראש שלי והיה קשה לי להכין את זה" (עמ' 5 ש' 22-28 לפר').

ואולם, התובע נשאל בתחילת הדיון באם הוא מעוניין בדחיית הדיון למועד אחר לצורך לצורך המצאת הוכחות וראיות נוספות, וכך השיב בתחילת הדיון –
"אני לא מבקש להגיש ראיות נוספות, אלא לחקור כל עד ועד בנפרד ולכן אני מבקש דחיה כדי להתכונן לכך" (ש' 21-22, עמ' 3, פר').
ויודגש, למען הסר ספק, כוונתו של התובע בבקשה לדחיית הדיון הייתה לצורך הכנה לחקירת העדים, אולם לא לצורך הבאת ראיות נוספות. מה גם, שהתובע מצא לנכון להגיש 3 תגובות מפורטות לכתבי ההגנה של הנתבעות ערב הדיון, אולם לא מצא לנכון להציג ראיות בדבר הנזקים שנגרמו לו.
יתירה מכך, התובע אף היה מודע לעובדה כי לא הוצגו על ידו ראיות בדבר הנזקים שנגרמו לו לטענתו, ולו מתוקף טענות הנתבעות 2-4 בעניין זה במסגרת כתב הגנתן, שהוגש ביום 28.7.19. לטענה זו בחר התובע להגיב ערב הדיון, 18.10.20, במסגרת תגובתו לכתב הגנה זה, כדלהלן:
"אני מודה מאוד לדאגתה של חברתי הנכבדה, אבקש להזכיר שעקב זיוף המסמכים, הושט (צ"ל: הושת. י.פ.) נגדי פסק דין חד צדדי והליכי הוצל"פ שכללו עיקול של חשבונות בנק וחסימת ייבוא מכס, שהינו מרכז עסקיי. מאז אותו פסק דין חד צדדי עסקי התמוטטו ככדור שלג והיום אני עומד בפני חדלות פירעון, על כן יש לי מספיק הוכחות מוצקות לנזקים הרבים שנגרמו לי ומהם אני סובל עד היום ".
הוכחות, כאמור, לא הוצגו גם לא בדיון. ויושם לב, כי אף אם נסכים לטענה שהתובע התוודע לטענת הנתבעות לפיה היה עליו להציג ראיות לנזקים שנגרמו לו לראשונה עם העלאת טענה זו על ידי הנתבעות 2 ו-4 בכתב הגנתן, הרי שהיו לו, למצער, כשלושה שבועות לאיסוף הוכחות אלה.
משכך, אין לי אלא לקבוע כי לא הוכח כל נזק שנגרם לתובע בגין תצהירי המסירה המזויפים לשיטתו, וממילא לא הוכח כל קשר סיבתי בין השניים, כמו גם לוחות הזמנים לקריסתו הכלכלית של התובע.
הנה כי כן, התובע לא הצליח להוכיח אף לא אחד מרכיבי עוולת התרמית, ולא הציג אף לא ראשית ראייה באשר לקיומה של עוולה זו. התובע עצמו אף מודה בכך, כפי שעולה מדבריו במהלך הדיון:
"לשאלת בית המשפט, אם לוינסון שותף למרמה ולזיוף כי לא בדק, אני משיב כי הוא המפקד של התביעה הזו ולכן הוא צריך לקחת אחריות. אני כרגע לא יודע ואין לי הוכחה לכך שלוינסון אישר לגרשוני ללכת לבצע את הפשע הזה. אין לי הוכחה. מה לעשות?" (ש' 29-31, עמ' 4 לפר').
כמו גם –
"לא תיתכן מדעית הטענה של הגב' עו"ד סעד שפירו והשליח – הנתבע 3, שהוא ביקר אצלה בשתי פעמים שונות וחתם על תצהיר המסירה, כלומר לא ייתכן שמה שהם אמרו זו אמת. לשאלת בית המשפט, מה הם כן עשו, אני משיב שאני לא יודע מה הם עשו. ברור שהם זייפו תצהיר אישור מסירה. זו ראייה מדעית" (ש' 1-4 עמ' 9 לפר').
ולבסוף, תשובתו לשאלת עוה"ד גרשוני, מטעם הנתבעת 5 -
"ש. בסעיף 2 אתה טוען שכל הנתבעים חברו יחד להפיל אותך. בסעיף 8 אתה טוען שאני נתתי הוראה ישירה לזיוף. יש לך ראיה לכך?
ת. זו השערה שלי " (ש' 5-7, עמ' 8 לפר').
ויודגש: סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 מאפשר אמנם לבית המשפט לתביעות קטנות גמישות בדיני הראיות, ואולם אין משמעות הדבר היא כי תובע בבית המשפט לתביעות קטנות פטור מהבאת ראיות להוכחת טענותיו. עדיין נדרש התובע להוכיח את פרטי תביעותיו בתביעתו וברור לכל כי לא כל הנכנס בפתחו של בימ"ש לתביעות קטנות יהא רשאי לקבל סעד ללא הוכחת התביעה. (ת"ק (ת"א) 60845-01-16‏ ‏ חיים ברדה נ' אברהם דנון ; ת"ק (קריות) 35845-10-12  אביגיל גילה חזן נ' וואדים פריברייב (פורסם בנבו, 19.5.13);  ת"ק (רמ') 61232-01-12 דוד קיזנר נ' מרים שפיץ (פורסם בנבו, 2.8.12); ת"ק (נת') 31884-05-11  יוליאן יואל גרוסברג נ' סקימולטור בע"מ (פורסם בנבו, 4.9.12)). מכאן, שהעובדה שעסקינן בתביעה מסוג תביעה קטנה, אין משמעה כי הטענות המועלות על ידי מי מהצדדים אינן צריכות להיות מגובות בראיות. בענייננו כאמור, לא הוכח אף לא בדל ראייה כאמור.
התלונות במשטרה
התובע ביקש לתמוך יתדותיו על העובדה כי הוא ואמו – הגב' פז, הגישו ביום 29.8.19 תלונות במשטרה בגין זיוף לפי סעיף 100 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. וכך העיד התובע בפניי בעניין זה –
"הטענה של תאמר בשני המקרים הייתה שהוא פגש באמא שלי ואמי הכחישה את שני המקרים וגם הגישה תלונה נגדו במשטרה והגיעה גם לבית המשפט עצמו להעיד על כך שהוא שיקר ושהיא לא ראתה אותו מעולם..." (ש' 9-11, עמ' 4 לפר').

בעניין זה העיד הנתבע 3 כי –
"חקרו אותי במשטרה בקשר למסירה הזו. הבאתי להם הוכחות שהייתי בבית, את צילום הבית, את מיקום הרחוב וזהו, נגמרה החקירה. הוא אמר לי שאם יקרה משהו הוא יתקשר אלי אבל הוא לא חזר אלי. אני זומנתי לחקירה וזהו" (ש' 13-15, עמ' 4 לפר').
משנשאל התובע על ידי מותב זה לעניין התקדמות חקירת התלונה במשטרה השיב–
" ...כי לא ידוע לי מה קורה עם התלונה הזו".
בהמשך הדיון הציג עו"ד גרשוני, מטעם הנתבעת 5, את נספח 4 לכתב ההגנה של הנתבעת 1, ממנו עולה כי ביום 10.10.19:
"התקבלה החלטה לסגור את התיק ללא ביצוע חקירה פלילית, מהעילה: אחרת."
על כך השיב התובע כי "זו אזלת יד והם לא עשו פעולות חקירה" (ש' 21, עמ' 5 לפר').
אין כל ספק שעצם הגשת התלונות על ידי התובע ואמו אין בהן כדי להוכיח מאום, ודברים אלה נכונים ביתר שאת שעה שהמשטרה החליטה לסגור את התיק אף ללא ביצוע חקירה. בכך יש כדי ללמדנו שהמשטרה לא מצאה ככל הנראה ממש בתלונות - תלונות אשר כמובא לעיל לא הראו כי לתובע או לאמו עניין בהתפתחות חקירתן והממצאים בהן - ולהוות אינדיקציה נוספת לעובדה כי לא בוצעו תרמית, זיוף והונאה על ידי הנתבעים.

פסיקת חיוב לנתבעים בגין פתיחת תיקי הוצל"פ – ההיבט המשפטי:
למעלה מן הצורך וחרף המסקנה שאליה הגעתי כי התובע לא הוכיח את עילת תביעתו, לא את נזקיו ולא את הקשר הסיבתי שבין הנזקים שנגרמו לו לטענתו לבין התנהלות הנתבעים, הרי שמן הראוי להפנות מבטנו אל ההיבט המשפטי של פתיחת הליכי ההוצאה לפועל שלא כדין:

בהתאם לפסיקה (ר' למשל: ת"א (מחוזי ת"א) 1952/05, ג'בארה פואד נ' טומי ריגלר (פורסם בנבו, 09.09.2009) :
"באשר לפיצויים בגין ההוצל"פ ועוגמת הנפש: במקרה זה יש לבדוק את הקשר הסיבתי בין נזק זה שנגרם לתובע, לבין מעשי הנתבעים (ר' ע"א 3912/90- EXIMIN S.A, נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל, פ"ד מז(4), 64).... השאלה אותה צריך לשאול, היא שאלת מבחן הצפיות (ר' ע"א 1439/90, מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' שירות רכבת, פ"ד מז(2), 346); האם הנתבעים ראו, או שהיה עליהם לראות מראש כי התובע יתבע בגין אי החזרת ההלוואה אשר נטל? "אין זה תנאי, שהמפר צפה או צריך היה לצפות מראש את שיעורו המדויק של הנזק, ודי לעניין זה שצפה או שצריך היה לצפות את סוג הנזק (ר' ע"א 411/87, עמי חזן ואח' נ' פנינה דגן ואח', פ"ד מג(2), 273). במקרה דנן, לא ידעו הנתבעים על ההלוואה שלקח התובע, כך שלא "ראו" את הנזק מראש. מבחן זה הוא סובייקטיבי, בעוד המבחן של "היה עליהם לראות מראש", הוא מבחן אובייקטיבי של הידיעה המיומרת, אשר לדעת בית המשפט, צריך היה שתתקיים אצל המפרים לגבי תוצאות ההפרה".
בהקשר זה מן הראוי לציין את מורת רוחו של מותב זה מהגשת תביעות אשר אינן מבוססות והנזקים הנתבעים במסגרתן מוגזמים. בהקשר זה אחזור על מושכלות ראשונים ואפנה לדברי בית המשפט העליון בע"א 559/87, מנחם חשאי ואח' נ' יצחק ארוין רונן, פ"ד מו(1), 229:
"ניפוח מלאכותי של סכומים כגון דא הינו תופעה שיש להתריע נגדה".

הערות לפני סיום
מספר הערות נוספות בטרם סיום:
ראשית, חשוב להדגיש כי בתחילת הדיון הודע לתובע כי בנסיבות העניין ובשים לב לכך ששניים מהנתבעים הם עורכי דין (הנתבעים 4 ו-5) הרי שהוא זכאי לייצוג משפטי, וככל שידרוש זאת יורה מותב זה על קבלת ייצוג לתובע. בעניין זה השיב התובע כי אינו מעוניין בכך (ש' 12, עמ' 3 לפר').
שנית, מותב זה הסביר לתובע כי מאחר שההליך בתביעת הקניין הרוחני, במסגרתו יהיה זכאי לייצוג משפטי, עדיין מתנהל ומאחר שעניינה של תביעה זו קשור להליך הנ"ל בקשר ישיר, קיימת אפשרות שהסוגיות תתבררנה כולן במסגרת ההליך התלוי ועומד בפני ערכאה אחרת בתביעת הקניין הרוחני. התובע סירב להצעה זו וביקש כי ההליך דנן ינוהל בנפרד מההליך המקביל, מאחר שבתביעת הקניין הרוחני הוא הנתבע ובתביעה זו הוא התובע, כמו גם העובדה שחלק מהנתבעים בתביעה דנן אינם צד להליך בתביעת הקניין הרוחני.
שלישית, אין בידי לקבל את טענות התובע, לפיהן הנתבעת 5 פעלה שלא כראוי, שעה שלא נקטה כל צעד כדי לוודא כי התובע אכן קיבל לידיו את כתב התביעה וההודעה על מתן פסק דין כנגדו (באמצעות מייל, הודעת SMS, פקס וכו'), פרט לאישורי המסירה המזויפים. אין כל ספק כי הצגתו של תצהיר מסירה המגובה בפרטים מרובים והנמסר מטעם חברה העוסקת במסירות משפטיות, יש בה כדי ליצור וודאות ברמה גבוהה עבור הנתבעת 5 באשר למסירת המסמכים לתובע, וכי בוודאי שלא נדרש ממנה שתוודא מסירה זו באמצעות הודעת דואר אלקטרוני ודומיו לתובע, כאשר למצער לא ניתן לומר כי המסמכים שלעניין זויפו.

סוף דבר
הנה אפוא, עניין לנו בתביעה אשר אין לה לא ידיים ולא רגליים, לא ראש ולא גוף ואפילו על כרעי תרנגולת אינה עומדת, אלא על השערות התובע לקונספירציה של כל הנתבעים נגדו. לא הוכחת עוולת התרמית באשר להליכי ההמצאה, לא הוכח הנזק שנגרם כתוצאה מטענת המסירה שלא כדין, ולבסוף לא הוכח הקשר הסיבתי בין הטענה למסירה שלא כדין ולבין הנזק הנטען. יתירה מכך: ברי כי לא ניתן להשתית עילת תביעה על סברות כרס ועל השערות בעלמא.
בנסיבות העניין אין מנוס מלהגיע למסקנה כי התובע לא הוכיח במאזן ההסתברויות של המשפט האזרחי, כי הנתבעים זייפו מסמכים והשיגו אישורי מסירה לתובע תוך מרמה והונאה; מה גם, שבתביעה בעילת תרמית דורשת ההלכה הפסוקה מקדמת דנא נטל הוכחה מוגבר (עניין אשד; ע"א 6465/93 כהן נ' לנגרמן ואח', תק-על 95  (2), 1323, בעמ' 1327), נטל שבו לא עמד התובע.
אסיים בציטוט מפסק דינו של כבוד השופט מנהיים בפסק דין בת"ק (ראשל"צ) 487/09, זריהן שלמה נ' סלקום ישראל בע"מ:
"דין התביעה להידחות. לא למותר להוסיף שגם אילו הייתי מקבל את התביעה לא הייתי מצליח להסביר לעצמי מדוע אדם שחויב ב-1,200 ₪ ביתר תובע למעלה מכפליים מכך. הגיע הזמן להבין שבית המשפט לתביעות קטנות איננו מכשיר להדפסת כסף גם לתובעים שהדין איתם. העובדה שהאגרות בבית משפט לתביעות קטנות הן מגוחכות ולמיטב ידיעתי גם מסובסדות אינה צריכה להצדיק את התופעה שאני נתקל בה ברובן המכריע של התביעות המוצדקות והיא שהסכומים הנתבעים ברובן של התביעות מנופחים בעליל".
בשל כל האמור, אני דוחה את תביעתו של התובע נגד כלל הנתבעים. באשר לסוגיית הוצאות המשפט, הרי שבנסיבות העניין ובשים לב לסכום הנתבע ובהינתן שכלל הנתבעים נדרשו להגיש כתבי הגנה וחלקם נדרש להגיע ממרחק לדיון לפניי, ולפנים משורת הדין אני מורה לתובע לשאת בהוצאות כל אחד מחמשת הנתבעים בסך של 500 ₪. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

ניתנה היום, ז' חשוון תשפ"א, 25 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.