הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא ת"ק 31550-12-20

בפני
כבוד ה שופט איתי רגב

תובע

יוסף גבאי

נגד

נתבעת
חברת דואר ישראל בע"מ

פסק דין

לפני תביעה על סך 10,000 ₪.

בכתב התביעה נטען, בתמצית, כדלקמן:
התובע מפעיל חנות אינטרנטית ומשתמש בשירותי הנתבעת למשלוח מוצרים ללקוחותיו, ברחבי העולם.
בפברואר 2020 שלח התובע חבילה ללקוח בשוודיה, בשווי $364. המוצר הגיע ליעדו כעבור כשבוע, כשהוא שבור.
במרץ 2020 שלח התובע חבילה ללקוח בטאיוואן, בשווי $139 (בצירוף $40 דמי משלוח). החבילה לא הגיעה ליעדה.
במאי 2020 שלח התובע חבילה ללקוח בגרמניה, בשווי $248. לחבילה נרכש ביטוח. המוצר הגיע ליעדו כעבור כחודש וחצי, כשהוא שבור.
לטענת התובע, החבילות נארזו על ידו כראוי, ועל הנתבעת לשאת בנזקים שנגרמו עקב המתואר לעיל.
סכום התביעה מורכב מעלות החבילות והמשלוח (3,350 ₪), אבדן זמן, ייעוץ משפטי וטרחה (5,000 ₪) ועגמת נפש (1,650 ₪).

בכתב ההגנה נטען, בתמצית, כדלקמן:
באשר לחבילה לגרמניה – התובע לא מילא את הדו"ח הנדרש ובהעדר אסמכתא מתאימה ונדרשת מגרמניה, אינו זכאי לפיצוי.
באשר לחבילה לשוודיה – זו לא נארזה כראוי, ואין מדובר במוצר חדש, ועל כן גובה הפיצוי המירבי לו זכאי התובע הוא $100. גם באשר לחבילה זו לא צורף דו"ח נזק נדרש.
באשר לחבילה לטאיוואן – לא נכללה התייחסות בכתב ההגנה.

בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם.
נציג הנתבעת אישר כי החבילה לגרמניה היתה מבוטחת, אך חזר על הטענה כי לא התקבל האישור הנדרש מהרשויות בגרמניה. לטענתו, גם על פי חברת השילוח הגרמנית וגם על פי הרשויות בשוודיה, לא נגרם נזק לחבילות והן הגיעו בשלמותן ליעדיהם. התובע השיב כי הגיש את דו"חות הנזק כפי שהתבקש.
באשר לחבילה לטאיוואן – לטענת הנתבעת, אין כל אסמכתא לכך שכלל נשלחה, גם על פי הפרטים שצירף התובע.
לאחר הדיון, וכפי שנקבע, הוגש לתיק בית המשפט המסמך שהוצג בדיון מטעם חברת השילוח בגרמניה (ולפיו לא ניכר נזק חיצוני על גבי החבילה).

מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי.

ראשית, יוזכר כי המסגרת הנורמטיבית החלה על המחלוקת בין הצדדים הן ההוראות שבפרק ו' לחוק הדואר, התשמ"ו – 1986. לא מצאתי לצטט את הוראות החוק ואת הפסיקה הלא מבוטלת הקיימת בקשר לפרק זה, וייאמר רק כי באשר לדבר דואר בינלאומי קובע החוק את אחריות הנתבעת (בעלת הרשיון) ביחס לדברי דואר הנשלחים מישראל (ואליה), וזאת בהתאם להגבלות ולתנאים שבאמנת הדואר העולמית ולהודעה בדבר ההגבלות והתנאים שפורסמה ברשומות. ההודעה קובעת, בין היתר, את סכום הפיצוי המירבי לו יהיה זכאי שולח דבר דואר שניזוק.
כפי שהוזכר בפסיקה (ור', למשל, ת"ק (נתניה) 16486-02-19 ברלין נ' חברת דואר ישראל בע"מ (כב' הרשמת הבכירה א' מאירי, פס"ד מיום 7.7.19) המטרה העומדת מאחורי האמור לעיל היא קביעת אמת מידה אחידה, תוך הגבלת היקף האחריות גם בכוונה לקדם את האינטרס של הוזלת תעריפי מקבלי השירות.

מבלי לגרוע מהאמור לעיל, הנטל להוכיח את העובדות שבבסיס התביעה מוטל על התובע, ומצאתי כי עלה בידו לעשות כן רק ביחס לחלק מהחבילות נשוא התביעה.
באשר לחבילה לטאיוואן – הנתבעת הצהירה כי אין בידה תיעוד לכך שכלל נשלחה , אולם התובע צירף את שטר המטען והנטל עבר על כתפי הנתבעת להראות כי אין מדובר בראיה מספיקה לעניין זה. הלכה היא כי המנעות מהבאת ראיות פועלת לחובת הנוקט בה. דין ההמנעות כחזקה באשר להודאת בעל הדין בכך שלו הובאה אותה ראיה שנמנע מלהציגה היא היתה פועלת לחובתו. אין די באמירה כללית של הנתבעת כי ערכה בירורים ולא איתרה את החבילה, ובהעדר העתקי תרשומת של הנתבעת לעניין זה מצאתי כי התובע הוכיח טענתו לעניין חבילה זו, ומאחר שמדובר בחבילה שאבדה הרי שדינה כדין חבילה שהיא דבר דואר פנים (ס' 83 לחוק הדואר) .
סכום הפיצוי המירבי, כקבוע בהודעה בדבר ההגבלות והתנאים, היא בשיעור 30 SDR (הוא סל המטבעות הקבוע בהודעה), ושיעורה נכון למתן פסק הדין – 136 ₪.
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע, בגין החבילה לטאיוואן, סך 136 ₪.

באשר לחבילה לגרמניה, מצאתי כי הראיות שהוצגו על ידי התובע מספיקות לשם הרמת הנטל הנדרש להוכחת נזקיו. אין מחלוקת, כאמור, כי החבילה נשלחה על ידי הנתבעת וכי הגיעה ליעדה בגרמניה. לא מצאתי גם כי הנתבעת כופרת בטענה שהחבילה בוטחה, והמחלוקת נותרה רק בשאלת הוכחת הנזק. התובע הציג לבית המשפט את מכתבו של הנמען, המאשר את דבר היות הנזק בתכולת החבילה (ואף הסבר מדוע תיקון הנזק אינו מעשי), ושוכנעתי כי די בכך לשם הוכחת המוטל על התובע. אין בידי לקבל את הטענה הפורמליסטית של הנתבעת בדבר העדרו של טופס חתום כנדרש על גבי דו"ח הנזק (ור' גם ת"ק (הרצ') 53934-02-14 רם נ' חברת דואר ישראל בע"מ (כב' הרשמת הבכירה (כתארה אז) ע' דבי; פס"ד מיום 27.8.14) – ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את שווי החבילה ($248 – על פי השער נכון למועד כתיבת פסק הדין: 476 ₪).

באשר לחבילה לשוודיה, דין התביעה להדחות.
הנטל להוכיח את הנזק שנטען כי נגרם למוצרים ששלח התובע מוטל על כתפיו.
"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט [...] תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע-התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה (reasonable certainty), כלומר, באותה מידת ודאות, המתבקשת מנסיבות העניין [...] על-כן, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי." (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800).
התובע כשל בהוכחת נזקיו בנוגע לחבילה זו , משלא צירף ראיות מטעם מקבל החבילה המלמדים על הנזק הנטען (ואין די בתמונות מהן מבקש התובע כי בית המשפט יסיק שניתן ללמוד מהן על נזקים למוצרים), וכאשר לא סתר את העולה מהמסמכים שהגישה הנתבעת ולפיהם הרשויות במדינת היעד כופרת בדבר קיומו של נזק נראה לעין.
התוצאה היא, כאמור, כי ביחס לחבילה זו נדחית התביעה.

סיכומו של דבר –
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך 612 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט בסך 100 ₪ והוצאות משפט בסך 150 ₪ נוספים. הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 ימים מהמצאת פסק הדין לידי הנתבעת, ולא – יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשפ"ב, 29 ספטמבר 2021, בהעדר הצדדים.