הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בעכו ת"ק 24796-06-18

בפני
כבוד הרשם הבכיר ראמי נאסר

תובעים/נתבעים שכנגד:

  1. אירינה רוזנברג
  2. משה רוזנברג

נגד

נתבעים/תובעים שכנגד:

  1. נוריאל כהן
  2. נלי לרנר כהן

פסק דין

לפניי תביעה כספית שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות בסך 6,000 ₪, לפיה נטען כי הנתבעים או מי מהם קיבלו הלוואה מהתובע ים בסך 3,000 ₪ ולא פרעו אותה, ולכן על הנתבעים לפרוע את הלוואה ולשלם סך נוסף של 3,000 ₪ בגין פיצוי על ע וגמת נפש. הנתבע ים הכחיש ו את טענות התובעים , והנתבעת 2 הגישה תביעה שכנגד בסך 15,000 ₪ בטענה ל הוצאת לשון הרע.

רקע ועיקר טענות הצדדים:

תחילתו של ההליך בכתב תביעה שהגישה התובעת 1 נגד הנתבעת 2, בטענה שבעלה של הנתבעת 2 (הנתבע 1) קיבל הלוואה מבעלה של התובעת 1 (התובע 2) בסך 3,000 ₪ ביום 21.07.2016 וזאת באמצעות העברה בנקאית. בכתב התביעה נטען כי סוכם בין הצדדים שהנתבע 1 יחזיר ויפרע את ההלוואה תוך שלושה חודשים (עד לחודש אוקטובר 2016). אולם , הנתבע 1 לא עמד בהתחייבותו ולא פרע את ההלוואה חרף פניות חוזרות ונשנות של התובעים אליו, ואף איים על התובעים ובעקבות כך הוגשה תלונה למשטרה ביום 26.01.2018 , וכן בקשה לקבלת צו מניעת הטר דה מאיימת נגד הנתבעים במסגרת ה"ט 69096-01-18 (שלום עכו).

כתב התביעה נתמך בתדפיס חשבון עו"ש אשר מצביע על ההעברה הבנקאית של סכום ההלוואה, אישור על הגשת תלונה למשטרה, צילום הודעות וואטס-אפ בין הצדדים ועותק של צו מניעת הטרדה מאיימת מיום 30.01.2018.
בעקבות הגשת כתב התביעה, ביקשה התובעת 1 לצרף את בעלה של הנתבעת כנתבע נוסף בתיק ומאוחר יותר הוגש כתב תביעה מתוקן, כאשר בין לבין הוגש כתב הגנה לתביעה המקורית ומאוחר יותר הוגש כתב הגנה מתוקן לתביעה המתוקנת .

אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעים (או מי מהם) העבירו סך של 3,000 ₪ כהלוואה לנתבעים באמצעות העברה בנקאית לחשבון הנתבע 1 . אולם , לטענת הנתבעת 2, עניין ההלוואה הת נהל בי ן שני הבעלים, כך ש אין לתובעת ולנתבעת כל מעורבות בהלוואה. נטען עוד בכתב ההגנה של הנתבעים, כי בתאריך 25.01.2018 הגיע הנתבע 1 לתובעים לצורך השבת החוב ופרעון ההלוואה , באמצעות הנחת מעטפה עם כסף בתיבת הדואר של התובעים במקום מגוריהם לאחר שנכשל כל ניסיון ליצור קשר עם התובעים. נטען עוד, כי כל ניסיונות הנתבעים לוודא קבלת דבר הדואר הכולל את החזר הלוואה לידי התובעים, נתקלו באי שיתוף פעולה. הנתבעים הכחישו את כל ההאשמות שהופנו אליהם בעניין האיומים וההטרדות ואף טענו כי הצו למניעת הטרדה מאיימת לא הוארך , בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 02.07.2018, וכי לא זומנו לחקירה במשטרה . על כן, ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה ולחייב את התובעים בהוצאות.

כתב ההגנה נתמך בין היתר בצילומים מתיבת הדואר שליד מגורי התובעים והודעות וואטס-אפ לרבות בעניין הנחת מעטפת הכסף בתיבת הדואר של התובעים .

עם הגשת כתב ההגנה המתוקן , הגישה הנתבעת 2 כתב תביעה שכנגד נגד התובעת 1. כתב התביעה שכנגד הוגש לאחר שנשלח מכתב התראה לתובעת 1 על-ידי עורך דין. הנתבעת 2 ציינה בתביעתה שכנגד כי בחודשים יוני ויולי 2018, הכפישה התובעת 1 את הנתבעת 2 והשחירה את שמה תוך הוצאת לשון הרע. לטענת הנתבעת 2, התובעת 1 קראה לה "גנבת" גם בפניי ציבור לקוחות פוטנציאלי בפייסבוק - אמירות שהן פוגעות בשמה הטוב ובמקור פרנסתה ומהווים הוצאת לשון הרע. לכתב התביעה שכנגד צורף צילום מדף הפייסבוק שכלל המלצות למאפרת ועיצוב שיער ובו נכתב (לכאורה) על ידי התובעת 1 כי היא לא ממליצה על הנתבעת 2 כי היא "גנבת" תוך תיוג הנתבעת 2 בתגובה שנכתבה וחשיפת התוכן לרבים .

בכתב ההגנה לתביעה שכנגד נטען כי בין הצדדים התנהלה מערכת יחסים של ידידות במשך שנים רבות שכללה ביקורים וטיולים משותפים, עד שניתנה ההלוואה נשוא התביעה ואז התדרדרה מערכת היחסים בין הצדדים. נטען , כי לא הונחה מעטפת כס ף בתיבת הדואר של התובעים וכי התמונות שצורפו על ידי הנתבעים אינן מלמדות על החזרת הכספים כפי שטען הצד השני, מה גם שלפי מסמך של מוסד היישוב הקהילתי בגליל , המוכר בשם נווה-זיו, מכולת הדואר המופיעה בתמונות הועברה לאחר תאריך 13.02.2018, קרי לאחר המועד שנטען להחזרת הכספים. התובעים תהו למה הכספים לא נשלחו במעטפה בדואר רשום או באמצעות מזכירות היישוב ולמה נרשם על המעטפה סכום של 3,000 ₪ במקום 3,500 ₪, בהתאם לפירוט השטרות שנעשה ונרשם על המעטפה . נטען עוד, כי לא ניתן לבסס את טענות הנתבעים על הודעות הוואטס-אפ. הוכחש גם הפרסום המיוחס לתובעת 1 ונטען כי מדובר בזיוף וגניבת זהות. בנוסף , נטען כי ההודעה המקורית שפורסמה בפייסבוק הייתה בנוסח: "לא ממליצה עליה בכלל" ללא כל תיוג או ציון המילה "גנבת". לכן, הנספח שצורף לתביעה שכנגד הוא מזוייף ובהתאם יש לדחות את התביעה שכנגד .

בתשובת הנתבעים לטענות התובעים, הם הכחישו את כל הטענות שנטענו בכתב ההגנה וכל ההסברים והמסקנות שניתנו בקשר לתמונות, למיקום תיבת הדואר ולפרסום בפייסבוק.

דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים והראיות והתמונות שהונחו בפני, וכן לאחר ששמעתי את הצדדים במהלך הדיון שהתקיים והתרשמתי מהם באופן ישיר ולא אמצעי , ועמדתי על נסיבות שתי התביעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, מצאתי, כי התובעים הרי מו את נטל הראיה המוטל עלי הם להוכחת תביעת ם לגבי המרכיב של אי החזרת ההלוואה, ועל כן החלטתי לקבל באופן חלקי את תביעתם; וכן החלטתי לקבל באופן חלקי את התביעה שכנגד, ולהלן הנימוקים .

הואיל ומדובר בתביעה קטנה, פסק הדין יהיה מנומק בתמצית כמצוות תקנה 15 (ב) לתקנות השיפוט בתביעות קטנות, התשל"ז-1976 והוא יתמקד בטענות העיקריות של שני הצדדים .

יוער, כי היקף הטענות והראיות בהליך זה הוא רב ביותר, כאשר הצדדים הגישו כתבי טענות שכללו עשרות עמודים ומס מכים רבים וטענו בנושאים שחורגים מגדר התביעות שמונח ות לפניי והתייחסו ליחסים העכורים השוררים בי ניהם ואף מעבר לכך .

כפי שקורה לא פעם, בעת ההכרעה, ולאחר בחינת כל הטענות, המסמכים והראיות, מתברר כי חלקם אינ ם נחוצ ים להכרעה בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. על כן, בפסק הדין, תהיה התייחסות אך ורק לעדויות, הראיות והטענות הדרושות להכרעה בשאלות העיקריות השנויות במחלוקת בהליך זה, ואין אני רואה לסקור שאר טענות הצדדים במלוא ן.

לגופו של עניין - גדר המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשתי שאלות עיקריות אלו :
א. האם הנתבעים פרעו את ההלוואה שקיבלו מהתובעים?
ב. האם התובעת 1 פרסמה בפייסבוק פרסום המהווה לשון הרע כלפי הנתבעת 2 ?

הגם נכון שעסקינן בתביעות קטנות, בהן בית המשפט מגמיש את הדרישות הקבועות בחוק ובסדרי דין, הרי שעדיין חלה על כל תובע החובה להוכיח את תביעתו, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". היינו, על התובע להוכיח את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו, את הנזק אשר אירע לו כפועל יוצא מכך ממעשה או מחדל הצד השני, והקשר סיבתי בין הנזק הנטען לבין המעשה או המחדל. יחד עם זאת - נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר נקבע במשפט אזרחי עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". לעניין זה נקבע בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, בעמ' 598 (1986), כי דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות ונחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע עד לשכנוע של 51%. דהיינו, דין התביעה אליה יטה מאזן ההסתברויות כדי 51% להתקבל, וההפך נכון.

בענייננו, אין מחלוקת מהותית בין הצדדים לגבי נסיבות מתן ההלוואה וסכום ההלוואה . המחלוקת נסבה סביב החזר ההלוואה. בעוד שהתובעים טוענים כי הנתבעים לא החזירו את ההלוואה עד היום, טוענים הנתבעים כי ההלוואה הוחזרה ביום 25.01.2018 באמצעות הנחת מעטפה הכוללת שטרות כסף בתיבת הדואר שליד מקום מגוריהם של התובעים וזאת פיזית באמצעות הנתבע 1.

התובע 2 העיד לפניי במהלך הדיון כדלקמן: "במשך שנתיים אנחנו רודפים אחריהם שיחזירו לנו את הכסף. הוא הבטיח שיחזיר אחרי זמן קצר, הוא אמר כן לא ולא החזיר לי מעולם את הכסף ולכן החלטנו לתבוע אותו. הוא שם לי את הכסף בתיבת דואר אדומה ואין לו כל הוכחה שהוא שלח לי את הכסף, הוא שלח לי תמונה. אנחנו התכתבנו בווטסאפ וכל פעם ביקשתי את החזר ההלוואה". התובע 2 הציג במהלך חקירתו תמונה של תיבת דואר אדומה ששנשלחה אליו וטען כי הכסף מעולם לא יכול להגיע אליו משאין לו קשר לתיבה האדומה. לשאלת ביהמ"ש אם קיבל בפועל את הכסף , ענה התובע 2 "אני מצהיר כי מעולם לא קיבלתי את הכסף".

מנגד, העיד הנתבע 1 כי אכן קיבל הלוואה בסך 3,000 ₪ בחודש יוני 2016, וכי בחודש ינואר 2018 נתבקש להחזיר את ההלוואה. הנתבע 1 הוסיף בעדותו כדלקמן, "אני שמתי את הכסף במעטפה בתוך תיבת הדואר האדומה, יש לי תיעוד על כך. אני לא מסרתי לו את הכסף ביד בגלל ההכפשות עלינו. פניתי למזכירות ואמרו לי ללכת לצרכניה איפה לשים את התיבה כדי שיגיע אליו. אני טוען ששמתי. אפילו שמתי לו 3,500 ₪ כמחווה על שאיחרתי בהחזרת התשלום".

נטל ההוכחה לעניין פרעון תשלומים מוטל על הטוען לפרעון. כלל הראיה הטובה ביותר דורש הצגת אישור על העברת הכספים או כל מסמך אחר המעיד על תשלומם. יחד עם זאת, משקל הראיה שבהגשתה מרים טוען הפרעון את נטל הראייה תלוי בנסיבות המקרה. כך, אם מדובר בעסקה שבה נהוג לשלם במזומן, עשוי טוען הפרעון להרים את נטל הראייה המוטל עליו גם בהיעדר מסמכים בכתב (ראו: תא"מ (עכ') 33135-05-16 נעים נ' מירב (03.08.2017)).

במקרה הנדון הנתבע תמך את גרסתו בתמונות והודעות וואטס-אפ לעניין פרעון הלוואה. בחינת מערכת היחסים בין הצדדים ובעיקר בין הבעלים מצביעה על כך שלא הייתה מניעה של ממש ממפגש בין שני הבעלים לצורך החזרת הכספים או החזרת ההלוואה באמצעות העברה בנקאית . המועד הנטען להחזרת כספים קדם למועד שבו ניתן צו למניעת הטרדה מאיימת ב- 5 ימים. כמו כן, הנתבעים לא הציגו בפני מסמך המאשר משיכת מזומנים מחשבונם בסכום שהונח במעטפה לצורך החזר הלוואה. עדותו של התובע 2 במהלך הדיון בעניין אי קבלת הכספים הותירה עלי רושם חיובי והייתה קוהרנטית, הגיונית ואמינה. זאת ועוד, גם אם לשיטת הנתבעים הונחה מעטפה עם כסף בתיבת הדואר של התובעים, הרי אין בפני ראיה המאשרת קבלת המעטפה על ידי התובעים ולא על ידי גורם אחר. על כן, ראיתי ליתן אימון מלא בעדות התובע בעניין אי קבלת הכספים , גם בהנחה שאכן הונחה מעטפה בתיבת הדואר, לא-כן-שכן בהעדר נימוק המניח את הדעת למה לא נשלח הכסף במעטפה בדואר רשום או בהעברה בנקאית או על ידי מסירת המעטפה למזכירות היישוב , וכן בשים לב לתהיות שהעלו התובעים ונתמכו בראיות לגבי התמונות שהגישו הנתבעים בעניין מיקום תיבת הדואר, המבנה המופיע ברקע התמונות ובגדי הנתבע. יצויין עוד, כי הנתבעים טענו כי החזירו מלוא סכום ההלוואה בסך 3,000 ₪ ואף רשמו כך בהודעת וואטס אפ שנשלחה לתובעים עוד באותו יום, מבלי לציין כי הניחו סך נוסף של 500 ₪, ורק לאחר שהתובעים הצביעו על כך שסיכום השטרות המופיע על המעטפה מסכתכם ב- 3,500 ₪ הואילו הנתבעים לציין כי אכן שולם סכום נוסף כמחווה והפתעה טובה (!!).

יש לזכור כי עסקינן בהליך אזרחי ועל־כן די בכך שהגרסה העובדתית העולה מדברי הטוען קרובה יותר לאמת מזו העולה מהצד השני, קרי: שמאזן ההסתברויות נוטה לטובת גרסת הטוען. זאת ועוד, גם אם חומר הראיות מותיר חללים ופרשיות סתומות, בית המשפט אינו מנוע מלקבוע כי בעל דין פלוני עמד או לא עמד בנטל השכנוע, במידה הדרושה להוכחת טענתו.

לאור התרשמותי הישירה מהצדדים והמסמכים שהוצגו בפני אני קובע, כי הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עלי הם להוכחת טענת פרעון הלוואה, וכי יש לחייבם לשלם לתובעים מלוא סכום הלוואה. יחד עם זאת, לא ראיתי בנסיבות העניין להיעתר לתביעת התובעים לקבל רכיב פיצוי בגין ע וגמת הנפש. התובעים לא הוכיחו בפני רכיב זה וטענתם נטענה באופן כללי ולא נתמכה בראיות מהימנות.

סיכום ביניים לתביעה העיקרית - נוכח קביעתי כי ההלוואה לא הוחזרה לידי התובעים , אני קובע כי הוכחה זכאות ם של התובע ים לקבלת סכום ההלוואה מהנתבעים. לפיכך, על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 3,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ב- 11.06.2018 ועד היום.

ומה בנוגע לתביעה שכנגד בעניין הוצאת לשון הרע ?

בית המשפט אמור להכריע בשתי שאלות: האחת, האם פירסמה הנתבעת שכנגד פרסום בפייסבוק המהווה עוולות של לשון הרע כלפי התובעת שכנגד ? השניה, ובמידה והתשובה לשאלה הראשונה חיובית היא, מה הפיצוי ההולם שיש לפסוק לטובת התובעת שכנגד?

לטענת התובעת שכנגד מדובר בפרסום בפייסבוק המהווה לשון הרע נוכח השימוש במילה "גנבת" זאת בנוסף להודעות וואטס-אפ חמורות שנשלחו אליה . מנגד, טענה הנתבעת שכנגד כי מדובר בפרסום מזוייף וכי הפרסום המקורי לא כלל את המילה "גנבת" בהתאם לצילום מסך שהוצג בפני בית המשפט המצביע על "נוסח אחר" של הדברים שנכתבו .

הנתבע 1 הגיש במהלך הדיון לעיון בית המשפט הודעת וואטס-אפ שהתובעת שלחה לנתבעת. וכן הודעה נוספת מיום 21.06.2017. נטען עוד כי ברגע שמישהו מגיב על הפוסט בפייסבוק הוא "קופץ", ואז אחת החברות שלהם צילמה את הדף והפנתה אותם למה שנכתב עליה בפייסבוק.

בהקשר זה העידה הנתבעת 2 בפני כדלקמן: " התובעת פגעה בי בפרנסה שלי, היא תמיד היתה מרוצה מהעבודה שלי ותמיד פרגנה לי. כל העניין היה בין שני הבעלים שלנו איך היא באה ופוגעת בפרנסה שלי". מנגד, העידה התובעת כלדקמן: "כל מה שהנתבעת טוענת שאני קיללתי וגידפתי והשמצתי לא קרה מעולם. אני גם לא כתבתי בפייסבוק. הדבר היחיד שכתבתי זה בווטסאפ הפרטי, אחרי שקיבלתי 5 איומים על חיי ואחרי שהיא איימה עלי. לאחר כל זה אני קראתי לה גנבת בווטסאפ. זמני התאריכים שהיא טוענת כי איימתי עליה אני מציגה הודעות שמעידות כי היינו בתקופה הזאת חברות". בעלה של התובעת הוסיף בהקשר זה כדלקמן: "אני לא כתבתי עליה דברים בפייסבוק, וגם אשתי לא ... בתאריך 22.1.18 הנתבעת 2 בשעה 4 בבוקר שלחה לנו הודעות ואיומים בצרחות ואני יכול להשמיע את ההקלטות וביקשנו צו הרחקה בעקבות כך. שכביכול אשתי כתבה עליה "לא ממליצה עליה בכלל", ומה הגב' נלי שלחה לביהמ"ש זה מיוני 2017 שכביכול אשתי כתבה את זה על נלי, למה אז לא התעצבנה ורק בינואר 2018 היא התעצבנה".

מאז חקיקת חוק איסור לשון הרע בשנת 1965, חלו תמורות רבות באופן שבו מתנהל השיח הציבורי וביכולתם של פרטים לממש את זכותם לחופש הביטוי. בית המשפט התייחס ביותר מהזדמנות לחשיבות המיוחדת להגנה על חופש הביטוי באינטרנט ["כיכר העיר"], והדגיש כי האינטרנט מאפשר נגישות רחבה יותר להפצה של תכנים וביטויים ולחשיפה להם, אך בד בבד גוברת גם האפשרות להפצתם של מסרים שליליים והיקף הפגיעה האפשרית בשמו הטוב של אדם. עוד נקבע, כי חוק איסור לשון הרע חל על פרסומים בפייסבוק על מכלול החסינויות וההגנות שבו, תוך יישומו המושכל והתאמתו לעידן המודרני. כך נקבע, כי תגובה לפוסט יכולה להיחשב כפרסום לשון הרע (להרחבה ראו: ע"א ( ת"א) 35757-10-16 נידיילי תקשורת בע"מ נ' יואל שאול (16.01.2019) והאסמכתאות המצוטטות שם).

לעניין הפרסום בפייסבוק, בית המשפט עמד לאחרונה בפרשת נידיילי הנ"ל על ההבדל בין פעולת ה"חיבוב" לבין פעולת ה"שיתוף" בפייסבוק. ביחס לאחרונה, נקבע כי מדובר על פעולה אקטיבית שתגרום לחשיפת יתר של הפוסט וכאשר עצם פעולת השיתוף נועדה לשם כך, על כן יש לראות בפעולה זו כפרסום לכל דבר. להבדיל, ביחס לפעולת החיבוב נקבע כי מדובר על "פרסום" חוזר למי שכבר נחשף לאותו פוסט או אף יצר אותו, לכן יש לראות בפעולת חיבוב כפעולה אשר אינה עונה על רכיב הפרסום ביחס ללשון הרע.

במקרה שלפניי, הפעולה המיוחסת לנתבעת שכנגד היא בגדר תגובה לפוסט ותיוג (לא חיבוב או שיתוף), כאשר פעולה זו דומה במאפייניה ל"שיתוף" מאשר ל"חיבוב". ברם, כאשר משתמש פייסבוק נוקט באחת מהפעולות האמורות – תגובה או שיתוף (ולפעמים חיבוב) – פעולתו עשויה, במקרים מסוימים, להעביר הלאה ולחשוף את התוכן אליו התייחסה הפעולה למשתמשים נוספים, בהתאם לאלגוריתם של הרשת החברתית.

כפי שניתן להתרשם מטענות הצדדים והעדויות של העדים אשר נשמעו לפניי ושאר המסמכים שהוגשו לתיק והוצגו במהלך הדיון , נחה דעתי כי הנתבעת (התובעת שכנגד) הוכיח ה את תביעתה בעניין פרסום לשון הרע . כך גם לא עלה בידי הנתבעת שכנגד ליתן הסבר המניח את הדעת להבדל לכאורה בין נוסח ההודעה (צילום המסך) שנשלח לתובעים לבין הנוסח שצורף לכתב התביעה שכנגד וכלל את המילה ""גנבת". הנתבעת שכנגד לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכחת טענת הזיוף וגניבת הזהות. כמו כן, לא הוצגה בפני על ידי הנתבעת שכנגד "היסטוריה" של עריכת התגובה המצביעה על שינוי בנוסח התגובה.

סבורני כי במקרה דנן הכף נוטה לכיוון השמירה על שמם הטוב של התובעת שכנגד ומניעת הפגיעה בה מאחר וזכות ה של הנתבע ת שכנגד להתבטא בחופשיות לא היתה נפגעת אילו נהגה בזהירות בכבוד ה של התובע ת שכנגד.

לפיכך, אני קובע כי הפרסום שנעשה בפייסבוק והשימוש במילה "גנבת" , כפי שתואר לעיל, מהווה פרסום העונה על משמעות המונח "פרסום" שבסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעת שכנגד לא טענה ו לא הוכיחה שיש בידיה הגנות טובות בקשר לפרסום שהיה.

הסעדים שנתבקשו ע"י התובעת שכנגד הינם פיצויים סטטוטוריים לפי חוק איסור לשון הרע, אשר הועמדו על סך 15,000 ₪. מאחר ומדובר בפיצויים סטטוטוריים, הרי אין צורך לחשבם ולכמתם.

התרשמתי מעדויות וטענות הצדדים כי הפרסום בא כתוצאה מסכסוך בין המשפחות וליתר דיוק לסכסוך בין התובעת שכנגד לנתבעת שכנגד והאשמות הדדיות. הנתבעת שכנגד ידעה ו/או הייתה צריכה לדעת שהפרסום בפייסבוק יכול לגרום לפגיעה בתובעת שכנגד.

יחד עם זאת, טענות התובעת שכנגד לעניין הפרסום בפייסבוק מתייחסות לפרסום שהחל כחצי שנה לפני "הסכסוך האמיתי" בין הצדדים שהתרחש בינואר 2018 . אין בידי התובעת שכנגד הסבר המניח את הדעת למה נושא זה רק עלה בשלב מאוחר יותר. זאת ועוד, ובנסיבות התיק המיוחדות, הגשת תביעה שכנגד במקום תביעה נפרדת ומוקדמת, בחלוף כשנה מיום הפרסום הנטען , עלולה להשפיע על גובה הפיצוי שפוסק בית המשפט ומהות הפגיעה , כך שהפגיעה ברגשותיה או בשמה הטוב של התובעת שכנגד לא הייתה חמורה עד כדי כך שמצדיקה קבלת תביעתה במלואה . לאור כל האמור לעיל בית המשפט סבור שיש לקבוע את הפיצוי  הסטטוטורי בתיק זה על הסף הנמוך ולא הגבוה.

יוצא אפוא, כי התבעיה שכנגד מתקבלת באופן חלקי, ומכח סמכותי על פי החוק אני פוסק לתובעת שכנגד פיצוי כספי בסך של 2,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה שכנגד ב- 09.08.2018 ועד היום.
סוף דבר:
אני מקבל את התביעה העיקרית בחלקה ומחייב את הנתבע ים, יחד ולחוד, לשלם לתובע ים סך של 3,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהגשת התביעה ביום 11.06.2018 ועד היום. הסכום הנ"ל ישול ם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שלא ישולם במועדו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

אשר לתביעה שכנגד - היא מתקבלת בחלקה ואני מחייב את הנתבעת שכנגד (התובעת 1) לשלם לתובעת שכנגד (הנתבעת 2) סך של 2,000 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהגשת התביעה שכנגד ביום 09.08.2018 ועד היום. הסכום הנ"ל ישולם תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שלא ישולם במועדו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין לא ראיתי לעשות צו להוצאות לטובת מי מהצדדים .

המזכירות תמציא פסק הדין לשני הצדדים .
ניתן היום, כ"א שבט תשע"ט, 27 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.