הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות ברחובות ת"ק 10048-08-16

לפני
כב' הרשם הבכיר אייל דוד

התובעת

צליל גדסי

נגד

הנתבעות

  1. מירז פלג
  2. מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע
1. לפני תביעה, במסגרתה מבקשת התובעת לחייב את הנתבעות לשלם לה סך כולל של 10,063 ₪, בגין נזקים שנגרמו לרכבה, בתאונה שקרתה ביום 14/12/15, כתוצאה מפגיעת רכבה של הנתבעת 1, המבוטח אצל הנתבעת 2.

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה וממילא להטבת הנזקים בגינה.

טענות הצדדים
3. לטענת התובעת, הנתבעת 1 היא האחראית הבלעדית לקרותה של התאונה, מכיוון שלא צייתה לתמרור עצור ולא נתנה זכות קדימה לרכבה של התובעת. מנגד הנתבעות טוענות, , כי עיקר האחריות לקרות התאונה מוטל על נהג רכב התובעת, שנסע במהירות מופרזת, שאינה מתאימה לתנאי הדרך, כאשר באותה עת הכביש היה רטוב וחלק ואף לא האט לפני שנכנס לצומת. נהג התובעת פגע בעוצמה אדירה ברכבה של הנתבעת 1 וכתוצאה מכך, הרכב הסתובב ופגע במעקה הבטיחות.

הדיון בתביעה
4. התקיים לפני דיון, במסגרתו העידו בעלה של התובעת – מר שחף יוס ף גדסי, שנהג ברכבה במועד התאונה, הנתבעת 1, שנהגה ברכבה בעת התאונה וכן מר מוני כהן – שותפו של מר גדסי, שהגיע לזירת התאונה בסמוך לאחר קרותה .
(ההדגשות בציטוטים מהפרוטוקול, אינן מופיעות במקור).

העדויות מטעם הצדדים
עדותו של מר גדסי:
5. "במועד התאונה ביום 14.12.15 נהגתי ברכב של רעייתי מסוג מזדה לנטיס ברחוב הרשנזון מכיוון מזרח למערב, נסעתי ישר כשלפתע מרחוב נגבה הנתבעת 1 התפרצה לנתיב בו הייתי, לא הספקתי לבלום ונכנסתי בה. התאונה היתה בלתי נמנעת.
אני טוען כי מהכיוון בו הגיעה הנהגת מירז יש תמרור עצר ולפיכך היה עליה לתת לי זכות קדימה והתאונה ארעה בגלל שלא עשתה כן. היא התפרצה לכביש. אפילו לא הספקתי לבלום. לא היו עדים לתאונה.
...לאחר התאונה הרכב שלי סטה שמאלה ונכנס במעקה בטיחות ממול והיא הסתובבה ופגעה במעקה בצד שלה." (ש' 4 – 13, עמ' 6 לפרוט').

עדותה של הנתבעת 1:
6. " אני מכירה את רחובות. נסעתי מכיוון רחוב בני משה. הגעתי לתמרור עצור, אני בטוחה שהאטתי, אך איני בטוחה שעשיתי עצירה מוחלטת ולא אטען טענה שאינה נכונה. אני מניחה שהסתכלתי לצדדים באופן אוטומטי.
לשאלת בית המשפט – האם לפני שנכנסתי לכביש ברחוב הרשנזון הסתכלתי שמאלה לכיוון אני אומרת כי אני מניחה שכן. אני זוכרת כי הוא נהג רכב התובעת נכנס בי. נקודת ההשקה היתה אצלי בפינה שמאלית קדמית ואצלו ימנית קדמית.
מעוצמת הפגיעה הרכב שלי הסתובב ונכנסתי במעקה הבטיחות כפי שרואים בבירור בתמונות שצילם התובע." (ש' 25 – 32, עמ' 7; ש' 1 – 2, עמ' 8 לפרוט').

עדותו של מר מוני כהן:
7. "אני שותפו של מר שחר גדסי, שמעתי ששחר עשה תאונה ועזבתי את החנות, החנות שלנו נמצאת במרחק של 50 מ' משם, ... אני הזמנתי אמבולנס, ראיתי את שחר מטושטש וגם מירז, השוטר היה במקום, הוא רשם דוח, והוא אמר עזוב – היא לא שמה לב, היא לא עצרה.
היא היתה נסערת ואמרה שהיא לא שמה לב, שהיא לא מאמינה שזה קרה לה, וכי היא ממהרת... ששמעתי שהיא אמרה שהיא לא זוכרת מה קרה, הייתי המום. ישבתי איתה במדרכה במשך דקות ספורות." (ש' 17 – 24, עמ' 8 לפרוט').

דיון והכרעה:
8. אף שעסקינן בתביעות קטנות בהן בית המשפט מגמיש את דרישות הקבועות בחוק, הרי שעדיין שומה על התובע להוכיח את תביעתו, בבחינת " המוציא מחברו עליו הראייה". לעניין נטל השכנוע נקבע בפסיקה כי :
" ... נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו". [רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבניין נ' מנהל מע"מ, פ"די נז (4) 981].

במקרה דנן, מדובר במקרה של גרסה מול גרסה לא הובא עד נטרלי ומשכך, על בית המשפט לבחון האם יש בעדויות גופן בדין או בראיות החיצוניות בכדי לתמוך באיזה מגרסאות הצדדים, באופן המטה את מאזן ההסתברויות לכיוון גרסה זו או אחרת.

9. לאחר שעיינתי בכלל הראיות שהוצגו לפניי: בכתבי הטענות, תמונות כלי הרכב, חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה והתרשמתי באופן ישיר מעדויות הצדדים לפניי, הגעתי לכלל מסקנה לפיה , יש לחלק את האחריות לקרות התאונה בין הצדדים כך שהאחריות ברובה בשיעור 80% תוטל על נהגת רכב הנתבעות, הנתבעת 1 ואילו לנהג רכב התובעת יוטל אשם תורם בשיעור 20% ואלו נימוקיי:

10. אין חולק על כך כי בדרכה של הנתבעת 1 היה מוצג תמרור עצור, כך שהייתה מוטלת עליה חובה לעצור ולתת זכות קדימה לכלי הרכב החוצים את דרכה ובמקרה דנן, רכבה של התובעת. הנתבעת בהגינותה העידה כמפורט בסעיף 6 לעיל, שהיא בטוחה שהאטה אולם אינה בטוחה כי עצרה עצירה מוחלטת טרם כניסתה לרח' הרשנזון. נהג התובעת העיד לעומת זאת כי הנתבעת 1 לא צייתה לתמרור עצור ולא נתנה לו זכות קדימה כדין ובשל כך קרתה התאונה. בנסיבות אילו ובמאזן ההסתברות לקרות התאונה, אני קובע כי הנתבעת 1 לא הוכיחה את טענת הגנתה כי צייתה לתמרור עצור ובכך נתנה זכות קדימה לרכב התובעת .

11. לעניין זה ראה תקנות התעבורה, התשכ"א -1961 (להלן – "התקנות").

תקנה 40 לתקנות:
"לא יחסום נהג נתיב נסיעה של רכב אחר:
(א) לא יסטה נוהג רכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון."

תקנה 64 לתקנות:
"(ב) נוהג רכב היוצא מחצרים, מדרך גישה לבית, מתחנת דלק, מתחנת שירות,
ממקום חניה לכלי-רכב וכיוצא באלה או מכל מקום שאינו דרך, והוא עומד להיכנס לדרך או לחצותה – ...;
(2) יאיט ויתן זכות קדימה לכלי רכב המתקרבים באותו כביש לפני שייכנס לכביש"
חקירתו הנגדית של נהג התובעת
12. "ש. באותו יום היה יום גשום.
ת. הכביש היה רטוב.
ש. מה היתה מהירות הנסיעה שלך.
ת. מעריך שלא יותר מ- 50 קמ"ש.
ש. מה המהירות המירבית באותו מקום.
ת. עד 60 קמ"ש – נסיעה עירונית.
ש. אני אומר לך שהמהירות המהירות בתוך הרחוב הזה הוא מקסימום 50 קמ"ש.
ת. לא עברתי את המהירות המירבית.
ש. נסעת בנסיעה רציפה.
ת. כן.
ש. לפני הצומת האטת.
ת. אני לא צריך לפני צומת להאט את מהירות הנסיעה. אני המשכתי בדרך שלי.
יש שם גם פסי האטה ולא יכולתי לנסוע מהר. "
( ש' 29-33 ע' 6 , ש' 1-8 ע' 7 לפרוטו')

זכות קדימה אינה מוחלטת אלא יחסית
13. הפסיקה חזרה וקבעה:
"אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו כי ביכולתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, משמע , שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה " (ע"א 553/73 אליהו נ' חנחן פ"ד כט(2), 341)

דברים דומים חזרו ונשנו בפסקי דין רבים בין היתר תא"מ (רמלה) 14374-11-10 - אסף אנקונינה נ' ענת קצב ואח', תק-של 2011(3), 16956(20/07/2011) ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג פ"ד מג (1) 137, 141 – 145.
בית המשפט מייחס רשלנות תורמת לנהג שהייתה נתונה לו זכות קדימה, אם על פי רמזור ואם מכוח תמרור מאחר שלא וידא כי דרכו פנויה .

14. אין חולק כי בעת התאונה היה הכביש רטוב וכתוצאה מכך אף חלק וזמן הבלימה מתארך בהתאם. בנסיבות אילו, היה על נהג התובעת לנקוט משנה זהירות ולהאט את מהירות נסיעתו, טרם כניסתו לצומת ואף במהלך כניסתו לצומת . זאת, כדי לוודא היטב שאין רכב אחר המצוי בצומת, או שעומד להיכנס לצומת. הנהג הודה בחקירתו הנגדית כאמור בסעיף 12 לעיל, שלמרות העובדה שהכביש היה רטוב, הוא לא האט את מהירות נסיעתו טרם כניסתו לצומת.
יוער כי הטענה כי בצומת הותקנו פסי האטה, אין בה לכשעצמה כדי לשלול את האפשרות כי נהג התובעת לא נסע במהירות התואמת את תנאי הדרך.

הצדדים לא הציגו לפניי חוות דעת מומחה שיש בה כדי לקשר בין עוצמת הפגיעה בכלי הרכב למהירות נסיעתו של כל אחד מהם. לפיכך, אני קובע כי אין בעצמת הפגיעה כדי לחזק את גרסתו של צד זה או אחר.

15. הנתבעות לא ביקשו לזמן את השמאי מטעם התובעת להיחקר על חוות דעתו ואף לא הגישו חוות דעת נגדית מטעמן . לפיכך, אני קובע כי חוות הדעת מטעם התובעת לא נסתרה ואני מקבלה במלואה .

סוף דבר
16. לסיכום, לאור כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסכומים כדלקמן :
סך של 7,442 ₪ חלק יחסי משויי הרכב בניכוי השרידים בסך של 9,302 ₪.
סך של 761 ₪ החזר שכר טרחת שמאי .
סך של 80 ₪ החזר יחסי של אגרת התביעה בסך של 101 ₪ .
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת העתק פסק הדין, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה 04/08/16 ועד למועד התשלום המלא בפועל.
בנוסף, אני מחייב את הנתבעות ביחד ולחוד לשלם לתובעת: החזר שכרו של עד התובעת בסך של 300 ₪ כפי שנפסק בדיון וכן הוצאות משפט בסך כולל של 750 ₪, שישולמו בתוך 30 ימים ממועד קבלת העתק פסק הדין , שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום המלא בפועל.

בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 ימים ממועד קבלתו, לבית המשפט המחוזי מרכז - לוד.
המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז תשרי תשע"ח, 06 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.