הדפסה

בית משפט לתביעות קטנות בחיפה ת"ק 35932-05-17

לפני
כבוד ה שופטת מריה פיקוס בוגדאנוב

תובע

ארתור זילברמן

נגד

נתבעים

1.קריסטינה סרנצקי
2.דריה פטרוב
3.משטרת זבולון
4.אברהם שלום
5.מאור מרדכי אקסלרד

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 10,000 ₪, שהוגשה כנגד חמשת הנתבעים בטענה כי גרמו למעצר שווא של התובע .

בהתאם לכתב התביעה, התובע פנה לנתבעת 1 ושוחח איתה דקות בודדות בעניין דוגמנות וצילומים, והנתבעת 1 ביקשה ממנו להשאיר לה את מס' הנייד שלו. כעבור 20 דקות התובע נעצר ו/או עוכב על ידי שני גברים (הנתבעים 4 ו-5) שהיו לבושים אזרחי, שטענו בפניו כי הם ממשטרת זבולון, ו הם עיכבו אותו לתחנת זבולון. במשטרה עוכב התובע למשך כ- 4.5 שעות, שלאחר מכן שוחרר ונאלץ ללכת ברגל עד לביתו, כשרגלו נקועה , והגיע לביתו בסמוך לשעה 3:00.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 2, מאחר והייתה יחד עם נתבעת 1 במהלך האירוע נשוא כתב התביעה. הנתבעת 3 היא משטרת ישראל.

כל אחד מהנתבעים הגיש כתב הגנה נפרד מטעמו.

בהתאם לכתב הגנה של הנתבעת 1, האירוע נשוא כתב התביעה התרחש בחודש אוגוסט 2015 עת שסיימה כיתה י"ב ולפני שהתגייסה לצה"ל , כאשר אירוע זה לא היה אירוע יחיד, ובעבר התובע פנה כ- 10 פעמים לנתבעת 1 עם הצעות דומות לצלמה בדירתו, וזאת כאשר בחלק מהמקרים עוד הייתה קטינה. באותן פניות התובע הציג את עצמו כצלם דוגמניות שעובד עם מפורסמים, והנתבעת 1 בכל אחד מהפעמים סירבה להצעות התובע וביקשה ממנו להתרחק ממנה. באחד המקרים, שקדמו לאירוע נשוא כתב התביעה התובע, ניסה להתקרב ולהתחקות אחרי הנתבעת 1, כך שנאלצה לברוח ממנו בזמן שהוא רודף אחריה על אופניו.
באשר לאירוע נשוא כתב התביעה טענה הנתבעת 1 כי היא והנתבעת 2 ישבו בחוף "ימית" והתובע התקרב אליהן, שב והחמיא לה על יופייה, הציג את עצמו כצלם דוגמניות והציע לצלם אותה בביתו.
התובע התעקש למסור כרטיס ביקור שלו , היא סירבה , והוא עזב , אך הוא שב על עקבותיו כעבור חצי שעה והביא את כרטיס הביקור שלו.
בשלב זה ובהמשך לכל הפניות החוזרות והנשנות של התובע בעבר, חשה הנתבעת 1 מוטרדת ומאוימת , והנתבעת 2 , שהבחינה במצוקה של הנתבעת 1, הציעה להתקשר ל נתבע 4, שהוא שוטר, אותו הכירה.
הנתבע 4 והנתבע 5, שהוא מתנדב במשטרה וחברו של הנתבע 4, הגיעו לחוף ושוחחו עם התובע, את הנתבעת 1 לא שמע את תוכן השיחה. לאחר אותה השיחה הוזמנה המשטרה למקום, ועוד באותו הלילה הגיעה הנתבעת 1 למשטרה והגיש ה תלונה בגין הטרדה.
הנתבעת 1 טענה במסגרת כתב ההגנה כי לא מדובר בתלונת שווא, אותה הגישה, אלא כי היא חשה מוטרדת, מאוימת ומפוחדת מהתובע שהטריד אותה במספר הזדמנויות , ועל כן פנתה למשטרה , כמו שהה עושה כל אדם סביר בנסיבות שנוצרו.

הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה, לפיו אין בינה לבין התובע כל יריבות , כאשר היא לא הייתה זו שהגישה נגדו תלונה במשטרה , אלא הייתה עדה בלבד. הנתבעת 2 חזרה על השתלשלות הענייניים בחוף "ימית", כפי שתואר בכתב ההגנה של הנתבעת 1, והוסיפה כי מעורבותה במקרה זה הסתכמה בכך , שהייתה עם הנתבעת 1 בזמן האירוע וניסתה לעזור לה, מאחר והאחרונה הרגישה מוטרדת על ידי התובע.

בהתאם לכתב ההגנה של הנתבעת 3, בתאריך 7.8. 15 בסמוך לשעה 22:00 עוכב התובע לחקירה בגין חשד לפגיעה בפרטיות , בילוש ו/או הטרדה אחרת לפי סעיף 2 (1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"ד-1981 עבירה מסוג פ שע, וזאת בעקבות האירוע שהתרחש מספר שעות טרם עיכובו לחקירה.

שוטרי משטרת זבולון שהוזמנו לזירה תשאלו את הנתבעת 1 וחבריה שנכחו במקום ולאחר מכן עכבו את התובע לתחנת המשטרה לשם המשך טיפול בתלונתה של הנתבעת 1 במישור החקירתי.
בנסיבות אלו פעלו השוטרים בהתאם להוראות 67 חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים ), תשנ"ו – 1996 (להלן: " חוק המעצרים").
בנוסף, במסגרת כתב ההגנה התייחסה הנתבעת 3 לחומר החקירה שנאסף בתיק החקירה 348463-15, שנפתח בעקבות תלונתה של הנתבעת 1, ולעובדה כי במהלך החקירה התובע הודה כי פנייתו לנתבעת ביום 7.8.15 לא הייתה הראשונה, ולגרסתה של הנתבעת 2 , כפי שנמסרה במשטרה בליל האירוע.

בכתב הגנה מטעם הנתבע 4 נטען כי בתאריך 7.8.15 קיבל התובע שיחת טלפון מא ת הנתבעת 2, שהיא אחות ה של בת זוג תו, ובשיחה סיפרה שאדם מטריד את חברתה (הנתבעת 1) בחוף "ימית".
הנתבע 4 בחר להגיע למקום ולעזור לנתבעות 1 ו-2 ואף פנה לנתבע 5, שהוא חברו ומתנדב בתחנת זבולון, שבסמכותה המקומית נמצא חוף "ימית" בקרית ים.
לאחר שפגש הנתבע 4 את הנתבעות 1 ו- 2 ושמע מהן את מלוא הסיפור, הן מסרו לו כי ברשותן מספר טלפון של התובע, הנתבעות התקשרו אליו לטלפון שמסר וקבעו איתו בחוף "ימית". התובע הגיע למקום, הנתבעים 4-5 ניגשו אליו על מנת לאמת את זהותו , ונתבע 4 הציג את עצמו בפני התובע כשוטר ושאל אותו לפשר מעשיו במקום . התובע השיב כי הוא מטייל באזור, והנתבעים 4 ו- 5 עזבו אותו, חזרו לנתבעות 1 ו-2 , והנתבע 5 התקשר למוקד 100 והזמין ניידת למקום .
כאשר הגיעו השוטרים למקום בעקבות הפניה למוקד 100, הנתבעים 4 ו-5, ששמרו על קשר עין עם התובע, הצביעו ל הם על התובע , והשוטרים החליטו לעכבו לחקירה.

עוד נטען כי בעת העיכוב התובע ישב עם שתי נשים, לגביהן טען בכתב התביעה כי מדובר בידידותיו, אך לאחר שהמשטרה עזבה את המקום יחד עם התובע , מבירור שערכו הנתבעים 4 ו-5 עם אותן נשים התברר כי אינן מכירות את התובע ו כי האחרון הגיע למסעדה והתיישב לידן.
נתבע 4 טען כי הייתה לו סיבה מוצדקת להזמין משטרה כאזרח סביר ובר דעת - וכך פעל.
עוד נטען כי מרגע מעצרו של התובע על ידי משטרת זבולון , אין לנתבע 4 אחריות כלשהי למה שאירע, לכאורה, בתחנת המשטרה.
הנתבע 4 הכחיש את טענת התובע, לפיה הוא ונתבע 5 דרשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת זבולון . הנתבע 4 טען כי מעצר של התובע התבצע על ידי שוטרי תחנת זבולון בלבד .

לפי כתב הגנה של הנתבע 5, הוא הגיע לחוף "ימית" לאחר ש הנתבע 4 התקשר אליו. בחוף הנתבע 5 שוחח עם הנתבעת 1, שסיפרה לו שהיא פוחדת מהתובע , מאחר והטריד אותה מסר פעמים בעבר , ועל כן הוא התקשר למוקד 100 והזמין משטרה.
בכתב ההגנה נטען כי לנתבע 5 הייתה סיבה מוצדקת להזמין משטרה, כאזרח סביר ובר דעת - וכך פעל.
הנתבע 5 הכחיש את טענת התובע, לפיה הוא ונתבע 4 דרשו ממנו להתלוות אליהם לתחנת זבולון . הנתבע 5 טען כי מעצר של התובע התבצע על ידי שוטרי תחנת זבולון בלבד .

דיון בביהמ"ש:

בתיק זה התקיימו שתי ישיבות הוכחות.
בישיבה הראשונה העיד התובע והנתבעות 1 ו- 2 בלבד. במהלך הדיון, לאור העובדה כי נתבעת 3 היא מדינה, ועל כן הייתה מיוצגת על ידי מתמחה מפרקליטות מחוז חיפה, לבקשת התובע הותר לו למנות לעצמו עו"ד. כך גם ניתנה אפשרות לנתבעים 1,2,4, ו- 5 למנות לעצמם עורכי דין, וכל זאת על מנת ליצור שוויון בין הצדדים ולאור הקושי שניכר אצל התובע בניהול ההליך.

בדיון מיום 29.10.17 העיד התובע ומסר כי ביום האירוע נשוא כתב התביעה הוא היה בחוף ימית כשהוא רוכב על אופניים. בפאב מסעדה בחוף יישבו שתי ידידות שלו , עובדות זרות ש מספר טלפון שלהן אבד לו , שא ז ה וא ראה את הנתבעת 1, ניגש אליה והציע לה צילומים (פרוטוקול עמ' 1). התובע הכחיש שזו הייתה פעם העשירית שהוא ניגש אל הנתבעת 1, ולדבריו , מדובר בפעם השנייה בלבד (פרוטוקול עמ' 1 ש' 16-17).
התובע לא הכחיש כי הוא אינו צלם מקצועי, ולטענתו , מדובר בתחביב, ולדבריו, הוא הכיר צלם ידוע מתל-אביב (עדי ברקן) והציג במהלך הדיון כרטיס ביקור של אותו הצלם (ת/1). בהמשך חזר התובע מטענתו כי הראה כרטיס ביקור של צלם מפורסם לנתבעת 1, מאחר ונזכר שהארנק לא היה עליו בעת שיחתו עם הנתבעת 1 (פרוטוקול עמ'2 ש' 16-18).
לפי עדותו של התובע, הנתבעת 1 ביקשה מהתובע את מס' הטלפון שלו, הוא עזב, נסע לביתו , החליף בגדים וחזר לחוף הים , שם חיכו לו , לדבריו, אותן שתי ידידות ומסר לנתבעת 1 מספר טלפון, אותו רשם על גבי כרטיס ביקור של עורך דין (פרוטוקול עמ' 1 ש' 19-21). בהמשך, כאשר עומת התובע עם חקירה שמסר במשטרה, אישר כי הוא היה זה שהציע לנתבעת את מספר הטלפן שלו וכי היא הסכימה (העתק מההודעה צירף התובע לכתב התביעה).
לדברי התובע, הנתבעת 1 עשתה לו מארב, התקשרה לידידים שלה, שוטרים, שבאו ועצרו אותו. בהמשך פירט התובע כי הנתבעים 4 ו- 5 רק ניגשו אליו ודיברו איתו בצד, ולאחר מכן הגיעה ניידת שלקחה אותו לתחנת זבולון. (פרוטוקול עמ' 1 ש' 22-22). בהמשך, לשאלת ביהמ"ש השיב התובע כי הנתבעים 4 ו -5 תחקרו אותו בחוף הים, ולאחר מכן הוא הלך וישב עם אותן ידידות במסעדה, ורק לאחר מכן הגיעו השוטרים, שככל הנראה היו במדים , ולא היה לו הסבר , מדוע טען אחרת בכתב התביעה.
לשאלות בית המשפט התובע העיד כי הוא לא מבין מדוע נחשד בהטרדה, וכי השאלה שעומדת לדיון היא לא אם הייתה או לא הייתה הה טרדה, אלא בשאלת מעצר התובע למשך 4.5 שעות וחזרתו ברגל מהתחנה לביתו (פרוטוקול עמ' 2 ש' 1-5). לשאלת הנתבע 4 אישר התובע כי עשה כושר בחוף הים , ולא זכר , מדוע נקע את רגלו (פרוטוקול עמ' 2 ש' 28-32).

במהלך הדיון טען התובע כי יש לו ביות בזיכרון, והוא מבולבל וסובל מנכות, אך דברים הרשומים בכתב התביעה נכונים , כי את כתב התביעה ערך כבר בליל האירוע, על אף שהגיש אות ו לבית המשפט רק כעבור שנתיים , לאחר שצילם את חומר החקירה שבתיק המשטרה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 10-12).

בנוסף העיד התובע כי בעבר הייתה אישה נוספת שהתלוננה כנגדו בגין הטרדה, אותה פגש בספריה, על אף שלקחה את מספר הטלפון שלו (פרוטוקול עמ' 2 ש' 24-25).
הנתבעת 1 העידה בביהמ"ש כי ביום האירוע נשוא כתב התביעה היא הלכה יחד עם חברתה, הנתבעת 2 , בחוף "ימית" וראתה כי התובע נוסע אחריהן באופניים . כשהשתיים התיישבו בחוף , התובע פנה לנתבעת 1, הציע לה להצטלם, כשהוא מחמיא לה על מראיה , ואמר כי הוא מצלם בנות בביתו .
כבר מהתחלה אמרה הנתבעת 1 לתובע כי מכירה אותו, כי הוא פנה אליה מס' פעמים בעבר , וכי היא אינה מעוניינת שיצלם אותה. התובע התעקש להשאיר לה את מס' הטלפון, ולבסוף היא הסכ ימה מאחר וחשבה, שבאופן זה תוכל לאתרו על מנת ל הגיש נגדו תלונה (פרוטוקול עמ' 3 ש' 3-11).
בהמשך הנתבעות 1 ו-2 התקשרו לנתבע 4, שהגיע וניגש לתובע כדי לזהות אותו. הנתבע 4 שאל את הנתבעת 1, מה ברצונה לעשות , והיא החליטה שרוצה להגיש תלונה.
הנתבעת 1 העידה גם לגבי האירועים שקדמו לאירוע נושא כתב התביעה, לרבות האירוע שבמהלכו התובע עקב אחריה באופניים, כאשר חלקם היו כשהייתה קטינה.

הנתבעת 2 העידה בביהמ"ש, שהיא ו הנתבעת 1 הלכו בחוף הים, כשהתובע מאחוריהן . בשלב זה סיפרה לה הנתבעת 1 כי היא מכירה את הת ובע, והוא רדף אחריה בעבר . שתי הנתבעות התיישבו בחוף ואז התובע פנה אל הנתבעת 1 ואמר לה, שהיא נראית טוב , ו הוא רוצה לצלם אותה. הנתבעת 2 הציעה לנתבעת 1 להתלונן כנגד התובע, כי אין לדעת , מה בכוונתו לעשות , וכאשר התובע הציע להשאיר מס' טלפון, לאחר שנתבעת 1 אמרה לו "לא", נתבעת 2 הסכימה, על מנת שתהיה לה ן דרך לאתר את התובע . הנתבעת 2 התקשרה לנתבע 4 כדי לקבל ייעוץ, בתור שוטר , והוא הציע שיבוא לשבת איתן בחוף יחד עם חבר כדי לעזור להן. הנתבעות התקשרו לתובע, והוא אמר להן שהוא לא באזור , דבר שנראה להן חשוד , מאחר וראו אותו בטיילת , ולכן ביקשו מנתבעים 4 ו-5 שי יגשו אליו. (פרוטוקול עמ' 4 ש' 2-11).

ב"כ הנתבעת 3 הגישה במעמד הדיון דוח פעולה של רס"ר פלדמן עידן לגבי עיכוב ו של התובע (נ/1), דוח עיכוב (סומן נ/2) בו נרשם כי התובע עוכב בשעה 22:20 , ודו"ח משל"ט (נ/3) , ממנו עולה כי הודעה למוקד נמסרה בשעה 21:45 , והסיירים הגיעו למקום האירוע בשעה 21:57. עוד הגישה ב"כ הנתבעת 3 פלט ממוחשב נ/5 ממנו עולה כי חקירתו של התובע החלה בשעה 00:26 והסתיימה בשעה 00:51, ועל כן, חקירתו של התובע הסתיימה תוך 3 שעות מרגע העיכוב, והנתבעת 3 לא חרגה מסמכות שניתנה לה על פי חוק.

התובע טען כי השעות הרשומות בדוחות של השוטרים אינן נכונות, ובתביעה שרשם הוא זכר יותר טוב את השעות (פרוטוקול עמ' 4 ש' 23-24 ; עמ' 4 ש' 6-7).

בנוסף הוגשו על ידי ב"כ הנתבעת 3 כל ההודעות שנגבו במסגרת חקירת ה תיק (נ/4), והודגש על ידי ב"כ הנתבעת 3 כי התובע תיקן את העתק חקירתו, אותו צירף לכתב התביעה, ושינה את מספר הפעמים, שמסר לחוקר , בהן פגש את הנתבעת 1 לפני אירוע נשוא כתב התביעה (פרוטוקול עמ' 4 ש' 27-30).
התובע אישר כי אכן התיקון על גבי ההודעה המשטרתית בוצע על ידו, וזאת לא במהלך החקירה, אלא בסמוך להגשת התביעה , ו העיד כי בחקירה "זרקתי סתם פעמיים שלוש" (פרוטוקול עמ' 4 ש' 32-33).

אחרי הדיון הראשון הגיש התובע מס' בקשות, ל הן צירף מסמכים שונים, ובין היתר, כתבות בנוגע למשטרה ותצהיר נוסף מטעמו.

בהמשך, לאחר ש לתובע מונה ייצוג משפטי מטעם סיוע משפטי, הוגשה על ידו בקשה למחוק/לדחות את התביע ה כנגד הנתבעים 1,2,4 ו-5 ללא צו להוצאות, הבקשה הועברה לתגובת הנתבעים אשר עמדו על הוצאותיהם. התובע הגיש תגובה, לה צירף תצהיר, לפיו הוא מוכן לדחיית התביעה כנגד הנתבעים 1, 2 , 4 ו- 5 , אך זאת ללא הוצאות , מאחר והנתבעים גרמו לו עוול , ובמידה ואין הנתבעים מוכנים לוותר על הוצאותיהם, אז הוא ימשיך תביעה גם נגדם.

בישיבה שהתקיימה בתאריך 25.2.18 ביקש ב"כ התובע לחקור את הנתבעת 1 פעם נוספת, ואפשרות זו ניתנה לו. במהלך החקירה הנתבעת 1 חזרה על אותה גרסה.
בנוסך ניתנה לב"כ התובע האפשרות לחקור בנשית את הנתבעת 2.
בישיבה זו העיד הנתבע מספר 4 וסיפר כי הנתבעות 1 ו-2 התקשרו אליו והסבירו לו , שיש אדם שמסתובב בטיילת חוף קריית ים ומטריד אותן , וזאת לאחר שהתובע כבר פנה בעבר לנתבעת 1, והיא סירבה להצעותיו (פרוטוקול עמ' 10 ש' 5-7) .
הנתבעות שאלו את הנתבע 4 , מה עליהן לעשות, והוא מתוקף תפקידו כשוטר במשטרת ישראל , שנושא ההטרדות מאוד רגיש אצלו, החליט להגיע למקום ולהבין את הלך הדברים ולפי זה לפעול. (פרוטוקול עמ' 10 ש' 7-9) .
הנתבע 4 העיד כי כשהוא יחד עם הנתבע 5 הגיעו למקום, הנתבעות סיפרו לו על האירוע , והוא החליט לגשת לתובע , לזהות אותו לפי תעודת זהות ואז לשחרר אותו. הנתבע 5 התקשר למשטרה, פתח אירוע וזימן ניידת (פרוטוקול עמ' 10 ש' 10-12).
הנתבעים 4 ו-5 פגשו את הניידת בחנייה, חזרו עם השוטרים למקום ו ראו כי התובע יושב עם שתי בנות בבית קפה. השוטרים ניגשו לתובע, ביקשו ממנו לגשת איתם הצידה, התובע התנגד מילולית ואז השוטרים עיכבו אותו (פרוטוקול עמ' 10 ש' 12-18; עמ' 11 ש' 30-32) .
לאחר ששוטרים עזבו יחד עם התובע, הנתבע 4 והנתבע 5 ניגשו לשתי נשים, עמן ישב התובע בבית הקפה, שאלו אותן, אם הן מכירות את התובע, והן השיבו כי לא מכירות אותו וכי התובע בא והתיישב איתן (פרוטוקול עמ' 10 ש' 15-17).

הנתבע 4 אישר לב"כ התובע כי זיהה את התובע על פי תעודת זהות (פרוטוקול עמ' 10 ש' 31-33) . הנתבע 4 הסביר כי מאחר ומדובר בחשד רגיש של הטרדה, היה מקום לעכב א ת התובע לחקירה ולא ניתן היה להסתפק בזיהויו ובהזמנתו לתחנת המשטרה לאחר מכן (פרוטוקול עמ' 11 ש'4-7) .
לשאלת ב"כ התובע, מדוע הזמין הנתבע 4 למקום את הנתבע 5, הוא הסביר כי באותו רגע ראה לנכון להתקשר אליו על מנת שיסייע לו במידת הצורך (פרוטוקול עמ' 11 ש' 17-20) .

הנתבע 5 העיד בביהמ"ש וסיפר כי קיבל שיחת טלפון מהנתבע 4, ש סיפר לו אודות הפנייה של נתבעות 1 ו -2, הגיע לחוף הים ופגש בנתבעים. הנתבע 5 העיד כי לאחר ששמע את הסיפור מאחת הנתבעות , הוא החליט כי יש מקום להזמין משטרה , ובמיוחד אחרי שהנתבעת 1 סיפרה כי היה מקרה שבו היא רצה הביתה מפוחדת (פרוטוקול עמ' 12 ש' 30-36) . הנתבע 5 אישר כי כאשר הוא והנתבע 4 פנו לתובע, הוא הזדהה בפניהם באמצעות ת.ז (פרוטוקול עמ' 13 ש' 5-9) .
הנתבע 5 העיד כי בתור אזרח, גם אם הייתה פונה אליו בחורה שהוא לא מכיר ומתלוננת על דבר דומה, הוא היה פונה למשטרה (פרוטוקול עמ' 14 ש' 16-17) .
מי שהחליט על עיכוב התובע לתחנה היו השוטרים שהגיעו למקום.
הנתבע 5 הופנה לשיחתו עם משל"ט והוא אישר את תוכן השיחה והסביר כי דיווח גם על אירוע עבר (פרוטוקול עמ' 14 ש' 23-24; עמ' 15 ש' 1-11).

התובע נחקר פעם נוספת על ידי ב"כ הנתבעות 1 ו-2 ואישר כי צילום זה תחביבו ולא מקצועו, וכי בעבר צילם 4 בחורות צעירות בגילאים 17-19 (פרוטוקול עמ' 15 ש' 29-36 – עמ' 16 ש' 1-6).
התובע נשאל, איך הוא מגיע למצב שהוא מצלם קטינות , והוא הסביר שהוא מציע לקטינות להצטלם לפרסומת ולצלם אותן בחוץ ולא בתוך ביתו. לשאלת ב"כ הנתבעות בכמה מהמקרים ביקש רשות מהורי הקטינה מסר כי בפעם אחת. לטענת התובע לאחר מכן הוא מסר תמונות לעדי ברקן, אותו הוא מכיר אישית , וכי ב-15 שנה האחרונות הוא צילם 4 בנות (פרוטוקול עמ' 16 ש' 7-22).
התובע נשאל, כמה פעמים בעבר ס ירבו להצעתו, ו התובע השיב כי בכל הקריירה שלו סרבו לו רק פעמיים או שלוש, והפנה לבעיות הזיכרון שלו (פרוטוקול עמ' 16 ש' 26-27) .
לשאלה, האם ניגש פעם נוספת לאישה שכבר סירבה לו בעבר , השיב כי לא זכר את הנתבעת 1 כשניגש אליה בחוף הים, וכי רק בדיון הקודם נזכר כי ניגש אליה פעם בדואר, וכל זאת בגלל בעיות הזיכרון. לשאלת ביהמ"ש, איך במשטרה זכר שפגש אותה פעמיים בעבר, טען כי סתם "זרק" את התשובה, מאחר והיה לחוץ (פרוטוקול עמ' 16 ש' 28-33) .

לשאלת ב"כ הנתבעות 1 ו- 2, האם התובע מבין כי במידה והוא פונה לאדם, והוא מסרב , והוא שב ופונה אליו , מדובר בהטרדה אמר : " מה זאת הטרדה מה כבר אני עושה לה, לא זכרתי אותה מהפעם הראשונה שניגשתי אליה, יש לי בעיה בזיכרון ולא זכרתי...". בהמשך לשאלה, איך, אם יש לו "פלשים" והוא ל א זוכר דברים , הוא זוכר בוודאות שלא פנה אל הנתבעת 1 מס פר פעמים נוספות, השיב: "ת. לא, סליחה... יש לי בעיית זיכרון נכון אבל יש לי מין פלאשים, אני זוכר בוודאות שלא היו 10 פעמים ולא 3 פעמים, היו פעמיים – בדואר ובחוף.ש. אבל במשטרה כשנחקרת, אתה בעצמך אמרת פעם שלישית. ת. אמרתי "פעמיים – שלוש" והוא רשם פעם שלישית, אז טעיתי. על דקויות כאלה, על כל פסיק נתפסים? מחפשים? " (פרוטוקול עמ' 17 שורות 13-19).
במהלך הדיון התובע הכחיש כי בעבר התלוננו נגדו בנסיבות דומות. התובע הופנה לתביעה שהגיש כנגד מרכז ספורט ביאליק (נ/6) , שם תבע את מרכז הספורט על הוצאת דיבה ועל ביטול מנוי שלו למרכז, לאחר שקטינה שהתאמנה במרכז הספורט התלוננה נגדו בגין הצעות דומות . בפסק הדין קבע כבוד השופט עלי: "אולם גם אם התנהגותו לא חצתה את רף המעשה הפלילי, מדובר בהתנהגות שאינה הולמת ואינה ראויה. התובע הוא אדם המבוגר מן הנערה בשנים רבות. פניה על ידי מבוגר אל נערה קטינה להצטלם בים, גם אם למטרות קידומה בעסקי דוגמנות (והתובע לא שכנע מה לו ולעסקי דוגמנות) אינה מעשה של מה בכך, וצריכה להיעשות באמצעות הוריה ולא על ידי פניה אל הקטינה במישרין. יצוין כי פנייתו של התובע אל הנערה לא הייתה חד פעמית. לאחר המפגש במרכז הוסיף התובע והתקשר אל הקטינה. פניה אל הקטינה ללא רשות הוריה בנושא רגיש הכולל התייחסות למראה של הקטינה והזמנתה להצטלם, אף מהווה פגיעה בפרטיותה של הקטינה." (נ/ 6). התובע טען בתגובה כי גם השופטים טועים.

במענה לשאלות ב"כ הנתבעת 3 העיד התובע כי אינו זוכר, מתי נקע את הרגל , אך באותו הערב היה עם רגל נקועה ולא יכ ול היה לחזור מתחנת המשטרה במונית או באוטובוס מאחר ולא היה לו כסף, ולא היה לו טלפון להתקשר , ואמר את זה לשוטרים (פרוטוקול עמ' 19 ש' 14-21) ואף ביקש לאפשר לו להתקשר ולא נתנו לו (פרוטוקול עמ' 19 ש' 23-24) .
אחרי שעומת התובע עם העובדה כי הנתבעות 1 ו-2 התקשרו לתובע, והוא ענה להן בטלפון, וזאת לפני שעוכב על ידי המשטרה, אישר התובע כי היה לו טלפון בעת העיכוב (פרוטוקול עמ' 19 ש' 25-34), וטען כי יש לו מסמכים המעידים על היותו מבולבל עם בעיות בזיכרון (פרוטוקול עמ' 19 ש' 34) ו: "אל תנסי לתפוס אותי על מילים קטנות אני פה צודק ונעשה לי עוול במשטרה והבנות האלה וכולם שותפים לעניין הזה על כלום. מחפשים לעשות... הם עשו לי עוול ביום שישי שחזרתי מהמשטרה, הרסו לי יום שישי והייתי במשטרה 4 שעות." (פרוטוקול עמ' 19 ש' 34-35 – עמ' 20 ש' 1-2).
עוד טען התובע כי הוא אינו יודע להבדיל בין עיכוב למעצר, וכי לקחו אותו לתחנה והוא היה בתא סגור עם סורגים מספר שעות עם עבריינים, כאשר , לטענתו , עוכב בסמוך לשעה 21:30 , ושוחרר לחקירה בשעה 00:30 עד השעה 01:15-01:30 , שאז שוחרר (פרוטוקול עמ' 20 ש' 15-19).

סיכומי הצדדים:

הצדדים סיכמו בע"פ, והתובע ביקש לאפשר לו להשלים את סיכומיו בכתב, מאחר ונודע לו על קיום מוצגי ההגנה רק יומיים לפני הדיון (פרוטוקול עמ' 20 ש' 28), הרשות ניתנה לו, והשלמה לסיכומים הוגשה לתיק בית המשפט. לאחר מכן הגישו הנתבעים תגובה להשלמת הסיכומים.

ב"כ התובע טען לקנוניה בין הנתבעים 1,2,4 ו-5, כאשר , לטענתו , הנתבעת 1 הגזימה בתיאור האירוע , והגזמה זו גרמה לעיכובו של התובע שלא כדין . נטען כי מעשיו של התובע לא היווה הטרדה . עוד נטען כי הנתבע 5 הציג בפני מוקד המ שטרה מוצג שווא , לפיו מדובר באירוע בהול , וכי העבירה מתבצעת בזמן אמת, וכי התובע עוקב אחרי הנתבעת 1, דבר שלא היה במקרה הספציפי נשוא כתב התביעה, או בכלל.

עוד נטען, כי לא הייתה הצדקה לעיכובו של התובע , לאחר שהוא זוהה באמצעות ת.ז. בחוף הים, וכי היה על המשטרה לפעול לפי פקודה המשטרה 14.01.34 ולהסתפק בזימונו של התובע להמשך החקירה במועד אחר, ולא היה צורך לעכבו לתחנת המשטרה באותו הרגע.
בנוסף, נטען כי יש לראות את עיכובו של התובע כעיכוב לפי סעיף 67 (ב) לחוק המעצרים , שבוצע שלא כדין .
בנוסף נטען כי הנתבעת 3 לא הזמינה עדים כדי שיתמכו בגרסתה, ועל כן נותרה ללא הגנה עובדתית, וכי גם את המסמכים שהוגשו היה עליה להגיש באמצעות מי שערך אותם.
בנוסף נטען כי הנתבעת 3 הרחיבה חזית עת שהתייחסה לסעיף 67(ב) במהלך דיונים בבית המשפט , לעומת כתב הגנתה, ב ו צוטט סעיף 67(א) בלבד .

עוד נטען כי גם אם לא מתקיימת עוולת נגישה במקרה זה, הרי יש לקבוע כי הנתבעת 3 פעלה ברשלנות
כאשר הסתמכה על דברי כזב של מי הנתבעים, ולא תשאלה את התובע במקום הימצאותו, כאשר לפי פקודת המשטרה, ברירת המחדל היא זימון מתואם לתחנת המשטרה ולא דרישה להתלוות מידית.

בנוסף צירף ב"כ התובע לסיכומיו תמונות, שלטענת התובע , הוא צילם בעבר, הודעה על סגירת התיק, כתבת עיתון , לפיה צעירות בנות 16 מצטלמות בעולם הדוגמנות , וכן הודעות כתובות בינו לבין אמהּ של הקטינה שהוזכרה בנ/6.

ב"כ הנתבעות 1 ו-2 טען כי לתובע אין כל עילת תביעה כנגד נתבעות 2 ו-1 , כאשר ביתר שאת הדברים נ כונים לגבי הנתבעת 2, שהייתה עדה בלבד לאירוע.
עוד נטען כי הנתבעת 1 חשה מוטרדת מצדו של התובע, לאחר שפנה אליה כ- 10 פעמים עם הצעות צילום והיא סירבה, כשבאחד המקרים התובע אף רדף אחריה על אופניו.
בנוסף נטען כי מעשיו של התובע מגבשים עבירת הטרדה לפי חוק הגנת הפרטיות, במיוחד כאשר חלק מהמקרים אירע, כאשר הנתבעת 1 הייתה קטינה. בנוסף הפנה ב"כ הנתבעות 1 ו- 2 לסתירות רבות שעלו במהלך חקירתו של התובע בנושאים מהותיים.

עוד נטען כי לא ייתכן שאישה שהאישה שחשה מוטרדת ותפנה למשטרה , תמצא את עצמה כנתבעת. ב"כ הנתבעות 1 ו- 2 ביקש לדחות את התביעה ולחייב את התובע בהוצאות משפט של הנתבעות, וכן בהוצאות לעמותת נדן המייצגת חיילים בהליכים משפטיים, ואשר עו"ד קונפורטי ייצג את הנתבעות מטעם העמותה.

ב"כ הנתבעת 3 טענה כי טענות התובע בדבר עיכוב שלא כדין אינן מתיישבות עם המסמכים לגבי עיכובו וסיום חקירתו בתחנה, אחריה שוחרר. עוד נטען כי בנסיבות האירוע התקיימו תנאים של סעיף 67 לחוק המעצרים, והשוטרים פעלו בסמכות כאשר עכבו את התובע לחקירה במשטרה.
באשר לטענת התובע לגבי החזקתו בתא מעצר מסורג, נטען כי מדובר בתא עיכוב שהסורגים הם עד גובה המותניים, ולא מדובר בתא מעצר.

הנתבע 4 טען כי אין כל יריבות בינו לבין התובע, וכי הוא פעל ככל אזרח סביר היה פועל , כאשר היו סימנים המעידים על הטרדה מצדו של התובע כלפי הנתבעת 1. משטרת ישראל בחרה לעכב את התובע, ולפיכך אין לראות בנתבע 4 כנושא באחראיות כלשהי כלפי התובע. בנוסף הפנה התובע לסתירות רבות שעלו במהלך עדותו של התובע בבית המפשט ולחקירות של הנתבעים האחרים , מה ן עלה כ י התובע הטריד את הנתבעת 1.
על כן, ביקש הנתבע 4 לדחות את התביעה נגדו ולחייב את התובע בתשלום הוצאותיו.

הנתבע 5 טען בסיכומיו, כי לאור מה שמסרה לו הנתבעת 1 - כי התובע הטריד אותה כ- 10 פעמים בעבר, ניגש אליה וביקש לצלמה והיא סירבה, ובאחת הפעמים אף ברחה ממנו כשהוא רודף אחריה באופניו, היה לו יסוד סביר לחשד כי מדובר בע בירת הטרדה, ועל כן החליט להתקשר למוקד 100.
עוד הפנה הנתבע 5 לסתירות שעלו בעדותו של התובע ולגרסאות של הנתבעות 1 ו- 2.
זאת ועוד, נטען כי מי שעיכב את התובע הייתה משטרת ישראל, שפעלה משיקוליה וכי אין לנתבע 5 כל אחריות בקשר למה שאירע מרגע עיכובו על ידי המשטרה , בהקשר זה הפנה הנתבע 5 לבג"ץ 64/91 חילף נ' מ"י, פ"ד מז( 5) 653.
עוד הפנה הנתבע 5 לסעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לפיו ".. אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים".
על כן ביקש הנתבע 5 לדחות את התביעה כנגדו ולחייב את התובע בתשלום הוצאותיו.

דיון והכרעה:

לאחר ששמעתי באריכות רבה את עדויות של הצדדים, קראתי את סיכומים בכתב, שמעתי סיכומים בעל פה, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות.

בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדר דין), תשל"ז - 1976, אנמק את פסק הדין בתמציתיות.
העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

התובע ניגש לנתבעת 1, שהייתה יחד עם הנתבעת 2 בחוף הים , החמיא לה על מראהּ והציע לצלם אותה בטענה כי הוא עוסק בצילום דוגמניות.
הנתבעת 1 סירבה להצעתו של התובע, ולאחר שהתעקש, הסכימה לקחת מספר טלפון , אותו רשם התובע על כרטיס ביקור של עו"ד.
התובע אינו צלם במקצוע.
בטרם פנייתו של התובע בחוף הים פ נה התובע פעם אחת נוספת, לכל פחות, לנתבעת 1 עם הצעה דומה.
הנתבעת 1 בעצה אחת עם הנתבעת 2 פנו לנתבע 4, שהוא מכר של הנתבעת 2 ושוטר במשטרת משגב, וביקשו את סיועו אחרי שספרו לו אודות הטרדות, להן טענה הנתבעת 1.
הנתבע 4 התקשר לחברו הנתבע 5, שמתנדב במשטרת זבולון, והשניים הגיעו לחוף.
הנתבעים 4 ו- 5 ניגשו לתובע, אליו התקשרו הנתבעות 1 ו-2 כדי לאתרו בחוף, וזיהו אותו לפי תעודת הזהות.
הנתבע 5 התקשר למוקד 100 וביקש ניידת לחוף, לאור חשד לביצוע עבירת הטרדה.
סיירים של תחנת זבולון הגיעו לחוף ימית, ניגשו לתובע ועיכבו אותו לתחנת המשטרה, שם המתין זמן מה, נחקר ושוחרר.

גדר המחלוקת:

כמה פעמים ניגש התובע בעבר לנתבעת 1 והציע לה לצלמה, על אף סירובה, והאם באחד המקרים נסע אחריה באופניים כשהיא בורחת ממנו ?
האם התנהגותו של התובע כלפי הנתבעת 1 עונה על הגדרת פגיעה בפרטיות בהתאם לחוק הגנה על הפרטיות, ולמצער, האם היא מקימה יסוד סביר לחשד כי נעבר ה עבירה כאמור ?
האם היו רשאים הנתבעים 1, 2, 4, 5 לפעול כפי שפעלו על מנת לסייע לנתבעת 1 , והאם היה רשאי הנתבע 5 להזמין ניידת למקום ?
האם סיירים של תחנת זבולון היו רשאית לעכב את התובע בהתאם לסעיף 67 לחוק המעצרים ולדרוש ממנו להתלוות אליהם לתחנה?
מה היה אורך העיכוב של התובע על ידי המשטרה?

השאלה השנייה נגזרת מהשאלה הראשונה , ועל כן אדון בהן במ אוחד:

ב"כ התובע ביקש להתייחס לאירוע נשוא כתב התביעה במנותק מהאירועים הקודמים, אך סבורני כי על מנת לקבוע, האם מעשיו של התובע מגבשים, לכאורה, עבירה של פגיעה בפרטיות, אין מנוס מלבדוק את התנהלותו של התובע לאורך זמן כלפי הנתבעת 1, ולא ניתן לנתק בין האירועים.

התובע העיד כי הוא פנה לנתבעת 1 בחוף הים, מבלי שזכר כי פנה אליה בעבר , ולדבריו, נזכר רק במהלך הדיון כי היה ביניהם מפגש אחד נוסף ב עבר (בדואר). התובע הכחיש כי פנה אל הנתבעת 1 עשר פעמים, כטענתה, והכחיש כי נסע אחריה באופניים, לאחר שהיא ניסתה לברוח ממנו.

הנתבעת 1 העידה כי התובע פנה אליה לפחות 10 פעמים בעבר , הציע לה להצטלם בביתו צילומי דוגמ נות, ובכל אותן פעמים היא סירבה, אך התובע לא הרפה ונוצרה לה תחושה שהוא עוקב אחריה. תדירות המקרים ומהותם יצרו אצל הנתבעת 1 חשש מפני התובע ותחושת הטרדה, ועל כן, החליטה להגיש נגדו תלונה.

גרסתה של הנתבעת 1 הייתה עקבית וסדורה, הגם שהאירועים היו לפני פרק זמן ניכר למעט סתירות מינוריות, שהן טבעיות נוכח חלוף הזמן. הנתבעת 1 עשתה עלי רושם חיובי ואמין, כאשר גרסתה אף נתמכה בגרסתה של הנתבעת 2 בנוגע לנסיבות אירוע בחוף הים.
זאת עוד, גרסתה של הנתבעת 1 אף מוצאת חיזוק בגרסת התובע במשטרה, שם אמר בליל האירוע כי פנייתו לנתבעת 1 בחוף הים הייתה הפעם השלישית שהוא פונה אליה, וזאת בניגוד לעדות הת ובע בבית המשפט . בנוסף, התובע הודה במשטרה כי פנה לנתבעת 1, אמר לה כי היא נראית טוב והציע לצלמה, אך היא סירבה להצעתו (ראה חקירה במשטרה עמ' 2 ש' 12-9).

התובע השאיר עלי רושם לא אמין. גרסתו הייתה רצופה בסתירות הן ביחס למה שנאמר על ידו במשטרה בליל האירוע, הן ביחס לכתב התביעה, אות ו ערך בכתב ידו , והן תוך כדי עדותו בבית המשפט. התובע אף צירף לבית המשפט העתק מחקירתו במשטרה, אותה תיקן בכתב יד, וזאת מבלי לחשוף כי התיקון נעשה ע ל ידו רק בסמוך להגשת התביעה וכי הוא לא בוצע עוד במשטרה, כמו שניתן היה לחשוב מעיון בהעתק .

על מנת להסביר את התרשמותי מהתובע, אפרט בקצרה את הסתירות בגרסתו, שהן גם ביח ס לשאלה העומדת לדיון בפרק זה, וגם ביחס לגרסתו ככזאת.

במשטרה מסר התובע כי פגישתו עם הנתבעת 1 בחוף הים הייתה פגישה שלישית. בכתב התביעה, אלי ו צירף את חקירתו במשטרה , הוא תיקן את חקירתו ב כתב ידו, כך שטען כי הפגישה בחוף הים הייתה הפגישה השנייה. בבית המשפט בדיון הראשון טען כי זו הייתה "אולי" פעם שניה שפגש בנתבעת 1 (פרוטוקול עמ' 1 ש' 17), אך בדיון השני העיד כי רק בדיון ראשון בבית המשפט נזכר כי ראה את הנתבעת 1 לפני המפגש בחוף הים, בדואר. כאשר עומת התובע עם שינוי בגרסאותיו טען כי "זרק" סתם תשובות במשטרה כי היה לחוץ.
לאורך כל החקירה, כאשר עומת התובע עם סתירות בגרסתו , הוא הפנה לבעיות בזיכרון לאחר תאונת דרכים שהתרחשה בשנת 1986 (ראה ת/2), וביקש שלא לדקדק עמו בפרטים. מאידך , לאורך כל חקירותיו טען כי הפרטים , אותם זוכר, הם מדויקים .

בבית המשפט העיד התובע כי הנתבעת 1 ביקשה ממנו את מספר הטלפון שלו (פרוטוקול עמ' 1 ש' 19), אבל במשטרה (החקירה צורפה לכתב התביעה) אמר: " הצעתי לה [צילום] והיא אמרה שהיא לא מעוניינת, ואמרתי לה האם יש טעם להשאיר לה מספר הטלפון והיא אמרה לי , טוב תשאיר אני אחשוב על זה " (עמ' 2 ש' 12).

בכתב התביעה כתב התובע כי מי שעצר אותו וליווה אותו לתחנת המשטרה היו הנתבעים 4 ו-5, שהיו בלבוש אזרחי. לעומת זאת, במהלך הדיון התברר כי למקום הוזמנה ניידת סיור , ושוטרי סיור היו אל ה שעיכבו את התובע לתחנה , ולא הנתבעים 4 – 5 שרק ביקשו ממנו להזדהות ולא עיכבו אותו .

התובע טען בכתב התביעה ובתחילת עדותו בדיון השני בבית המשפט כי לא היה ברשותו טלפון סלולארי בזמן שעוכב , והשוטרים לא אפשרו לו להתקשר, ועל כן נאלץ ללכת ברגל מתחנת זבולון עד לביתו (פרוטוקול עמ' 19 ש' 23-24) . במהלך החקירה עומת התובע עם העובדה כי הנתבעות 1 ו- 2 התקשרו אליו לפני שעוכב, ומכאן כי המכשיר היה ברשותו . בשלב זה התובע אישר כי היה לו מכשיר הטלפון בזמן העיכוב וטען כי אין "לתפוס" אותו על כל סתירה קטנה (פרוטוקול עמ' 19 ש' 29-35) .
אציין כי לא מדובר בסתירה מינורית, אלא בסתירה המשמיטה בסיס לטענתו כי נאלץ לחזור הביתה ברגל , מאחר ולא היה לו מכשיר סלולארי להתקשר , והשוטרים סירבו לאפשר לו זאת.

התובע טען כי הראה לנתבעת 1 כרטיס ביקור של צלם ידוע אותו הוא מחזיק בארנקו, אך לאחר מכן, כאשר נזכר כי , לפי טענתו , היה ללא ארנק – שינה את גרסתו ואמר כי למעשה לא הראה לה את הכרטיס , אלא רק אמר לה כי מכיר את אותו הצלם (פרוטוקול עמ' 2 ש' 16-19) . יצוין כי התובע רשם על גבי כרטיס ביקור אחר את מספר הטלפון שלו ומסר אותו לנתבעת 1 כשחזר לחוף הים ולפני שעוכב. כרטיס זה אף הוצג על ידי הנתבעת 1 במשטרה – ומכאן לא ברור , איך ייתכן ש התובע היה ללא ארנק. תמיהה זו אף מתחזקת נוכח מהעובדה כי התובע עוכב כשהוא יושב בבית קפה, כאשר על פי עדותו הגיע לשם על מנת להיפגש עם שתי ידידות, האם ייתכן כי ישב בבית קפה ללא ארנק?

טענת התובע כי היה לו נקע ברגל, אף היא אינה מתיישבת עם העובדה כי לפני העיכוב רכב על האופניים ועשה כושר, כדבריו. התובע אף לא זכר, מתי נגרם לו הנקע , ולא ידע להסביר את נסיבותיו.

במשטרה מסר התובע: "משעמם לבחורות, זה לא פעם הראשונה שבחורות מתלוננת סתם" (עמ' 2 ש' 8), בהמשך במשטרה אמר "אף אחת לא הגישה תלונה נגדי" (עמ' 2 ש' 10); בבית המשפט מספר בדיון הראשון כי בעבר הייתה בחורה שהתלוננה נגדו ב גין הטרדה, אותה פגש בספריה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 24); בדיון שני בבית המשפט הכחיש התובע כי היו נגדו תלונות נוספות ו הסביר כי במשטרה התכוון כי נשים מגישות תלונות סתם. כאשר עומת עם העובדה כי הייתה נגדו תלונה של קטינה, אליה פנה במכרז ספורט , ועקב כך בוטל מנוי שלו במרכז , טען כי התלונה לא באה מהקטינה. עוד עומת התובע עם קביעה של בית המשפט , לפיה מדובר בהתנהגות לא הולמת שפוגעת בפרטיות הקטינה, השיב: "גם שופטים טועים".

לתובע היו גרסאות שונות לגבי שעות העיכוב בתחנה, ושעות אלו אינן מתיישבות עם הרשום בדוחות של השוטרים , שעיכבו אותו , ועם דיווח למשל"ט שהיה , כאמור , רק בשעה 21:45, כאשר בכתב התביעה טען התובע כי עוכב בשעה 20:30 (ראה מסמך המצורף לכתב התביעה, בו רשם התובע את שעות העיכוב הנטענות ).

אציין כי התובע לא הכחיש כי אין הוא צלם מקצועי, טען כי הוא חובב צילום ומכיר צלם ידוע אליו מפנה נשים/נערות צעירות, אך מעדותו עלה כי בתקופה של 15 שנה הוא צילם אך ורק 4 נשים צעירות, כאשר למעט כרטיס ביקור של צלם עדי ברקן, לא הצליח להר אות כל קשר שלו לעולם הדוגמנות. התמונות שצירף התובע לסיכומים מטעמו, בהן מצולמות נע רות, אין בהן כדי להוכיח היותו צלם חובב הקשור לעולם הדוגמנות.

המפורט לעיל מביא אותי למסקנה כי לא ניתן לתת אמון בגרסתו של התובע ולקבוע ממצאים עובדתיים על פיה.

מכאן, שוכנעתי כי הגרסה המסתברת היא גרסתה של הנתבעת 1, לפיה התובע פנה אליה כ- 10 פעמים לפני האירוע בחוף הים, וכאשר באחד המקרים הוא אף נסע אחריה באופניים , כשהיא בורחת ממנ ו. באותם המפגשים התובע החמיא לנתבעת 1 על יופייה, הציע לה להצטלם בביתו לצורכי דוגמנות, כשהוא מציג את עצמו כצלם שעובד עם ידוענים, אך היא סירבה בכל אותן הפעמים, עד שהחליטה במהלך האירוע בחוף הים לקחת ממנו ספר טלפון, אותו הציע , על מנת לה גיש תלונה, כי חשה מוטרדת . מכאן כי הגשת התלונה מצדה הייתה בתום לב.

מכאן, כאשר האירוע בחוף הים היווה אירוע אחרון בשרשרת האירועים של פניות להצטלם, כאשר הנתבעת 1 כל פעם מבקשת מהתובע לחדול מפניות אלו, יש לקבוע כי לנתבעת 1 הייתה סיבה מוצדקת לפנות למשטרת ישראל.

התנהגות זו של התובע עונה, לכאורה, על הגדרת עבירה של פגיעה בפרטיות, כפי שהיא מוגדרת בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות :
"2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;"

בית המשפט העליון התייחס לפרשנות המושג "הטרדה אחרת" בהקשר לסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות ברע"פ 10462/03 הלינור הראר נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 4099, אגב דיון בפרשנות המושג "הטרדה" בנוגע לסעיף 30 לחוק התקשורת.
"בחקיקה הישראלית עלתה הזכות לפרטיות לדרגה חוקתית; כל אדם בישראל " זכאי לפרטיות" (סעיף 7( א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו). ועוד, נמצא את הגדרת הפגיעה בפרטיות בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981, ועניינה " בילוש או התחקות אחר אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת". אותה " הטרדה אחרת" לא הוגדרה שם, אך באנלוגיה לבילוש ולהתחקות דומה כי המחוקק סבור, שפגיעה בפרטיות אדם תיתכן גם בדרכים אחרות, ויש להגדירה באופן שלא יהווה רשימה סגורה"
וגם:
"בלשון פשוטה, דומה כי הטרדה היא יצירת אי נוחות, מסיחה את דעתו של אדם מענייניו וגורמת לו מבוכה, דאגה, בלבול והתעסקות בנושא ההטרדה"

מכאן מתבקשת המסקנה כי התנהגות חוזרת של התובע , שהתבטאה בפניות חוזרות ונשנות לנתבעת 1 לצלמה, כשהוא מחמיא לה על יופייה , וכשהיא מסרבת להצעותיו כל פעם מחדש - יש בה, לכאורה, כדי לענות להגדרת סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות - "הטרדה אחרת", ובוודאי כי התנהגות זו מקימה יסוד סביר לחשד לביצוע העבירה כאמור.

האם היו רשאים הנתבעים 1, 2, 4 ו- 5 , לפעול כפי שפעלו?

הנתבעות 1 ו-2 התקשרו לנתבע 4, שהוא שוטר, וביקשו את סיועו. הנתבע 4 התקשר לנתבע 5, וכולם נפגשו בחוף הים.
הנתבעים 4 ו- 5 העידו כי כששמעו את תיאור האירועים מהנתבעות 1 ו-2, במיוחד לאחר שהבינו כי לא מדובר במקרה חד פעמי וכי באחד המקרים התובע אף נסע אחרי הנתבעת 1 באופניים הם סברו כי יש מקום לפנות למשטרה.
מעיון בתמליל שיחת משל"ט (נ/3) עולה כי הנתבע 5 מסר למוקדנית של מוקד 100 תיאור הבא: "זה מישהי שאני מכיר ויש פה איזה בחור שעורב אחריה כמה פעמים.. עקב אחריה כמה פעמים ועוקב אחריה הביתה ובואי אני מצלם אותך וכל מיני דברים כאלה.... היא מעוניינת להגיש תלונה.... ש. נמצאים בחוף ימית גם החשוד שם? ת. החשוד באזור הזה יש לנו גם מס' טלפון שלו". מהמצוטט ברור, לטעמי, כי המעקב אחרי ה נתבעת 1 לא התבצע ברגע הדיווח, וכי הנתבע 5 תיאר את אירועי העבר.

אציין כי מקריאת סיכום שערכה המוקדנית (ראה דו"ח משל"ט נ/3) ניתן להבין כי גם האירוע של המעקב היה ב מהלך האירוע בחוף הים, אך אין בכך, כדי להטיל אחריות על הנתבע 5 שלא הובן כהלכה.
אציין כי בסוף השיחה למשל"ט ביקש הנתבע 5 לזרז את הניידת ואף אמר כי סיירים מכירים אותו, ולשאלת המוקדנית השיב כי הוא מתנדב ב תחנת זבולון. לא מצאתי בנסיבות העניין, כאשר הנתבעים שומרים על קשר עין עם התובע על מנת להצביע עליו לשוטרים, כ י אמירות אלו היוו התנהגות לא ראויה.

בהתאם לסעיף 58 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשנ"ב – 1982 :" כל אדם רשאי ל הגיש תלונה למשטרה על שבוצעה עבירה".
די בחשדו הסובייקטיבי של אדם כי בוצעה עבירה פלילית, כדי להקנות לו את הזכות הקבועה בסעיף 58 לחסד"פ. כפי שקבעתי לעיל הנתבעת 1 חשדה בתום לב כי התובע עוקב אחריה נוכח פניותיו החוזרות אליה, על אף שהבהירה לו כי אינה מעוניינת בפניות אלו והיא חשה מוטרדת מצדו של התובע וחששה מפניו. כל מטרת הפניה של הנתבעים למשטרה הייתה להפסיק את התנהגות הטורדנית של התובע כלפי הנתבעת 1, ולא היה כל זדון או כוונה להזיק לתובע.
כל אחד מהנתבעים 1, 2, 4, ו- 5 היו רשאים לדווח על האירוע למשטרה, ואין נפקא מינה מי מהם בפועל הזמין את המשטרה למקום.

האם הגשת התלונות למשטרה שהובילה לעיכובו של התובע מהווה היסוד העובדתי של עוולת הנגישה, והאם לגבי התלונות הנ"ל מתקיימים יתר יסודות העוולה?
סעיף 60 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מגדיר את עוולת הנגישה וגם מסייג אותה:
"נגישה היא פתיחתו או המשכתו של הליך נפל – למעשה, ובזדון, ובלי סיבה סבירה ומסתברת – נגד אדם, בפלילים או בפשיטת רגל או בפירוק, וההליך חיבל באשראי שלו או בשמו הטוב או סיכן את חירותו, ונסתיים לטובתו, אם היה ההליך עשוי להסתיים כך; אך לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים." (ההדגשה לא במקור מ.פ.ב.)

אחד התנאים להקמת האחריות הנזיקית בעוולת נגישה הינו שההליך נפחת או נמשך "מתוך כוונת זדון וללא סיבה סבירה". כפי שכבר פורט לעיל בהרחבה הנתבעים 1, 2, 4, ו- 5 פעלו בתום לב כאשר חשדו כי התובע פוגע בפרטיותה של הנתבעת 1 בפניותיו החוזרות ונשנות אליה והנתבעת 1 אף חששה מפניו. מכאן לנתבעים הייתה סיבה סבירה ומסתברת לפנות למשטרה שתפתח בהליכים כנגד התובע.
דיווח למוקד 100 על ידי הנתבע 5 ולאחר מכן הגשת תלונה במשטרה על ידי הנתבעת 1 מהווים מסירת ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים ועל כך לא תוגש תובענה. (ראה ע"א 245/86 ש. חסיד בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י מד (1) 640 ; ראה גם בג"צ 64/91 סלים חילף נ' משטרת ישראל, פד"י מז 653, 659: "5. הרעיון המונח ביסוד הגנות אלה הוא כי מסירת המידע מנתקת את הקשר הסיבתי בין מעשהו של המתלונן לבין הצעדים שננקטו על-ידי הרשות שעליה מוטלת החובה להעריך מידע זה. לכן, אפילו נמסר מידע ללא ביסוס, החוק מניח כי הרשות תבדוק את המידע לפני שתנקוט צעדים על-פיו. מכאן גם מתבקש כי האחריות לפתיחת הליכי החקירה מוטלת על שכם המשטרה, ומידיה זכאי הנחקר לתבוע את נזקו אם פעלה ברשלנות.").

מכאן אני קובעת כי לא התקיים יסוד עוולת הנגישה כאשר הפניה לרשויות מצד הנתבעים 1, 2, 4 ו- 5 הייתה בתום לב ומסיבה סבירה ומסתברת.
זאת ועוד, סבורני כי קם לנתבעים 1, 2, 4, ו- 5 סייג של פניה לרשויות המונעת הגשת תביעה בגין עוולת הנגישה כפי שהוסבר לעיל.

על כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 1, 2, 4 ו- 5.

האם היו מוסמכים השוטרים של הנתבעת 3 לעכב את התובע לתחנה?

לא יכולה להיות מחלוקת כי על עיכובו של התובע חלים הוראות של סעיף 67(ב) לחוק המעצרים.

הטענה של ב"כ התובע כי הנתבעת 3, על אף שציינה את הסעיף 67 לחוק בכתב ההגנה, ציטטה רק את חלקו הראשון (סעיף קטן א'), ועל כן היא מנוע ה מלהפנות לחלקו השני של הסעיף - אינה מקובלת עלי , במיוחד כאשר במהלך הדיון היא הבהירה את כוונתה.

סעיף 67(ב) לחוק המעצרים קובע:
"(ב) שוטר רשאי לדרוש מאדם להילוות עמו לתחנת המשטרה או לזמנו לתחנת המשטרה למועד אחר שיקבע, אם נתקיימו שניים אלה:
(1) יש יסוד סביר לחשד שהוא עבר עבירה או יש הסתברות גבוהה שהוא עומד לעבור עבירה כאמור בסעיף קטן (א);
(2) הזיהוי היה בלתי מספיק, או לא ניתן לחקור אותו במקום הימצאו."

כפי שקבעתי לעיל, בנסיבות העניים התקיים יסוד סביר לחשד כי התובע עבר עבירה של פגיעה בפרטיות, שהיא עבירה מסוג פשע , והיא מהווה עבירה בת מעצר בהתאם לחוק המעצרים .

אין מחלוקת כי ברשותו של התובע הייתה תעודת זהות, וניתן היה לבצע זיהוי מספיק במקום הימצאותו, ועל כן חלופה זו אינה מתקיימת. לעומת זאת, לטעמי , צדקו השטרי ם כשהחליטו כי לא ניתן לחקור את התובע במקום הימצאו. התובע עוכב בבית קפה בחוף הים, כאשר הוא יושב ליד 2 נשים צעירות, והנתבעת 1 נמצאת בסמוך למקום . חקירה בנסיבות אלו בחוף הים בלבד לא הייתה ראויה והייתה יכולה לגרום אף עוגמת נפש יותר גדולה לתובע מזו שנגרמה לו בפועל מעצ ם עיכובו.

זאת ועוד, החשד שהיה אותה עת כנגד התובע, שהיה מבוסס על תלונתה של הנתבעת 1, ממנה עלה כי אין זו פעם הראשונה שהוא פונה אליה ומציע לה הצעות להצטלם, וכי בעבר אף עקב אחרי ה, וכל זאת למרות שחזרה וביקשה ממנו שלא לעשות, היה חשד ממשי .
יצויין כי מדו"ח העיכוב עולה כי התובע אמר לשוטרים בתגובה לחשד כי: "לא הטרדתי רק הצעתי לה להצטלם לדוגמנות" (נ/2) , ובאמרה זו אף אישש את תלונתה של הנתבעת 1.
בנסיבות אלו היה דרוש בירור של התלונה באופן מעמיק ומיידי על מנת למנוע סיכון לנתבעת 1, גם אם הסיכון לא היה ברמה גבוהה.
על כן, במקרה זה שוטרי תחנת זבולון פעלו תוך הפעלת שיקול דעת ראוי שהיה במתחם הסבירות, כאשר החליטו לעכב את התובע לתחנה לשם חקירתו.

בעניין זה ראה להשוואה עפ"ג 13249-01-17 ירחי נ' מדינת ישראל (8.3.17).

"נותרה איפוא השאלה אם היה מקום לעכבו, גם תוך יציאה מנקודת הנחה שהיה יסוד סביר לחשד. לטענת הסניגור, ניתן היה כאמור לבקש מהמערער שיתייצב בתחנת המשטרה ולא להובילו בניידת לתחנת המשטרה. ההובלה היא משפילה, בלתי מידתית, כך לטענת הסניגור.
איננו מקבלים טענה זו. לא ברור לנו מדוע כרוכה השפלה בהובלתו של אדם בניידת משטרה. מכל מקום, התנהלותו המכוערת והבריונית של המערער במקום הארוע, הצדיקה הבאתו למשטרה מיידית בהבדל מהזמנתו במועד מאוחר יותר.

14. ושוב, בבחינת מעבר לנדרש. אפילו היינו יוצאים מנקודת הנחה כי ניתן היה להסתפק במקרה זה בהזמנה בעיתוי מאוחר יותר, אין בכך כדי להפוך את העיכוב לבלתי חוקי. לא כל פגם בהליך זה או אחר הופך את ההליך לבלתי חוקי. תוך שאנו רואים לנגד עיננו את תורת הבטלות היחסית, והלכת בורוביץ בהיבטים הרלוונטיים, השאלה שצריך בימ"ש לשאול עצמו היא האם מדובר בפגם מהותי היורד לשורשו של ההליך עד כדי קביעה כי הוא בלתי חוקי." (הדגשה לא במקור מ.פ.ב.).

אציין כי הטענה של התובע לפיה קיבל הודעה על סגירת התיק כנגדו בעילה של: "נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין", אין בה כדי לתמוך במסקנה כי העיכוב לא היה כדין .
ראשית, הפרקליטות בחרה לסגור את התיק בעילה של נסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין ולא בעילה של חוסר אשמה , ועל כן, לא ניתן לומר כי לא היה יסוד סביר לחשד כי ביצע את העבירה .

שנית, גם אם בדיעבד התברר כי התיק נסגר , הרי המועד הקובע לעניין סמכות העיכוב הוא הוא בזמן עיכובו של התובע , והאם היה יסוד סביר לחשד שבוצעה העבירה אותה העת, ולא בדיקה בדיעבד כמעין חוכמה שלאחר המעשה (ראה להשווא ת"א (אשדוד) 1414/99 עמר נ' מ"י (15.1.2001): " ג.2.8 התובע טוען, בין היתר, כי ממצאי החקירה שהתנהלה נגדו, בגין עבירת ההצתה הובילו לסגירתו של תיק החקירה ולפיכך, נשמט היסוד למעצרו. המועד הקובע לבחינת חוקיות העיכוב - הוא מועד ביצועו. במועד זה הוכח, כי קם יסוד לחשד הסביר נגד התובע, כי לכאורה עבר עבירה של הפרת הוראה חקוקה. די בכך כדי ליתן תוקף חוקי להליך העיכוב בו נקטו השוטרים").

מכאן, אני קובעת כי שוטרי מש טרת ישראל פעלו בהתאם לסמכות שהייתה הנתונה להם בסעיף 67 לחוק המעצרים.

אורך העיכוב:

התובע טען כי עוכב מעל ל- 4 שעות. מדוחות של השוטרים עולה תמונה שונה.

יש טעם בטענת ב"כ התובע כי הנתבעת 3 נמנעה מלהזמין עדים מטעמה והסתפקה בהגשת המסמכים שנרשמו על ידי השוטרים בזמן אמת, ומן הראוי היה , הגם שמדובר בהליך של תביעות קטנות , כי הנתבעת 3 תזמן את השוטרים למתן עדות.
מאידך, התובע לא התנגד להגשת המסמכים, לא במהלך הדיון הראשון, וגם לא במהלך הדיון השני, שאז כבר היה מיוצג על ידי עורך דין, ולא ביקש לחקור את עורכי המסמכים, על כן הוא מנוע מלעלות טענה בעניין זה במסגרת השלמת הסיכומים.

עוד אציין כי גם אם היו מעידים השוטרים, לאור העובדה כי מזמן האירוע חלפו כשנתיים וחצי, הרי ברור כי לא היו מסוגלים השוטרים לזכור מעבר למה שנרשם על ידיהם בדוחותיהם, ולא בכדי נקבע בפסיקה הכלל של הקפאת הזיכרון שבעבר, והוא נועד למקרים כגון אלו (ראה ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל פד"י לח (4) 169) . בוודאי הדברים נכונים, ביתר שאת, באשר לרישום שעות בדוחות שנערכו בשנת 2015, כאשר הדוחות הודפסו עוד ביום האירוע מיד לאחר עריכתם.

בהתאם לסעיף 73 לחוק המעצרים:

"(א) לא יעוכב אדם או כלי רכב מעל לזמן סביר הדרוש, בנסיבות המקרה, לביצוע הפעולה שלשמה הוקנתה סמכות העיכוב.
(ב) בכל מקרה, לא יעוכב אדם או כלי רכב לפרק זמן העולה על שלוש שעות; ואולם בעיכוב הקשור למספר רב של מעורבים, רשאי הקצין הממונה להאריך את משך העיכוב לפרק זמן נוסף שלא יעלה על שלוש שעות נוספות, מנימוקים שיירשמו."

בהתאם לדו"ח עיכוב (נ/2), השוטרים עיכבו את התובע בשעה 22:20. אציין כי לפי דו"ח משל"ט התלונה למוקד 100 התקבלה בשעה 21:45 , ו ניידת הסיור הגיעה למקום בשעה 21:57 (נ/3).
מדו"ח הפעולה עולה, וכך גם העידו הנתבעים 4 ו- 5, כי לפני שפגשו השוטרים את התובע , הם שוחחו עם הנתבעים בחניה ורק לאחר מכן ניגשו לתובע, שיהיה במסעדה. בין השוטרים לתובע התנהל שיח , ולאחר מכן הוא עוכב. מכאן כי הר ישום של השעה בדו"ח העיכוב ( בשעה 22:20) מתיישב ע ם שעת הגעת השוטרים למקום ועם התנהלותם עד לעיכובו של התובע.

לעומת זאת, לגרסת התובע בכתב התביעה, הוא עוכב בשעה 20:30 – הדבר שאינו אפשרי, מאחר והודעה במוקד 100 התקבלה רק בשעה 21:45 (נ/3).

על כן אני קובעת כי התובע עוכב בשעה 22:20.

בהתאם לרשום אצל הנתבעת 3 (נ/5) חקירתו של התובע הסתיימה בשעה 00:51 , לאחר שהחקירה החלה בשעה 00:26. מדובר בחקירה של 3 עמודים, כאשר בעמוד הראשון ישנה הזהרה ושתי שורות מתוך החקירה, העמוד השני מלא, ובעמ וד השלישי ישנן עוד שתי שורות של חקירה. מכאן , כי 25 דקות חקירה זהו זמן סביר לעריכת חקירה זו.

אין מחלוקת כי לאחר החקירה התובע שוחרר.

מכאן אני קובעת כי עיכוב התובע הסתיים בסמוך לשעה 00:51.

הטענה של התובע, בעלמא, כי השעות הרשומות בדוחות אינן נכונות, וכי הוא זוכר היטב את השעות מאחר וכתב את כתב התביעה עוד באותו הלילה, לאור הסתירות הרבות בגרסת התובע בנושאים רבים ומהותיים אינה יכולה להוות ראיה מספקת באשר לאורכו של העיכוב, כאשר מנגד ישנ ם דוחות שנרשמו בזמן אמת (נ/2 ו- נ/1) , ודו"ח אירוע משל"ט שהוקלד בזמן הדיווח (נ/3).

על כן, התובע היה מעוכב כשעתיים ו- 21 דקות – שזהו זמן סביר, כאשר במהלך אותן השעות השוטרים אף גבו הודעה מהנתבעת 1, וחקרו את התובע בהתאם.

בשולי דברים אציין כי סיפא של סעיף 9 בדו"ח העיכוב (נ/2) – שעה שהמעוכב שוחרר מתח נה, לא מולא , וזאת בניגוד להוראות חוק המעצרים, ומן הראוי היה כי הדו"ח ימולא במלואו ובהתאם לחוק . יחד עם זאת, לא מצאת י כי יש בכך כדי להשליך על שאלת חוקיות העיכוב.

מכאן, אני קובעת כי העיכוב של התובע היה כדין.

על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 3.

התובע ישלם לנתבעות 1 ו- 2 הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ לכל אחת מהן . בעניין זה לקחתי בחשבון את העובדה כי הנתבעות נאלצו להגיע לשני דיונים, לשלם אגרה לעמותה שייצגה אותן (בסך 100 ₪ כל אחת) ואת העובדה, כי לאחר שהתובע ביקש למחוק אותן מהתביעה , והן ביקשו את הוצא ותיהן, התובע העדיף להמשיך את התביעה הלא מבוסס כנגדן וגרם להן להוצאות נוספות. לאור ההחלטה שניתנה על ידי כבוד השופט עלי בשנת 2016, במועד הגשת התביעה התובע היה צריך לדעת כי פניותיו החוזרות בדבר צילום מהוות מעשה בלתי הולם ופוגעות בפרטיות הנשים, אך הוא התעלם מהאמור בפסק הדין והחליט להגיש תביעה כנגד הנתבעות, שכל חטאן היה להגיש תלונה למשטרה לאחר שהנתבעת 1 הוטרדה על ידי התובע פעמים חוזרות ונשנו ת.

התובע ישלם לנתבעת 3 הוצאות משפט בסך 500 ₪.

התובע ישלם לנתבעים 4 ו- 5 הוצאות משפט בסך 900 ₪ לכל אחד מהם, וזאת מאותם הנימוקים שפורטו לגבי הוצאותיהן של הנתבעות 1 ו- 2.

כמו כן, יישא התובע בשכ"ט עו"ד ששילם הנתבע 4 לעו"ד קלי לרז, שסייע לו בעריכת סיכומים וכתב הגנה, בסך 1,435 ₪, וזאת בהתאם לקבלות שצורפו לסיכומיו .

את כל הסכומים המצוינים לעיל על התובע לשלם תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין, אם לא , יישאו סכומים אלו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין וע ד התשלום המלא בפועל.

לא מצאתי מקום לפסוק הוצאות נוספות לעמותה שייצגה את הנתבעות 1 ו- 2, כאשר נתבעות לא שילמו כל הוצאה למעט 100 ₪ אגרה כל אחת עבור הייצוג.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תעביר את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ח, 17 יוני 2018, בהעדר הצדדים.