הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בעכו ת"ק 45965-02-19

בפני
כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר

התובעת:

מנאר חבקה

נגד

הנתבעות:

  1. אליזבט ברנע
  2. איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה קטנה על סך 4,770 ₪ וביסודה נזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מתאונת דרכים מיום 03.09.2018. התביעה הוגשה נגד הנתבעות שרכב ן היה מעורב בתאונת הדרכים. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב שאלת האחריות של הנתבעות לשאת בתשלום בגין הנזק ים שנגר מו לתובעת כתוצאה מאירוע התאונה הנ"ל.

עיקר טענות הצדדים:

התובעת נהגה ביום אירוע התאונה ברכב מדגם מאזדה מ.ר. 91-979-23 (להלן: "רכב התובעת"), אשר נמצא בבעלות אחיה של התובעת.

לגרסת התובעת, ביום 03.09.2018, ובכניסה לכפר ינוח-גת ליד תחנת הדלק, נסעה התובע ת אחורה ממקום החניה הנמצא סמוך לביתה, על מנת להשתלב לנתיב הנסיעה בכביש. אחרי התקדמות בנתיב הבחינה ברכבים ממול, עצר ה עצירה מוחלטת עד כדי שיתפנה הכביש, ואז הגיע רכב הנתבעות, מכיוון ינוח במהירות ופגע ברכב התובעת והמשיך בנסיעה של 150 מטר קדימה עד שעצר .

לטענת התובעת, היא ירד ה מהרכב אחרי התאונה ודיברה עם הנתבעת 1 אשר ביקשה סליחה והוד יעה לה כי היא ממהרת לעבודה ואין ביכולתה להעביר פרטים , ועל כן השאירה מספר טלפון . אחרי יצירת קשר, העבירה הנתבעת 1 מספר טלפון של בן זוגה לתובעת בכדי לסיים את המחלוקת. מאוחר יותר נערכו שיחות בין שני הצדדים, והוחלפו הצעות לתיקון הרכב , אך הצדדים לא הגיעו להסכמות כוללות ועל כן בוצעה פנייה לחברת הביטוח של הנתבעת 1, אשר דחתה את הדרישה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לרכבה בעקבות התאונה.

התביעה מבוססת על חוות דעת שמאי שהופקה ביום 06.10.2018 אשר נקבע בה, כי סכום הנזק שנגרם לרכב התובעת עומד על סך כולל מע"מ של 3,818 ₪. בנוסף לסכום זה תבע ה התובע ת שכ"ט שמאי בסך 600 ₪. התובע ת ציר פה חשבו נית מס וקבלה עבור התיקון בסך כולל של 3,818 ₪ וכן חשבונית וקבלה עבור שכ"ט השמאי , והוסיפה אגרת בית המשפט ובזבוז יום עבודה והעמידה את תביעתה על סך 4,770 ₪.

הנתבעות, באמצעות חברת הביטוח איי.די.איי, ביקשו לדחות את התביעה. הנתבעות טענו בכתב ההגנה, כי התובעת לא צ ירפה כל אסמכתה המעידה על היותה הבעלים של הרכב. לטענת הנתבעות, נסע רכבן בנסיעה ישרה ברחוב ראשי בכפר ינוח-ג'ת. לפתע, רכב התובעת שעמד בחניה בצד הדרך, החל ביציאה מהחניה תוך סטייה שמאלה לנתיב הנסיעה, ופגע עם פינה שמאלית קדמית בדופן ימנית אחורית של רכב הנתבעות. לטענת הנתבעות, מוקד הנזקים ברכבים שולל מכל וכל את גרסתה של התובעת. כך לפי כתב ההגנה.

במהלך הדיון שהתקיים לפניי ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות כוללות לפני ואחרי שמיעת העדים, אך הדבר לא צלח. יש לציין, כי בדיון שהתקיים לפניי העידו ונחקרו התובעת, הנתבעת 1 ושני עדים מטעם הצדדים.

דיון והכרעה:

אקדים אחרית לראשית ואומר, כי לאחר ששמעתי את הנהגות במסגרת הדיון שהתקיים לפניי והתרשמתי באופן ישיר מעדות ן ומעדות שאר העדים, ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שהוצגו לפניי במעמד הדיון, לרבות תמונות הנזקים של הרכבים ויתר המסמכים בתיק וכן צפיתי בסרטון מ יום התאונה , ולאחר שעמדתי על נסיבות התרחשות התאונה, מוקדי הנזקים ברכבים ומקום התאונה, ובחנתי את טענות הצדדים ובשים לב להגיון שבקרות התאונה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לחלק את האחריות לתאונה ולנזקי רכב התובעת בתאונה באופן הבא:

התובעת - 50%; נהגת רכב הנתבע ות - 50%.

כמצוות תקנה 15( ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות ( סדרי דין), תשל"ז-1976, פסק הדין היה אמור להיות מנומק בצורה תמציתית. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, ראיתי להרחיב את הנימוקים.

כידוע, על כל תובע חלה החובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". היינו, על התובע להוכיח את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו, קרי אירוע התאונה, את האחריות הנובעת מאותן עובדות, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך והקשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין האירוע. יחד עם זאת - נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, נקבע במשפט אזרחי עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". לעניין זה נקבע בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, בעמ' 598 (1986), כי דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות ונחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע עד לשכנוע של 51%. דהיינו, דין התביעה אליה יטה מאזן ההסתברויות כדי 51% להתקבל, וההפך נכון.

בתביעה שלפנינו, מבקשת התובע ת למעשה לייחס לנתבע ות התנהגות רשלנית ולחייב ן בפיצויים מכוח עוולת הרשלנות. יוצא אפוא, כי על התובע ת להוכיח קיומה של חובת זהירות, הפרתה וכן הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם לתוב עת. הדברים אמורים במקרה שלפני מקום שמדובר בתאונת דרכים כאשר על התובעת להוכיח כי התנהגות נהג ת הנתבע ות היא שגרמה לאותה תאונה וכי קיים קשר סיבתי לנזק הנתבע.

עדויות הנהגות המעורב ות בתאונה נשמעו במהלך הדיון. בנוסף, העידו שני עדים מטעם הצדדים.

בצד העדויות, עמדו בפני בית המשפט ראיות שני הצדדים שכללו בין היתר, טופס הדיווח של התובעת על התאונה, חוות דעת שמאי, סרטון, חשבוניות וקבלות, ותמונות נזק.

עתה נותר לדון ולהכריע במחלוקת בין הצדדים בתובענה, כאשר בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלת האחריות לתאונה ונסיבות התרחשותה. אשר למחלוקת בקשר עם הנזק והיקפו - ראיתי להקדים ולציין כי לא התעוררה מחלוקת בין הצדדים בקשר לנזק, מה גם שהנזק הנטען נתמך בחוות דעת שמאי רכב מטעם התובעת ובאסמכתאות המתאימות והנתבע ות לא הגישו שומה נגדית ואף לא הודיעו על רצונם לחקור את שמאי התובע ת. על כן, סכום התביעה לגבי היקף הנזק, בדין יסודו.

ובחזרה לנסיבות התרחשות התאונה ולמחלוקת בנושא האחריות – בחינת עדויות הצדדים והשוואתן מעוררת מחשבה שיש לפניי שתי גרסאות שונות להתרחשות התאונה. יחד עם זאת, התרשמותי הישירה מעדות הנהגות ושני העדים מביאה אותי למסקנה כי ש תי הנהגות לא נהגו בזהירות הדרושה.

התובעת העידה לגבי האירוע נשוא התביעה ( בעמ' 1 לפרוטוקול) כדלקמן : "חזרתי ברווברס מהמדרכה, היו לי שני ילדים ברכב איתי, שהיו חגורים. עצרתי בנתיב והשתלבתי ונתתי זכות קדימה לכל הרכבים ונתתי איתות שאני רוצה לפנות שמאלה, היא הגיעה במהירות מאוד גבוהה, ואחרי הפגיעה מהלחץ שהיה אני פחדתי על הילדים שלי שצעקו. כדי לא לגרום לפקק בכפר אני נסעתי קדימה אנשים צעקו עליה, ומהמהירות שלה היא לא יכלה לעצור, לא עניין אותה כלום היא רק נתנה מספר טלפון והלכה, הילדים צעקו ובכו ואני קיבלתי מכה ביד ולא עניין אותה כלום. לשאלת נציג הנתבעת הרכב הוא של אח שלי, אני נהגתי ברכב. השם של אח שלי תמיר סעיד. "

במהלך חקירתה הנגדית, העידה התובעת כדלקמן (עמ' 3 לפרוטוקול):

"ש. בכתב התביעה את מציינת שהיית בעצירה מוחלטת, ובסרטון רואים שהיית בתנועה בעת התאונה. מה הנכון?
ת. אני פניתי שמאלה ונתתי זכות קדימה לכל הרכבים והיא היתה במהירות ואני לא ראיתי אותה. למה היא לא עצרה במקום?
ש. נתת זכות קדימה ופשוט לא ראית רכב אחד, זה נכון?
ת. אני לא ראיתי אותה בגלל שהיא נסעה במהירות. אני לא ראיתי אותה והכביש היה פתוח.
.
.
ש. את אומרת בכתב התביעה שהגברת וגם בהודעה לחברת הביטוח שהיא סטתה מהכיוון שלה, בסרטון רואים שהיא נסעה ישר.
ת. אני אומרת שהיא סטתה.
ש. אני מבקש ממך להדגים ברכבי הדגמה את קרות התאונה.
ת. אני מדגימה לביהמ"ש את קרות התאונה. הרכב שלי נפגע בפינה קדמית שמאלית.
ש. גם בהדגמה שלך עכשיו את הדגמת שהרכב שלה נסע ישר ולא סטתה לשום מקום.
ת. הרכב שלה פגע ברכב שלי, אני לא מסכימה עם זה שיש לה זכות קדימה. לי יש זכות קדימה. אני הייתי טובה איתה, לא הזמנתי משטרה, והילדים שלי היו במצב חבל על הזמן, אני פחדתי על הילדים, לא עלי. "

מטעם הנתבעות העידה הנתבעת 1 כדלקמן ( עמ' 1 לפרוטוקול): "הייתי בדרך לעבודה בכפר הוורדים. התאונה היתה בשבע וחצי בבוקר. לא מיהרתי לעבודה. ראיתי רכב חונה בצד הכביש והתברר אחר כך באדום לבן, אני רציתי להמשיך בנסיעה שלי לעבודה, ואז הרגשתי בום מאחורה, לא ידעתי מה קרה. הדבר הראשון שהתובעת אמרה לי שלא ראיתי אותה, אמרתי לה שהיא לא ראתה אותי כי אני נסעתי בכביש הראשי והיא יצאה. הגענו לתחנת הדלק ממול וראיתי שיש פה מישהי לא כל כך ישרה, כי היא לא ראתה אותי, והילדים לא בכו בכלל ".

התובעת וכפי שניתן להתרשם מהתמונות והסרטון ניסתה להשתלב בכביש. התובעת לא נת נה עדות חד משמעית לגבי אופן השתלבותה והאם הייתה בעצירה מוחלטת בעת המפגש בין הרכבים (ראו: חקירתה הנגדית של התובעת בעמ' 3 לפרוטוקול בהשוואה לכתב התביעה ולטופס הדיווח לחברת הביטוח) . כמו כן לא התרשמתי כי התובעת נהגה בזהירות הראויה על מנת להשתלב בכביש וכפועל יוצא מכך למנוע את התאונה בשים לב שהיה לה שדה ראיה פתוח. זאת עוד, מוקדי הנזק בשני הרכבים תומכים במסקנתי דלעיל. יש לזכור כי תקנה 71 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת כי: "לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד באופן (1) - שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה..".
מעבר לכל אלה קיים מחדל ראייתי הנזקף לחובת התובעת. בעלה של התובעת ציי ן בחקירתו (עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 17+18) כי בזירת התאונה נכח שכנו אשר סיפר לו "בדיוק איך זה היה", אולם אותו שכן לא מסר עדות לפני בית המשפט. כידוע בעל דין המונע ראיות מבית המשפט מקים חזקה לפיה אילו הובאו הראיות הן היו פועלות לחובתו.
מנגד, היה על הנתבעת 1 לנסוע במהירות סבירה ואף להבחין ברכבים היוצאים מחניה או מצד הכביש . התרשמתי כי הנתבעת 1 נעצרה מרחק לא מבוטל ממקום התאונה, חרף טענתה כי לא נסע ה במהירות. כמו כן נתתי משקל להודעות הטלפונית שהחליפו הצדדים ביניהם בעקבות התאונה, והגעתי למסקנה כי הנתבעת 1 לא נהג ה בזהירות הראויה על מנת למנוע את התאונה .

יוטעם, בעת התרחשות תאונת דרכים יש לבחון האם היה על הנהג לצפות את התנהגותו המסוכנת של הנהג השני ולבחון האם תגובתו לסיכון שנוצר הייתה סבירה, בשים לב ללחץ ולדוחק הזמן. בפסיקה נקבע, לא אחת, כי נהיגה בכביש טומנת בחובה סיכונים שונים, שאף אם לא קיימת חובה לצפות אותם באופן ספציפי, ניסיון החיים מלמד כי מדובר בסיכונים מוכרים הכרוכים בנהיגה ויש להביאם בחשבון בעת נהיגה בדרכים.

במקרה שלפניי, דעתי היא כי היה על נהגת ה נתבעות להאט את מהירות נסיעת ה. אופן התרחשות התאונה, כפי שהתרשמתי אף מהסרטון, יכול ללמד כי נהג ת ה נתבעות לא נת נה מספיק את דעת ה לתנאי הדרך ולא נקט ה בכל האמצעים הסבירים למניעת התאונה, ובכך התרשל ה. יש לזכור כי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת: "לא ינהג אדם רכב בקלות ראש או בלא זהירות, או ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות ובין השאר... באפשרות של עצירה נוחה ובטוחה והבחנה ... בתנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

לאור זאת, מצאתי בנסיבות העניין ליחס אחריות לתאונה לשתי הנהגות מאחר ואף אחת מהן אינה הגורם הבלעדי לתאונה, ועל כן אני קובע אחריות כל אחת מהנהגות בשיעור 50 %.

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל ובהתאם לחלוקת האחריות שקבעתי ולסכום הנזק הישיר אשר לא נסתר על ידי הנתבעות, אני קובע כי על הנתבעות לשלם לתובע ת סך של 50% מהנזק הישיר , קרי סך של 2,209 ₪ , וכן הוצאות משפט בסך של 600 ₪, ובסה"כ 2,809 ₪. הסכומים לעיל ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

הצדדים רשאים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום קבלתו.

המזכירות תמציא פסק הדין לשני הצדדים.

12937
ניתן היום, כ"ט תמוז תשע"ט, 01 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.