הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בכפר סבא ת"ק 28833-02-19

בפני כבוד ה רשמת הבכירה זהבית חמו

התובעת

דניאלה גז

נגד

הנתבעים
1.חנניה דדון
2.איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

לפניי תביעה כספית שעניינה נזקי רכוש שנגרמו לתובעת בתאונה שהתרחשה ביום 4.10.18 בחניון מרכז קניות ברעננה.

בכתב התביעה על נספחיו נטען שרכב התובעת חנה בחניון מרכז קניות וכי רכב הנתבעים שיצא מחניה סמוכה פגע ברכב התובעת. התובעת לא הייתה ברכבה אך השומר שהיה במקום התאונה, מר יצחק פורטנוי ( להלן: "העד"), צפה במתרחש והעביר את פרטי הרכב הפוגע לידיה. לכתב התביעה צורפו, בין היתר, חוות דעת שמאי, מר אבי בן הרוש ( להלן: "שמאי התובעת"), תמונות נזק וחשבונית תיקון.

בכתב ההגנה לא הוכחשה אחריות הנתבעים לתאונה. לטענת הנתבעים, המקרה ארע בעת כניסת נהגת הנתבעים, הגב' דורה דדון ( להלן: "נהגת הנתבעים"), לחנייה סמוכה לחניית רכב התובעת. לטענת הנתבעים, המדובר בפגיעה קלה בסמוך לגלגל האחורי שמאלי בלבד, בעוד שהנזקים הנטענים בתביעה ובחוות דעת שמאי התובעת לא נגרמו כתוצאה ממקרה זה. לכתב ההגנה צורפה חוות דעת מומחה לחקירה ושחזור תאונות דרכים ושמאי, מר אורי ביטון ( להלן: "מומחה הנתבעים") שלפיה הנזק שנגרם בתאונה הינו נזק קל בצדו השמאלי של הרכב בעוד תביעת התובעת מתייחסת לנזק אחר לחלוטין במוקד שונה, בפגוש האחורי.

ביום 1.8.19 קיימתי דיון בתובענה. בדיון שמעתי את עדויות התובעת, העד, נהגת הנתבעים, הנתבע 1 וכן את עדות מומחה הנתבעים. בדיון חזרו הצדדים על טיעוניהם והשיבו לשאלות בית המשפט.

לאחר שעיינתי במכלול הראיות שהוצגו לפניי, שמעתי את העדויות, צפיתי בהדגמות העדים באשר לאופן קרות התאונה ושקלתי את טענותיהם, סבורני שהתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את הנזק שנגרם בתאונה ועל כן דין התביעה להידחות. אפרט את טעמיי לכך.

לאור הוראות סעיף 15( ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות ( סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק דיני ינומק בתמציתיות, תוך התייחסות אך ורק לטענות ולראיות שמצאתי שהן דרושות להכרעה.
כידוע, הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע, ומידת ההוכחה היא מאזן ההסתברויות, בבחינת " המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל ההוכחה בשיעור העולה על 51% ( ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים " כרמל" חיפה, נג(4) 52 (1999). כלל זה רלוונטי גם בתביעות קטנות ( ת"ק ( פ"ת) 56313-12-16 רפאל ליפשיץ נ' ר.ת. דיסקברי טיול עולמי בע"מ (20.2.2018)).

כאשר עסקינן בתביעה נזיקית, על התובע להוכיח לא רק את שאלת האחריות, אלא גם את הנזק שנגרם לו ( ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נגד מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד ל"ה(2) 800).

אפנה בהקשר זה לפסיקת בית המשפט העליון ברע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן (30.01.18) ( להלן: "עניין אשקר"):
"הגמישות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לבית המשפט לתביעות קטנות לקבל את תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו...
אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה ( שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי " על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות ( רע"א 3608/17 הנסון ( ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017); עניין אניסימוב, שם).
הנה כי כן, גם כאשר בית המשפט לתביעות קטנות חש כי דחיית התביעה בשל אי הוכחת שיעור הנזק אינה ראויה, אין בידו להתעלם מן הדין המהותי ולפסוק לתובע שלא השכיל להציג ראיות ממשיות לגבי שיעור הנזק פיצוי על סמך אומדנה ( אלא אם הצדדים הסכימו כי הסכסוך ייפתר במתכונת שונה). במצבים כאלה, עשוי בית המשפט " לנצל" את הגמישות בסדרי הדין ודיני הראיות על מנת לאפשר לתובע לתקן את מחדלו, ולהוכיח את הנזק הנטען באמצעות ראיות מתאימות. פתרון זה מצוי בסמכותו, ובמידה רבה אף משרת את תכלית הקמתו: פתיחת שערי בית המשפט בפני האזרח הקטן שאינו בקיא בהוויות המחוקק וההלכה הפסוקה, ואינו מודע, בהכרח, לחובת הוכחת שיעור הנזק. אולם, מכאן ועד חריגה מהוראות הדין המהותי באשר לנטלי ההוכחה – ארוכה הדרך, ובלתי עבירה. עם כל ההבנה, אין להשלים עם גישת בית המשפט המחוזי לפיה דרך ההתמודדות עם מצב בו לא הובאו ראיות מספיקות היא לפסוק פיצוי מופחת. ברוח דומה, נכון לערער על הדרך בה צעד בית המשפט לתביעות קטנות בקבעו כי על בית המשפט לבכר פסיקה על דרך האומדן על פני דחיית התביעה הקטנה, כאשר האיזון בין הדברים יתבטא בעריכת האומדן על הצד הנמוך. נבהיר כי השאיפה להגיע לתוצאה צודקת יותר נשגבת היא, אך יש לממשה אך ורק בכלים משפטיים ראויים, כגון הסכמות בין הצדדים או דחיית הדיון על מנת לאפשר הבאת ראיות מספקות".

ביישום לענייננו;
אין חולק שרכב הנתבעים פגע ברכב התובעת בצדו השמאלי וגרם לנזק. מיקום נזק זה נתמך בהדגמות העדים באשר לאופן קרות התאונה.

התובעת אישרה בעדותה שברכבה היה נזק קודם בחלקו האחורי ימני: "במענה לשאלת בית המשפט, האם היה נזק קודם בטמבון האחורי ימני לפני התאונה, אני משיבה כי היה פה חתך קטן בפלסטיק, מדובר באותו חתך שמוקף בעיגול בחוות דעת המומחה... אני לא מתלוננת על החלק הזה. התלונה שלי היא רק לגבי הנזק בצד שמאל של הרכב, בפח, שנגרם כתוצאה מהתאונה" (עמ' 2, שורות 9-6).

ובהמשך:
"אני חייבת להגיד שהשבר הקטן בצד ימין יש לי אותו מההתחלה, זה חלק אחד גדול. לא התייחסתי לפלסטיקה מצד ימין, זה מזמן. הרכב שלי לא הייתה לו שום פגיעה בצד שמאל שלו" (עמ' 2, שורות 36-35; עמ' 3, שורה 1).

עיון בחוות דעת שמאי התובעת מלמד שחוות הדעת מתייחסת לנזק הקודם, בחלקו האחורי של הרכב, ולא לנזק שנגרם בתאונה, שאין לגביו התייחסות כלשהי בחוות הדעת, באופן שאינו מאפשר קביעת ממצאים בנוגע לעלות תיקון הנזק שנגרם בתאונה.

עת נשאלה התובעת אם מסרה לשמאי מטעמה על קיומו של נזק קודם, השיבה בחיוב אך לא זכרה לומר כיצד הנחתה את השמאי להעריך את הנזקים ברכבה: "אני הלכתי לפי השמאי. במענה לשאלת ביהמ"ש האם אמרתי לשמאי שקיים נזק קודם בפגוש האחורי אני משיבה שכן, אני לא זוכרת אם אמרתי לו לא להתייחס לנזק הזה בחוות הדעת שלו אבל בכל זאת הוא היה חייב להחליף את הפגוש בצד שמאל. גם החלק הלבן וגם החלק השחור זה ביחד" (עמ' 3, שורות 6-3).

למרות טענת התובעת דלעיל , לא שוכנעתי שהיה מקום בנסיבות המקרה דנן להחליף את הפגוש האחורי בשל הנזק בצדו השמאלי של הרכב שנגרם על ידי הנתבעים, ואשר נצפה בתמונות הנזק. על פניו, מדובר בנזק קל. בנוסף, עסקינן בשאלה שבמומחיות אך שמאי התובעת לא הובא לעדות על ידה, חרף טענות הנתבעים בכתב ההגנה לעניין הנזק.

לעניין המשמעות בדבר הימנעות בעל-דין מזימון עד רלבנטי אפנה לע"א 55/89 קופל ( נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990), שם מצטט בית המשפט את ההלכה שנקבעה בע"א 548/78 נועה שרון ואח' נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980):
"כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו".

זאת ועוד; מומחה הנתבעים העיד שהנזק המשמעותי יותר הנצפה במוצג ת/1 הוא תוצאה של אותה פגיעה קודמת וכי את הנזק האסתטי שנגרם בתאונה ניתן היה לתקן בעלות זניחה. לעמדתו, נזק זה הוטמע בתיקון הנזק הקודם והמשמעותי יותר שבוצע ברכבה של התובעת, שבגינו היה מקום להחליף את הפגוש האחורי ולכן לעמדתו התובעת אינה זכאית לתשלום כלשהו מהנתבעים . כאמור לעיל, שמאי התובעת לא הובא על ידה לעדות ולכן עדות מומחה הנתבעים לא נסתרה על ידי התובעת. עדות זו, בצירוף העדויות הנוספות שנשמעו בתיק, מקשות על קבלת התביעה.

בנוסף, שעה שרכב התובעת כבר תוקן על-ידה, אין כיום אפשרות מעשית להעריך את עלות התיקון בגין הנזק שאכן נגרם על ידי הנתבעים, כך שהלכה למעשה נזק זה לא הוכח ואף לא ניתן להעריכו על דרך האומדנה מקום שניתן היה להוכיחו בראיות חד משמעיות, וזאת בהתאם לקביעת בית המשפט העליון בעניין אשקר.

במכלול הנסיבות האמורות, ולאור העדר הוכחת הנזק שנגרם לרכב התובעת על ידי הנתבעים, אני מורה על דחיית התביעה. חרף התוצאה שאלה הגעתי, אין צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשות רשות ערעור לבית המשפט המחוזי-מרכז תוך 15 יום ממועד קבלת פסק הדין בידי הצדדים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ה' אב תשע"ט, 06 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.