הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בצפת ת"ק 24994-02-19

בפני
כבוד ה רשמת בכירה עביר גבריס

תובע

שמיר שרון

נגד

נתבעת

עירית צפת

פסק דין

התובע הגיש תביעה בסך 14,000 ₪ נגד הנתבעת בגין הפרת חוק איסור לשון הרע.
התובע טען כי הינו בעל משרד חקירות מכובד ומוכר בצפון, כי במהלך חודש אפריל 2018 ולכל המאוחר ב-2.5.18 וללא ידיעתו וללא התראה מוקדמת הוטל עיקול על סך 505.10 ₪ בנק הפועלים על חשבון בנק עסקי של התובע בגין דוח חנייה וזאת על פי בקשת הנתבעת. לפי הודעת הבנק התובע טען כי ביום 21.5.18 עת נערך להעביר משכורות לעובדי משרדו ותשלומים לספקים נדהם לגלות כי הדבר לא אפשרי ומשבירר את פשר הסיבה טען נציג של הבנק בו מתנהל חשבונו נודע לו לראשונה כי על החשבון רובץ עיקול שהוטל על ידי הנתבעת בגין דוח בסך 505 ₪. התובע טען כי עוד באותו יום התקשר לנתבעת והסדיר את החוב באמצעות כרטיס אשראי. התובע טען כי לאחר ביצוע התשלום הובטח לו כי העיקול יוסר תוך יומיים לכל היותר אולם בפועל העיקול המשיך לרבוץ על חשבונו עוד כשבועיים עד ליום הסרתו בפועל ביום 3.6.18. התובע טען כי עקב העיכוב הממושך בהסרת העיקול על ידי הנתבעת הועברו משכורות עובדי המשרד וגם תשלומים לספקים באיחור של למעלה מ-14 ימים כאשר ענייננו בתובע שהוא אדם נורמטיבי ושומר חוק. התובע טען כי יש לראות בהטלת העיקול על חשבון הבנק שלו ולכל הפחות באי הסרתו במשך שבועיים פרסום לשון הרע לכל דבר ועניין ועל כן מבקש לחייב את הנתבעת בפיצויים בסך 14,000 ₪.
הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי דין התביעה להידחות, כי הנתבעת פועלת בין היתר מכוח פקודת העיריות {נוסח חדש}, פקודת המיסים (גבייה) והנחיית היועמ"ש לממשלה 7.1002.
הנתבעת טענה כי נרשם ביום 15.11.16 לחובת רכבו של התובע מ.ר 80-642-12 דוח בגין עבירה על חוקי העזר העמדת רכב וחנייתו עת חנה את רכבו על המדרכה בבית החולים המצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת. אי לכך שלחה הנתבעת לתובע הודעת קנס בדואר רשום ומשלא שולמה הודעת המס ו/או הוגש ערעור ו/או הוגשה בקשה להישפט בתוך 30 ימים ממועד ההמצאה כנדרש לפי חוק סדר הדין הפלילי, הרי הודעת הקנס הפכה לחלוטה.
באשר להליכי התביעה טענה הנתבעת כי ביום 16.11.17 שלחה לתובע הודעת דרישה ראשונה מכוח פקודת המיסים (גבייה) להסדרת החוב המצוי בספריה, דרישה זו לא נענתה. עוד טענה הנתבעת כי ביום 2.1.18 שלחה לתובע בשנית בדואר רשום דרישה להסדרת החוב בהתאם לפקודת המיסים (גבייה), דרישה זו מהווה אזהרה בטרם ינקטו תהליכי גבייה כנגד התובע ומשלא שולם החוב חרף הפניות החוזרות של הנתבעת, ביום 11.4.18 הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע כמצוות הפקודה והנחיות היועמ"ש לממשלה. כמו כן נשלחה לתובע הודעה לסרבן אודות העיקול. הנתבעת טענה כי ביום 21.5.18 הוסדר החוב על ידי התובע. יוצא איפה כי העיקול בוצע כדין ולא נפל דופי בפעולותיה של הנתבעת כלפי התובע לאכיפת החוב. מכאן הנתבעת טוענת כי טענות התובע ועילת התביעה מכוח הפרת חוק איסור לשון הרע ולפיהן העיקול שהוטל על חשבונו מהווה "פרסום לשון הרע" משוללת כל יסוד עובדתי ו/או משפטי. הנתבעת טענה כי מיד עם ביצוע התשלום ביום 21.5.18 הסירה לאלתר את העיקול במערכת עיקולי הבנק וצירפה אישור הסרת עיקול.
הנתבעת טענה כי בתאריך 31.5.18 פנה התובע לנתבעת וטען כי העיקול טרם הוסר מחשבונו. באותו מועד פנתה הנתבעת אל הבנק בדרישה להסרת העיקול באופן ידני. הנה כי כן, לו התובע היה פונה לנתבעת עוד ביום 22.5.18, העניין היה נפתר לאלתר.
הצדדים זומנו לדיון.
התובע העיד כי בסיס התביעה הוא הטלת העיקול על חשבון הבנק במשך תקופה ארוכה במהלכה נגרמו לו נזקים שכן לא יכל לבצע פעולות, משיכות והשם שלו נפגע. התובע העיד כי העיקול הוטל ביום 2.5.18 והוסר ביום 3.6.18. התובע צירף אישור בנק הפועלים לפיו צו העיקול התקבל בבנק ביום 2.5.18 ובוטל ביום 3.6.18. עוד העיד התובע כי העיקול הוטל בגין קנס כל כך נמוך וכי ניתן היה להסדיר את העניין בשיחת טלפון שהרי מיד כשנודע לו על העיקול שילם ביום 21.5.18. התובע העיד כי אף אחד לא הודיע לו שיש עיקול, לא העירייה ולא הבנק.
נציג הנתבעת העיד כי הודעה על החוב נשלחה שלוש פעמים, שניים בדואר רשום ושניהם עם אישורי מסירה. הנציג העיד כי הודעה ראשונה על שליחה ביום 16.5.17 והציג דוח משלוח סומן נ/1 וכן אישור מעקב משלוחים הוצג סומן נ/2 ממנו עולה כי דבר הדואר נמסר ב-15.6.17. עוד העיד נציג הנתבעת כי דואר שני נשלח בדואר רגיל ביום 16.11.17 וכן נשלח בדואר רשום ביום 2.1.18. דוח משלוח הוצג סומן נ/3 ואישור מעקב משלוח הוצג סומן נ/4 ממנו עולה כי דבר הדואר נמסר בתאריך 1.2.18. נציג הנתבעת העיד כי העיקול הוטל בתאריך 11.4.18 והציג צו עיקול סומן נ/5 אולם, עולה כי הבנק שלח הודעה לתובע רק ביום 2.5.18. נציג הנתבעת הוסיף והעיד כי ביום 21.5.18 התובע שילם ומיד הוגשה בקשה להסרת העיקול במדיה והציג היסטוריית דוח סומן נ/6 ממנו עולה כי בקשה להסרת עיקול במדיה נשלחה ביום 21.5.18. נציג הנתבעת הוסיף והעיד כי ביום 31.5.18 התובע התקשר והודיע כי שילם ועל כן לא ברור מדוע העיקול לא הוסר ומיד הנתבעת התקשרה לבנק לבירור מדוע העיקול לא הוסר למרות הבקשה שנשלחה. הנציג טען כי כאשר יש חוב שריר וברור ויש הודעות שהתקבלו אין בסיס לטענת לשון הרע ובאשר לנזק כאשר החוב שולם ביום 21.5.18 לא ברור מדוע התובע שם לב כי העיקול לא הוסר רק ביום 31.5.18.
דיון והכרעה
פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית בהתאם לתקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976.

בהליך זה נטל השכנוע חל על התובע, החובה עליו להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה", וזאת על אף שמדובר בתביעה קטנה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהוצגו בפני, ולאחר ששמעתי את הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות להלן אנמק:

התובע אישר בדיון כי כתובתו היא מושב שזור כפי שמופיע באישורי הדואר שהוצגו לתיק.
בכתב ההגנה נטען כי הודעת קנס בגין דוח חנייה נשלחה לתובע בדואר רשום וכי הקנס לא שולם ו/או לא הוגש ערעור ו/או לא הוגשה בקשה להישפט ועל כן הודעת הקנס הפכה לחלוטה.
הנתבעת צירפה לתיק אישור משלוח בדואר רשום לתובע בכתובתו לעיל בתאריך 16.5.17 וכן אישור מעקב משלוח ממנו עולה כי דבר הדואר נמסר ליעדו בתאריך 15.6.17. כאשר בפניי טענות בעל פה של התובע כנגד מסמכים בכתב של הנתבעת מהם עולה כי הדואר נשלח והתקבל אצל התובע, אני מעדיפה את גרסת הנתבעת ולפיה הודעת הקנס אכן נמסרה ו משלא שולמה הפכה לחלוטה ורואים את התובע כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס שבהודעת התשלום בהתאם לסעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982.
כמו כן, הנתבעת הציגה לתיק אישורי דואר התומכים בטענתה כי דרישה לתשלום החוב נשלחה לתובע הן בתאריך 16.11.17 (בדואר רגיל) והן בתאריך 2.1.18 (בדואר רשום) וכן אישור מעקב משלוח לפיו דבר הדואר נמסר לתובע בתאריך 1.2.18.משלא נסתרו אישורי המסירה שהוצגו לתיק, אני מקבלת את גרסת הנתבעת לפיה הודעות דרישה לתשלום החוב נשלחו ונמסרו לתובע כמתחייב עפ"י פקודת המסים (גביה) . משלא שולם החוב למרות ההודעות שנשלחו רשאית הייתה הנתבעת להטיל צו עיקול, אשר הוטל ביום 11.4.18 בהתאם למוצג שהוצג בתיק וסומן נ/5. משהוטל העיקול כדין ולאחר שהנתבעת מיצתה את החובה לשלוח הודעות דרישה לתשלום החוב, דין התביעה לחיובה בפיצויים בגין הטלת העיקול להידחות.
באשר לטענות התובע לגבי התקופה שעברה מאז שולם החוב ועד שבוטל צו העיקול בבנק, הנתבעת הציגה היסטוריית דוח עיקול סומנה נ/6 ממנה עולה כי מיד עם התשלום של החוב, אשר שולם ביום 21.5.18, שיגרה הנתבעת בקשה להסרת העיקול חשבון במדיה. נציג הנתבעת העיד כי השיחה הראשונה של התובע לנתבעת הייתה עם התשלום בתאריך 21.5.18 וכי השיחה הנוספת הייתה רק בתאריך 31.5.18 עת הודיע התובע כי העיקול טרם הוסר למרות התשלום. עוד העיד הנציג כי מיד עם קבלת השיחה ביום 31.5.18 הנתבעת פנתה לבנק לבירור הסיבה מדוע צו העיקול לא הוסר למרות בקשת ההסרה ששוגרה. בסופו של יום העיקול הוסר בתאריך 3.6.18. מהאמור לעיל עולה כי לא נפל פגם בהתנהלותה של הנתבעת שכן הנתבעת הוכיחה באמצעות מוצג נ/6 כי בתאריך בו בוצע תשלום החוב, קרי 21.5.18 , שיגרה בקשה להסרת עיקול חשבון במדיה בכל הנוגע לתובע. התובע לא הוכיח כי הנתבעת התרשלה בהסרת העיקול מיד עם תשלום החוב. בנוסף, הנתבעת הוכיחה כי עם קבלת פנייה של התובע לפיה העיקול טרם הוסר, טיפלה בפניית התובע והעיקול הוסר.
לאור כל האמור לעיל, משהוכח כי העיקול הוטל כדין וכי מיד עם ביצוע תשלום החוב נשלחה בקשה במדיה לביטול העיקול בחשבון התובע, דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות.
המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על פסק הדין הוא 15 ימים מיום מתן פסק הדין
המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ח' סיוון תשע"ט, 11 יוני 2019, בהעדר הצדדים.