הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בנתניה ת"ק 55367-11-19

בפני
כבוד ה שופטת, סגנית הנשיאה טל אוסטפלד נאוי

התובעים/הנתבעת שכנגד

  1. יוסף זך
  2. דורית זך

נגד

הנתבעת/ התובעת שכנגד
אסמרקט אונליין בע"מ ח.פ. 515790269

פסק דין

לפניי תביעה קטנה ותביעה קטנה שכנגד.
בכתב התביעה נטען להחזר כספים ששילמו התובעים לנתבעת, עבור נופש בסך של 1,875 ₪, ופיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 1,000 ₪.
בכתב התביעה שכנגד נטען ללשון הרע כנגד הנתבעת (היא התובעת שכנגד) בסך של 28,750 ש"ח.

כתב התביעה
התובעים תיארו בכתב התביעה כי בחודש אוקטובר 2019, הזמינו חופשה להם ולשני נכדיהם, אצל הנתבעת.
לטענת התובעים, התקשרו למספר הטלפון שהופיע באתר המלון הרשמי "פרינס פאלס נתניה רזורט" (להלן: "המלון"). בשיחה, מסר להם בחור בשם אסף חסון (להלן: "אסף"), כי מדובר בנופש במלון דירות, בדירת שני חדרים, עם מטבחון, בריכה גדולה וחדר כושר.
התובעים החליטו, על בסיס הנתונים שנמסרו להם, להזמין נופש לתקופה של שני לילות בין התאריכים: 15.10.19 עד 17.10.19 ומסרו את פרטי אשראי ל"ביטחון", לבקשת אסף.

התובעים ציינו בכתה התביעה, כי כשהגיעו לנופש, לא מצאו תחילה את המלון מאחר ולא היה כל שילוט ודובר בכלל בבניין מגורים. התובעים נפגשו עם אסף בכניסה לבניין, נכנסו לדירה ונדהמו מגודלה הקטן. התובעים ציינו ותארו כי בכל חלל הסלון הדירה הוצבה מיטה זוגית ובחדר השני, מיטה זוגית נוספת ושולחן קטן. עוד ציינו, כי המטבחון לא כלל כיור וברז, ונאמר להם על ידי אסף כי באפשרותם להשתמש בכיור של חדר האמבטיה.
התובעים ציינו בפני אסף את אכזבתם מגודל הדירה ואת העובדה כי אינה מתאימה לתיאור שנמסר להם בטלפון עת הזמינו את החופשה. על אף זאת, החליטו להמשיך את הנופש למען הנכדים, וליהנות בעיקר מהשהות בבריכה.

שעה שביקשו התובעים לרדת לשחות בבריכה, אסף ביקש כי יסדירו את התשלום ולאחר מכן ימסור להם צמידים לכניסה לבריכה. התובעים שילמו סך של 1,875 ₪ באמצעות כרטיס אשראי, אך לא קיבלו לבקשתם חשבונית מאחר ואסף ציין בפניהם כי יידרש זמן להנפיק חשבונית והוא ימסור להם אותה מאוחר יותר.
לטענת התובעים, אסף חזר, טען כי לא השיג עבורם צמידים אך ידאג לכניסתם לבריכה. בעודם יורדים במעלית, ביקש אסף מהתובעים לומר בכניסה לבריכה כי הם דיירים בבניין לתקופה של ארבעה חודשים. בכניסה לבריכה פגשו בחור בשם מוטי (להלן: "מוטי"), אחראי מתחם הבריכה, וזה סירב בכל תוקף לבקשתו של אסף להכניס לבריכה את התובעים בטענה כי הבריכה סגורה ואין שירותי הצלה מלבד בימי שבת.
לטענת התובעים, אסף ניסה לשכנע את מוטי לאפשר לתובעים להיכנס בכל זאת לבריכה, באומרו כי התובעים דיירים לתקופה של 4 חודשים, הם יודעים לשחות ואינם זקוקים לשירותי הצלה. אסף אף ביקש מהתובעים לחתום על מסמך המאשר זאת. לעומת התובעים, לא היתה כל אפשרות לנכדים לשחות בבריכה. התובעים סירבו לשקר ולחתום על המסמך המדובר.

התובעים טענו כי ביקשו מאסף את ביטול העסקה, אך זה סירב. התובעים עזבו את המקום בשעה 15:30 ותיארו תחושת האכזבה ומרמה. עוד ציינו התובעים, כי החשבונית נשלחה אליהם באמצעות הדואר האלקטרוני, מספר שעות לאחר עזיבתם.

כתב ההגנה
לטענת הנתבעת, התביעה הינה בבחינת ניסיון קבלת כספים מהנתבעת באמצעות בית המשפט ופגיעה בשמה הטוב וכי אין לתובעים כל עילת תביעה ממשית כנגדה.

הנתבעת ציינה כי היא מחזיקה בדירות מגורים חדשות, בבניין מגורים שהינו חלק ממתחם של שלושה בניינים בשכונת עיר ימים בנתניה, בסמוך לחוף פולג. הדירות, לטענתה, מרוהטות בריהוט חדש ומצוידות במוצרי אלקטרוניקה חדשים.
עוד ציינה הנתבעת, כי בבניין בו ממוקמת הדירה מושא התביעה קיימים חדר כושר ובריכה חיצונית הפתוחה לשחייה בהתאם לתנאי מזג האוויר ובעיקר בחודשי הקיץ. הנתבעת הוסיפה כי הבריכה מופעלת ומנוהלת על ידי חברת הניהול של המתחם "ב.ג. פאר ניהול ואחזקת פרויקטים בע"מ" (להלן: "חברת הניהול") והיא הקובעת את נהלי השימוש.

הנתבעת טענה כי התובע פנה אליה בבקשה לשכור דירה קטנה ליומיים במהלך חודש אוקטובר 2019, בתעריף הזול ביותר שברשותה. על כן, הוצעה לו דירה זולה והוא הזמין טלפונית נופש לתאריכים 15 עד 17 באוקטובר 2019. לטענת הנתבעת, ההזמנה בוצעה באמצעות רישום ולא נגבה עבורה תשלום כאשר מספר כרטיס האשראי נרשם לביטחון בלבד.

הנתבעת ציינה כי מאחר והדירה הוזמנה על ידי התובעים לתקופה של יומיים, לא היה באפשרותה להשכירה לאחרים לתקופה ממושכת.
עוד טענה הנתבעת כי ביום 15.10.2019 היה יום חורפי, גשום וסגרירי, אז הגיעו התובעים למקום בליווי שני ילדים, הוצגה להם הדירה שהוזמה באמצעות הטלפון ולאחר שמצאוה כמתאימה, שילמו עבורה באמצעות כרטיס אשראי סך של 1,875 ₪ (298 ₪+מע"מ עבור הניקיון שבוצע בטרם הגעתם ו-652 ₪+מע"מ עבור כל יום שכירות). לאחר התשלום, כמו גם לפניו, החלו התובעים לבוא בטענות שונות בדבר אי שביעות רצונם מעיצוב הדירה. על כן, הוצע לתובעים לשדרג את שהותם, לדירה גדולה יותר בתוספת תשלום, אך הם סירבו.
בהמשך, התובעים ביקשו לרדת לשחות בבריכה. אז, ביקש נציג הנתבעת מחברת הניהול לאפשר את כניסתם. לטענת הנתבעת, בקשתו סורבה בשל העובדה כי באותו יום שרר מזג אוויר חורפי, הבריכה נסגרה ולא שהה בבריכה מציל.
הנתבעת צירפה לכתב הגנתה צילום מסך, מאתר אינטרנט, המשקף את מזג האוויר מאותו היום והוסיפה כי באותו השבוע מזג האוויר לא היה ידידותי לשחייה בבריכה חיצונית.
הנתבעת הוסיפה, כי בשל התעקשות התובעים הפעילה לחץ על חברת הניהול ומנהל המתחם אפשר לתובעים לשחות בבריכה, בתנאי שיחתמו על טופס סטנדרטי הקיים במתחם, טופס הצהרת בריאות, הצהרה לפיה הם יודעים לשחות וכי הם מודעים לכך שאין מציל ושחרור הנהלת המתחם מכל נזק שיכול להיגרם להם, אגב השימוש בבריכה ללא מציל. המנהל לא הסכים לאפשר לילדים הקטנים להיכנס לשחות בבריכה לא מציל.
הנתבעת מסרה כי התובעים זעמו מכך שאין באפשרות הילדים להיכנס לבריכה ללא מציל, חזרו לדירה ובשעות אחר הצהריים המאוחות עזבו את המקום.

הנתבעת הדגישה כי הדירה מוצעת להשכרה בכל ימות השנה, היא התחייבה לספק דירה נקיה ללינה בתאריכים ולתקופה המבוקשת, ומזג האוויר הינו בבחינת כוח עליון כאשר על התובעים היה לדעת כי בחודש אוקטובר, קיימת אפשרות גבוהה שישרור מזג האוויר חורפי, ועליהם היה לכלכל צעדיהם בהתאם ואולי לרכוש כרטיסים לבריכה מחוממת כגון "חמי געש".

הנתבעת הוסיפה כי היא משכירה דירות ולא בריכה ואיננה מתחייבת למזג אוויר או לכניסה לבריכה. לטענתה, הבריכה ככל מתקן ציבורי במתחם המגורים, היא בבחינת "בונוס" ופתוחה לשימוש שוכרי הדירות בהתאם לנהלי השימוש של הנהלת המתחם, ובמקרה של בריכה חיצונית גם בהתאם למזג האוויר.

לגישת הנתבעת, בשנת 2020 הייתה הבריכה סגורה רוב ימות השנה בשל מגפת הקורונה, כך גם כאשר מזג האוויר היה חמים ובהיר ותקופות מסוימות אף חוף הים היה סגור. כל זאת כאשר הדירות הושכרו. לטענת הנתבעת, עצם עזיבת התובעים את הדירה אינה מקנה להם זכות החזר כספי כלשהו, ובחשבונית צוין כי "ההזמנה ללא זכות ביטול, שינוי או זיכוי כלשהו".
כאן, הפנתה הנתבעת לחשבונית שניתנה לתובעים שם נכתב כי "המתקנים הציבוריים בבניין לרבות חדר הכושר והבריכה אינם בניהול של המארחים אלא של הנהלת המתחם וייתכן כי בשעות ואף ימים מסוימים יהיו סגורים ו/או לא פעילים. לאורחים לא יהיו כל טענות ביחס לכך."

הנתבעת טענה כי תנאי ההזמנה היו כך שלא ניתן לבטלה. לפיכך, נלקח מהתובע, בעת ההזמנה, מספר כרטיס האשראי לביטחון, והיה ולא היו מגיעים כלל, היה נגבה מהם סכום החופשה המלא. קל וחומר כאשר התובעים הגיעו למקום והשכירות אינה ברת ביטול או זיכוי כלשהו.

לעניין עיצוב המטבח, טענה הנתבעת כי עיצוב הדירה ששכר התובע הינו בדומה לסוויטות רבות במלונות ברחבי העולם, שם שטחי המגורים אינם כוללים כיור או ברז, למעט בחדר הרחצה.
הנתבעת הוסיפה כי המטבח בדירה מאובזר בטוסטר, קומקום, מקרר קטן, מיקורגל ואף כלים חד פעמיים כך שלדעתה , מילאה אחר התחייבותה מעל ומעבר. עוד טענה כי התובע ראה את הדירה והמטבחון בטרם שילם עבור השכירות ואף הוצע לו לשדרג את הדירה.

הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא פרסמה בכל אתר אינטרנט רשמי וצילומי המסך שהציגו התובעים בנספחיהם לתביעה, לקוחים מתוך אתר האינטרנט "בוקינג" אך התובעים, כאמור, לא הזמינו את החופשה דרך אתר זה.

הנתבעת ציינה כי התובעת בקשה לפגוע בשמה של הנתבעת בכך שפרסמה באינטרנט תגובה "שקרית ומשמיצה" – נספח ב' לכתב ההגנה. וכך נכתב בתגובה:
"דירה קטנה ועלובה. אין מקום לזוז. מטבחון של מטר בלי כיור וברז. והכי גרוע שאדון אסף שלקח מאיתנו את הכסף לא ידע כלל שהבריכה סגורה ולילדים אסור להכנס למיים. תברחו ממקום זה" (להלן: "הפרסום").

לטענת הנתבעת המילה "עלובה" הינה משמיצה ופוגענית ומהווה לשון הרע, כמו כן, התיאור "מטבחון של מטר", המתאר מידה בינלאומית אבסולוטית מוסכמת אינו תיאור סובייקטיבי ומהווה השמצה ולשון הרע בעוד גודלו הפיזי האמיתי של המטבח הינו פי 3.5 מהגודל שצוין.
כמו כן, לטענת הנתבעת, הקריאה לציבור "תברחו ממקום זה" אינה משאירה מקום לספק כי מטרתה של התובעת לפגוע בנתבעת ובהכנסותיה.

התביעה שכנגד
בכתב התביעה שכנגד נטען על ידי הנתבעת (התובעת שכנגד) כי פרסום התובעת (הנתבעת שכנגד), באינטרנט, מהווה לשון הרע. הנתבעת ציינה כי השקיעה זמן רב ואת מיטב משאביה, כדי לבנות ולקדם את העסק שבבעלותה, שהינו מותג ושמה הטוב.

התובעת שכנגד חזרה על טענותיה שבכתב ההגנה שהגישה, ועל כך שלשיטתה לא הייתה לנתבעים שכנגד כל סיבה מוצדקת לביטול העסקה, ובצדק סרב מנהל התובעת שכנגד, אסף להשיב להם את הכסף ששילמו.

התובעת שכנגד טענה, כי הנתבעת שכנגד איימה שהיה ולא יוחזר מלוא כספם, היא תדאג ל"שיימינג" לתובעת שכנגד ולהשחיר את שמה ברשתות האינטרנט.
לטענתה, תופעה זו, של איומים לפגיעה בשם הטוב הפכה למכת מדינה ומרבית העסקים נכנעים לסחטנות לקוחות, מתוך חשש כי פרסומים שליליים יגרמו לנזק תדמיתי קשה.
התובעת שכנגד טענה כי היא בטוחה בצדקתה ועל כן סירבה להיכנע לסחטנות מעין זו של הנתבעת שכנגד.
התובעת שכנגד הוסיפה, כי הנתבעת שכנגד מימשה את איומיה ופרסמה בעמוד העסק, בגוגל, החשוף לעיני כל, את הפרסום הפוגע כפי שהובא בכתב ההגנה. עוד ציינה כי הנתבעת שכנגד דירגה בכוכב אחד את הנתבעת שכנגד, כאשר מדובר בדירוג הנמוך ביותר. לטענת התובעת שכנגד, פרסום זה מופץ להמונים באינטרנט והוא עדיין מופיע. לטענת התובעת שכנגד, פרסום זה מהווה לשון הרע ופגיעה בשמה הטוב ומדובר בפרסום מעליב, משפיל, מבזה ופוגע בחברה ובעסק שלה.
עוד ציינה כי המלל שפורסם והמופנה כלפי אסף, משפיל אותו ומציגו באופן שלילי. כל זאת כאשר הנתבעת שכנגד אינה טורחת לציין את נסיבות המקרה האמתיות והמלאות.

התובעת שכנגד הפנתה לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") וטענה כי הוכיחה שהפרסום פוגע ונתבעת שכנגד עברה על החוק.

התובעת שכנגד הפנתה לרע"א 2015/15 מאיר פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ, שם נקבע פיצוי בגין לשון הרע ללא הוכחת נזק.

לטענת התובעת, על פי חוק היא זכאית לפיצוי בסך של 140,000 ₪ בגין כל פרסום של לשון הרע. אך היא מסתפקת בפיצוי בסכום המרבי שניתן לתבוע במסגרת תביעה קטנה, דהיינו בסך של 33,800 ₪.

עוד ציינה התובעת שכנגד כי אינה מעוניינת לגרום לנתבעת שכנגד לנזק ונטל כלכלי גדול מדי ומבקשת מבית המשפט לפסוק לזכותה פיצוי ברחמנות ובסך הכל סך של 28,750 ₪ (20% מהסכום המרבי הקבוע בחוק ובנוסף הוצאות הגשת התביעה שכנגד).

כתב הגנה שכנגד
הנתבעת שכנגד חזרה ותיארה את החוויה הלא נעימה מהחופשה שהזמינה יחד עם בעלה ונכדיה, הכחישה כי הפרסום שפרסמה הינו בבחינת סחטנות ואיומים וטענה כי מדובר בפרסום צרכני במקום המיועד לכך באתר צרכני (google reviews).

הנתבעת שכנגד טענה כי בעלה הביע אכזבתו מהדירה לפני אסף עוד כשראה את הדירה, שטח המטבחון הינו כפי שציינה וזאת בהתחשב בארון המוצב שם, לא נאמר לה או לבעלה כי הבריכה עלולה להיות סגורה והעובדה בעניין ניהול הבריכה על ידי גורם חיצוני, לא צוינה בפניהם עת ביצעו את הזמנת החופשה.

בעניין מזג האוויר ששרר באותו היום ציינה, כי אותה העת, חול המועד סוכות 2019 התאפיין במזג אוויר נאה, ההולם את הממוצע לתקופה זו של השנה ולא היה דבר היכול להסביר את סגירת הבריכה.
הנתבעת שכנגד צירפה לכתב הגנתה דוח אתר ניתוחי מזג אוויר של timeanddate.com שהינו אתר מקצועי לניתוח מזג אוויר וטמפרטורות היסטוריות, המצביע כי באותו יום שררה בעיר נתניה טמפר טורה של 27-39 מעלות צלזיוס (נספח א'). הנתבעת שכנגד הוסיפה כי באותו שבוע מזג האוויר היה ידידותי בהחלט לשחייה בבריכה חיצונית, ולא כנטען על ידי התובעת שכנגד. לראיה ציינה, כי תחת שחיה בבריכת התובעת שכנגד, פנו היא ובעלה לבריכת הקאנטרי ברמת גן (בית עמנואל) כאשר מדובר בבריכה חיצונית. הנתבעת שכנגד צירפה לכתב הגנתה כרטיס כניסה מיום 16.10.19 (נספח ב'). עוד ציינה כי במסמך רשמי של משרד הפנים אגף גופי הרחצה (נספח ג'), מובהר כי עונת הרחצה לשנת 2019 הסתיימה ב-28.10.19. כך שבמועד שהחופשה התקיימה עדיין בעונת הרחצה.
עוד טענה, כי מאחר וחשבונית התשלום נמסרה להם בדיעבד האמצעות הדואר האלקטרוני, לא צוינו לפניהם בטלפון תנאי ביטול החופשה.
הנתבעת שכנגד הכחישה כי היא או בעלה איימו על אסף ב"שיימינג", אלא ניסו לדבר אל ליבו של בשפה יפה ומכבדת.

הנתבעת שכנגד ציינה כי לאחר מפח הנפש, פרסמה תגובה בתום לב, באתר אינטרנט המפרסם את המקום. לשיטתה, לא מדובר בלשון הרע, אלא בביקורת צרכנית, באתר המיועד לכך. תגובתה נרשמה לצד תגובות אחרות של לקוחות אחרים ותוך התייחסות עניינית וסובייקטיבית לחווייתם.
לטענת הנתבעת שכנגד, פרסום ביקורת שלילית במקום המיועד לכך אינו מהווה לשון הרע וכי בעל עסק המאפשר בדף הפרסום לפרסם ביקורת צרכנית, מכפיף מראש את עצמו לאפשרות כי יתכן ולא כל התגובות תהיינה חיוביות. הנתבעת שכנגד הפנתה לביקורות שליליות נוספות שנרשמו אודות הדירות של התובעת שכנגד, לצד חיוביות, וצירפה לכתב הגנתה העתק מהביקורות (נספח ד).

נוכח כל האמור, טענה הנתבעת שכנגד כי דין התביעה כנגדה, להידחות.

במהלך הדיון בבית המשפט, חזרו הצדדים על טענותיהם.

דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות השונים ונספחיהם, וכן שמעתי טענות הצדדים בדיון, שוכנעתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי ודין התביעה שכנגד להידחות.

התביעה
התובעים הזמינו את הנופש מנציג הנתבעת באמצעות הטלפון. הם הגיעו לדירה, ראו אותה ושילמו את סכום העסקה כפי שסוכם, וזאת על אף והביעו אכזבה מסוימת מגודלה של הדירה והעובדה כי המטבחון אינו כולל כיור וברז.
עצם התשלום לאחר שנכחו כבר בדירה והתרשמו ממנה, מלמד על גמירות הדעת והשלמת העסקה הטלפונית שבוצעה.
התובעים אף סרבו להצעת אסף לשדרוג הדירה, בתוספת תשלום, לגדולה יותר הכוללת מטבחון עם ברז. כמו כן, התובעים לא הצביעו על ליקויים בדירה, כאלה שאינם מאפשרים שהייה בה והמצדיקים ביטול העסקה והשבת מלוא הכסף ששילמו.

אשר לבריכה, מצאתי כי התובעים עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם באשר למזג האוויר ששרר אותו יום. כך, שמזג האוויר אפשר שחיה, כפי שעולה מנספח א' לכתב ההגנה שכנגד (אתר ניתוחי מזג האוויר של timeanddate.com). הטמפרטורות ששררו ביום 15.10.19 נעו בין 39 מעלות צלזיוס ביום ל-27 מעלות בלילה.

בעוד הנתבעת צירפה לכתב הגנתה כתבות שונות מאתרי אינטרנט שונים על מזג האוויר שחלקן אחרי המועד בו היו אמורים התובעים לשהות בדירה וחלקן התייחסו לאזורים אחרים בארץ, צירפו התובעים, דו"ח ניתוחי מזג אוויר מאתר מקצועי.

על כן, הנני מקבלת את טענת התובעים באשר למזג האוויר באותו היום אשר אפשר רחצה בבריכה.

לא זו אף זו, בעת הזמנת החופשה הטלפונית, היה על הנתבעת לציין בפני התובעים ולשם הגילוי הנאות, כי אינה מפעילה את הבריכה, בתקופה זו של השנה לא מועסק מציל בבריכה וייתכן כי הרחצה תהיה אסורה. לו הייתה הנתבעת מציינת כך בפני התובעים, הרי שהיה באפשרות התובעים לשקול עניין חופשתם במקום.

זאת ועוד, הנתבעת לא הכחישה את טענות התובעים באשר לבקשת נציגה, אסף, מהתובעים כי יאמרו דברי שקר למפעיל הבריכה ויציינו בפניו כי הם שוכרים את הדירה בבניין לתקופה של ארבעה חודשים, זאת כדי שיתאפשר להם להיכנס ולרחוץ בבריכה.
לפיכך, ברור כי אם זוהי דרישת מפעיל הבריכה או מנהלה, הרי שמלכתחילה אפשרות השימוש בבריכה לא הייתה קיימת בפני התובעים או נופשים אחרים המגיעים לשהות במקום לתקופות קצרות.

תמוה בעיני כיצד מבקשת הנתבעת להסתמך על האמור בחשבונית/מס קבלה שנמסרה לתובעים באמצעות הדוא"ל, לאחר ביצוע העסקה והתשלום ואף לאחר עזיבתם הדירה. בחשבונית צויין: "הזמנה ללא זכות ביטול, שינוי או זיכוי כלשהו, התשלום בגין השהיה והאירוח בדירה בלבד. אין המארחים וההנהלה אחראים לכל נזק גוף או רכוש במהלך האירוח. המתקנים הציבוריים בבניין לרבות החדר כושר והבריכה אינם בניהול של המארחים. אלא של הנהלת המתחם ויתכן כי בשעות ואף ימים מסוימים יהיו סגורים ו/או לא פעילים. לאזרחים לא יהיו כל טענות ביחס לזה.

לא הובאה לפני כל ראיה כי דברים אלה נאמרו לתובעים בטרם שילמו עבור הדירה. מדובר, אם כך, בדברים שהובאו בפני התובעים בדיעבד ונועדו להגן לכאורה על הנתבעת נוכח בקשתם של התובעים להשיב להם את מלוא תמורת העסקה.

איני מקבלת אף את טענת הנתבעת, לפיה התובעים הזמינו את החופשה לאחר שצפו בפרסום שנעשה בידי צד שלישי, באתר "בוקינג" ואין לנתבעת שליטה על פרסומים של צדדים שלישיים. ראשית, מדובר בטענה שהועלתה לאחר הדיון. זאת ועוד, הטענה אינה מתיישבת עם שאר טענותיה של הנתבעת עצמה שטענה כי מזג האוויר לא אפשר את הרחצה בבריכה, לא הכחישה כי ביקשה מהתובעים לומר לחברת הניהול המפעילה את הבריכה כי שכרו את הדירה לתקופה של ארבעה חודשים וכי התאפשר להם לרחוץ בבריכה, ללא הילדים מאחר ולא היו שירותי הצלה.

לאור האמור, שוכנעתי כי יש לקבל את תביעת התובעים באופן חלקי ולהורות על פיצוי כולל בסך של 800 ₪, בגין היעדר האפשרות להשתמש בבריכה, כפי שהובטח להם, כחלק מהעסקה ועוגמת הנפש שנגרמה להם.
התביעה שכנגד
שוכנעתי כי הפרסום שפרסמה הנתבעת שכנגד, הינו בבחינת בחוות דעת שלילית של לקוח כתגובה להתנהלות של נותן שירות. תגובה שאינה מגיעה לכדי הוצאת דיבה.

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, קובע:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או מקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, בשל מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;"

ברע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ , פ''ד סג(3) 664 (2010) (להלן: "עניין מור") קבע כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין (כתוארו דאז), כי יש להחיל את חוק איסור לשון הרע "בשינויים המתחייבים" על המרחב הווירטואלי. עוד צוין, כי ייתכן שלאור היבטים שונים הנוגעים למרחב הווירטואלי, טענת הנפגע תהפוך ל"זוטי דברים":
"אכן הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הווירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת... יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באינטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באינטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה). לטעמי, נדרשת הסדרה של הנושא, אך בהיעדר עדכון ראוי של דיני לשון הרע הקיימים מוטב להחילם "בשינויים המתחייבים" מאשר להניח קיומה של לאקונה. השינויים המתחייבים כוללים היבטים שונים של הפרסום באינטרנט, ובהם: המשקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות ("התרופה לדיבור הפוגע – היא דיבור נוסף" – עניין בן גביר, פס' 17 לפסק-דיני). כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים".

אם כך, יש לבחון האם הפרסומים מהווים לשון הרע כמשמעותה בחוק לשון הרע, לפי משמעותם בהקשרם האובייקטיבי ולפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר; במידה וכך- יש לבחון האם עומדות לנתבעת שכנגד, ההגנות המנויות בחוק ומהו הסעד המתאים בנסיבות העניין [ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי (פורסם בנבו, 4.8.2008)] פ סקה 17 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה (להלן: "עניין נודלמן").

המבחן לפרשנות הפרסום לצורך בחינה האם יש בו כדי לבזות ולהשפיל אדם בעיני הבריות ובחינת השאלה האם הוא מהווה לשון הרע, הוא מבחן אובייקטיבי, דהיינו, הדרך בה נתפס הפרסום בעיני האדם הסביר ולא בעיניו הסובייקטיביות של הנפגע מהפרסום [ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333 (1989)] בע"א 10281/03 קורן נ' עמינדב, (פורסם בנבו, 12.12.2006) פסקה 15 קבע ביהמ"ש:
"פרשנות הפרסום תעשה בהינתן מכלול הדברים כל שיש לבחון את הביטוי השנוי במחלוקת הן לגופו, בפני עצמו, והן כחלק מהקונטקסט הכללי, על רקע יתר הדברים שנאמרו מפי המפרסם, שכן בחינת התמונה במלואה כפי שנתגלתה בפני הצופה או המאזין חיונית והכרחית".

לצורך גיבוש הקביעה, האם פרסום מהווה לשון הרע, אין חשיבות לשאלה האם הייתה למפרסם כוונה לפגוע אם לאו, ואין הכרח כי נפגע יושפל או יבוזה בפועל. די בכך שהפרסום היה עלול להביא לתוצאה שכזו [ראו רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר (פורסם בנבו, 12.11.2006) (פסקה 6)].

במקרה שלפני, מסכימה אני עם התובעת שכנגד כי הפרסום עלול לפגוע בהכנסותיה ובכך ששוכרים פוטנציאלים יירתעו מלשכור דירות נופש אצלה. על כן, יש לבחון האם עומדת לנתבעת שכנגד הגנה לפי חוק איסור לשון הרע.

סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע מעגן את "הגנת אמת בפרסום" וזו לשונו:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".

הגנת אמת בפרסום כוללת שני תנאים מצטברים: האחד, נוגע למידת אמיתות הפרסום המהווה לשון הרע. בהקשר זה נקבע כאמור בסיפת הסעיף, כי ההגנה לא תישלל בשל העדר הוכחת "אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
התנאי השני , נוגע למידת העניין הציבורי שבאותו פרסום. הקביעה האם יש אמת בפרסום היא קביעה עובדתית המושתתת על ראיות ועדויות הצדדים, במסגרתה יש לבחון את תוכן הפרסום, אל מול המציאות העובדתית. לעומת זאת, שאלת קיומו של עניין ציבורי היא ערכית בעיקרה ומוכרעת על ידי בית המשפט בהתאם למדיניות השיפוטית (עניין נודלמן).

נטל הוכחת ההגנה של "אמת הפרסום" מוטל על המפרסם. נתבע או נאשם המבקש להסתמך על הגנת סעיף 14 חייב להוכיח את אמיתות הפרסום בדרכי ההוכחה הרגילות.
אף פרסומים שאינם אמת, עשויים לזכות להגנה, מקום שבו הפרסום נעשה בתום לב לפי ס' 15(4) לחוק:
"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע, תהא זו הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב, באחת הנסיבות האלו:
- - -
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אופיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע, במידה שהם נתגלו באותה התנהגות."

קיימת הבחנה בפסיקה בין הבעת דעה לבין קביעת אמת עובדתית, כאשר זו הראשונה, תיטה לחסות תחת חופש הביטוי על מנת שלא לפגוע בשיח הלגיטימי. פרסום ייחשב כהבעת דעה, אם האדם הסביר יבין את האמור בו כהבעת דעתו של המפרסם.
הלכה פסוקה היא, כי על הטוען להבעת דעה להראות כי נתקיימה בדבריו הבחנה בין היסוד העובדתי לבין היסוד של הבעת דעה. ההבחנה בין עובדות לבין הבעת הדעה צריכה להיות ברורה [ר' ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין -אורבך, סה(3) 369 (2012)‏‏].

מילות הפרסום יהוו נקודות מוצא בסיווגו של הפרסום כהבעת דעה או כעובדה. שימוש במילה "לדעתי", "לטעמי" או כל מילה העשויה להיפרש כמבטאת את דעתו האישית של המפרסם המביא אותה בפני הקוראים תיטה לחסות תחת הבעת דעה [ת"א (מחוזי ים) 1624/99 דן תיכון נ' צבא ההגנה לישראל – יחידת גלי צה"ל ואח' (פורסם בנבו, 04.09.2003)].

הבעת הדעה אמורה לשקף הליך מחשבתי סובייקטיבי ויכולה גם לתאר מצב אובייקטיבי ובלבד שתנוסח כדעה [ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ, פד"י לב(3) 337, 353 (1978)]. להבחנה בין פרסום של עובדות לבין פרסום של דעות ראו גם אורי שנהר, לשון הרע, בעמ' 309 -310 (1997).

עיון בפרסום שפרסמה הנתבעת שכנגד, מלמד כי מדובר בהבעת דעה סובייקטיבית שנבעה מחווייתה האישית. עיינתי אף בחוות הדעת האחרות שפורסמו אודות הנתבעת וצורפו לכתב ההגנה שכנגד, אשר בחלקן התאימו לחווייה שתיארה הנתבעת שכנגד ובחלקן תארו חוויה חיוביות.
היה ואקבל טענת התובעת שכנגד בעניין לשון הרע והוצאת דיבה, הרי שתוצאה שכזו תביא לשבירת הנורמה הנוגדת את תקנת הציבור. תקנת הציבור נועדה להביא לידי ביטוי נורמות התנהגות נאותה של אנשים. במדינה מתוקנת השאיפה היא להביא לשיתוף בין אנשים על מנת שיובילו האחד את השני לתיקון התנהגות שגויה.
הנתבעת שכנגד תיארה חווייתה מהדירה ומההתנהלות של נציג התובעת שכנגד, הדברים מתאימים לחוויה השלילית אם כי מנקודת מבטה של הנתבעת שכנגד.
לא מצאתי הצדקה לעצור ולמנוע הבעת דיעה שכזו ולפגוע בחופש הביטוי. קיימת חשיבות להחלפת מידע באופן חופשי וביקורת צרכנית, במיוחד במקומות המיועדים לכך. ביקורות צרכניות נועדו להעביר חוויות שירות של צרכנים מול בתי עסק. האדם הסביר מבין, כי מדובר בחוויית שירות ספציפית וסובייקטיבית של המפרסם.

לא כל ביקורת צרכנית שלילית תגיע לכדי "לשון הרע" ורק במקרים בהם הביקורת חורגת מהסביר בנסיבות העניין, ראוי לבחון האם היא מגיעה לכדי לשון הרע. כלומר, יש להטות את נקודת האיזון בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב בכל הנוגע לביקורות צרכניות לעברו של חופש הביטוי [ר' לעניין זה בת"א 39830-09-17 נועה דרוקר נ' יואב אליאסי (פורסם בנבו, 4.8.2020), תא"מ 4620-09-18 ערן זיו נ' בר דניאל (פורסם בנבו, 12.1.2020), ת"ק 66003-03-19 מאור אנקרי נ' מיטל מורנו (פורסם בנבו, 24.7.2019), ת"א 57398-11-16 סולו איטליה בע"מ ואח' נ' בוטגה (פורסם בנבו, 12.1.2020).

זאת ועוד, התובעת שכנגד בחרה להביא את עסקה לפני הציבור וכפפה עצמה לביקורת הצרכנים. כפי שבית העסק יודע ליהנות מביקורת צרכנית חיובית, עליו לקחת בחשבון ולהיות מוכן גם לביקורת שלילית.

אשר על כן, שוכנעתי כי דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הנתבעת תשלום לתובעים סך כולל של 800 ₪ ובנוסף הוצאות משפט בסך של 400 ₪ ואגרת בית משפט כפי ששולמה .

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום. לא ישולמו הסכומים תוך המועד הנ"ל, ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

בקשת רשות ערעור תוך 15 יום לבית המשפט המחוזי מרכז.

ניתן היום, י"ד אלול תשפ"א, 22 אוגוסט 2021, בהעדר הצדדים.