הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא 25

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובעת

נירה   אופק

נגד

נתבעים
1.איילון חברה לביטוח בע"מ (ניתן פסק-דין בהסכמה)
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ
3.יעקב לחמי- סוכנות לביטוח

פסק דין

רקע
1. בפני תביעה כספית, בסך 6,970 ₪, שעניינה טענות התובעת לגבייה ביתר, לגבייה בניגוד להרשאה, להפסדים עקב אי גילוי מידע, ולבזבוז זמן – הכל בקשר לפוליסות ביטוח שהוציאו לה הנתבעת 1 (להלן – "איילון"), והנתבעת 2 (להלן – "הפניקס") בתיווכו של הנתבע 3 (להלן – "הסוכן"). לימים, הושגה פשרה בין התובעת לאיילון, והתביעה נגד נתבעת זו באה לכלל סיום.

טענות התובעת
2. בקצרה, להלן טענות התובעת: היא היתה מטופלת ע"י הסוכן, ורכשה באמצעותו מספר פוליסות ביטוח מאת הפניקס, לרבות ביטוח אבדן כושר עבודה, ביטוח בריאות, ביטוח למקרה גילוי מחלה קשה, וביטוח תאונות אישיות. פרמיית הביטוח החודשית היתה מעט יותר מ-700 ₪. לפתע הבחינה, כי הפרמייה התייקרה לכ-1,000 ₪ ויותר בחודש.

3. פנייתה לסוכן העלתה, כי מדובר אכן בהתייקרות, וכי אין טעם להתמקח, ומוטב לעבור לחברת ביטוח אחרת. לפיכך, נרכשו עבורה פוליסות ביטוח חדשות אצל איילון. אלא, שאז פנתה אליה נציגת הפניקס ישירות (שלא באמצעות הסוכן), הטילה דופי בטיב עבודת הסוכן, והציעה לה הצעה זולה, לתשלום סך של 722 ₪ בחודש בלבד.

4. משנפגע אמונה בסוכן ובהפניקס, עקב שיחה זו, פנתה התובעת לסוכנת ביטוח אחרת, וזו שכנעה אותו לעבור לחברת ביטוח שלישית, הראל חברה לביטוח (להלן – "הראל"), למעט בקשר עם פוליסת אובדן כושר עבודה, שלגביה לא יכולה היתה הסוכנת החדשה להציע הצעה תחרותית.

5. לפיכך המשיכה התובעת להיות מבוטחת אצל הפניקס בפוליסה זו, אולם רכשה 3 פוליסות אצל הראל, ובקשה לבטל את הפוליסות אצל איילון ואצל הפניקס. חרף זאת, המשיך חשבונה להיות מחויב על ידי שתי חברות אלה.

6. הפרשייה כולה דרשה ממנה השקעת זמן רב, והיא מעמידה את תביעתה על אבדן 20 שעות הכנסה כעצמאית (לא פורט העיסוק, ולא צורפו אסמכתאות), בשווי 190 ₪ לשעה (3,800 ₪); בנוסף, על סך של 250 ₪ בחודש שגבתה הפניקס ביתר בשל התייקרות הפרמיה שלא לצורך (ולראיה – הסכימה להחזיר את הפרמיה לאזור המחיר שנגבה ממנה קודם לאותה התייק רות) (5 חודשים, ובסה"כ 1,250 ₪); ו עוד בנוסף – בלא לפרט את הסכום המבוקש – עתרה גם להורות להפניקס ולאיילון להחזיר לה את הפרמיות שגבו ממנה לאחר שביטלה את הפוליסות (לאור חישוב סכום התביעה, נראה כי התובעת התכוונה לסך 1,920 ₪ ברכיב זה).

7. במהלך הדיון שהתקיים (ושהסתיים, כמפורט בפרוטוקול, ביציאתה של התובעת ללא רשות מהאולם, בצעקות ובטריקת דלת, לאחר ששמעה את הצעת בית המשפט לסיום המחלוקת בפשרה), הוסיפה התובעת ופרטה את הסכומים שנגבו ממנה, כדלקמן: עד חודש יוני 2017 שילמה כסדרה להפניקס (כ-1,000 ₪ בחודש, כאמור). בחודש יולי לא נגבה דבר. בחודש אוגוסט נגבה ע"י הפניקס סך 60 ₪ מחשבונה. בחודש ספטמבר ובחודש אוקטובר נגבה סך של כ-722 ₪ בכל חודש, ומחודש נובמבר ואילך נגבה סך 365 ₪ לערך בחודש.

8. התובעת הסבירה, כי הגבייה מחודש נובמבר היתה עבור פוליסת אובדן כושר עבודה, וכי במקביל להגשת התביעה (אוקטובר 2017) ביקשה לבטל גם פוליסה זו. היא הוסיפה וטענה, כי החיובים הגדולים יותר, בספטמבר ובאוקטובר, היו עבור כלל הפוליסות (למרות ש-3 מהן אמורות היו להיות מבוטלות). היא גם הציגה לבית המשפט הודעת דוא"ל מיום 17.1.2018 ששלחה לנציגת המחלקה המשפטית של הפניקס, שם ביקשה לבטל את כל הפוליסות שלה אצל הפניקס. בפועל, חויבה עד חודש אפריל 2018, ורק בעקבות שיחה בחודש מאי עם נציג אחר, בוטל גם החיוב.

טענות הנתבעים
9. כאמור, איילון התפשרה עם התובעת, וההליך נגדה הסתיים. לפיכך לא אדרש לסכומי החיוב הנטענים כלפיה.

10. הפניקס טענה, בהגנתה, כי מאז שהסוכן ביטל את 3 הפוליסות (לבד מאבדן כושר עבודה), לא חייבה את התובעת עבורן כלל, וכי התייקרות הפרמיות היתה עקב סיום תקופת הנחה, וכי מדובר בעניין מקובל ורגיל. בנוסף טענה, כי אכן, לאחר שהסוכן העביר את התובעת לאיילון (ביולי 2017), ניסתה הפניקס לשמר את התובעת כלקוחה, ועל כן הציעה לה הצעה נמוכה במידה מפליגה, אלא שהתובעת דחתה הצעה זו ועברה להראל (ולסוכנת אחרת). עם זאת, התובעת, לאחר שמתחילה ביקשה לבטל גם את פוליסת אבדן כושר עבודה, נמלכה בדעתה וחזרה וביקשה לחדש אותה, עד שביקשה לבטלה בחודש מאי, ועל כן גבתה הפניקס פרמיות עד חודש אפריל.

11. לדבריה, בחודש יולי לא נגבה דבר, בשל בקשת הביטול, והחיובים הכפולים בחודשים ספטמבר ואוקטובר 2017 היו עבור 4 חודשי פרמיה (יולי-אוקטובר), שחויבו בשתי פעימות, עד שמחודש נובמבר חזר החיוב ל-365 ₪, שהוא הפרמיה החודשית עבור ביטוח אבדן כושר עבודה בלבד. לדברי הפניקס, לא בוצע שום חיוב ביתר בשום שלב.

12. עם זאת, הפניקס הסכימה, כי בקשת הביטול הכתובה מחודש ינואר לא יושמה, ונציגתה טענה, כי המכתב נכתב אגב חילופי דברים וניסיון מו"מ (שלא צלח), ועל כן יכול ובעקבותיו היתה שיחת טלפון בה הסכימה התובעת שלא לבטל את הפוליסה האחרונה (אם כי לא הובאה כל ראיה מוחשית לכך , ולא יצאה על כך כל תרשומת או תכתובת).

13. הסוכן תמך באופן כללי בכל העדויות, למעט לעניין ההתחשבנות, שאינו בטיפולו או בידיעתו, ורק טען כי אינו יודע על שום מה נגרר כלל לתוך התביעה.

דיון והכרעה
14. לאחר ששמעתי את גרסאות הצדדים, כמפורט לעיל, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות. בנוסף, נוכח התנהלותה החמורה והבלתי מתקבלת על הדעת של התובעת, בסוף הדיון, עת נטשה אותו בלא רשות ותוך התרסת דברים קשים כלפי בית המשפט וכלפי הצדדים האחרים, יש גם מקום לחייב את התובעת בהוצאות לטובת קופת אוצר המדינה ולטובת הפניקס והסוכן, הכל כפי שיפורט.

15. אוסיף במאמר מוסגר, כי כאמור בפרוטוקול, הצעתי לצדדים כי יסכימו כי הפניקס תשלם לתובעת סך של 1,500 ₪, ובכך יסתיים הסכסוך כולו. אסביר, כי ההצעה התבססה על כך, שאני סבור שנכון היתה עושה הפניקס, אם היתה מחזירה לתובעת את הפרמיות שנגבו בחודשים ינואר-אפריל 2018, לאור המתואר לעיל באשר לתכתובת בין התובעת לבין נציגת הפניקס. פרמיות אלה, מסתכמות בסכום הנזכר, במעוגל.

16. ההצעה נדחתה, כאמור, וכאן המקום להבהיר, כי לא אוכל לפסוק סכום זה לטובת התובעת, באשר הוא כלל לא כלול בעילת התביעה. התביעה הוגשה, כזכור, בחודש אוקטובר 2017, ועל כן אינה יכולה, בהכרח, לכלול החזר פרמיות ששולמו בשנת 2018. יכול והתובעת אכן זכאית להשבת הסכומים האמורים, אולם איני קובע בכך מסמרות בפסק-דין זה. תרצה התובעת לתבוע החזר הפרמיות לחודשים אלה, תתכבד ותגיש תביעה – וזו תידון על פי המקובל והקבוע בדין.

17. ומכאן לנימוקי ההכרעה בתביעה עצמה. כאמור, סכומה מבוסס על 3 רכיבים: בזבוז זמן, הפרשי התייקרות פרמיה, וגביה לאחר ביטול פוליסה.

18. השקעת הזמן לא הוכחה, לא בכל הנוגע להיקף השעות, לא בכך שמדובר היה בשעות עבודה, שבעטיין הפסידה התובעת הכנסה, ולא בכל הנוגע להיקף הכנסתה. התובעת לא הוכיחה (ואף לא טענה) במה היא עוסקת, לא הוכיחה מהי רמת הכנסתה, לא הוכיחה מהו ערכה של שעת עבודה, ולא הוכיחה כי היתה לה עבודה מלאה בכל הימים בהם התנהלה מול הנתבעות.

19. זאת ועוד, כפי שנראה מייד, לא מצאתי כי הוכח כי נפל פגם בהתנהלות מי מהנתבעים (לפחות עד מועד הגשת התביעה), באופן שבו ניתן היה לייחס להם את השקעת הזמן של התובעת. אמנם, התובעת נאלצה כנראה להשקיע זמן ניכר בהסדרת הסבך של הפוליסות השונות והשוואה במחיריהן, השוואת הצעות של סוכנים שונים וכיו"ב, אולם אין בכך ולא כלום עם ייחוס השקעת זמן זו לתקלה שנפלה תחת ידי מי מהנתבעים. תחום הביטוחים אינו נהיר כל כך אלא ליודעי ח"ן, ובית המשפט יושב בתוך עמו ויודע, כי רבים הם המבוטחים שאינם מצליחים, גם בהשקעת זמן שכזו, לפענח את צפונותיו של תחום זה. שיחות עם סוכנים, בירור גובה חיובים, וכיו"ב, הם דבר שבשגרה, העשויים להימשך זמן.

20. אין הדבר מקנה לתובעת זכות לפיצוי על זמן זה (אלא אם היתה מוכיחה רשלנות או זדון של הצד שכנגד, שגרמו להשקעת זמן עודפת). לפיכך יש לדחות רכיב זה של התביעה.

21. הפרמיה התייקרה. התובעת סבורה שמגיע לה החזר על התייקרות זו. לא מצאתי לכך כל יסוד בדין או בעובדות התיק. לא הוצגה הצעת ביטוח שהבטיחה אי-התייקרות, או כל מצג אחר שכזה. יש להניח, כי מדובר בהתייקרות שגרתית, בין אם היא נובעת מתום תקופת הנחה, ובין אם מחמת התייקרות בשל גיל המבוטח, או כל סיבה אחרת. נטל הראיה בעניין זה הוא על התובעת, והיא לא עמדה בו ולו בקירוב. יש לדחות רכיב זה של התביעה, אפוא.

22. ובאשר לחיובים העודפים – לבד מכך שכאמור בתחילת הדברים, סכומם של אלה לא פורט בכתב התביעה, וממילא חלקם נעשה ע"י איילון, שכבר אינה נתבעת בהליך זה, הרי ששוכנעתי כי אכן מדובר בחיובים עבור פוליסת אובדן כושר עבודה בלבד (לכתב ההגנה של הפניקס צורפה הפוליסה, לרבות לוח התשלומים, והסכומים תואמים), ובחיובים כפולים במשך חודשיים, לכיסוי חודשיים שלא שולמו. לא הוכח שום דבר מעבר לכך, ועל כן לא הוכח כי היתה גביית פרמיה עבור פוליסה אחרת שכבר בוטלה באותה עת. גם רכיב זה יש לדחות, אפוא, ובכך נדחו כל רכיבי התביעה.

23. יודגש, כי לגבי הסוכן נראה כי ממילא ספק אם היתה לתובעת עילת תביעה נגדו, וככל שהיתה – היתה רק לגבי השקעת הזמן מצדה; רכיב זה כבר נדחה, ועל כן מובן כי הוא נדחה גם כלפי הסוכן.

24. דין התביעה להידחות, אפוא, מכל וכל (מבלי לגרוע מהערתי לעיל, בדבר האפשרות שהתובעת אולי זכאית להחזר פרמיות עבור 4 חודשי חיוב בשנת 2018, שלא נכללו בתביעה).

25. נוכח דחיית התביעה, יש לחייב את התובעת בהוצאות שנגרמו לשני הנתבעים שנותרו; בשל התנהלותה באולם , כמתואר לעיל, יש לחייבה גם בהוצאות לטובת קופת אוצר המדינה. אדגיש, כי החיובים דלקמן נעשו על דרך המתינות, ומבלי לתת משקל מלא לחומרת המקרה, זאת נוכח אופיו של ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות, והנטייה לא להחמיר בו עם בעלי הדין הבאים בשעריו.

תוצאה אופרטיבית
26. אני דוחה בזה את התביעה; ואני מחייב את התובעת לשלם לכל אחד משני הנתבעים 2-3 סך של 600 ₪ עבור הוצאותיהם, וסכום זהה גם לטובת קופת אוצר המדינה (סך ההוצאות שישולמו הוא 1,800 ₪, כמפורט) . סכומים אלה ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג אב תשע"ח, 25 יולי 2018, בהעדר הצדדים.