הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בעכו ת"ק 30750-07-18

בפני
כבוד ה שופטת זהבה (קאודרס) בנר

תובעים

1.טאלאל אסעד
2.נדא אסעד

נגד

נתבעת

סולי בשותי

פסק דין

בפני תביעה לתשלום 20,600 ₪, במסגרת עסקת רכישת רכב מסוג סקודה פאביה, מ.ר. 48543122 מהנתבעת במחיר גבוה מהמחירון, עקב העלמת מידע כי הרכב הוכרז כאובדן כללי קודם שהוחזר לכביש ונמכר לתובעים. התובעים עתרו לתשלום סך של 15,600 ₪ בגין הפער בין המחיר שנקנה לבין מחירו לפי המחירון, ו – 5,000 ₪ עבור הוצאות ועגמת נפש.

א. העובדות הצריכות לעניין
1. התובעים רכשו (להלן – הרכישה), את הרכב בעקבות פרסום באתר יד 2 ביום 8/5/19, או בסמוך לכך. בפרסום הרכב נרשם: "יפיפיה שמורה מטופלת רק בחברה טיפול חדש רכב חסכוני אמין וזריז TSI".
בשיחה טלפונית בקשה הנתבעת עבור הרכב סך של 47,000 ₪. לטענת התובעים, לאחר שיחה עם פאדי ג'נטוס – אחי הנתבעת, הגיעו לשפרעם. לטענתם, בעלה של הנתבעת הפליג בשבח הרכב ואמר כי הרכב נקי משעבודים ועיקולים ולא עבר תאונות מלבד שפשופים קלים שתוקנו.

2. על פי המחירון של יצחק לוי , במעמד הרכישה מחיר הרכב עמד על 51,500 ₪. לאחר שהתובע בדק את הרכב התברר כי יש להחליף צמיגים ומצבר ובסופו של יום רכשו התובעים את הרכב בעלות של 45,000 ₪.

3. כשתובע מס' 1 (להלן – התובע), ביקש לבטח את הרכב, גילה להפתעתו כי הרכב הוכרז כאובדן כללי והוחזר לכביש לאחר שהושבת , הכל בטרם נרכש הרכב על ידי התובעים.
מיד לאחר שהתובע גילה את התרמית, פנ ה לנתבעת ובני משפחתה לביטול העסקה. לטענת התובעים תחילה הכחיש ו הנתבעת ובני משפחתה את בענייין האובדן הכללי, ולאחר מכן הסכימו לבטל את העיסקה בתנאי שי ופחת ממחיר המחירון סך של 5,000 ₪ עקב הוספת יד לאחר הרכישה על ידי התובעים . לטענת התובעים לאחר זמן הנתבעת ובני משפחתה, הפסיקו לענות לטלפונים. לטענת התובעים , הנתבעת ובני משפחתה עוסקים בסחר רכב.

4. לנוכח התנהלות הנתבעת ובני משפחתה, שלחו להם התובעים מכתב באמצעות עו"ד, בו דרשו התובעים להשיב להם את מחיר הרכב ששולם ובנוסף סך של 2,000 ₪ בגין תיקונים שנעשו ברכב, וסך של 5,000 ₪ פיצוי על התנהלות הנתבעת ובני משפחתה.
לטענת התובעים הנתבעת נהגה בניגוד לסעיפי משנה (2) או(5) לסעיף 11 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 (להלן – חוק המכר).

5. מנגד, בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי לא הוסתר כל מידע מהתובעים. לטענתה, היה מוטל על התובעים לבדק את הרכב קודם הרכישה, ומשלא עשו כן, וגילו את המידע רק לאחר רכישת הרכב, אין להם להלין אלא על עצמם.
לטענת הנתבעת העברת הרכב על שם התובעים כיד נוספת גורמת נזקים נוספים לנתבעת.
לטענת הנתבעת היא אינה עוסקת בסחר רכב, פעלה כחוק, והתובעים מנסים לעשות עושר ולא במשפט, וכי הסכומים הנתבעים, מופרזים.

ב. הסברים משפטיים לעניין נטל ההוכחה במשפט האזרחי
6. נטל השכנוע במשפט האזרחי, כמו גם במשפט הפלילי מורכב משני נדבכים: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיה.

7. "נטל השכנוע" (או "חובת השכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הינה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

8. במשפט האזרחי, נטל השכנוע מוטל באופן עקרוני עם חריגים מסוימים על התובע, אשר נושא על גבו את החובה להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות, כלומר עליו להוכיח לבית המשפט, באמצעות הבאת ראיות מספיקות, שהתקיימותה של גרסתו שלו למערכת ההתרחשויות סבירה יותר מהתקיימותה של גרסת הנתבע (בשפה מתמטית ניתן להסביר זאת באמצעות אחוזים – החובה המוטלת על התובע היא להוכיח כי הסבירות כי גרסתו היא הנכונה עומדת על 51%, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 40% לכל היותר). זהו נטל ההוכחה האזרחי.

9. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. על בעל הדין להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל השכנוע, ואילו על בעל הדין שכנגד להביא ראיות השומטות את הבסיס תחת ראיות שהובאו לחובתו (קדמי, בעמ' 1505-1506; ע"א 99/6160 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, (פסק הדין מיום 05/10/2006)).

10. השלב שבו בוחן בית המשפט אם התביעה עמדה בנטל השכנוע, הוא שלב פסק הדין, קרי, לאחר שמיעת הראיות כולן, ותוך שקילת שיקולי מהימנות, משקל ראייתי, ובדיקת דרישת דיות הראיות (קדמי, בעמ' 1445). בשלב זה יבחן בית המשפט האם עמד התובע בחובה שהוטלה עליו והביא די ראיות בכדי לעמוד בהטיית מאזן ההסתברויות, או, אם נחזור למטאפורה המתמטית, האם הוכיח, בסבירות שמעל 51% כי גרסתו שלו היא הנכונה, בעוד שסבירות נכונות גרסת הנתבע להתרחשויות עומדת על 49% לכל היותר.

11. פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

12. ואולם, במקום בו ראיות הצדדים ורמת הוודאות של שתי גרסאות סותרות שמעלים התובע והנתבע הינן שקולות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי", יפעל הספק לחובת התובע (אליהו ארנון, דיני ראיות, חלק ראשון 187-193, וכן 200-201, (הדפסה שביעית) 1987; (ע"א 2076/09 ח.י. בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם)) ותביעתו תידחה.

ג. דיון
13. בדיון שהתקיים בפני ביום 12/3/19 נכחו התובע, הנתבעת ומר רביע בשותי. רביע בשותי הוא מי שעמד במהלך המו"מ מול התובע. הוא גיס של הנתבעת, וגם גיס של פאדי – מי שפרסם את הרכב הנידון ביד 2, כפי שיפורט להלן.
בדיון טען התובע כי לקח את הרכב למכון בדיקה לפני הרכישה ובעקבות הבדיקה הפחת ממחיר הרכב 2,000 ₪. לטענת התובע בעלה של הנתבעת, רימה אותו. לטענתו, במודעה שפורסמה לא פורסם מספר הרכב. לדבריו, על פי החוק הוא זכאי להחזיר את הרכב תוך 14 יום. על כן הוא נסע לאביו של מר רביע להחזיר לו את הכסף. לטענת התובע, רביע לא הציע לו באף שלב לשלם לו 99% מהרכב.

14. מנגד לטענת רביע הוא הציע להחזיר לתובע את מלוא הסכום ששילם בניקוי הפחתה בהתאם למחירון בגין יד נוספת עקב המכירה לתובע, אולם התובע לא הסכים להצעה.
לטענת רביע, הוא רכש את הרכב עם ביטוח, הרכב היה בחזקתם 11 חודשים ומי שהשתמש בו הוא אחיו הנכה, ולאחר 11 חודשים הוא הוחלט למכור את הרכב.

15. לנוכח הגרסאות הסותרות המליץ בית המשפט לצדדים לפנות לבדיקת פוליגרף.
הצדדים נתנו את הסכמתם להבדק ביחס לשאלה אם היתה הסכמה או לא היתה הסכמה להחזיר את הרכב תמורת השבת תמורתו כמעט במלואה בהפחתת ערך הרכב כיד שלישית.

16. הצדדים הופנו לגב' חווה יודפת, לביצוע בדיקת הפוליגרף. כאשר פנה התובע למומחית טען כי המחלוקת היא לא רק באלו תנאים הסכימה הנתבעת להחזרת הרכב, אלא האם הנתבעת ידעה שהרכב הורד מהכביש קודם שמכר לו את הרכב.
רביע סרב להיבדק על שאלה זו וטען כי הוסכם לפנות לפוליגרף רק לגבי שאלת החזרת הרכב.
המומחית פנתה לבית המשפט בשאלה כיצד עליה לנהוג.
בהתאם להחלטה על בדיקת הפוליגרף, בה נקבע כי המומחית תקבל לידיה את כתבי הטענות, פרוטוקול הדיון וכל מסמך רלוונטי שיתבקש על ידה , ואת השאלות תנסח לפי שיקול דעתה ומקצועיותה, ניתנה החלטה כי המומחית יכולה להוסיף שאלות לפי שיקול דעת ומקצועיותה ביחס לביצוע ההסכמה או אי ההסכמה, להחזיר את הרכב.

17. בתשאול לפני הבדיקה אמר רביע כי הוא הסכים שהתובע יחזיר את הרכב בניכוי עלות של שתי ידיים, כי הוא לא ידע ואף לא נאמר לו שהרכב הורד מהכביש, והרכב היה בשימוש של כולם. רביע ציין כי הגיעו אליו מכובדים משפרעם.
בבדיקה נשאל רביע האם הוא אמר לתובע שיחזיר את הרכב ויקבל את כספו תמורת שתי ידיים, והשיב בחיוב, עוד נשאל האם מישהו אמר לו שהרכב הורד מהכביש והשיב בשלילה.
המומחית קבעה כי על סמך ממצאי בדיקת הפוליגרף, "גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בתשובותיו לשאלות הרלוונטיות , הינה נכונה. "

18. בתשאול שערכה המומחית לפני הבדיקה של התובע , אמר התובע כי פאדי אמר לו שהרכב נקי ותקין לחלוטין, וכן שביום 24/12/15 ביטוח ישיר שילם יותר מ-67,000 ₪ עבור הרכב. לאחר שהתבר ר שהרכב הורד מהכביש פאדי הסכים שהתובע יחזיר את הרכב בניכוי עוד יד ורביע לא הסכים. הוא שלח לרביע אנשים משפרעם והלך לאבא של רביע ורביע לא הסכים.
התובע נשאל האם לאחר שנאמר לו שהרכב הורד מהכביש רביע הסכים לקבל את הרכב - ענה בשלילה, ולשאלה האם רביע הסכים להחזיר לו את הכסף בהפחתת יד אחת – ענה בשלילה.
אולם במהלך הבדיקה עצמה אמר התובע כי הוא אינו שלם עם השאלות לנוכח כך, שפאדי הסכים לקבל את הרכב חזרה בנכוי תוספת יד וקשה לו לעשות הפרדה בין רביע לפאדי. על כן הבדיקה הופסקה.

19. מבחינת הדין האזרחי הישראלי, בית משפט קבע באמרת אגב [פסק דין בערעור לביהמ"ש העליון ביאזי נ' לוי, ע"א 61/84] כי יהיה ראוי לקבל תוצאות בדיקת פוליגרף בהתמלא שני התנאים הבאים:
1.שני הצדדים הסכימו מפורשות ומראש על עריכת בדיקת פוליגרף.
2.תוצאות בדיקת הפוליגרף עליה הוסכם הן חד משמעיות.

בכפוף לתנאים הללו, ביהמ"ש יהיה רשאי בהליך אזרחי לקבל את תוצאות בדיקת הפוליגרף.

משתוצאות בדיקת הפוליגרף אינן חד ממשמעיות והבדיקה לתובע הופסקה, אין באפשרותי לפסוק על פי תוצאות הבדיקה בלבד, ויש צורך לבחון את כלל הראיות.

ד. הכרעה
20. התובע טען כי הנתבעת ומשפחתה עוסקת בסחר רכב באופן בלתי חוקי, והסתירה עובדה זו מהתובע.
טענה זו של התובע לא הוכחה ועל כן אין רלוונטיות לחוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות), תשס"ח – 2008.

21. התובע טען כי הנתבעת הפרה את חוק המכר. מנגד טענה הנתבעת כי היתה זו אחריותו של התובע לבדק את הרכב קודם להעברת הבעלות על הרכב. על פי חוק המכר המוכר צריך למסור נכס התואם את ההסכם בין הצדדים. סעיף 11 קובע מהי אי התאמה:

"המוכר לא קיים את חיוביו, אם מסר –
(1) רק חלק מהממכר או כמות גדולה או קטנה מן המוסכם;
(2) נכס שונה או נכס מסוג או תיאור שונה מן המוסכם;
(3) נכס שאין בו האיכות או התכונות הדרושות לשימושו הרגיל או המסחרי או למטרה מיוחדת המשתמעת מן ההסכם;
(4) נכס שמבחינת סוגו, תיאורו, איכותו או תכונותיו אינו מתאים לדגם או לדוגמה שהוצגו לקונה, זולת אם הוצגו ללא קבלת אחריות להתאמה;
(5) נכס שאינו מתאים מבחינה אחרת למה שהוסכם בין הצדדים."

סעיף 13 לחוק המכר מטיל חובה על התובע לעשות בדיקה לנכס הנרכש אולם חובה זו קמה רק לאחר העברת הנכס לרוכש:
"(א) על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחר קבלתו.
(ב) הוסכם על הובלת הממכר, על הקונה לבדוק אותו מיד לאחר שהגיע למקום הייעוד, ואם הועבר הממכר למקום אחר בלי שהקונה בדק אותו והמוכר ידע או היה עליו לדעת על אפשרות של העברה כזאת – מיד לאחר שהגיע הממכר למקום האחר.
(ג) על המוכר לתת לקונה, לפי דרישתו, הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר לפני המועדים האמורים בסעיפים קטנים (א) ו-(ב)".

סעיף 14 לחוק המכר קובע את אחריותו של התובע להודיע למוכר על אי התאמה בין התנאים לרכישה למצב הנכס הנרכש:

"הודעה על אי-התאמה
14. (א) על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13(א) או (ב) או מיד לאחר שגילה אותה, הכל לפי המוקדם יותר.
(ב) לא הודיע הקונה על אי ההתאמה כאמור בסעיף קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה."
בענייננו התובע לקח את הרכב לבדיקה עוד קודם הרכישה ובעקבות בדיקה זו הופחת מ חיר הרכב ב -2,000 ₪.

22. באשר להורדת הרכב מה כביש - התובע לא יכול היה לדעת על הורדת הרכב מהכביש מבדיקת הרכב פיזית. באשר לידיעה זו, פניית התובע לחברת הביטוח, היא למעשה בדיקת מצב הרכב.
ודוק. החוק לא מטיל כל אחריות על הקונה לברר קודם הרכישה אי התאמה בין תיאור הנכס על ידי המוכר לבין מצבו האמיתי של הנכס. על כך כותב פרופ' זמיר בספרו (א. זמיר, חוק המכר, פירוש לחוקי החוזים בעריכת ג' טדסקי, 281-282, תשמ"ז-1987):
"חוק המכר שולל לחלוטין את ההשקפה של 'יזהר הקונה', ומתיר לקונה להסתמך באופן בלעדי על תיאור הממכר בפי המוכר ועל החיובים המוסכמים בחוזה. הדין לא יהיה שונה, לפי חוק המכר, גם אם היתה לקונה הזדמנות סבירה לבדוק את הממכר והוא לא ניצל אותה, או שניצל אותה אך עקב רשלנותו לא גילה את הפגם בממכר. הוא הדין אם המוכר הציע לקונה לבדוק את הממכר והקונה דחה את ההצעה בתום-לב, או שנענה לה אך עקב התרשלותו בבדיקה לא גילה את אי ההתאמה. אף אין חשיבות למידת רשלנותו של הקונה בעניין זה...הדרך הקלה למוכר, הרוצה למנוע שהקונה יסתמך על אי-התאמה בממכר, היא להסב את שימת ליבו שלו אליה עובר לכריתת החוזה. לא עשה כן, לא זו בלבד שהקונה יכול לטעון לאי-התאמת הממכר, אלא שבמקרים מסוימים יהא בכך משום חוסר תום-לב במשא ומתן."

בע"א 8068/11 אורי עיני נ' חן שיפריס 11/2/14 ע"א 8068/11 עיני נ' שיפריס ( פסק הדין מיום 11.2.14 ) נקבע ברוב דעות כי גם אין להטיל אשם תורם על ה קונה.

הנה כי כן, על פי האמור, התובעים רשאים היו להסתמך על דברי מי שאמרו שהרכב לא עבר תאונות, מלבד שפשופים קלים שתוקנו, ולא היו אמורים לברר זאת קודם לרכישה.

23. באשר לידיעת הנתבעת על הורדת הרכב מהכביש, סעיף 16 לחוק המכר קובע כי מקום שבו:
"היתה אי-ההתאמה נובעת מעובדות שהמוכר ידע או היה עליו לדעת עליהן בעת גמירת החוזה ולא גילה אותן לקונה, זכאי הקונה להסתמך עליה על אף האמור בסעיפים 14 ו-15 או בכל הסכם, ובלבד שנתן למוכר הודעה עליה מיד לאחר שגילה אותה."

סעיף זה מטיל, חובת גילוי על המוכר בנוגע לאי-התאמה של הממכר (המוגדרת באופן רחב בסעיף 11 לחוק המכר) למה שהוסכם בחוזה המכר או לציפיותיו הסבירות של הקונה, ומתקיימת אף אם סבר המוכר שמדובר באי-התאמה בלתי-חשובה או שולית.
הנתבעת טענה כי כל העוסקים בעניין מכירת הרכב לא ידעו על כך שהרכב ירד מהכביש. בהתאם לבדיקת הפוליגרף הבדיקה מאשרת כי רביע לא ידע על כך. כך גם ציין התובע בכתב התביעה כי רביע אמר לו בעת שנפגש איתו כי הרכב לא עבר תאונות. אולם אין זה הוכחה כי גם יתר העוסקים במכירת הרכב לא ידעו על כך.
להסברת העניין נבהיר, כי ידיים רבות עסקו במכירת הרכב שבנדון. בעלת הרכב, שככל הנראה , רישום הרכב על שמה הוא טכני בלבד; את ההודעה ביד 2 פרסם פאדי , שהוא אח של הנתבעת; מול התובע עמד רביע בשותי. רביע בשותי הוא גיס של פאדי דרך אשתו. רביע הוא אח של אשתו של פאדי. רביע הוא גם גיס של הנתבעת דרך אחיו. הנתבעת היא אשתו של אחיו. בנוסף, לנתבעת, פאדי ורביע, מי שעשה את העברת הבעלות עצמה הוא אדם נוסף מהמשפחה - אביו של רביע. לציין כי התובע סבר שהוא עושה את העסקה עם בעלה של הנתבעת, כאשר, בהיותם אחים, לשניהם אותו שם משפחה.
מכל מקום, כאשר מספר אנשים מעורבים במכירה אחת, אי ידיעתו של רביע, כאמור, אינה מעידה ואינה יכולה להעיד מה ידעו שאר העוסקים במלאכה, בפרט לא של פאדי שפרסם את ההודעה באתר יד 2.

24. גם לא ברור עבור מי נרכש הרכב על ידי המוכרים. רביע אמר בדיון כי ברכב השתמש אחיו הנכה, ואילו בבדיקת הפוליגרף אמר שברכב השתמשו כולם.
במאמר מוסגר אציין כי העדר מטרה ברורה לרכישת הרכב תומכת בטענת התובע שהמוכרים עוסקים בסחר רכב, אולם, כאמור, טענה זו לא הוכחה.

25. יתרה מזאת. סעיף 16 מטיל אחריות על המוכר גם לגבי מה "שהיה עליו לדעת", ולא רק לגבי מה שידע בפועל. את הביטוי "היה עליו לדעת" בהקשרו של סעיף 16 פרש פרופ' זמיר בספרו חוק המכר הנ"ל, כמבחן אובייקטיבי של האדם הסביר, וכפי שהביאה השופטת איריס לושי –עבודי בת"א (שלום רח') 2248/08 מאיר פליישר נ' אוטו בילו סנטר בע"מ (פסק הדין מיום 11.09.2011) :

"עמד על כך המלומד א' זמיר בספרו:
הביטוי "היה עליו לדעת" רווח בחקיקת החוזים החדשה, ובחוק המכר הוא מופיע גם בסעיפים 16 ו-18(ב). הביטוי "ידע" מתייחס לידיעה ממשית וסובייקטיבית. הביטוי "היה עליו לדעת'" קובע מבחן היפותטי ואובייקטיבי, לפיו יש לבחון מה היה אדם סביר יודע באותן נסיבות. התנאי, שהמוכר "ידע או היה עליו לדעת" יתקיים בין אם היה על המוכר לדעת על האפשרות ובפועל לא ידע, בין שידע עליה למרות שלא היה עליו לדעת, ובין שגם ידע וגם היה עליו לדעת עליה. מבחינה דיונית המבחן האובייקטיבי חשוב יותר, משום שעל-פי-רוב קל יותר להוכיח מה היה אדם סביר יודע ומסיק בנסיבות נתונות, מאשר להוכיח מה בפועל ידע או סבר המוכר הקונקרטי. הקונה עשוי להסתמך על ידיעתו הממשית של המוכר אם הוא יכול להוכיחה מתוך החוזה או מנסיבות ההתקשרות וכן אם בנסיבות הענין ניתן לייחס למוכר "עצימת עיניים". עצימת עיניים היא חשד בקיומה של עובדה או אפשרות כלשהי, והימנעות מכוונת מלברר אותה משום הרצון שלא לדעת עליה.
[א' זמיר, "חוק המכר, תשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (ג' טדסקי עורך, תשמ"ז), בעמ' 302.]
וכך קבע גם כבוד השופט י' אנגלרד ברע"א 7642/97 שטרית נ' נוסבאום, פ"ד נג(3) 516, 526 (1999):
ההוראה אינה דורשת ידיעה ממשית ואף לא ידיעה קונסטרוקטיבית, שאינה אלא תחליף לידיעה ממשית... כל מה שנדרש הוא שאי-ההתאמה נובעת מעובדות שעל המוכר היה לדעת עליהן. לפנינו יסוד של התרשלות, כלומר הכוונה היא לעובדה שאדם סביר היה יודע אותה באותן הנסיבות. (ראה: ז' צלטנר "חוק המכר, תשכ"ח-1968", בעמ' 92 וכן א' זמיר "חוק המכר, תשכ"ח-1968", בעמ' 302). על רקע זה יש לסייג במידת מה את כותרת ההוראה, המשתמשת בלשון "העלמה". בניגוד למשמעות המקובלת של המונח "העלמה", לא נדרש מעשה מודע של אי-גילוי; די בכך כי אדם סביר היה יודע על אי-ההתאמה באותן נסיבות (נראה כי יסוד זה רחב יותר מיסוד הידיעה, הנדרש בקשר להטעיה במובן סעיף 15 לחוק החוזים." (ההדגשה הוספה).

כלומר הקריטריון ל"היה עליו לדעת" הוא ידיעה של האדם הסביר, גם אם בפועל לא ידע. ידיעה על רכב שנרכש שהוא ירד מהכביש היא בוודאי ידיעה של האדם הסביר, כפי שגם גילה בענייננו התובע מיד לאחר הרכישה.
אף אם נקבע כי הורדת הרכב מהכביש נעשתה שלא בתקופת בעלות הנתבעת על הרכב, אלא בתקופת בעלות קודמת, ידיעה זו היא בגדר ידיעת האדם הסביר לאחר רכישה, כמו שנודע לתובע שבנידון. ודוק. על פי דו"ח של חברות ביטוח שצרף התובע לכתב התביעה, ביום 24/12/15 נגרם נזק לרכב שבגינו שולמו תגמולי ביטוח בסך של 67,800 ₪. הנתבעת לא טענה, ומכל שכן שלא הוכיחה, כי במועד זה הרכב לא היה בבעלותה.

26. להשלמת התמונה אציין כי עדותו והתנהלותו של התובע אמינה עלי.
לעומת זאת התנהלות משפחת הנתבעת לא מעוררת אמון. כפי שצוין, רביע אמר עובדות סותרות לגבי זהות המשתמש ברכב בדיון ובבדיקת הפוליגרף. נוסף לכך, גם רביע וגם התובע אמרו שנשלחו מכובדים לרביע משפרעם. אילו רביע הסכים להצעתו של התובע, לשם מה נשלחו אליו מכובדים? הנתבעת או מי מטעמה, גם לא הגיבו לפניית התובע באמצעות עו"ד.

26. מכל האמור לעיל במצטבר, אני קובעת כי על פי סעיף 16 זכאים התובעים להסתמך על אי ההתאמה שגילה לפיה הרכב הורד מהכביש והנתבעת לא מילאה את חובתה לגלות לו אי התאמה זו.
משכך, הנתבעת, כטענת התובעים, הפרה את חיוביה בהתאם לסעיף 11(2) ו- (5) לחוק המכר.
משהפרה הנתבעת את חיוביה על פי חוק המכר, התובע זכאי לפיצוי.

27. סעיף 28 לחוק המכר קובע כי:
"הפר המוכר חיוב כאמור בסעיף 11 ולא תיקן את הדבר תוך זמן סביר אחרי שהקונה נתן לו הודעה על כך, ואין הקונה רוצה לתבוע את ביצוע החוזה או לחזור בו ממנו, זכאי הוא לנכות מן המחיר את הסכום שבו פחת שווי הממכר עקב אי-ההתאמה לעומת שוויו לפי החוזה."

בענייננו, התובע רצה לבטל את החוזה, אולם הנתבעת לא הסכימה לביטול החוזה. אין חולק, הן על פי דברי רביע בדיון והן על פי בדיקת הפוליגרף, כי הנתבעת לא הסכימה לקבל את הרכב בחזרה ולהשיב לתובע את שווי אי ההתאמה. הסכמת הנתבעת להשיב את הרכב היתה רק לאחר הפחתה שנוצרה מעצם מכירת הרכב לתובע – הוספת יד נוספת. הסכמה זו היא לא הסכמה לביטול החוזה.
עוד יש לציין בעניין זה, כי כאמור, על אף טענות הנתבעת, כי התובע לא הסכים להצעתם של העוסקים במכירה ואף לא נמנעו משיחות עימו, לא נטען, מכל שכן שלא הוכח, כי מי מטעם הנתבעת השיב לפניית התובע , שפנה באמצעות עו"ד.
הנתבעת לא היתה מוכנה לא לביטול החוזה ולא להחזיר לתובע את שווי אי ההתאמה, אלא את שווי הרכב לאחר מכירה נוספת. עמדה זו של הנתבעת היא בניגוד למה שנקבע בסעיף 28.
על כן התובע זכאי לפיצוי בגובה שווי אי ההתאמה.

28. על פי הנטען בכתב התביעה מחיר הרכב בגין ההורדה מהכביש נמוך ב – 40% ממחיר המחירון.
אולם התובעים לא הציג ו חוו"ד, או ראיה לערך הרכב לאחר הורדה מהכביש.
אשר על כן, אני קובעת פיצוי בשווי 20% מערך הרכב על פי המחירון.
על פי כתב התביעה, ערך הרכב על פי מחירון, בעת הרכישה, ללא הורדה מהכביש , היה 51,500 ₪ , ועל כך לא חלקה הנתבעת. משכך זכאי התובע לפיצוי בשיעור של 10,300 ₪, לפי החישוב הבא:
51,500 x 20% = 10,300 ₪ .

29. על כן, על הנתבעת לשלם לתובעים סך של 10,300 ₪ בגין הפחתת ערך הרכב לאחר הורדתו מהכביש.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעים הוצאות משפט בסך של 1,500 ₪.

באשר לתשלום הוצאות הפוליגרף, לנוכח כך שמחד רביע נמצא דובר אמת, ומאידך התביעה התקבלה בחלקה, כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו לבדיקת הפוליגרף.

משכך, תשלם הנתבעת לתובעים סך של 11,800 ₪.
הסכום הנ"ל ישולם לתובע תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשע"ט, 30 יוני 2019, בהעדר הצדדים.