הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא ת"ק 55942-02-20

בפני
כבוד ה שופט איתי רגב

תובעים

  1. יוסי נויאן
  2. אידית נויאן

נגד

נתבעת
ריינאייר

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 32,700 ₪.

בכתב התביעה טוענים התובעים, בתמצית, כדלקמן:
בדצמבר 2019 היו אמורים התובעים לטוס בטיסה של הנתבעת מישראל לרומניה. כשהגיעו לנמל התעופה בישראל נתקלו בדיילת קרקע שהתנהגה כלפיהם בגסות רוח, דרשה מהם תשלום עבור מזוודת יד (טרולי) – ועל אף שהיו מוכנים לשלם כדרישתה, סירבה להעלותם לטיסה. הדיילת אף הוסיפה וטענה כי נהגו כלפיה באלימות והזמינה למקום משטרה, ובכך הוסיפה להשפלה שגרמה להם.
התובעים החמיצו את הטיסה והפסידו גם את עלות בית המלון, והכל על לא עוול בכפם.
התובעים דורשים כי הנתבעת תשיב להם את מחיר חבילת הנופש (1,200 ₪), ותפצה אותם בגין לשון הרע (15,000 ₪) ועוגמת הנפש שנגרמה להם (15,000 ₪), ובגין ההוצאות המשפטיות שנגרמו להם.

בכתב ההגנה טוענת הנתבעת, בתמצית, כדלקמן:
התובעים הגיעו לעמדת מסירת הכבודה באיחור, דקות ספורות לפני סגירתה. זאת, לאחר שהתעלמו מההנחיות שבאתר האינטרנט ממנו נרכשו הכרטיסים – ולא ביצעו רישום מקדים מקוון, וכשלהם כבודה עודפת. כאשר נדרשו לשלם סך 160 אירו נוכח הפרות תנאי כרטיס הטיסה הגיבו בבריונות ובתוקפנות וכאשר נסגרה עמדת מסירת הכבודה ונאמר להם כי לא יוכלו עוד לעלות לטיסה – הפנו כלפי הדיילת איומים ואלימות.
הנתבעת מציינת כי על הנוסעים עמה לבצע רישום מקוון עד שעתיים לפני מועד הטיסה, כמצוין בתנאי כרטיס הטיסה, וכי בהעדרו – הם יחויבו בתשלום בסך 55 אירו לכל כרטיס. כן מציינת הנתבעת כי שעות פתיחת וסגירת עמדת הבידוק נשלחו לתובעים גם בתזכורת, 48 שעות לפני הטיסה, ובכל זאת הגיעו התובעים דקות ספורות לפני סגירת העמדה – וכשבידיהם כבודה עודפת (אשר גם בגינה היתה זכאית הנתבעת לחייבם, כקבוע בתנאי הכרטיסים).
הנתבעת מוסיפה כי תחילה הסכימו התובעים לשלם עבור הרישום לטיסה ועבור הכבודה, אולם כאשר התברר להם סכום החיוב (160 אירו) החלו בויכוח עם דיילת הקרקע וניסו לשכנעה לבטל את החיוב – וכאשר זו הבהירה להם כי תיאלץ לסגור את הטיסה בלעדיהם הטיחו בדיילת עלבונות ואף חטפו מידיה את כרטיס האשראי תוך שהם גורמים לה לחבלה.

בדיון העידו התובעים בעצמם ומטעם הנתבעת העידו דיילת הקרקע, ראש המשמרת ומנהלת התחנה.
מהעדויות עולה כי הצדדים חלוקים בטענותיהם רק ביחס לחלק מהאירועים שהתרחשו בנמל התעופה – ואין מחלוקת כי התובעים לא ביצעו רישום מקוון לטיסה ובאשר לשעת הגעתם לעמדת הבידוק. התובעים, מצידם, חולקים על הטענה כי נהגו כלפי הדיילת בצורה פוגענית או אלימה (ולחיזוק טענותיהם הפנו לכך ששוטרים שהגיעו למקום תמכו בהם ולא פעלו נגדם, וחזקה כי היו מעכבים אותם, לכל הפחות, לו היו סבורים שביצעו עבירה כלשהי; כן ביקשו לקבל את צילומי האבטחה מנמל התעופה – בקשה המלמדת על כך שלעמדתם יש בצילומים כדי לתמוך בגרסתם). הנתבעת, מצדה, עומדת על הטענות בדבר התנהגות התובעים במהלך האירוע נשוא התביעה (ולחיזוק טענותיה הציגה את עדויות הדיילת, ראש המשמרת ומנהלת התחנה – שעדויותיהם תמכו אלו באלו; כן הפנ תה לכך שהוגשה על ידי הדיילת תלונה למשטרה, מעשה שיש בו כדי ללמד על אמונתה הכנה בגרסתה להשתלשלות האירועים – אולם, להשלמת התמונה, לא ידע ה לומר האם התלונה במשטרה הובילה לחקירה (התובעים העידו כי לא זומנו למתן עדות במשטרה) ומה עלה בגורלה של התלונה).
המיילים ששלחו הצדדים זה לזה בסמוך לאחר האירוע, ואשר צורפו לכתבי הטענות, תומכים בטענות הסותרות של הצדדים – אלו שנשלחו על ידי התובעים תומכים בטענותיהם שלהם ואלו שנשלחו מטעם הנתבעת תומכים בגרסתה.

לא מצאתי כי יש בידי להכריע בשאלת התנהלות התובעים ונציגי הנתבעת ומצאתי כי הכרעה זו אינה נדרשת לשם הכרעה בתביעה – שדינה, כמפורט להלן, להדחות.
שוכנעתי כי התובעים ידעו, ולכל הפחות היו צריכים לדעת, כי עליהם לבצע רישום מוקדם לטיסה טרם הגעתם לנמל התעופה. לא הוצגו על ידי התובעים, שעליהם הנטל להוכיח התביעה, ראיות לסתור זאת.
שוכנעתי גם כי התובעים ידעו, ולכל הפחות היו צריכים לדעת, כי עליהם להקדים ולהגיע לנמל התעופה – ובפרט כאשר לא השלימו את הרישום לטיסה טרם לכן, כמצופה מהם. האיחור בהגעה לנמל התעופה (אף בנסיבות אליהן התייחסה התובעת בעדותה בדיון – כאשר המתינו לחברים שלא מצאו חניה) הוא שגרם, בסופו של דבר, לכך שהליך הרישום לטיסה וקבלתם של התובעים אליה לא הושלם בזמן – והחמצת הטיסה נגרמה בשל כך ולא בשל מחדלי הנתבעת או מי מטעמה.
אין לתובעים להלין אלא על עצמם, שלא הקפידו לעמוד בלוחות הזמנים הנדרשים לשם מימושם של כרטיסי הטיסה שרכשו – ולא מצאתי לחייב את הנתבעת להשיב להם את עלות כרטיסי הטיסה (ושאר רכיבי חבילת הנופש הנלווים אליה) כפועל יוצא מכך.
שאר ראשי הנזק שנתבעו ממילא נלווים וטפלים לאמור לעיל. ראשית יוזכר כי אין מידתיות בין הסכום שבלב התביעה (1,200 ₪) ובין הסכומים שנתבעו ביחס לטענות על הוצאת דיבה ועוגמת נפש (30,000 ₪ נוספים; סכום הגדול פי עשרים-וחמישה מהנזק הישיר שנגרם לתובעים לטענתם) . עוגמת הנפש הכרוכה בהחמצת החופשה מוטלת על כתפי התובעים עצמם – וכאמור, אין בידי להכריע מי מהצדדים צודק באשר לטענות על הדברים שנאמרו וההתנהלות בנמל התעופה.
לו היו עותרים הצדדים לקבלת צו מבית המשפט לשם קבלת הצילומים מנמל התעופה (וזאת בסמוך לאחר קרות האירוע, שכן ספק כמה זמן נשמרים צילומים אלו) יתכן שהיה בכך כדי לשפוך אור על המחלוקת. כך גם לו היו מצרפים ראיות באשר לתיק המשטרה ולתלונה שהוגשה, או מזמנים לעדות את השוטרים שעל פי העדויות הגיעו למקום. כאמור, יש ראיות התומכות באמונתם הכנה של התובעים בגרסת לקרות האירועים, ומנגד – ראיות התומכות בגרסת הנתבעת ונציגיה.
משכך, לא מצאתי כי עלה בידי התובעים להרים את הנטל הנדרש על כל תובע בהליך אזרחי ולהראות כי הנתבעת ונציגיה הוציאו דיבתם רעה או כי גרמו להם עוגמת נפש.

התביעה נדחית.
משנדחתה התביעה הרי שעל פי דין על התובעים לשאת בהוצאות הנתבעת. בשים לב לכך שההליך התנהל בבית המשפט לתביעות קטנות נפסקות ההוצאות על הרף הנמוך – ואני מחייב את התובעים לשאת בהוצאות הנתבעת בסך 300 ₪. התובעים יישאו אף בהוצאות העדים כפי שנפסקו בדיון .

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ט"ז אב תשפ"א, 25 יולי 2021, בהעדר הצדדים.